013 נטוויז’ן ו-012 סמייל מפקירות את הגולשים
“ההימור של המשטרה: ספקי האינטרנט יתגלו כרכיכות”, כתבתי כאן בספטמבר, בעקבות שתיקתם הצייתנית של ספקי האינטרנט מול הצו המשטרתי הבעייתי לחסימת אתרי הימורים ואתר שמספק כרטיסי תשלום פריפייד. בשיחות רקע עם כמה מהספקים נאמר לי שלא היה להם די זמן להיערך לעתור נגד הצו. זה לא היה נכון אז – הם ידעו על הכוונה להוציא את הצו כבר ביוני, חודש וחצי לפני שהתקשורת חשפה את החסימה – וזה לא נכון היום, בחלוף שלושה חודשים ועם מונה עתירות ספקים שעומד על אפס (ומבלי להזכיר צעדים אחרים שאפשר היה לנקוט בהם).
מפוסט בבלוג של עו”ד חיים רביה אני לומד שההימור של המשטרה השתלם: רק איגוד האינטרנט הישראלי לקח על עצמו להגיש עתירה (העתירה בפידיאף), והספקים, שהשתמטו מהמאבק, אפילו לא טורחים לעזור לו. 013 נטוויז’ן, שהוזכרה כמשיבה פורמלית לעתירה, ביקשה לא להיות מעורבת בהליך. 012 סמייל, שהצהירה בזמנו כי היא “תעתור לבית המשפט לצורך בחינת ההוראה”, לא עתרה, לא השיבה עדיין לעתירה של האיגוד וסירבה להגיב לפניית ynet בנושא.
פרסמתי על זה כתבה ב-ynet מחשבים: ספקי האינטרנט מפקירים את הגולשים >>
מהנעשה במולטיספירה: יגאל עמיר, אפרים שמיר ומזג האוויר
ליגאל עמיר יש שותף חדש לתא, הסלבספירה מתלהטת, אזהרת ספאם משפחתית, היטלר נגד ספקטור ולקינוח – כל האמת על מזג האוויר. דברים מוזרים קורים שם, באינטרנט הזה. מהנעשה במולטיספירה >>
כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור במולטיספירה? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס.
אתר חושף פרטים על בכירי קציני צה”ל; פייסבוק מונע פרסום כתובתו
אתר אינטרנט שיושב על שרת אמריקאי מאשים קצינים וחיילים בצה”ל בפשעי מלחמה בעזה וחושף את השמות, התמונות, התפקידים, מספרי תעודות הזהות והכתובות של 200 מהם, מהרמטכ”ל ועד לסמלים, כך נחשף ב”העין השביעית”.
מישהו כבר הספיק להזהיר מפני האתר הזה. הגולש עמרי וייל גילה כי נסיון לפרסם את כתובתו בפייסבוק נחסם, ומעלה הודעה לפיה האתר סומן כפוגעני או כספאם. לשון ההודעה: “This message contains blocked content that has previously been flagged as abusive or spammy. Let us know if you think this is an error”.
עוד צה"ל ואינטרנט:
• הצנזורה והרשת
• ענת קם
• עדן אברג'יל
• מצגת הרשתות החברתיות של צה"ל
האק פייסבוק: עדכוני סטטוס רב-לשוניים
פוסט של שחר גולן
לא ברור לי בדיוק למה, אבל ישראלים רבים נרתעים מהשפה האנגלית. “אם זה באנגלית – אני לא אקרא את זה”, הם אומרים לי. אני? למרות שזו לא שפת האם שלי, אני משתמש באנגלית ברשת כדי לאפשר לעולם כולו להבין את מה שאני אומר. ולכן הייתי צריך למצוא דרך לפרסם בפייסבוק סטטוסים באנגלית לטובת חבריי הרב-תרבותיים, אך במקביל לא להטריד בהם את חבריי הישראליים.
למזלי, פייסבוק מאפשר לסדר את החברים ברשימות, ומאפשר לכל חבר להיות ביותר מרשימה אחת. וכך, בנוסף לרשימות הרגילות שלי (“family”, “workplace” וכו’), יצרתי את הרשימות Hebrew ו-English, ושייכתי אליהן חברים לפי שפתם; חלק מחבריי נכנסו לשתי הרשימות.
אחרי כן, לפרסם סטטוס באנגלית בלי להטריד את חבריי דוברי העברית מצריך פשוט להגדיר בהגדרות הפרטיות (כפתור עם מנעול וחץ ליד כפתור השליחה) שהוא יישלח רק לקבוצת English.
לפעמים, כשאני כותב פוסט בבלוג שלי באנגלית ומפרסם תרגום לעברית בבלוג אחר, אני מעלה סטטוס באנגלית עם לינק לפוסט באנגלית, וסטטוס נוסף, שהגדרת הפרטיות שלו היא “HEBREW; except: ENGLISH“, וכך מבטיח שכל אחד מהחברים שלי יראה רק סטטוס אחד, בשפה שהוא או היא מעדיפ/ה.
___________________
היה זה פוסט של שחר גולן, אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com, שם התפרסם הפוסט במקור באנגלית. גולן כתב בגליון נובמבר 2010 על העתקת ריקוד ב"רוקדים עם כוכבים".
