את זה כבר קראנו | מדורי האינטרנט חזק במיחזור
פוסט של אדר שלו
כבר קראנו ידיעות על:
• בלוגרים צונזרו
• AOL זה איכס.
• התמיכה של ספקיות האינטרנט גרועה. ספקית איקס אמרה בתגובה: בלה בלה בלה הנה פיצוי/דמי שתיקה ללקוח וסליחה.
• צנזורה בסין
• מיקרוסופט רבה עם גוגל בארגז החול בגן
• מיקרוסופט משיקה איקס
• גוגל משיקה וואיי
• תפוז משיקה חיקוי על גבול תביעה של איקס+וואיי. בקרוב: שעוני רולקיס ו-ויאגרה צימחית.
• מישהו פירסם סרטון ביוטיוב ומה-זה הרבה ראו אותו
• אולפן סרטים כלשהו ימכור סרטים באייטונז/אתר אינטרנט/כל שירות אחר בסגנון, והגולשים ימשיכו להוריד בביטורנט חינם
• מחקר: יש ספאם
• מחקר: יש פדופילים
• מחקר: יש האקרים
• עוד מחקר: ויש וירוסים גם. בּוּ! נבהלתם?
• יאהו קונה איזושהי חברה של ווב 2.0
• מישהו מכר משהו באיביי
אני לא מבינה מי ירצה לקרוא חדשות ממוחזרות רק בגלל שהתאריך עליהן שונה מזה של הידיעה הזהה מלפני חודשיים. הכל לעוס, טחון, מרדים. אומרים שאי אפשר לטחון מים, אז מדורי המחשבינטרנט הישראליים מפרקים מים למימן וחמצן. והכל בשפה מאופקת וטרחנית של אנציקלופדיה.
אני היחידה שמרגישה ככה?
הטקסט הזה (בגירסה שונה מעט) נשלח במקור לרשימת תפוצה של חנונים. תופתעו לשמוע שזה היה ב-2006?
אדר שלו כתבה על מחיר החדשות החינמיות בגיליון ינואר 2009
פרשת ענת קם | דאחקות פייסבוק
קבוצת “מסמכים צבאים מסווגים בין חברים לפני שהם מתפרסמים בעיתונים ובטלוויזיה“:
קבוצת “לא לתת לשמאלנים גישה לאינטרנט! ולחסום אותם בפייסבוק!“:
(תודה לשי פרנס)
ספין צ’ט: כמו מסיבה שאיש לא בה
(יום רביעי, צהריים. “הנך מחובר לאלמוני!“, צוהל הספין צ’ט).
שלום אלמוני.
(אין תגובה)
אלמוני, אתה בחיים?
(לא משיב. אני חרד לשלומו. מתפלל לרפואת אלמוני בן פלוני ולוחץ על הבא בתור).
*** הנך מחובר לאלמוני!
(משופם מופיע ומיד מתנתק).
*** הנך מחובר לאלמוני!
(המסך שלו חשוך).
אלמוני: “הי”.
אתה בחשכה.
** אלמוני התנתק
** מחפש אלמוני לשיחה..
*** הנך מחובר לאלמוני!
(מתנתק).
(הולכת ונלחצת לי החוצה תובנה: גבר שמן, מזוקן וממושקף בצ’ט וידאו הוא פופולרי כמו נחשים על מטוס. מציב בחזית את פלוטו החתול כדי להשיג נקודות חמידוּת).
*** הנך מחובר לאלמוני!
יש לך חתול?
אלמוני: “לא כלב”.
רוצה להתחלף?
“לא מה מחפש”.
עניין.
“במה”.
בחיים, באינטרנט, במה שלא יהיה. יש לך מצלמה?
“לא”.
אנשים מתנתקים מהר כשהם מגלים שאין לך מצלמה?
“כן”.
למה בעצם בלי מצלמה?
“אני דסקרתי”.
וואלה.
“אני דו”.
(נקודה לטייס המשנה פלוטו שהשיג לי הצעה מגונה מגבר נשוי בן 50).
*** הנך מחובר לאלמוני!
אלמוני: “איזה חתול”.
חתול רחוב לבן ואוהב אדם. ושלך?
“אני לא מצליחה לחבר את המצלמה”.
