המהפכה והטכנולוגיה
ארי שביט פרסם מאמר על התפקיד שהאמריקאים לקחו וצריכים לקחת במהפכות בעולם הערבי, והתייחס בין השאר לחברות האינטרנט:
יש רק דרך אחת לצאת מהמלכוד. לעבור ממגננה למתקפה. […] אל תעשו זאת רק בתוניסיה, במצרים, בתימן ובבחריין. עשו זאת גם בהתערבות הומניטרית תקיפה בלוב. עשו זאת גם באיראן. קחו את רוח החופש של כיכרות קהיר והביאו אותה אל הכיכרות של טהראן. קחו את המרידות של גוגל, פייסבוק וטוויטר והביאו אותן אל האיאתוללות. מוטטו את הרודנות של אחמדינג’אד כפי שמוטטתם את הרודנות של מובארק. הילחמו בפשיזם הדתי של השיעים ובטירוף של קדאפי באותה נחישות שבה נלחמתם בדיקטטורות הפרו-מערביות.
יוסי גורביץ מנתח ומכסח:
וואו. וואו. מה כבר אפשר לומר? מה אפשר לומר על אדם בור כל כך, שהוא חושב שאפשר “לקחת את המרידות של גוגל, פייסבוק וטוויטר”, מבחוץ, ולהביא אותן “אל האייטולות”? גוגל (איך לעזאזל היא השתרבבה לפה?), פייסבוק וטוויטר הם כלים. התוכן שבכלים הללו מיוצר על ידי המשתמשים, לא על ידי החברות. מותר להניח שחמינאי לא יתפטר, גם אם מארק צוקרברג יודיע לו בהכנעה שיש מיליון חברים בקבוצה שדורשת את זה, שאף סודני לא יצא לרחובות חרטום כי גרופאון יצאה במבצע של שלושה במחיר אחד על הפיכות, ושאף ירדני לא יצעד אל ארמון המלוכה מתוך תקווה קלושה להיות ה-Mayor שלו בפורסקוור. טוויטר ופייסבוק משמשים את המפגינים והמתקוממים לתקשורת; הם אמצעי למטרה שמתווים המשתמשים בהם; הם לא חוטים של איזה מפעיל-בובות שמקבל הנחיות מהבית הלבן.
תיאוריית הקונספירציה המשתמעת של שביט – אובמה יכול להפיל את המזרח התיכון, הוא פשוט לא רוצה – מעמידה אותו בשורה אחת עם הבדרן הפוליטי האמריקני גלן בק, שטען לאחרונה כי מנהלים בגוגל, שעומדים בקשר ישיר עם הבית הלבן, הם האחראים לנפילת השלטון במצרים, טענה שאותה השמיע גם סגן ראש ממשלת רוסיה. זו, איך לומר, חברה מוזרה לפרשן פוליטי בכיר בישראל.
ועפרי אילני כותב ב”ארץ האמורי” על המהפכה כטכנולוגיה:
מספרים לנו שההתפתחות הטכנולוגית היא זו שיכולה לפרוץ את המגבלותיו הקיימות שמציב לנו הטבע. הטכנולוגיה מאפשרת למשל להפיק מכמה גרמים של אורניום אנרגיה עצומה שיכולה להניע מפעלים שלמים, או לרתום את הרוח והשמש לטובת רווחתם של בני האדם. סכר אסואן הציל את מצרים מכמה שנות בצורת, ואיפשר לחבר אלפי כפרים לחשמל (למרות שבשדה בוקר לימדו אותנו לשנוא אותו בגלל הנזק שהוא גורם לחופים החוליים בישראל).
ובאמת, במצב הטרום-תחרירי, הטכנולוגיה היתה האופק היחיד שלנו. בעצם, המדור היחיד בחדשות שבישר לכאורה איזושהי התקדמות פוזיטיווית היה מדור הטכנולוגיה, עם סוגי המדיה החדשים שהופיעו בו חדשות לבקרים: גוגל, יוטיוב, פייסבוק וכו’. הפולחן ההיסטרי, הלגמרי בלתי רציונלי, שהתפתח סביב אובייקטים כמו האייפוד, האייפון והאייפד וסביב סטיב ג’ובס ממציאם נבע מהעובדה שפיתוחיו של מנכ”ל אפל היו המישורים היחידים של ההוויה שבהם הורגש סוג כלשהו של התפתחות מרגשת, ולמעשה של קידמה. לכן גם, בשונה מעיתונאים ואקדמאים, כל מי שמתעסק במה שקשור לאינטרנט מסתובב עם ברק בעיניים, ואינו שותף בכלל לנראטיב השקיעה. המהפכה נוקזה לתוך הפייסבוק והאייפון, שמעניקים פיצוי על עולם שנעשה עגום יותר ויותר.
וכאן אנחנו חוזרים לכיכר תחריר: לכאורה, עשו הצעירים המצרים מהלך הפוך: הם ניקזו את פייסבוק למען המהפכה. אבל למעשה, בעולם שנשלט על ידי המטאפורה הטכנולוגית, אפשר לתאר את מה שעשו גם מהכיוון הנגדי: הם המציאו טכנולוגיות חדשות.
“יום הזעם”, “יום העזיבה”, קריאות ה”סלמייה”, הקסדות המאולתרות שהכינו המפגינים, השרשראות האנושיות והשימוש בטכנולוגיה עצמה הם אפליקציות גאוניות לא פחות מכל אפליקציה לפייסבוק, אלא שהן מכוונת אל החופש והשחרור, ואל פריצת המבוי הסתום שבו נמצאת האנושות.
דווקא אם מציבים את הטכנולוגיות הפוליטיות האלה במישור אחד עם הטכנולוגיות הרגילות, כלומר מוסיפים אותן לאינטרנט ולפיתוחים טכנולוגיים אחרים, מתברר ששום דבר לא אבוד, ושכל מחסום ניתן לפריצה. מתברר שהטבע אינו נתון קבוע המציב גבולות לפוליטי, אלא שניהם כרוכים זה בזה ושניהם ניתנים לשינוי. בישראל למשל, שום טכנולוגיית התפלה או אנרגיה שהומצאה בטכניון לא תציל אותנו אם לא נמציא טכנולוגיה להתגברות על הגזענות ועל האפרטהייד – שהם טבעיים לא יותר ולא פחות מאקוויפר ההר המידלדל.
בקיצור, אפשר לומר שהמהפכה היא סטרטאפ, אפליקציה חדשה. בעידן שלנו, בעולם המושגים שלנו, זה לא עלבון אלא מחמאה. המחשבה על המהפכה כטכנולוגיה משחררת גם מבעיות של ייצוג, שמשתקות את השמאל כבר עשרות שנים, וגם חוללו סערה בבלוג הזה בכמה פוסטים אחרונים. כמו שהאייפון או סכר אסואן לא אמורים לייצג מישהו, אלא להסיר מגבלות שמציב הטבע בצורה שבה אנחנו תופשים אותו כיום, כך גם המהפכה לא אמורה לייצג אף קבוצה מוגדרת. נדמה לי שבמצרים זה די הורגש.
צ’ק אין בפורסקוור: אתה נמצא כאן ← •
שירותים מבוססי מיקום בישראל: למה אין פה קהילת פורסקוור משמעותית, אבל איקאה נמצאת במקום הראשון בחיפושים ב-GPS. וגם: רוצים להיות פרזנטורים של הסופרמרקט שלכם בחינם ובעל כורחכם?