דירה להשכיר? חפשו אותה בפייסבוק
את מה שעשו הומלס ודומיו ללוחות המקוונים מאיים פייסבוק לעשות להומלס. אנשים מחפשים ברשת החברתית דירות להשכרה ושותפים להשכיר איתם בסטטוסים, דרך חברים ובקבוצות ייעודיות שהוקמו לשם כך. המתווכים רואים בפייסבוק איום אבל גם הזדמנות לשיתופי פעולה ואיתור נכסים. משווקי פרוייקטי הבנייה עדיין לא יודעים איך לעשות זאת בפייסבוק, אך רואים בו את העתיד
לפני כחצי שנה החליטה מיכל רשף, סטודנטית לתסריטאות בת 24 מתל אביב, שהיא רוצה לשדרג את מצב המגורים שלה. רשף פרסמה את דרישותיה – דירת שני חדרים, מרכז תל אביב, בלי שותפים ולא בקומת קרקע – בפייסבוק, בטוויטר ובשורת הסטטוס שלה בג’יטוק. “אם אני גם ככה כל היום דוגרת במקומות האלה ואומרת המון שטויות, לפחות שזה ישתלם לי איכשהו”, היא מסבירה. “במקום להתחיל להזכיר לאנשים כל הזמן פנים מול פנים שאני מחפשת דירה, פייסבוק מאפשר לי להגיד לאנשים במרוכז, וככה אנשים שהם לא בהכרח מכרים קרובים זוכרים אותי”. כמו רשף יש עוד ישראלים רבים, שפעילים ברשתות החברתיות ומשתמשים בהן לחיפוש עבודה, הכרויות ובחירת מקומות בילוי. באופן טבעי, הם פונים לחברים שלהם שם גם כשהם מחפשים דירה להשכרה, דירה להחלפה או שותפים לחיפוש משותף.
במסגרת חיפושי הדירה בדקה רשף גם את אתרי הלוחות, אבל לדבריה “כל דירה שעולה, באמת מסתערים עליה די הרבה. בפייסבוק יש עוד סיכוי שזו דירה בין חברים, ולא אחת שכל העולם רואה”. וזו סיבה נוספת לפופולריות של חיפוש דירות בפייסבוק. ההצלחה של הומלס ושאר אתרי הלוחות המקוונים, שחסכו למחפשים דפדוף מעיק בלוחות מודפסים ועמלות גבוהות של מתווכי הדירות, חזרה אליהם כמו בומרנג. בשוק הביקוש הגבוה שהתפתח בתל אביב והסביבה, הלוחות אפשרו לבעלי הנכסים להעלות מחירים ודרישות, ויצרו תופעה בה כל השוכרים הפוטנציאליים מוזמנים לראות דירה בו זמנית, והבעלים מקיים מכירה פומבית ומשכיר את הדירה למרבה במחיר, גם אם הדירה בקושי ראויה למגורים ולא שווה אפילו את המחיר ההתחלתי שנדרש עבורה. כך נולדה הריאקציה ללוחות המקוונים: חיפוש דירה דרך חברים ברשתות החברתיות. אחת הקבוצות הפופולריות בפייסבוק לחיפוש דירות, עם כמעט 14 אלף חברים, נקראת “דירות ריקות בין חברים בתל אביב, לפני שמתפרסמות בהומלס“.
גם מיכל כהן, בת 31 מחולון, דיילת אוויר ובעלת תואר באדריכלות פנים, חיפשה דירה. ראשית פנתה לחברים, לקבל עצות. הם הזהירו אותה מפני הלוחות המקוונים. היא התעקשה לנסות בעצמה, ונכוותה. “כל ה’שוק’ הזה של השכירות והמכירה הוא משהו שלא רציתי לקחת בו חלק ושיש לי הרבה ביקורת להעביר עליו”, היא מספרת. “אנשים עומדים שעות בתור לראות דירה, מחכים כמו ילדים טובים לטלפון החוזר, רק כדי לגלות בסוף שנתנו אותה למישהו ששילם עוד 200 דולר. והדירה? לא הייתי מאחלת לאף אחד לגור בתנאים האלו”. הצעד הבא שלה היה לפתוח את קבוצת “דירות מפה לאוזן בת”א” בפייסבוק. “טוב, אני מתחילה קבוצה בה נעלה אינפורמציה על דירות טובות ולא קורעות כיסים שאנחנו יודעים שמתפנות, שאתם מפנים,שחברים מפנים שסבתא שלכם מפנה …. או שסתם שמעתם עליה. כל דירה מכל סוג שהוא….אבל טובות וזולות!”, כתבה כהן בדברי ההסבר של הקבוצה, ושלחה אותה לכ-300 החברים שלה בפייסבוק, בתקווה שאחד מהם ישדך אותה לדירת החלומות שלה. שנתיים וחצי עברו והיום יש שם כמעט 18 אלף חברים, שמעדכנים את הקבוצה באופן שוטף בדירות להשכרה, דירות להחלפה וחיפושי שותפים. “כבר יש קבוצות שמחקות אותה”, מספרת כהן בגאווה. ויש גם מי שניזון ממנה: פרופיל הטוויטר @tlvapartments, שבנה יהונתן קלינגר, קולט עדכונים מהקבוצה של כהן ומקבוצות נוספות, מסנן אותם ופולט רק דירות להשכרה בתל אביב.
“אני חושבת שכל יוזמה שמתחילה מתסכול עמוק סופה להצליח, בטח כשהיא משותפת לעוד קהל אנשים גדול מעבר לאדם הספציפי עצמו”, מסבירה כהן את ההצלחה הלא-מתוכננת של הקבוצה שלה. “כנראה שבכמה מילים שנכתבו בדף הראשי, הצלחתי להעביר את התחושה שאנחנו באותה סירה, מבלי לנסות באופן מכוון כמובן, כי אני מחפשת בדיוק כמותם ומתוסכלת בדיוק כמותם. סיבה נוספת היא האפשרות של אותם אנשים לראות שיש פנים מאחורי הקבוצה הזו, יש את מי לשאול שאלות, לבקש ממנו בקשות ואפילו סתם לכתוב את מה שעל לבם. אני באופן אישי ממש לא ציפיתי לכמות התגובות שקיבלתי מאנשים”.
אפשר לעשות מזה כסף?
“הלוואי, אבל אם אתה עושה כסף, תעשה אותו ממקום שאתה בעד האנשים שאתה הולך לעבוד איתם. זו לא היתה המטרה הראשונית שלי”.
כהן עובדת על שדרוג הפעילות של הקבוצה. לדבריה, “פייסבוק הפך להיות קטן ואנחנו רוצים לגדול”.
מותו ולידתו מחדש של סוכן
“לפני עידן הרשתות החברתיות היו מדביקים בחדר מדרגות או במכולת מודעה, ‘זוג צעיר מחפש דירה באזור זה’. זה עבר מהרחוב לרשתות החברתיות”, מפרשן צפריר ורטנפלד, בן 50 מהרצליה, סגן יו”ר ארגון המתווכים הארצי מלד”ן ובעל משרד התיווך תילן. צבי טלית, בן 34 מתל אביב, בעל משרד התיווך “תל אביבים” ויזם אינטרנט, אומר ש”פייסבוק, כמו שאר האתרים, פגע בחלק מהפעילות של עולם התיווך. אם עיקר הלחם של המתווך זה סחר במידע, יש פה בעצם פירצה ענקית בגדר של גן שפעם היה כולו של המתווכים. הרבה מהמידע פתוח, אבל לא כל המידע. מתווך טוב נמדד בעיקר בכמה אנשים הוא מכיר, ופייסבוק הוא אלגוריה מאוד נחמדה לעולם של התיווך. זה קשור לא רק במאמצים, אלא בכמה הקול שלך נשמע”.
“המקצוע משתנה. המתווך תמיד מכר אינפורמציה של נכסים. היום הוא הופך להיות יועץ נדל”ן”, אומר ורטנפלד, ומפתיע כשהוא פוסק ש”זה מבורך שאנשים משתמשים ברשתות החברתיות לחפש נדל”ן, כי לא כל אחד צריך לרכוש שירותים של תיווך, במיוחד חבר’ה צעירים שמחפשים שותפים ומוגבלים תקציבית, וזה נעשה בחוג החברים”. עם זאת, הוא ומתווכים רבים אחרים לא רואים ברשתות החברתיות אויב, אלא פוטנציאל. ההרצאה הראשית באחד הכנסים שערך ארגון המתווכים עסקה בשימוש ברשתות החברתיות לקידום העסק. “אתה יודע מי החברים שלך ברשת החברתית, אז אתה יכול לפנות לקהל יעד מאוד מפולח. אתה יכול לראות מי מנכ”לים, מי בעלי ילדים, מי בעלי מקצועות חופשיים, איפה הם נמצאים גאוגרפית”, מסביר ורטנפלד. “דבר נוסף שתופס תאוצה זה מתווכים שמגדילים את פול הנכסים שלהם על ידי זה שהם משתפים פעולה ביניהם”. ורטנפלד מפעיל זירה כזאת בקבוצת הפייסבוק “מתווכים משתפים פעולה בעסקאות נדל”ן“, בה כ-700 חברים. הוא מדווח ששיווק דירות יוקרה ליהודים עשירים בצרפת ובארה”ב דרך מתווכים יהודים וישראלים-לשעבר בחו”ל, שלדבריו לא היה מגיע אליהם בלי פייסבוק.
“זה לגמרי הקלישאה של הלימונים והלימונדה”, מסביר טלית. “מצד אחד זה פגע, מצד שני זה נותן כלי מדהים לשיתופי פעולה בין מתווכים, זה נותן הרבה יותר אפשרויות למי שהפסיק לפחד ולמד לאהוב את הפצצה. דווקא המדיה האינטרנטית, למי שהחליט שלא מפחד מהעניין, היא מכרה זהב. יצא לי להשיג דרך דירות מפה לאוזן בפייסבוק דירות להשכרה לטווח קצר, עבור עסק השכרת דירות לתיירים שאני עובד איתו. היתה שם מודעה של מישהי, פניתי אליה והצעתי לה את העסקה. יש לנו מערך הזמנות אונליין של תיירות נכנסת, ובתמורה לעמלה אנחנו מסדירים לה את נושא ההשכרה. מעבר לזה אני משתמש בפייסבוק דרך המרקטפלייס [זירת מסחר מובנית בפייסבוק; ע”ק] לשווק דירות שיש לי בבלעדיות להשכרה ולמכירה. יצא לי להשיג כמה קבוצות רכישה וקשר עם יזמים אחרים”.
התיווך העממי
ברוח החינמיות האינטרנטית, גם מחפשי הדירה בפייסבוק מעדיפים לא לשלם. אבל לא כולם, ולא תמיד. רן (שביקש לא להזדהות בשמו המלא), מתכנת בן 29 מתל אביב, חיפש דירה לו ולחברתו ופנה לפייסבוק. הוא ידע שהתחרות שם עזה – “הרבה אנשים נתקלים בהודעות של ‘נותני דירה’ כאלו בטוויטר ופייסבוק ולא זוכרים בדיוק מי חיפש” – והחליט לקנות את היתרון שלו בכסף: הוא פתח קבוצה בפייסבוק והציע בה תשלום למי שימצא לו דירה. “אנשים מוכנים לשלם עבור דירה כבר הרבה הרבה זמן. קוראים לזה תיווך”, הוא הסביר. “זה מאוד פשוט: מתווך לוקח שכר דירה של חודש. עשיתי את החישוב שלי ואני מוכן לתת בערך שליש משכר דירה של חודש. מתווך עושה את זה מאינטרס עסקי וזה המחיה שלו, יותר חשוב לו לעשות כסף – זה לא ממש מבטיח שום דבר. הפרס הוא רק בשביל שמישהו מהחברים שלי או מהמעגל שני – לא זרים – יראה את זה ואולי יזכור אותנו ואת הקבוצה”.
“אני לא הולכת לשלם לאנשים על זה שהם שמעו על דירה והם עוזרים לי”, מזדעזעת רשף. “לא אכפת לי בצעד של מחווה להזמין את אותו אדם לבירה על חשבוני או משהו, כן? אבל זה נראה לי רמה נמוכה. אם בא להם לעזור שיעזרו, אם לא אז לא צריך. נראה לי משונה להגיש לחברים שלי 500 שקל. זה לא משהו שאני עושה. אם הייתי בלחץ של זמן או משהו, זה פתרון סביר. אבל משהו בזה בבסיס לא בסדר. אם אתה תציע 500, ומישהו אחר יציע 600, והלאה והלאה”. אולם ההסלמה הזאת מוגבלת – היא תיעצר כשתגיע לסכום שגובה מתווך מקצועי. התחרות האמיתית היא על מספר האנשים שחיפוש הדירה יגיע לעיניהם.