תגידו, איפה אתם נמצאים כרגע? זה לא אני שואל, אלא הרשתות החברתיות, ספקיות הסלולר ובעלי העסקים שרוצים לדעת. הם חושבים שאפשר לעשות הרבה כסף משירותים מבוססי מיקום (LBS – Location Based Services), ומאמינים שאתם בשלים לוותר גם על החלק הזה בפרטיותכם ההולכת ומתכרסמת. אם אתם ראש העיר של בית הקפה השכונתי שלכם בפורסקוור, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. ואם אתם לא מבינים על מה אני מדבר, בואו איתי ונעשה ריאלטי צ’ק-אין.
שירותים מבוססי מיקום הם יישומים שמבררים את מיקומו של המשתמש (בעיקר באמצעות לווייני GPS ותאים סלולריים) ומספקים למכשירו הנייד מידע רלוונטי לאותו מיקום. למשל: דיווחי תנועה, הצעת מבצעים וקופונים לחנויות בסביבה, אפליקציה להזמנת מונית, תשלום חניה סלולרי אוטומטי, ומעקב אחרי חבילות בדואר, שם המיקום הוא לא של המשתמש אלא של החבילה שהוא מצפה לה. פורסקוור, שעוד נחזור אליה בהמשך, היא רשת חברתית-משחקית שמשתמשיה מעדכנים דרכה ברשתות החברתיות היכן הם נמצאים ומבלים, מתחרים ביניהם ומקבלים הטבות. אבל אם צרכן שירותי המיקום הישראלי שאתם רואים בעיני רוחכם הוא סטריאוטיפ של תל אביבי צעיר שעובד בתעשיית ההייטק/מדיה ועושה סיבובי ברים ומועדונים בסוף השבוע תוך שליחת ציוצים בטוויטר, חשבו שנית.
לפי נתוני טלמאפ, המספקת שירותים ניידים מבוססי מיקום לכל חברות הסלולר בארץ ולחברות בעולם, מילת החיפוש הפופולרית והמוקלקת ביותר ב-GPS בישראל ב-2010 היתה איקאה, ולצדה סינמה סיטי, ירושלים, חיפה, דלק ותל אביב. בדפי זהב, שמספקת אפליקציות חיפוש בתי עסק מבוססות מיקום, 40% מהחיפושים הם בתחומי הפנאי והבידור, כשהפופולריים ביותר הם מסעדות, בתי קפה, פיצריות וקולנוע, ו-20% נוספים עוסקים בשירותים יומיומיים, כשבראש הרשימה מוניות, בנקים, בתי מרקחת ותחנות דלק.
700 אלף מכשירים סלולריים, עשירית מכלל המכשירים בישראל, משתמשים בשירותים של טלמאפ, ובדפי זהב מדברים על מאות אלפי שימושים בחודש באפליקציות של דפי זהב ואתר המסעדות שלה, REST. גבע קרא עוז, בעל הבלוג “תוכן סלולרי” ובעברו סמנכ”ל התוכן של לוגיה מובייל, חברת התוכן של סלקום, מעריך כי 1.5-2 מיליון ישראלים משתמשים בשירותי ניווט.
GPS על סטרואידים
“שירותים מבוססי מיקום מהווים באזוורד בעולם הסלולרי כבר יותר מעשור, אבל עד עתה, מלבד הניווט, לא נמצא להם שימוש מסחרי אמיתי”, טוען קרא עוז. “הם סוג של אגדה שמפרנסת הרבה מאוד מצגות וסטארט-אפים, אבל עדיין לא פוצחה הנוסחה לשירותים שבאמת מביאים תועלת ממשית לאנשים, כך שהם יהיו מוכנים לשלם עליהם, או שמספר המשתמשים יהיה מספיק גבוה כדי לייצר כסף מפרסום”. סקר שמיקרוסופט פרסמה לאחרונה לציון יום פרטיות המידע מאשש את הטענה. מבין 1500 נשאלים בארה”ב, בריטניה, גרמניה, קנדה ויפן שהשתתפו בדצמבר בפאנל מקוון, למעלה מ-70% הביעו העדפה לשימוש בשירותי LBS חינמיים, והנכונות לשלם עמדה על פחות מ-10$ לחודש. בשורה אופטימית אחת לתעשייה היא ששיעור השימוש בשירותי LBS גבוה יותר אצל צעירים, והם גם אלו שהביעו נכונות גבוהה יותר לשלם על שירותים כאלו.
“שירותים מבוססי מיקום הם משהו שבשוק התקשורת הישראלי והעולמי היה לו כבר גל אחד של הייפ, לפני כמה שנים טובות, וזה נכון שהוא לא התפתח לכדי משהו משמעותי, אם ברמת מספר המשתמשים ואם ברמת הכסף המעורב”, מודה אלון פודהארסט, מנהל יחידת “טלמאפ ישראל” בטלמאפ. מנהל תחום הסלולר בדפי זהב, ברק לשם, מעיד כי “עבדתי בעברי בפלאפון וניהלתי את מחלקת התוכן. באותן שנים, 2004-2006, באתי במגע עם הרבה מוצרים שאין סיבה בעולם שהם לא יעבדו, חשבנו שניכנס כולנו לקניונים ונקבל הצעות בסלולר, והיינו בטוחים ובנינו תוכניות עסקיות באמת נורא עשירות עם השותפים, ולא קרה הרבה”.
מה השתנה?
לשם: “כאלה דברים אפשר לנתח רק בדיעבד, אבל אני חושב שהתשובה היא די פשוטה – המשתמשים לא היו שם, מכשירי הקצה לא תמכו בחווית משתמש טובה. וזה השינוי הגדול שקרה בשנים האחרונות: עולם האפליקציות כבש את השוק ויצר חוויית משתמש שונה לגמרי, בשילוב עם הטרנדים של ווב 2.0 והנכונות של אנשים לחשיפה מאוד מאוד גבוהה פתאום. בעבר זה היה אישיו אמיתי, האם אדם בכלל יסכים לתת מידע מהסוג הזה, הכל היה נראה כמו משהו שקשה מאוד להתבסס עליו. היום אנשים מנדבים את המידע הזה בשמחה רבה, כמו הרבה מידע אחר שהם מנדבים בפייסבוק. רק תן לנו משהו בתמורה ואנחנו מוכנים לתת לך הכל. המשתמשים היו פשוט בדיליי של כמה שנים אחרי הטכנולוגיה במקרה הזה, ועכשיו הדברים מסתדרים”.
פודהארסט: “מה שהשתנה דרמטית מהימים ההם זה מה שקרה למכשירי הקצה, כלומר הטלפונים. הרכיב שהיה חסר, וכעת הוא ישנו על סטרואידים, זה מקלט ה-GPS, שמאפשר את הטריאנגולציה הפשוטה שאומרת לך המשתמש ‘אתה נמצא פה’ ברמת דיוק של מטרים ספורים. זה משהו שהיה קיים בארה”ב עקב רגולציה, שחייבה יצרנים לכלול את ה-GPS בטלפונים בנימוק של בטיחות, ולכן אנחנו רואים שהעולם של שירותים מבוססי מיקום, לרבות ניווט על גבי טלפונים ניידים, פרח ברמות פסיכיות בשוק האמריקאי עוד לפני השוק האירופי. ועכשיו ההגברה הבאמת אקספוננציאלית של מספר המכשירים עם GPS בילט אין הפכו את השירותים האלה, את היכולות ואת הפוטנציאל, למשהו שהוא כבר לא דברת ברמה של סליידים אם כי משהו שהוא אמיתי, עסקי, פורח. זה נכון לכל העולם וזה נכון ספציפית בישראל”.
“שירותים מסוג ‘מצא מסעדה’ או ‘הזמן מונית’ הם שירותים שהקהל שזקוק להם באמת הוא קהל שלא נמצא בסביבה הטבעית שלו”, אומר קרא עוז. “ישראל היא מדינה קטנה ואנשים יודעים לבד איפה לאכול ואיפה יש מונית. הקהל הטבעי של שירותים מסוג זה הם תיירים. להערכתי, מי שיפתח שירותים מבוססי מיקום לתיירים בישראל יזכה להצלחה גדולה הרבה יותר מאשר מי שינסה לפנות לקהל הישראלי. קיימת פה גם נישה של תיירות פנים, למשל בצפון. לחברות כמו ‘מפה’ למשל, זה יהיה טבעי להוסיף שכבה מבוססת מיקום לשירותים שלהם”.