הפרס הכספי המוצע אמנם נמוך מדמי התיווך המקובלים – חודש שכירות מהשוכר וחודש שכירות מהמשכיר – אבל יותר גבוה מאפס. האם הנישה הזאת יכולה לקרוץ למתווכים? המתווך ורטנפלד סבור שלא: “מתווכים לא יכולים להיכנס לשוק הזה, כי המתווך עושה יותר עבודה מאשר להגיד לך, ‘יש דירה בכתובת זו וזו, שמעתי שהם רוצים להשכיר’. המתווך יתאם לך את הפגישה, יקח אותך לראות 4-5 דירות בסיור אחד, יבדוק שהדירות בתקציב שלך וראויות לצרכים שלך, הוא קרוב לוודאי ביקר בדירה קודם. מישהו שממליץ לך מהאתר, הוא יכול מרב-סרן שמועתי להגיד לך, ‘שמעתי שיש דירה ברחוב זה וזה, תשלח לי 500 שקל אם לקחת’. זה הכל על בסיס מזדמן”.
“יש מחפשי דירות שאחרי שנקעה נפשם מהומלס, WinWin, יד2 ופייסבוק, מגיעים אליך ואתה עוזר להם למצוא”, אומר המתווך טלית. “האגדה כאילו מתווך שולף מהשרוול דירה שהוא עבד עליה שתי שניות ומקבל 3000 שקל היא אגדה. בדרך כלל מושקעת בזה הרבה עבודת רגליים, קשרי רישות עסקי וחברתי, האיש עבד בשביל זה, ואין סיבה לא לשלם על זה אם אתה מקבל משהו שטוב לך. ואם אתה יכול לא לשלם על זה – עוד יותר נחמד”.
אם מישהו מציע 500 שקל בפייסבוק, אתה תציע לו דירה, או שתשמור אותה למי שישלם מחיר מלא?
טלית: “אני אשמור את הדירה למי שישלם 3000. מצד שני, אני גם אדע להגיד לאנשי הקבוצה, אם הם לא יסקלו אותי בכיכר העיר, ‘תשמעו חבר’ה, יש את הדירה הזאת, ויש לה מחיר’. מי שיבחר להרים את הכפפה, מגניב. מעבר לזה, מי שבוחר לא לשלם תיווך, אבל יש לו חברים שאין להם בעיה לשלם, אם הוא חבר טוב הוא יגיד להם, ‘אני לא לוקח את הדירה כי יש תיווך, אבל יש כאן דירה מצויינת’. השם של הקבוצה הוא ‘דירות מפה לאוזן’, לא ‘דירות בחינם ומוות למתווכים’. בקבוצה הספציפית לא יצא לי לפרסם, אז אני לא יודע אם סכנת הסקילה היא ממשית או לאו. אבל יצא לי לפרסם בפייסבוק, לקבל תגובות וגם להשיג עסקאות”.
חברי קבוצת “דירות מפה לאוזן בת”א” לא סוקלים מתווכים, אבל בהחלט לא מחבבים אותם. “בהתחלה הייתי מוחקת הודעות של מתווכים, כי זה לא היה הרעיון של הקבוצה”, נזכרת המייסדת כהן. “אתה צריך לראות איך אנשים הגיבו למתווכים אצלי קבוצה. כתבו להם ‘חיו ותנו לחיות, אל תיכנסו לכאן’. הם כן יצרו איזשהו אנטי. לי אין בעיה עם מתווכים, אבל הם צריכים לדעת לאיזה שוק הם פונים ולהציע דברים מתאימים. זה צעירים, אנשים שאין להם כספים מפה ועד להודעה חדשה להוציא. אם יבוא מתווך שבאמת יביא דברים מדהימים ולא ידרוש הרבה כסף לתיווך, אז הרבה אנשים ילכו אליו”.
אבל בבסיס, אנשים לא רוצים לשלם כסף. זה חלק מהעניין של הקבוצה הזאת.
“אם מחר אני אתן לך דירה מדהימה במחיר שהוא שווה לכל כיס, אתה תשלם את האלף ומשהו שקל למתווך בכיף. אבל אם אומרים לך, תן לי 3000 שקל על דירה שעולה לך 3000 שקל אבל היא חדר, אתה תשלם? לא, כי מראש לא שווה לך הדירה הזאת, אז בטח שגם לא תשלם עוד כסף למתווך”.
דירה עכשיו
היתרונות של חיפוש דירה דרך חברים בפייסבוק רבים: המלצה על דירה מחבר אמינה יותר מתיאור לא-אובייקטיבי במודעה שניסח בעל הדירה או המתווך; אפשר לראות את הדירה לבד, בלי עשרים מועמדים להוטים שנושפים בגבך ומעלים את המחיר; ועל דירה שמוצאים בפייסבוק לא משלמים למתווך. אבל השיטה לא נטולת בעיות: חיפוש דירה בפייסבוק הוא מסע ציד, לעתים ארוך ולעתים מייגע. אם הרשת שלכם מורכבת מקבוצה קטנה של חברים אמיתיים, פוטנציאל החשיפה של חיפוש הדירה שלכם קטן יחסית. אם היא מורכבת ממאות או אלפי אנשים, שאת רובם אתם לא מכירים, אתם מאבדים את היתרון של המלצות אמינות מחברים.
והחסרון הבולט: חיפוש דירה בפייסבוק לא תמיד עובד. “לצערי, זה לא שיש המון פניות”, הודתה רשף, שראתה רק דירה אחת שהגיעה דרך פייסבוק. מספר חודשים אחרי הנסיון הראשון, היא מספרת, “פצחתי בקמפיין ‘דירה עכשיו’ בפייסבוק, בו החלפתי את תמונת הפרופיל שלי ללוגו ‘דירה עכשיו’ בקונספט של ‘שלום עכשיו’, שבו עזר לי הגרפיקאי ארז הנדי. בסופו של דבר את הדירה מצאתי מפה לאוזן – סיפרתי על הקמפיין בהתרגשות בשיחת סלון, ואחד המשתתפים הפנה אותי לדירה שהוא שמע עליה דרך המייל. דירה מהממת”.
פייסבוק לא עזרה גם לרן. בשיחת פוסט מורטם חודשיים אחרי תחילת החיפושים הוא סיפר שמצא דירה, אבל לא דרך הקבוצה שפתח בפייסבוק, אלא בלוח מקוון. “לא קיבלתי הרבה הצעות מהקבוצה בכלל, משהו כמו שלוש או ארבע”, הוא מודה בכשלון. “וגם, זה לא מהקבוצה כמו שזה היה חברים שהתקשרו אחרי שהם ראו את זה”. התמריץ הכלכלי גם הוא לא עזר: “זה שהצעתי כסף לא שינה שום דבר לאנשים, לא עלה בשיחה בכלל, וממש לא היה אישיו משום בחינה. התייחסו לזה בדיוק כמו כל קבוצה בפייסבוק של ‘X מחפש דירה, מי ששומע בלה בלה בלה’, וניסו לעזור מתוך התחשבות”.
למה?
“לדעתי הסיבה היא בדיוק בגלל שזו רשת חברתית, ולי אישית אין בפייסבוק אנשים שסתם הוספתי. לא הצטרפו לקבוצה אנשים זרים, כי לא רציתי להתחיל לקבל הצעות מכל מיני אנשים זרים שיחפשו כסף. אז מי שכן ראה את זה וניסה לעזור עשה את זה מתוך חברות, לא מתוך רצון לכסף. חשבתי שלהציע פרס ייתן לאנשים מוטיבציה או לפחות יזכיר להם שגם אני, מבין אלף חברים אחרים, מחפש דירה, אבל זה לא ממש שיחק תפקיד. אני לא חושב שבאמת יש לאנשים איזה מאגר דירות עצום וכל מה שחסר כדי לספר לאנשים אחרים זה מוטיבציה”.
פרויקט בנייה מחפש את עצמו בפייסבוק
“גינדי קוראים לבאטמן כבר שבוע והוא לא בא”, כתב היחצן דני לוי בפייסבוק על זרקורי הענק שהאירו את שמי תל אביב בחודש שעבר במסגרת קידום המכירות של פרויקט הנדל”ן “גינדי תל אביב”. רבים אחרים ברשתות החברתיות לעגו לגינדי, אבל הסטטוס הסאטירי המוצלח ביותר נכתב על ידי החברה עצמה בעמוד הפייסבוק של הפרויקט: “בעוד יומיים מרכז המבקרים שלנו מסתיים. לתאום פגישה 1800-90-90-90”. 25-30 מיליון שקל הוציאה החברה על פרסום הפרויקט, אבל הצליחה לגייס רק 266 חברים לעמוד הפייסבוק, והשתמשה בו להפנות אותם למענה טלפוני (!). מזל שלא ביקשה מהם מספר פקס לשליחת הזמנות.
“אני פרויקט בנייה, פתחתי דף בפייסבוק כי אני רוצה להיות מעודכן. מה אני עושה מרגע זה ואילך? למה שאנשים יהיו חברים של הפרויקט?”, מתריס בני קרת, פרסומאי נדל”ן ומנכ”ל אזימוט מקבוצת באומן בר ריבנאי. “נניח שהייתי עכשיו לוקח את ‘רוטשילד 1’ ורוצה לעבוד איתו ברשת חברתית. אל”ף, אין מספיק אנשים שמתעניינים בפרויקט – 1000? 1500? 2000? זה עדיין בטל בשישים; בי”ת, מה אני אעדכן אותם, איזה ניוז, שמשאית בטון נכנסה לאתר?”
באותה מידה אפשר להגיד שאין מה לפרסם קטשופ. מדובר על פיצוח הקריאייטיב.
“מדובר על מסה קריטית של אנשים שמתעניינים באותו דבר. בקטשופ כל העולם מתעניין. ברוטשילד 1 – 1000-1500 איש, ויש שם רק מאה דירות, זה מוגבל. לכן צריך להתאים את אופי המדיום לצרכים ולמטרות”.
“אני באופן אישי חושב שהנושא הזה עדיין בחיתולים”, אומר אמיר שאלתיאל, יו”ר חברת אלדר העוסקת בשיווק נדל”ן. “הרבה גורמים עושים אותו בשביל להגיד ‘עשיתי’ אבל עדיין לא יודעים להשתמש בכלי הזה בצורה נכונה, ומה שיוצא זה שהם מטרידים את האנשים שרשומים אצלם. לפעמים אני נכנס לפייסבוק ורואה 6-7 פוסטים של חברה שמוכרת נדל”ן, שמעלה את הנכסים שלה עם תמונה ומחיר אחד אחרי השני. בחור בן 25 נרשם לקבוצה שפועלת בנדל”ן, והיא שולחת לו נכס ב-12 מיליון דולר בהרצליה פיתוח, זה מעניין אותו? זה רלוונטי? לא. אבל בגלל שזה חינם אז יורים לכל הכיוונים. הם שוכחים שבסופו של דבר יש את הפרטיות והתחושה של משתמש הפייסבוק, ואם אתה משניא עליו את העניין, גם אם אתה כבר שולח משהו רלוונטי הוא יקבל את זה בצורה לא טובה, או שהוא יתנתק”.