האם ישראל קטנה מדי, מבחינת השטח ומספר התושבים, מכדי להפוך לשוק LBS משמעותי? פודהארסט לא מסכים: “האופי הספציפי הישראלי הראה אחוזי הצלחה ושימוש והגברת שימוש שלא דומים לדברים שאנחנו רואים בשווקים אירופאיים אחרים. על אף הארץ הקטנה, ועל אף שכולנו היינו מפקדי סיירת מטכ”ל וניווטנו עשרות שעות ביום ובלילה, ועל אף שאין פה בכלל כתובת שאתה לא יכול להגיע אליה בשלוש עצירות עם מכונית – על אף כל הדברים האלה, אנחנו רואים שהישראלים הם משתמשים פעילים בטירוף, גם בפונקצית הניווט הבסיסית של ‘קח אותי מפה לפה’, אבל גם בכל מה שקשור למסביב – לחיפושים, למשלוח כתובות לחברים, לחיפוש דברים כמו מסעדות דרך האפליקציה”.
“הנקודה המשמעותית היא שעדיין אין בישראל כמות גדולה של מכשירים שתומכת בנתוני מיקום בצורה טובה – פחות מ-15% להערכתי – ולכן החדירה של השירותים שכבר קיימים איטית”, אומר קרא עוז. מנהלת השיווק של דפי זהב, ענת גיסין, מציגה מספרים שונים: “היום אנחנו כבר מדברים על מסה קריטית של עשרות אחוזים, ועד 2013 מדברים על לפחות 50% מהמשתמשים בארץ שיהיו עם מכשירים חכמים”.
HAL 9000 just checked in @ space
בשנת 2000 הקימו דניס קראולי ואלכס ריינרט את “דודג’בול”, מעין גירסה פרימיטיבית מוקדמת של פורסקוור בהפעלה ידנית מתישה. בעלי סלולריים שרצו להשתמש בשירות נדרשו לדווח לו בסמס איפה הם נמצאים או מתכוונים להיות בזמן הקרוב. בתגובה הם קיבלו עדכונים על מקומות בילוי וחברים שנמצאים בסביבה או מתכוונים להגיע לשם, גם כן בסמסים. השירות היה זמין רק בכ-20 ערים בארה”ב.
ב-2005 נרכש דודג’בול על ידי גוגל, ולרגע העתיד נראה היה מבטיח. אלא שהחברה לא פיתחה אותו בהתאם לתוכניות ולשאיפות של מייסדיו. “גוגל לא תמכה בדודג’בול כמו שציפינו. החוויה כולה היתה מאוד מתסכלת עבורנו”, כתב קראולי בפרופיל הפליקר שלו באפריל 2007, מתחת לתמונה שהציגה אותו ואת ריינרט בפרצופים עגומים ובאגודלים מונפים כלפי מטה. השניים, הודיע קראולי, מתפטרים מגוגל. בתחילת 2009 סגרה גוגל את השירות לחלוטין והשיקה תחתיו את גוגל לאטיטיוד, שעוקב אחרי מיקום המשתמשים באמצעות איכון אוטומטי (ללא צורך בשליחת סמס). חודש לאחר מכן השיק קראולי עם שותף חדש את פורסקוור.
פורסקוור, כאמור, היא רשת חברתית מבוססת מיקום, שמאפשרת לבעלי טלפונים סלולריים לבצע (באמצעות אפליקציה במכשירים חכמים, ובאמצעות סמס בכל המכשירים) פעולה בשם “צ’ק-אין”, כלומר לדווח לעולם איפה הם נמצאים כרגע, למשל בפאב או בהופעה. אם המיקום/אירוע הספציפי עדיין לא מופיע על המפה, הם יכולים להוסיף אותו בעצמם.
פורסקוור מספקת למשתמשיה שלושה מניעים עיקריים לפעולה. המניע החברתי: את הצ’ק-אין אפשר לפרסם בפייסבוק ובטוויטר, ואפשר לאתר צ’ק-אינים של חברים בסביבה ולהיפגש איתם. המניע המשחקי-תחרותי: המשתמשים זוכים לעיטורים (badges) שונים שמעידים על פעילותם, ומתחרים ביניהם על מי יעשה הכי הרבה צ’ק-אינים יומיים למקום מסוים כדי להדיח מכסאו את “ראש העיר” של אותו מקום ולתפוס את מקומו. המניע הצ’יפורי: בתי עסק יכולים להשתמש בפורסקוור ככלי לניהול מועדון לקוחות, ולעודד ריבוי צ’ק-אינים (שמספקים להם פרסום חינם) באמצעות הנחות, מבצעים והטבות לפיתוי צ’ק-איניסטים מזדמנים ולעידוד המתמידים. למשל, מסעדה מצליחה יכולה לעשות כבוד לראש העיר שלה ולהכניס אותו בליל שישי העמוס בלי תור, וגם לתת לו תלוש לקינוח חינם. הון, שלטון וקופון.
בתחילת דרכה פורסקוור היתה מוגבלת לכמאה ערים ברחבי העולם, מה שנראה כמו חזרה על מחלת הילדות של דודג’בול, אולם בתחילת 2010 פתחה את הרשת לכל העולם. מ-400 אלף משתמשים בדצמבר 2009 היא זינקה בתוך פחות משנה, באוגוסט 2010, ל-3 מיליון. בתחילת דצמבר האחרון היא כבר דיווחה על למעלה מ-5 מיליון משתמשים, גידול של 1250% בשנה אחת.
גוגל השיבה אש, כשפרסמה כמה ימים לאחר מכן הודעה על השקת אפליקציה לאייפון, וזרקה כבדרך אגב כי ללאטיטיוד יש “יותר מ-9 מיליון אנשים שמשתמשים בו באופן אקטיבי”. השימוש במילה “אקטיבי” מטעה, משום שהשימוש הוא פסיבי מרגע שהמשתמש מפעיל את לאטיטיוד, כשהשירות מעדכן את המיקום אוטומטית וברציפות עד לכיבויו על ידי המשתמש או ייבוש הסוללה, מה שמגיע קודם. צ’ק-אין בפורסקוור דורש פעולה אקטיבית מהמשתמש, אם כי קראולי הודיע שהחברה תרשה להפעיל יישומי צ’ק-אין אוטומטיים ברגע שתשתיתה תאפשר זאת.
בדוח לסיכום 2010 סיפרה פורסקוור על צמיחה של 3400%, עם 6 מיליון חברים וכ-381.5 מיליון צ’ק-אינים. האירוע שזכה לכמות הצ’ק-אינים הגדולה ביותר היה “העצרת להחזרת השפיות ו/או הפחד” של מגישי תוכניות הבידור החדשותיות ג’ון סטוארט וסטיבן קולבר, שבו עשו צ’ק-אין כ-30,500 אנשים, שהם כ-15% מכלל המשתתפים. החברה דיווחה גם על צ’ק-אינים משני מקומות חשוכים ומבודדים: תחנת החלל הבינלאומית וצפון קוריאה.