ובכל זאת, השניים מאמינים שהעתיד נמצא בפייסבוק. “החלום הרטוב של כל מנהל שיווק זה שתגיד לו מי הצרכנים שלו – בהם, אלה שקונים באמת, הוא מוכן להשקיע עד הגג, כי הוא יודע שהם קונים”, אומר קרת. הוא בונה על בני ה-13-15: “הם המסה הקריטית הגולשת, והם יהיו צרכני העתיד בטווח של עשור. הם בילט-אין עם הנושא של הרשת החברתית, כי הם נולדו לתוכה, גדלו איתה ומשתמשים בה, ולרשת יש מספיק זמן לנטר אותם”.
הכתבה התפרסמה בגירסה מקוצרת (כנראה בצדק) במוסף "פירמה" של גלובס, נובמבר 2010
טוויטר: שורה אחת ודי
פוסט של גיל קציר
זה מתחיל בפתיחת פרופיל.
אין לך מושג מה זה עושה ומי נגד מי, אבל אתה מחליט לתת לזה צ’אנס, בכל זאת, אם להוא ולהוא יש כנראה זה שווה משהו.
אתה לא מבין את הקטע. זה נראה כמו רשת חברתית שהתאבדה בקפיצה מגשר הישר אל איילון. איפה התמונות כאן, איך מגיבים ולאן נעלמה האינטואיטיביות.
אז אתה כותב איזו שורה. ועוד שורה. סתם בשביל עצמך. ואז איזה חבר שמכיר מתחיל לעקוב. אחריו הופ, מגיע אחד שאתה לא מכיר. אז אתה קורא את מה שיש לו להגיד.
עבר יום. אתה כותב עוד שורה. התייחסות. מישהו שם לב אלי. יש לי מה להגיד. אני אמשיך קצת. העבודה תחכה. שורה חדשה, ניסוח חדש, נושא חדש, קצת יותר בוטה, קצת יותר משעשע.
עוקבים חדשים ושורות נכתבות. משקיע בניסוח, בודק שאין טעויות, עושה איזה חיפוש בגוגל שמא לא טעית באיזה מושג. יש לך כוח – כבר לא שלושה עוקבים.
ואז מגיע משהו חדש. די אם – הודעה פרטית. מישהו רוצה לדעת עליך יותר. מי אתה, מה אתה, מאיפה אתה אתה אתה אתה אתה. אתה זורם, חושף לא חושף, מגלה צד אחד שומר קלף אחר, משתדל לגלות יותר על האיש האחר.
החשבון מתנפח. הנה מעתיקים שורות שלך לכאן ולשם. מדברים עליך. אתה בכל מקום. אתה כאן לרבע שעה אבל נדחס בראש של כולם ליממה שלמה. רוצים לדעת מה יש לך להגיד ואתה פתאום מוצא עצמך תחת אחריות כבדה. יש לך עוד ועוד קוראים, יותר מגיבים ואנשים בעלי השפעה. לא כדאי לאכזב. אבל הנה זה קורה. אתה לוחץ בהיסוס על כפתור השגר.
בר אפל ואתה נתקל במכר וירטואלי במתוכנן או שלא. בירה אחת ושנייה בחינם, המחסומים נפרצים ואמא שלך מונחת על הבר. אינטריגות, קבוצות, מחנות. אלה אוהבים את אלה ושונאים את הבן זונה בפינה. אין מקום לכולם וכולם רוצים להיות שם. החיים הפרטיים מצטמצמים, לא רק במובן של קיומם אלא גם ביחסים עם אלה שסבבו אותך במצב הקיים.
הודעה פרטית, בום חזרה. משהו קורה, מחמאה, מילה טובה והנעה לפעולה. ניפגש, במקום ציבורי או בבית פרטי, העיקר שיקרה. הרי עוד יומיים זה יהיה עם פרטנר אחר. בעקיפין תתוודע לכך בעוד מספר ימים על ידי גורם שלישי שמכיר את שניכם. הגבולות מטשטשים והחושים מתקהים, יריבויות מתגבשות וחרמות מתקרבים לאקזקיושן. אחד סוחף אחריו רבים, אחד אחר מאבד יציבות, שכנראה לא ממש היתה לו לפני זה.
ואז אתה מניח את הראש לאחור ונזכר ששכחת להשקות את העציצים. כולה רצו קצת מים.
___________________
היה זה פוסט של גיל קציר (@gilokat), קופירייטר בשלמור אבנון עמיחי
מולטיספירה: פייסבוקליפסה עכשיו
שתי נבואות זעם על הרשת החברתית. אייל שחר בודק מה יקרה כשפייסבוק ייפול: “הניתוק של ערוץ התקשורת המרכזי בעולם המערבי, גם אם למשך 5 שבועות וחצי בלבד, הביא למשבר חברתי שכמותו לא נראה עד אז. בכל העולם התקבלו דיווחים על גל של התבודדות ודיכאון שבלט בעיקר בקרב בני נוער. פסיכולוגים הסבירו בדיעבד שהתחושה שעברה על כל אינדיבידואל שנפגע דומה לשיתוק פיזי חמור, עד כדי אובדן הדחף הקיומי. באירופה בלבד ידוע על 7 מקרי התאבדות בעקבות האירוע. שניים מהם התרחשו אחרי שכבר פייסבוק הספיקו להתאושש, אך נראה שהמשבר הנפשי נמשך”.
ניסו לרדן חושש מהיום שבו מארק זאקרברג יהפוך מדיקטטור נאור לדיקטטור לא כל כך נאור: “בלחיצת כפתור אחת הוא מריץ אלגוריתם שמגבה את כל הנתונים של הגולשים באתר, פרופילים, סיסמאות, כתובות אי-מייל, התכבויות אינבוקס החל מהבסיסיות ביותר כמו ‘בא לך לקפוץ אלי לקפה?’ ששלח אחד נשוי לנשואה אחרת ולא באופן תמים ועד לתכתובות עסקיות ‘שמע לא יודע מה איתך אבל מחר אנחנו חייבים לעשות צעד שיעיף אותו קיבינימט מהחברה!…’ עכשיו הוא מתחבר אל deadbook.com, אתר שהוא הכין בדיוק לרגע הזה של ‘הימים הנוראים’, ושם הוא מעלה בדיוק מושלם את כל הפרופילים רק שהפעם כולם חשופים לכולם, התכתובות הפרטיות, התמונות, החיים..”