אבל עם כל הכבוד לתחנת החלל, סקר שערך מרכז המחקר PEW באוגוסט-ספטמבר 2010 הראה שמבין האמריקאים הבוגרים שמשתמשים באינטרנט סלולרי, רק 7% משתמשים בפורסקוור ודומיו, שיעור שיורד ל-4% כשבודקים את השימוש בקרב כלל הגולשים האמריקאים הבוגרים, שיעור דומה לזה שנמדד בסקר דומה במאי, 5%. בכל יום נתון, קובע הסקר, רק אחוז אחד ממשתמשי האינטרנט האמריקאים עושים שימוש בשירותים הללו. עוד גילה הסקר כי השימוש בפורסקוורים גדול בצורה מובהקת בקרב גברים ובקרב היספאנים.
מי ישים את ישראל על המפה?
מדינה כמו ישראל, עם חדירה סלולרית גבוה וחיבה לחידושים טכנולוגיים, נשמעת כמו החלום הרטוב של פורסקוורים למיניהם. השוק הזה עדיין בתולי – פה ושם בארץ ישראל אפשר למצוא בתי קפה, רשתות קטנות ואפילו את רשת סופרפארם שמשתמשים בפורסקוור לקידום עסקיהם, אבל “כמה אלפי יוזרים ישראלים בפורסקוור זה חסר משמעות מבחינה מסחרית”, אומר קרא עוז.
סלקום עשתה צעד בכיוון כשהקימה באוגוסט האחרון את “מטרופולין“, משחק סלולר מבוסס מיקום שמשלב בין פורסקוור למשחק מונופול, כשבמקום רחובות אפשר לקנות בו בתי עסק (מתוך המאגר של “מפה”), ואלה יכולים גם להציע הטבות לשחקנים. אולם ספקית הסלולר לא מתכוונת למנף את המיזם להקמת פורסקוור ישראלי. “אני מאמין שחברת סלולר, כמו שלא תקים מין רשת חברתית שמתחרה לפייסבוק, היא גם לא תעשה פעילות כזאת על LBS”, אומר סמנכ”ל השיווק עדי כהן. “אני לא חושב שאנחנו צריכים בהיבטים האלה לנסות ולהקים דברים שאין לנו בהם יתרון יחסי. להקים פורסקוור בעצמי ולהיות יותר טוב מפורסקוור, שזה כל העסק שלו וכל המיקוד הניהולי שלו, זה נראה לי פשוט לא נכון. מהבחינה הזאת אני לא חושב שיהיו חברות סלולר בעולם שינסו להקים את הדברים האלה ולפתח אותם בעצמן. היו גישות כאלה בעולם של חברות הסלולר, של לנסות להקים את הדברים האלה שרצים באינטרנט בעצמם כרשת סגורה בתוך הרשת שלהם. הדברים האלה בעיניי, גם מנסיון וגם מתוך ויז’ן, פשוט נידונים לכשלון. אין סיכוי שרשת סלולרית בעולם, גם גדולה מסלקום, תקים רשת חברתית שתתחרה בפורסקוור או בכל דבר אחר. זה חסר סיכוי וחסר כל תוחלת עסקית. אנחנו מעדיפים להתעסק בדברים שבהם אנחנו יכולים לנצח”.
“גוגל ופייסבוק עדיין לא נכנסו בצורה משמעותית לעולם הזה”, אומר קרא עוז. “אין לי ספק שברגע שהם יגבירו מהלך ויצליחו בעולם, זה יקרה גם בישראל. מדובר בשני האתרים הפופולרים ביותר בארץ, וכשהם ימצאו דרך לייצר שירותים בעלי ערך, שקשורים למיקום, אין סיבה שהם לא יצליחו גם בישראל, אבל כרגע אף אחד לא המציא עדיין את ה’קילר אפ’ של התחום”.
בחודש שבו הקימה סלקום את מטרופולין השיקה פייסבוק שירות מיקום משלה, “פייסבוק פלייסז”. עם 600 מיליון חברים פעילים, היא עשויה לקבור (או לרכוש ולהטמיע) את פורסקוור. ועם יותר מ-2 מיליון משתמשים בישראל, אפשר להסתכן ולחזות שפייסבוק, אולי בשיתוף פעולה עם ספקיות הסלולר, היא זו שתגרום לישראל ישראלי לעשות סוף סוף צ’ק-אין.
מקום לדאגה
פרסומות מבוססות מיקום אמורות להיות יעילות יותר בהפעלת הצרכן הפוטנציאלי. הפרסום שאינו מבוסס מיקום מוצג לו לפי פילוחים דמוגרפיים (גיל, מין, רמת הכנסה), קלנדריים (חגים, עונות), שעתיים (פריים טיים) וחיפושיים (גוגל). הפרסום מבוסס המיקום מוסיף שכבת רלוונטיות חזקה מאוד – הוא מוצג לצרכן הפוטנציאלי כשזה נמצא בסביבת בית העסק ויכול לפעול לפיו מיידית. ואכן, 80% מהנשאלים בסקר של מיקרוסופט אמרו שמודעות מבוססות מיקום הן בעלות ערך, ו-46% דיווחו כי פרסומת מבוססת מיקום הובילה אותם לפעולה כמו כניסה לחנות או שימוש בקופון.
מצד שני, אותו סקר עצמו מציג שיעור גבוה של חשש משימוש בשירותי מיקום: 52% הביעו דאגה משמעותית לגבי שיתוף המיקום עם אנשים וגופים, 84% חוששים משיתוף המיקום שלהם ללא הסכמתם, 87% חוששים משיתוף המיקום שלהם עם אנשים וגופים שהם לא בחרו במפורש לשתפם, ובשורה התחתונה רק 18% מדווחים לאחרים על מיקומם באמצעות LBS.
פייסבוק, שפועלת בנחישות להפשיט את העולם מפרטיותו, סיפקה באחרונה סיבה נוספת לחששות הציבור מפני שירותי מיקום. חשבתם פעם שתהיו פרזנטורים של רשת הסופרמרקטים שבה אתם עושים קניות? אם תעשו שם צ’ק-אין באמצעות פייסבוק פלייסז, יכול להיות שחלומכם יתגשם. הוא יתגשם גם אם מדובר בסיוט שלכם: בסוף ינואר הכריזה החברה על תוכנית פרסום חדשה בשם Sponsored Stories. היא תאפשר לבעלי מותגים ועסקים להפוך אינטראקציות של משתמשים למודעות בכיכובכם. פייסבוק לא תאפשר למשתמשיה להסיר את עצמכם מהתוכנית הזאת, והדרך היחידה להימנע מלהופיע בפרסומות היא להימנע מצ’ק-אינים, לייקים, כתיבה בעמודי מותגים ושימוש באפליקציות שלהם. אפשרות נוספת היא לסגור לחלוטין את הפרופיל שלכם בפייסבוק. כן, אה?
_________________________
הפוסט נכתב במקור לגליון 2.2011 של מגזין פירמה של גלובס. הוא פורסם שם ככתבה משותפת עם עמי ברנד
עידוק ברשת: אייפון שבור שווה כסף ומשרד התקשורת מוצף בניירת
מה עושים אם האייפון שלך נדרס, נרטב, התרסק ונפח את נשמתו? מקבלים תמורתו מאות שקלים. וגם – עם מי מתקשרים בעשרות ארגזים של ניירות? ספוילר: עם משרד התקשורת. עידוק ברשת >>
האח הגדול לא יוכל לקדם את מקו
מועצת הכבלים והלוויין החליטה לאסור על קשת להפנות את צופי ערוץ 20 (“ערוץ האח הגדול”) לאתר מקו, כל עוד זה לא עומד בכללי הרגולציה. הסיבה עקומה אבל התוצאה היא תקדים מבורך. טור שלי ב”העין השביעית” >>
המדריך הסודי לפייסבוק: כך תשיגו סטטיסטיקות ומידע על משתמשים
פוסט של מורד שטרן, Usability Talking
לפי מדד TIM, פייסבוק מבסס את עצמו כאתר הנצפה ביותר בישראל אחרי גוגל. זו לא הפתעה, נראה שיותר ויותר אנשים (ישראלים ובכלל) מגלים את הרשתות החברתיות, כשבראשן, כמובן, פייסבוק.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם “מתי זה יגמר?”, אתם בוודאי מעוניינים להפנות את השאלה הזו לגורם מוסמך, אמין ומקצועי. בקיצור – לא אליי. אבל בכל זאת, הרשו לי לענות לכם: אני לא יודע.