ועוד: סיפורה של ספינה אבודה, הארון של הראל סקעת, החיים בעיר, פוליטיקה ומכתב זועם למערכת. קליקיטי קליק למולטיספירה >>
כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור במולטיספירה? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס.
לרגל מינויו ליו”ר הסיעה, ח”כ אורבך יורד אל העם
פוסט של הלל גרשוניבתחילת דרכי הפייסבוקית הייתי “חבר” של כמה פוליטיקאים וידוענים. מהר מאוד הבנתי שלא הם אלה שנמצאים מאחורי המקלדת, ושהפייסבוק משמש את עוזריהם להפצת “ספאם פרלמנטרי” מהסוג של הודעות לתקשורת. לאט לאט סיננתי את רובם, אך את ח”כ אורי אורבך השארתי, אף שהיה ברור שלא הוא המנהל את חשבונו. מצד שני, את הבלוג שלו ואת הניוזלטר שלו הוא כותב בעצמו, ושנינותו ניכרת שם היטב, אז לי הספיק דף הפייסבוק כאוסף תזכורות וקישורים לדברים שהם אכן פרי-מקלדתו.
לפני יומיים פורסמה בעמוד הפייסבוק של אורי ההודעה: “ח”כ אורי אורבך מונה ליו”ר סיעת הבית היהודי. ח”כ אורבך אמר שהוא מתכוון לנצל את תפקיד יו”ר הסיעה כדי להעצים את פעילותה הפרלמנטרית ולקדם את האחדות הפוליטית של הציונות הדתית”. מיד באה תגובה של אדם בשם אמיר מלכה: “ח”כ אורי אורבך מונה ליו”ר סיעת הבית היהודי וכבר מדבר על עצמו בגוף שלישי???”. הגבתי וכתבתי את מה שהיה צריך להיות ברור לכל חבר-פייסבוק של אורבך: “הפתעה, הפתעה: לא אורבך מנהל את חשבון הפייסבוק שלו….”. הדבר, מסתבר, אכזב קשות רבים מאותם חברים, ואותו מלכה כתב: “אורי…. אני מאוד מעריך ומוקיר אותך…. אבל אם אתה לא מוצא זמן לנהל את הקשר הכי ישיר בעולם מול בוחריך בעצמך (דף הפייסבוק שלך) סגור אותו…. זה פטתי לתת לילדון (עוזר פרלמנטרי צעיר) לנהל אותו בשמך…. בתקווה שהעוזר הצעיר לא יחליט בשמך למחוק תגובה זו…”.
הדבר הביא את “הילדון”, כלומר העוזרת הפרלמנטרית עידית, לכתוב תגובה בשם עצמה: “אורי מעדיף ומשתדל לעדכן בעצמו את חבריו אבל עליכם להבין שלא תמיד מוצא את הזמן לכך. כל עדכון, גם אם נכתב ע”י אחד מעוזריו, נעשה בהוראתו. כל הודעה אישית מגיעה אליו ישירות. נסו אותנו. עידית – עוזרת לח”כ אורי אורבך”. הדבר לא הרגיע את הרוחות, וניכר היה שיש מרמור על העובדה שלא אורבך הוא הנמצא מאחורי תמונתו בפייסבוק, אלא עידית וחבריה לעבודה.
והנה, מסתבר שלמרמור יש השפעה: אמש, בשעת לילה מאוחרת, הופיע סטטוס חדש: “חברים יקרים, לאט לאט, בצעד לא בטוח אני מתחיל לכתוב בעצמי (כן, ממש בעצמי) בפייסבוק, מדי פעם. נהיה בקשר”, ומבול הברכות לא איחר להגיע.
מסקנה? כתבו ונדנדו לחשבון של הח”כ שלכם, בפייסבוק או במייל. יש סיכוי שגם הוא ילך בעקבות אורבך, שהבין עד כמה המגע האישי עם הבוחרים שווה זהב טהור.
ואולי יהיה יתרון נוסף: אם כל הפוליטיקאים יתמכרו לפייסבוק ויבלו את זמנם בפארמוויל ובכתיבה על קירות וירטואליים, אולי יהיה להם פחות זמן לנהל את המדינה, והדברים יעלו על המסלול הנכון.
___________________
היה זה פוסט של הלל גרשוני, סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי. גרשוני כתב על קריקטורות משוכפלות בגליון אוקטובר 2010
המבורגר ושעועית בחוף מציצים
סר ג’ון סוורס, ראש ה-MI6, המקבילה הבריטית של המוסד, נשא באחרונה נאום פומבי ראשון של ראש MI6 מכהן ב-101 שנות קיומו של הארגון. הסיבה לתקדים היא דליפת המידע הצבאי הגדולה בהיסטוריה, המוכרת לציבור בשם וויקיליקס. כמו ראש השב”כ יובל דיסקין, גם סוורס התלונן על סכנות עידן השקיפות המקוון לבטחון האומה: “ארגונים חשאיים צריכים להישאר חשאיים, גם אם הם מציגים לעתים מזדמנות פנים ציבוריות, כמו שאני עושה היום. […] אם הפעולות והשיטות שלנו יהפכו פומביות, הן לא יעבדו. […] סודיות היא לא מילה גסה. סודיות לא מתקיימת כדי לטייח. סודיות משחקת תפקיד מכריע בשמירה על בטחונה ואבטחתה של בריטניה”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Z4ahH3iKJwQ[/youtube]
ה-MI6 נהנה בעבר מחשאיות גדולה הרבה יותר מזו שהוא זוכה לה היום. עצם קיומו של הארגון לא זכה לאישור רשמי עד 94′. ב-99′ דלפה ופורסמה כתובת המגורים של ריצ’רד דירלאב, הראיס דאז והשני ששמו פורסם בעודו בתפקיד. עשר שנים אחר כך נחשפה בפייסבוק כתובת המגורים של סוורס. מי שחשפה אותה היתה אחת, ליידי שלי סוורס, אשתו.