אני מקווה שבאיזה שהוא שלב אנשים יתחילו קצת להרגע מהפייסבוק הזה ולחזור לשימוש ה”רגיל” באינטרנט, אבל אני לא יודע מתי זה ייקרה. שאלות כאלו, רק שתדעו לפעם הבאה, אתם צריכים להפנות לגורם מוסמך.
בכל מקרה, הנה מדריך קצר שיעזור לכם במידה ואתם רוצים לקבל סטטיסטיקות ומידע על המשתמשים ברשת החברתית פייסבוק. אז נתחיל:
מצרכים:
1. חיבור לרשת (אלא אם כן אתם טוענים בתוקף שאתם מסוגלים להיכנס לאינטרנט ממחשב ללא חיבור לרשת. במידה וכן, אני מכיר כמה פסיכולוגים טובים).
2. חשבון פעיל בפייסבוק.
3. חוצפה (בכל זאת, אתם הולכים להשתמש חינם בכלי שאמור לגרום, בסופו של דבר, שתשלמו עבורו. אם אתם יכולים לחיות עם עצמם – בסדר, אני לא יכול להיות אחראי לאיכות של הקוראים שלי).
4. קובץ תמונה.
שלבים:
1. התחברו לחשבון הפייסבוק שלכם.
2. חפשו את הדף “בלוג השימושיות של מורד שטרן” ותלחצו על לייק. הערה: לא מדובר בשלב שהוא חובה, אבל בהחלט גורם לתהליך להיות מועיל הרבה יותר. עבורי.
3. לחצו על הקישור המוביל ליצירת מודעה בפייסבוק, הוא נמצא בשורת הקישורים בצד המסך בפייסבוק (Facebook Ad):
4. הוסיפו לקישור היעד (השדה העליון) איזה קישור שבא לכם, תמציאו כותרת, כמה מילים ותמונה (התמונה חובה, אז תמצאו איזה קשקוש):
5. זהו זה! הגענו למגרש המשחקים הגדול!
עכשיו אתם יכולים לשחק עם פרמטרים כמו: מדינה, עיר, גיל, תחביבים והתעניינויות (על סמך קבוצות ולייקים על דפים בפיסבוק), ימי הולדת השכלה ועוד תחומים שההצלבה בינהם יכולה להיות מאד מעניינת. בצד הטופס בו אתם משחקים תוכלו לראות כמה אנשים שעומדים בתנאים שקבעתם רשומים בפייסבוק. הנה דוגמה לפילטור זריז שהכנתי:
אפשר לראות שיש 620 אנשים שחיים בישראל, בגילאים 15-30, שאוהבים את סופר נני (נשמע יותר מידי, לא?).
6. בכל מקרה, לחיצה נוספת על “המשך” תוביל אותנו לקביעת מועדי הופעת המודעה ש”יצרנו” והזנת אמצעי התשלום (“לא תודה, תרמתי במשרד”).
___________________________
מורד שטרן כותב את בלוג השימושיות Usability Talking, שם התפרסם הפוסט במקור
תפקידו של האינטרנט במהפכה המצרית
פוסט של אלי לוין, הציווי החדש
נראה לי שבימים האחרונים אי אפשר היה לקרוא אפילו טקסט אחד שעסק במהפכה המצרית ולא התייחס בצורה זו או אחרת לתפקידו של האינטרנט במהפכה. השאלה הגדולה כאן היא כמובן מה מידת ההשפעה של האינטרנט על המהפכה המצרית ולמעשה האם בכלל הייתה לו השפעה כלשהי. גם כאן אפשר לחלק את שלל הדעות והטיעונים בנושא לשני מחנות עיקריים. מצד אחד יש לנו את מחנה הטכנו-אוטופים שמאמינים שהמהפכה היא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של האינטרנט ובעיקר של הרשתות החברתיות. ואילו מהצד השני יש לנו את מחנה הספקנים שממעיטים בחשיבותו של האינטרנט במהפכה ורואים בו לא יותר מאשר אמצעי תקשורת ששימש את המפגינים.
מבחינתי מדובר בסוגיה מרתקת מפני שהיא נוגעת לא רק למקרה הספציפי של המהפכה המצרית אלא לשאלה המהותית ביותר בהבנת האינטרנט כתופעה תרבותית: האם הטכנולוגיה מעצבת את פני החברה או שהחברה מעצבת את פני הטכנולוגיה. או אם ננסח זאת בצורה קצת אחרת, האם הטכנולוגיה היא בסך הכול כלי עבודה נייטרלי וחסר מהות שניתן להשתמש בו לכל מטרה אפשרית, או שאולי יש לכל טכנולוגיה “עמדה פוליטיקה” משל עצמה (בניסוחו של לאנגדון ווינר). השאלה היסודית הזאת שבה וחוזרת בכל התייחסות למעמדה והשפעתה של הטכנולוגיה בחברה האנושית. למשל השאלה שמעסיקה רבות את האמריקאים האם כלי נשק מעודדים אלימות מעצם מהותם או שאולי “רובים לא הורגים אנשים, אנשים הורגים אנשים”.
אותם אנשים שמכנים את האירועים במצרים בשם “מהפכת האינטרנט” או “מהפכת הפייסבוק והטוויטר” (ה”א הידיעה כאן כמובן אירונית ומודעת לעצמה) מאמינים שהאינטרנט אחראי בצורה ישירה למהפכה ואפילו מרחיקים לכת ואומרים שהיא כנראה לא הייתה מתרחשת בלעדיו. ההתלהבות האופטימית הזאת מהאינטרנט שאנחנו מוצאים בטקסטים האלה למעשה בכלל לא חדשה. כבר לפני שני עשורים ויותר היו כאלה שהתייחסו לאינטרנט כאל טכנולוגיה שמעצם מהותה מעודדת דמוקרטיה ואפילו אנרכיזם לפי עמדות רדיקליות יותר.
לפי תפיסה טכנו-אוטופית זו האופי המבוזר והרשתי של האינטרנט מתנגד מעצם מהותו לכל צורת שלטון כוחנית וסמכותנית. וזאת בניגוד גמור לאמצעי התקשורת המסורתיים בעלי המבנה ההיררכי והסמכותני כמו הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות המודפסת. ככל שהשימוש באינטרנט ילך ויגבר, גורסת תפיסה זו, כך גם תתפשט הדמוקרטיה בכל רחבי העולם מפני שאינטרנט ודיקטטורה פשוט לא הולכים יד ביד (טענה שלדעתי קצת עומדת בסתירה למצבה הנוכחי של וויקיפדיה העברית…). זהו למעשה התפקיד המסורתי שהאינטרנט משמש כבר שנים במיתולוגיה המערבית המודרנית והליברלית. מיתולוגיה שרואה את הדמוקרטיה הנשגבת בתור מעין “דאוס אקס מאכינה” (האל מתוך המכונה) ואת האינטרנט בתור אותה מכונה מופלאה שמתוכה צץ ומופיע האל.
המחנה הציני לעומת זאת מסרב לקבל את התפיסה האופטימית וטוען שהאינטרנט הוא בסך הכול אמצעי תקשורת ששימש את המפגינים במצרים כדי לתאם ביניהם את ההפגנות, אמצעי תקשורת אחד מני רבים למעשה. מה עוד שכזכור במהלך חמישה ימים כמעט שלא הייתה שום גישה לאינטרנט במצרים ובכל זאת אנשים יצאו מבתיהם כדי להפגין ברחובות. עובדה זו לכאורה מוכיחה דווקא את ההפך הגמור, שבעצם אנשים בכלל לא צריכים את האינטרנט כדי לצאת ולהפגין מפני שהטכנולוגיה לא מחוללת מהפכות אלא בני האדם מחוללים מהפכות.
לדעתי העמדה הביקורתית הזאת נובעת, לפחות בחלקה, מהציניות שמאוד רווחת בקרב רוב האינטלקטואלים כיום. ציניות שמתאפיינת בחוסר יכולת להאמין בכך שהטכנולוגיה מסוגלת באמת לשפר את מצב הקיום האנושי. אנחנו אולי מסוגלים להאמין שיש לאינטרנט השפעות שליליות על החיים שלנו – למשל “הפייסבוק” האיום והנורא שרק מעודד אלימות בקרב בני נוער וגורם לנו להיות בודדים ולא מרוצים מהחיים שלנו – אבל קשה לנו להאמין שהטכנולוגיה המודרנית יכולה באמת להשפיע בצורה חיובית על החיים שלנו. תפיסה אופטימית כזאת נתפסת כיום אצל רוב האנשים החושבים בתור לא יותר מאשר נאיביות לא מוצדקת.
גם במקרה של המהפכה המצרית קל מאוד להיות במחנה הציני ולהגיד שהאינטרנט לא שיחק שום תפקיד מרכזי או משמעותי. אבל אני באופן אישי לא לגמרי מסכים עם העמדה הזאת. חשוב לזכור שהתפקיד העיקרי של האינטרנט במהפכה לא היה דווקא בזמן ההפגנות אלא הרבה לפניהן. ההפגנות במצרים לא היו תחילת המהפכה אלא אם כבר סוף ההתחלה. העם המצרי הרי לא התעורר יום אחד בבוקר והחליט שמתחשק לו להפיל את שלטון העריצות של מובארק, אלא הוא התקומם במשך תקופה ארוכה מאוד נגד השלטון. התקוממות עממית זו החלה ללא ספק באינטרנט ולא בשום מקום אחר.
למעשה אפשר לומר שהאינטרנט שימש במצרים בתפקיד של “ספירה ציבורית” שמהווה לדעת הוגים כמו האברמס תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה. האינטרנט איפשר לאזרחים המצרים להביע את הדעות שלהם בחופשיות, לדון בנושאים הבוערים ולתקשר אחד עם השני ללא שום צנזורה או פיקוח. את הפעילות הזאת הם עשו בעיקר בבלוגוספירה המצרית אבל גם ברשתות החברתיות. השיח הציבורי החופשי הזה התאפשר אך ורק בזכות האינטרנט מפני שספירה ציבורית אחרת פשוט לא הייתה קיימת במצרים תחת שלטון מובארק.
כמובן שזה לא כל כך פשוט לטעון שהאינטרנט משמש כיום בתור ספירה ציבורית (או שספירה ציבורית במובן שהאברמס מדבר עליו בכלל התקיימה אי פעם). האם באמת מתקיים שיח ציבורי ברשת שבו אנשים מחליפים ביניהם דעות, או שאולי רוב האנשים ברשת מדברים בעיקר אל עצמם ומשכנעים רק את המשוכנעים כבר. האם אקטיביזם ברשת כמו למשל בדפי פייסבוק באמת מדרבן אנשים לצאת לרחובות או שאולי הוא רק משמש בתור מרגוע דיגיטלי למצפון הדואב שלנו בדומה לאפליקציית הוידוי של הכניסה הקתולית?
קל להיות סקפטי ולכנות את כל הפעילות החברתית הזאת בתור “קשקשת ברשת”, להג אינסופי ושטף בלתי פוסק של דיבורים ללא שום מעשים בשטח. אבל מצרים הוכיחה לכאורה שזה לא בהכרח כך. מכל הדיבורים האלה ברשת בסוף באמת נוצר משהו מוחשי. מה שמתחיל בתור סטטוס בפייסבוק, פוסט בבלוג או ציוץ בטוויטר – יכול בקלות להסתיים בהפלת שלטון דיקטטורי. לכן מהמקרה של המהפכה במצרים נראה לי שאפשר להסיק, לפחות בזהירות מסוימת, שאכן מתקיימת ספירה ציבורית באינטרנט.
אני אמנם נוטה בדרך כלל להיות די ביקורתי כלפי האינטרנט וגם לגבי האפשרות של ספירה ציבורית ברשת כתבתי לא מזמן טקסט בעל נימה די ספקנית. אבל בתקופה האחרונה אני נוטה להיות פחות סקפטי לגבי היכולת של האינטרנט לחולל מהפכות ולשנות סדרי עולם. לא, אני לא נוקט בדטרמיניזם טכנולוגי ולא טוען שהאינטרנט הוא סוג של “אינסטנט דמוקרטיה”, אבל אני מאמין שאי אפשר להתעלם מכך שהאינטרנט אכן שיחק תפקיד מאוד משמעותי באירועים שהיו לאחרונה בתוניסיה, במצרים ומי יודע היכן עוד בעתיד.
אף אחד כמובן לא יכול לטעון בוודאות מלאה שהמהפכה במצרים התחוללה אך ורק בזכות האינטרנט מפני שהיו בהיסטוריה מספיק מהפכות עוד הרבה לפני שמישהו בכלל חשב להמציא את האינטרנט. אבל יחד עם זאת גם אי אפשר להמעיט בחשיבות של האינטרנט במהפכה המצרית ולכך שהוא – יחד עם עוד גורמים רבים אחרים כמובן – הוביל בסופו של דבר למהפכה ולהפלת השלטון הדיקטטורי. כמו כל מהפכה אחרת בהיסטוריה מדובר בתופעה מורכבת ורבת רבדים ולכן קשה לשים את האצבע על גורם אחד מבודד ולטעון שרק בזכותו התופעה הזאת התאפשרה. לכן לא צריך אמנם להתלהב יותר מדי ולהכתיר את המהפכה המצרית בתור “מהפכת הפייסבוק” או “מהפכת הטוויטר” אבל גם לא צריך להיות יותר מדי ציני ולבטל כלאחר יד את ההישגים של האינטרנט באירוע ההיסטורי הזה שמתחולל ממש לנגד עינינו.
___________________
אלי לוין כותב דוקטורט על קהילות וירטואליות באוניברסיטת בר-אילן. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו, "הציווי החדש", ברשיון cc-by-nc-sa
עוד במהפכות אינטרנט:
• איראן
• תוניסיה
• מצרים
פייסבוק: טוב או רע לחרדים?
דיון באתר בית אבי חי בעקבות החרם שהכריזו רבנים חרדים על פייסבוק: הרשת החברתית טובה או רעה לחרדים? מוזמנים לדיון בנושא בדף הפייסבוק של בית אבי חי.
אני במרכז העולם // מוני אנדר
אל תטרחו לחפש את מוני אנדר בפייסבוק, בטוויטר או במייספייס – לא תמצאו אותו שם. זה לא בגלל שהוא מתנגד לקדמה ואפילו לא בגלל חרם הרבנים, אלא מפני שיש לו בעיה עם השיתוף הבלתי פוסק של כולם בחייהם
כלל ידוע הוא שרבנים והתקדמות טכנולוגית לא הולכים יד ביד. רדיו, טלוויזיה, מחשב ואינטרנט הם כמה דוגמאות לפיתוחים שזכו למחאה גורפת ולאימוץ של הפסוק “ולא תביא תועבה אל ביתך”. יכול להיות שאם נחפש היטב בגנזך השטייטל מלפני 200 שנה נגלה תיעוד גם לכך שרכב ה-4X4 של אותה תקופה, המתכנה “עגלה עם סוסה”, לא התקבל בסבר פנים יפות אצל לומדי בית המדרש. בכל זאת, לך תדע לאילו מחוזות יחליט יענק’ל לנסוע יום אחד עם הרכב ההיברידי שלו.