לפני שסוורס מנסה לתקן את העולם, כדאי שיעשה בדק בית. בסמוך להודעה הרשמית על מינויו לתפקיד העלתה שלי לפייסבוק כמה עשרות תמונות מטיול משפחתי, כולל תמונה שלו בבגד ים שעוררה לעג וביקורת בתקשורת. “זה לא סוד מדינה שהוא לובש בגד ים ספידו, למען השם”, אמר בזמנו שר החוץ דאז, דייוויד מיליבנד. אולם כאמור, לא רק ההעדפות האופנתיות של סוורס נחשפו, אלא גם מידע שלא אמור היה להיות זמין לציבור, והעמיד בסכנה אותו ואת בני משפחתו. מלבד כתובת המגורים נחשפו בין השאר בעמוד הפייסבוק של שלי מידע על מיקום שלושת ילדיהם, הוריו של ג’ון ושמות של חברים מפורסמים שלהם.
המבוכה האחרונה הגיעה מקורין, בתו בת ה-23 של סוורס. זו העלתה לפייסבוק תמונה שלה על רקע עץ אשוח, כשהיא אוחזת בקלצ’ניקוב מוזהב. פיסת הבלינג הזאת היא פריט מאוספו הפרטי של הרודן המנוח סדאם חוסיין, או העתק שלו, שכנראה ניתן במתנה לסוורס כמזכרת לימיו כשליח מיוחד לעירק. הסאנדיי מירור, שדיווח על התמונה, מספר שלקורין היו 873 חברי-פייסבוק ואפס הגדרות פרטיות, כך שכל העולם יכול להציץ לה, מה שאומר שלקחים לא הופקו מהתקרית הקודמת בבית סוורס.
ייחודה של קורין סוורס הוא רק בייחוסה המשפחתי. רבים מאיתנו לא שומרים על הפרטיות ברשתות החברתיות, כי אנחנו לא יודעים איך, לא רוצים או לא מודעים כלל לצורך הזה. הנה, קמפיין של הזכיינית הישראלית של קטשופ היינז ביקש להציע למשתמשי פייסבוק לקבל ארוחה זוגית בתמורה לכך שימכרו את סיסמתם לשטן, וזה יוכל לבצע שם פעולות בשמם במשך שעה. הציל את המצב כתב הבלוג 140 הראל עילם, שבדק את הקמפיין הבעייתי מול תנאי השימוש של פייסבוק והוביל לעיכוב הקמפיין ובדיקה מחודשת שלו. אלמלא היה מתערב, אני מתערב איתכם שהיינז לא היתה מתקשה למצוא גולשים שיסכימו לעסקה המפוקפקת.
• הפוסט הוא חלק מהטור "השרת", שיתפרסם שהתפרסם בגליון נובמבר של מוסף פירמה של גלובס. עוד בשרת: אגרת הטלוויזיה והאינטרנט, המגזין של אל קאעידה, צה"ל נגד האינטרנט, הטוקבקים הגוססים וקונאן אובראיין האפס
אסור לגלוש באינטרנט* (הצעת הגשה)
פוסט של אפי פוקס
התראיינתי אתמול לתכנית אקטואליה בתחנת רדיו חרדית שפנתה אליי בנושא הגנת הפרטיות בהקשר לשירותי גוגל. המפיקה שוחחה איתי בטלפון לפני מספר ימים כדי לתאם את נושאי הראיון. בשיחה היא טרחה בכל פעם לתקן אותי ולהבהיר שלא ראוי לשתמש בדוגמאות מסויימות ומוכרות שארעו, דוגמת חשיפת התערטלות, בגידות וכו’. קיבלתי בהבנה את הבקשה.
אתמול בבוקר, במהלך הראיון, אני והשדר שוחחנו על שירותי המיפוי והדואר האלקטרוני של גוגל, והופתעתי לשמוע שאלות ענייניות ומעמיקות יחסית על שאלות פרטיות באינטרנט, המרחב הציבורי, זיהוי אדם על פי שאילתות חיפוש וכד’. במהלך השיחה גלשנו לשאלות על שירותי הדואר, מנוע החיפוש ועל צילום הרחובות. עניתי בהרחבה ונמענתי מלציין דוגמאות “לא נאותות”. בסיום הראיון הודה לי השדר והוסיף במהירות: “תודה לעו”ד פוקס ואני מבקש להזכיר למאזינים שלנו שגדולי ישראל קבעו שהגלישה באינטרנט אסורה“.
האינטונציה והתזמון של האזהרה בסיום הראיון הזכירו לי את הסיומות הבנאליות בפרסומות רדיו וגרמו לי לחשוב קצת על המשמעות של “האיסור” ואיך שהוא באמת נתפש אצל קהל המאזינים (החרדי) של התחנה. הרי ניכר היה שהכתב ידע היטב על כל השירותים שהוא שאל עליהם, ניכר שאופי הראיון כוון לאנשים שלא צריך ללמד אותם מה זה אינטרנט ומהם השירותים של גוגל.
ואז הבנתי מאיפה המשפט הזה מוכר לי. האזהרה של השדר נשמעה כמעט כמו הכוכבית המגוחכת שמופיעה בפרסומות ובשלטים ושאומרת תמיד את המובן מאליו – “המציג אינו חייל/רופא”, או “הצעת הגשה בלבד: הקורנפלקס שבתמונה אינו כולל את החלב והקערה”.
גם ההערה של השדר נשמעה בסגנון “כולנו יודעים שכולנו גולשים באינטרנט, אבל הייתי חייב להכניס את הכוכבית. כי אני חייב”. אז הוא הכניס.
_______________________________
היה זה פוסט של אפי פוקס, עורך דין ויזם אינטרנט
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