לכן לא היה מפתיע במיוחד לשמוע על החרם החדש שתפס תאוצה בחצרות רבני המגזר: איסור על שימוש בפייסבוק. היוזמה שייכת למשמרת הקודש והחינוך ולבית הדין הרבני בבני ברק, שצפוי לפרסם קריאה “שתבהיר את חומרת העניין, ועד כמה צריך כל אחד ואחד להימנע מלהחזיק פרופיל אישי בפייסבוק, בכדי להימנע ממכשולים”.
תתפלאו, אבל אני לייק בגדול. ולא רק בגלל ההלכה. אני מודה שאין לי אינטרנט בבית, וגם לא חשבון בפייסבוק. אם ממש נכנסים לקטנות, גם אין לי פרופיל במייספייס, אני לא מחזיק בבלוג, כשאלוהים מזכה אותי בשמחות אני לא מצייץ אותן לכל העולם בטוויטר שאין לי, והתמונות המשפחתיות שלי מאופסנות בתוך אלבום של פעם, עמוק בכוננית שבסלון.
זה לא שיש לי משהו נגד טכנולוגיה. אני שמח על כל המצאה שמקלה על מציאות חיינו, ובלי נקיפות מצפון גדולות מדי מכניס בגדים למייבש או ארוחה שלמה למיקרוגל. כנראה שיש לי משהו נגד שיתופולוגיה.
אלפי שנים עברו מאז שבלעם בן בעור הרכוב על אתונו הגיע כדי לקלל את עם ישראל. כפי שידוע לכולנו, בסופו של דבר שם אלוהים ברכות בפיו, וכשראה בלעם את בני ישראל בירך אותם בברכה המופיעה בתפילת שחרית: “מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל”. רש”י מציע פרשנות אחת לפסוק, והיא שפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו כך שהם לא ניצבו זה מול זה. באופן זה לא יכולים היו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם, ופרטיותם נשמרה.
אבל כיום אתה חייב להגיע לכמה שיותר עיניים ואוזניים – ולא משנה מה אתה עושה. אנשים יולדים ומתים בשידור חי, בוחרים בני זוג לפי כמות הודעות ה-SMS שקיבלו ומתגרשים לעיני המצלמות. אני מקווה שלא אשמע כמו זקנה טרחנית כשאפציר בכם לא לשתף פעולה עם 600 מיליון משתמשי פייסבוק, נכון לשעה זו.
אולי לא תהיו קוליים במיוחד, אם חוץ מאהוב/ת לבכם לא יהיו לכם עוד 1,500 חברים בני המין השני. כנראה שלא תהיו פופולריים במיוחד אם לא תשרפו מדי יום זמן איכות שיכולתם להקדיש לילדיכם על צפייה בנעליים החדשות של השכנה. אבל תתפלאו כמה כיף יהיה להרגיש פתאום במרכז העולם. בכל זאת, אחרי שהוא נהפך למשפחתי, חברי, אינטימי ומצומצם, הרבה יותר קל להרגיש מלך הלייקים.
הם מ-פ-ח-דים // הלל גרשוני
הצד השני של תהליכי הליברליזציה העוברים גם על החברה החרדית הוא הסתגרות. הלל גרשוני סבור ש”חרם הפייסבוק” הוא חלק מהתהליך ועדיין, מייעץ לחרדים להפסיק להילחם באחת מהמצאות המאה ולהתחיל לגייס אותה לצרכיהם
שני תהליכים הקשורים הדוקות זה לזה מתרחשים בשנים האחרונות בחברה החרדית: מצד אחד, חומות הגטו-מרצון הולכות ומתפוררות. יותר ויותר חרדים יוצאים לעבודה, הטכנולוגיה – ובעיקר המחשב והאינטרנט – הולכת וחודרת לבתים, ורוחות של ליברליזם ופתיחות יחסית שוטפות את הרחוב החרדי. תהליכים אלה מתרחשים לא מעט בהשפעת חרדים מארה”ב המגיעים ארצה כשהם רגילים לסטנדרטים אחרים מן החומרות הנוקשות של הציבור החרדי בארץ, כמו גם בעקבות המטען שמביאים איתם חוזרים בתשובה רבים, שלא תמיד שורפים לגמרי את הגשרים עם עברם החילוני.
תהליך שני, במקביל לתהליך הראשון וכריאקציה אליו, הוא הסתגרות יתר וריבוי חומרות וחרמות. דוגמה בולטת היא “קווי המהדרין”, שהם המצאה של העשור האחרון, ודוגמאות אחרות הן המדרכות הנפרדות לגברים ולנשים במאה שערים, “ועדי כשרויות תוכן” למיניהם על ספרים וסרטים, וכן הפסקת פעולתם של רוב אתרי החדשות החרדיים בעקבות לחץ הרבנים.
תגובה לחילון
נהוג לומר שהאורתודוקסיה כולה, במובנה המודרני, אינה אלא ריאקציה לתהליכי החילון וההשכלה שהתרחשו בציבור היהודי במאות האחרונות. בזעיר אנפין, זה המצב גם היום: העולם הישן הולך ומתפורר, וקברניטיו נאחזים בכל מה שניתן, בכל חרם ובכל חומרה, כדי לשמר את הסדר ההולך ונגוז.
על רקע זה אין לכאורה מה להיות מופתעים מ”חרם הפייסבוק” שעליו שוקדים אנשי “משמרת הקודש והחינוך” החרדית. הטריגר, כך מספרים, הוא כמה מקרים שהתגלגלו לבתי הדין בבני ברק שבהם “נגרמו אסונות גדולים, נזקים לבית היהודי שאין מקום לשערם”. וראש הארגון הנ”ל הסביר בראיון ליעל דן בגלי צה”ל שאין כל צורך בפייסבוק לצורכי פרנסה, ומן הצד השני הוא פתוח לאינטראקציה חופשית בין גברים לנשים, דבר שאינו מקובל בציבור החרדי, וזאת מלבד בעיות של רכילות ולשון הרע (שכנראה לא קיימות בטלפון או בסתם שיחה בין אנשים) ושל צניעות.
לכאורה אין מה להיות מופתעים, ובכל זאת אני מופתע מעט. מבין שלל האיומים על אורח החיים החרדי באינטרנט, לא הייתי מונה דווקא את פייסבוק כאיום הראשי. אחת הסכנות המרכזיות באינטרנט, כך לימדונו רבותינו, היא האנונימיות, והיכולת של אדם לפעול מבלי שיכירוהו ובלי לחץ חברתי, “ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים וללכת לעיר אחרת”. הדגל של פייסבוק, לעומת זאת, הפוך לחלוטין: בפייסבוק אין אנונימיות, ובעצם כמעט שאין פרטיות. דבר זה מהווה אמנם בעיה בעיני מחנכים רבים, אך דווקא בציבור החרדי קשה לטעון שדואגים לפרטיותו של אדם. ההיפך הוא הנכון: חוסר הפרטיות, והחיים בתוך “בית מזכוכית”, מאפיינים את החיים בלא מעט קהילות חרדיות, ודבר זה אף משמש כדבק חברתי-דתי, והוא הבסיס שעליהם יכולים לפעול הנידויים והחרמות למיניהם.
קשה להשתחרר מהרושם שהעסקנים החרדים סימנו את הרשת החברתית פשוט כי זה הדבר הכי קל, ובעצם הם מחפשים את המטבע מתחת לפנס. החרדים אינם יחידים בעניין זה: כולנו נוטים לייחס לעתים חשיבות רבה מדי למדיום, ולסמן אותו כמטרה הכמעט-בלבדית. די אם נזכור את הכמות הבלתי נתפסת של כותרות עיתונים על זוועות הקשורות איכשהו, בעקיפי-עקיפין, לפייסבוק.
ובכל זאת, במקום להילחם בפייסבוק, הייתי מציע לחרדים דווקא לגייס אותו לצרכיהם. לא רק לצרכי הסברה כלפי חוץ, כפי שעושה קבוצת הפייסבוק “חרדים – נעים להכיר“, אלא בדיוק לשם אותו לחץ חברתי ופיקוח תוך קהילתי. אם יותר ויותר חרדים יצטרפו לפייסבוק, הפיקוח הפנימי הנהוג ממילא בחברה החרדית יהיה יעיל עוד יותר, ומי יודע, אולי נחזה לראשונה בקהילה החרדית הווירטואלית הראשונה. זה בהחלט יכול להיות ניסוי מעניין.
רוצים לדבר על זה?
מוזמנים להשתתף בדיון בדף הפייסבוק של בית אבי חי.
המהפכה האיראנית בפייסבוק: סיבוב שני?
פוסט של תמר עילם גינדין
אומת האינטרנט האיראנית רוחשת.
ממשלת איראן חוסמת את הרשתות החברתיות רוב הזמן, וגם כשאפשר לגלוש, הגלישה היא איטית מאוד. רוב הגולשים מתוך איראן מתחברים בדרכים לא דרכים, ורבים נוספים פשוט אינם מתחברים. לכן כל קול שנשמע מייצג קולות רבים שלא הצליחו להתחבר.
בשבועות האחרונים עקבו האיראנים בעניין רב אחר המתרחש בתוניס ובמצרים, תוך שהם מביעים תמיכה מלאה בעם המצרי ומייחלים ללכתו של מבארכ. בזמן שהתבהרה התמונה – שמצרים עומדת בפני עידן חדש ומבארכ עומד בפני התפטרות – החלו הירוקים האיראנים לארגן את המחאה הבאה שלהם. הפעם, מעודדים מהצלחת המהפכות בצפון אפריקה, החליטו הירוקים ללכת עד הסוף.
נפילתו של מבארכ התקבלה בשמחה, אך גם בחשש מה שמא תקום שם רפובליקה אסלאמית נוספת. אפשר היה למצוא בפייסבוק קריאות כגון “הורא!!!!!” לצד ביטויי דאגה, תקווה שהמצרים ילמדו מהניסיון של האיראנים ולא יחליפו דיקטטורה אחת בדיקטטורה נוראה ממנה, וצער עמוק על כך שאומה עם תרבות כה עתיקה ומפוארת, במקום להיות אור לגויים, הפכה ללקח שצריך ללמוד ממנו ולא לחזור עליו. על כך שכדי שאומות אחרות ילמדו לקח הם שבויים כבר שלושים ושתיים שנים.
ביום שישי האחרון, 22 בבהמן, ציינה הרפובליקה האסלאמית 32 שנים לנפילת השאה. הפגנת הירוקים הגדולה נקבעה ל-25 בבהמן 1389, כלומר 14 בפברואר 2011, תחת הסיסמה “אנו רבים מספור”. כאשר אחמדינז’אד בירך את העם המצרי, ענו לו האיראנים בפייסבוק, בטוויטר וביוטיוב: אתה הבא בתור. מיר חוסין מוסווי, שהפסדו בבחירות ביוני 2009 הצית את גל המהומות הראשון, ומהדי כרובי תומכים במפגינים, אבל לפי הלך הרוח בפייסבוק, המפגינים אינם מעוניינים להחליף את הנשיא, אלא את השלטון כולו, את שיטת הממשל.
בעמוד הפייסבוק שהוקם למהפכה החדשה, בין שרשורים אחרים, היה גם קישור לקריאה של התנועה הירוקה להתחיל את ההפיכה החדשה בקריאת “אללה אכבר” יום לפני תחילת ההפגנות, ב-24 בבהמן (היום, 13.2) ב-22:00. רוב מהתגובות התנגדו לקריאה אללה אכבר: “אחיי, בקריאות אללה אכבר לא נגיע לשום מקום”, “אותן תנועות דתיות הביאו אותנו לחוסר האונים הנוכחי. אנו צריכים לומר שאנו רוצים דמוקרטיה חילונית על בסיס זכויות האדם. אסור שיהיה לדת שום מקום בקביעת גורלנו”. בנוגע לתמיכתם של מיר חסין מוסוי ומהדי כרובי, נכתב: “מה זה? במי אתם תומכים? […] העם רוצה דבר אחד והאדונים מוסוי וכרובי רוצים דבר אחר. זה לא יילך ככה”.
באותו עמוד ניתן גם ללמוד על ההכנות, על החששות ועל הכוונות החדשות: “הבה נצבע את כיכר אזאדי (כיכר החרות, בדיוק כמו כיכר א-תחריר) בירוק ולא נרפה עד שתהיה דמוקרטיה”, “שכל אחד יצעק מה שבא לו, העיקר שתבואו” “אסור שהרחובות יתרוקנו עד שכל ירוקי איראן יהיו חופשיים”.
את המהפכה מארגנים גם מחוץ לרשת החברתית – שהגישה אליה, כאמור, מוגבלת מאוד. אחד החברים בעמוד פירט את פעולותיו להפצת המהפכה: “עשיתי 327 שיחות ב-5 כרטיסי טלפון. לא יכולתי יותר כי כל הגוף קפא לי. 18-25 אנשים קיללו ואמרו לי לא לדבר ככה. 200-250 לא אמרו כלום ורק הקשיבו למה שאמרתי. כ-100 אנשים תמכו והביעו נכונות. […] להתקשר מטלפונים ציבוריים זוהי הדרך הטובה ביותר. אני מבקש שתעשו זאת!” אחד אחר הציע: “אם אתם מתקשרים מטלפון (סלולרי), שזה יהיה כרטיס שיחות. אל תשאירו את הפרטים האמיתיים שלכם על הסים של הכרטיס, ואל תדברו ממקום אחד אלא תהיו בתנועה כל הזמן”.
ויש גם התייחסות לאלה שנשארים בבית: “אנשים שיושבים בבית מכל סיבה שהיא ומעדיפים את העולם הנוכחי על פני עולם אחר רק בגלל הפחד, הם גם אשמים, ואני מקווה שאלוהים יסלח להם”. וגם התייחסויות פחות סלחניות, כמו “בשביל הכיס שלהם הם נתנו ונותנים להרוג את העם”.
רוצים להביע תמיכה? קפסטו בפרופיל שלכם:
دوستان سبز ایرانی ، نماز های من با شماست (“חברים איראנים ירוקים, תפילותיי עמכם”).
או:
سبزهای ایرانی ، مردم اسرائیل همدل شماست (“ירוקי איראן, אנשי ישראל מזדהים [מילולית: אותו לב] איתכם”).
ההשתגית בטוויטר: #25Bahman
________________________
ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית איראנית, מעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, "מגילת אסתר - היה או לא היה" ועוד במסגרת "מר צים וחבורתו"
האח הגדול נתפס עם המכנסיים למטה; קשת מעלימה ראיות
בזמן ששירות הרדיו המקוון פנדורה מתגונן מפני ים פיראטים סוער וחברות תקליטים חמדניות, קשת נתפסת עם המכנסיים למטה ומורידה סרטונים גסים של האח הגדול מהרשת. עידוק ברשת >>
אנגרי בירדז מצרים
אביתר סריזדה בקריקטורה מדויקת על התפיסה של המהפכה במצרים בעיני התקשורת ואומת האינטרנט (זו הפרשנות שלי, בכל אופן):
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