(שבעים ומשהו אנשים מחוברים באותו רגע לספין צ’ט. לרבים מהם אין מצלמה. לאחרים יש, כמו לזה שהופיע מולי בעירום ושיחק עם עצמו סוליטר. ואני לא מדבר על משחק הקלפים האהוב).
אני חושב שאני היחיד באתר הזה עם מצלמה שעובדת. זה קצת כמו להיות בטלוויזיה.
“אני חושבת שאני הבחורה היחידה באתר הזה”.
מה בחורה בלי מצלמה כמוך עושה באתר מפוקפק כזה?
“אני לומדת אמנות. הוא לא מפוקפק. לפחות לא נראה לי. זה בתפוז”.
(צ’טים היו פה תמיד. גם מצלמות רשת. וגם הימורים. ואז היתה לאנשי תפוז הברקה: למה שלא נחבר את הצ’ט, הווידאו והרולטה, ונקים אתר שמחבר בין אנשים אקראיים לצ’ט וידאו? במילים אחרות, למה שלא נעשה קופי-פייסט למיזם המצליח צ’ט רולט, שהשיק בסוף 2009 אנדריי טרנובסקי, האקר רוסי בן 17?)
*** הנך מחובר לאלמוני!
(האלמוני הזה שם תמונה של גלקסיה).
הגבול. החלל הסופי.
אלמוני: “חחח”.
אלה מסעותיה של המצלמה שלי בספין צ’ט.
“ממצב”.
סבבה. קצת משעמם, האמת. את/ה הראשונ/ה עם מצלמה, וכל מה שרואים זה קונסטלציה.
“אני גבר”.
תוכיח.
“חחחחחח”.
(פלוטו, חתול עם מודעות אקולוגית, הלך להיטען בשמש והוחלף בציור Shipboard Girl של רוי ליכטנשטיין).
*** הנך מחובר לאלמוני!
אלמוני: “מה הקטע של התמונה?”
מהזמן הקצר שלי פה הבנתי שתמונה של אישה תגרום לפחות אנשים לנתק אותי בשניה הראשונה.
“חח”.
(הוא מנסה להסביר לי מה עושים כאן ומתגלה כמכרה זהב פילוסופי).
“כשהיית ילד מן הסתם היית בגן חיות, נכון? תעשה את ההיקש לבד”.
השאלה היא אם אני החיות או הילד.
“כולנו בעלי חיים, רק שחלקנו נכנעים למוסכמות חברתיות שנועדו להגן עלינו מפני עצמנו. מכיר את הסיפור במיתולוגייה היוונית על הבן אדם שקיבל טבעת שהופכת אותו לרואה ואינו נראה?”
הוא הסתובב בין האנשים וגילה שנורא משעמם שם?
“לא. הרעיון בזה הוא לבדוק את המוסר של האדם. האם אנחנו מוסריים מטבענו, או שאנחנו פשוט פוחדים ממה יגידו. כמובן שהדבר הראשון שהוא עשה זה להציץ לנשים ערומות וכל מיני דברים הזויים כאלה”.
היום הוא פשוט היה מוריד באינטרנט.
“נכון”.
אז האינטרנט היא הטבעת שהופכת אותנו בלתי נראים?
(פוף. הוא נעלם).
*** הנך מחובר לאלמוני!
אלמוני: “אפשר לשאול שאלה ?”
בוודאי. בשביל זה אני כאן.
“יש מצב שרואים את כל מי שנמצא ברשת? או שצריך לעבור אחד אחד ?”
נדמה לי שאחד אחד. למה את/ה רוצה לראות את כל מי שנמצא ברשת?
“סתם – כדי לא לעבור אחד אחד ….ני מחפש שיחה עם אישה …לא עם גבר :)”
(יום רביעי, ערב).
*** הנך מחובר לאלמוני!
מי אתה?
אלמוני: “אלמוני”.
מסתבר שגם אני. אני מדבר עם עצמי? זה ממש מוזר.
*** הנך מחובר לאלמוני!
מה בעצם עושים פה?
אלמוני: “מדברים מתפשטים”
התפשטות פיזית או נפשית?
“כול אחד עושה מה שבה לא”.
*** הנך מחובר לאלמוני!
נשלחתי לברר מה עושים פה. אולי אתה יודע?
אלמוני: “אני גם פה לא הרבה זמן אבל איך שיבנתי כול אחד עושה פה מה בזין שלו”.
ומה אתה עושה פה?
(מתנתק, זה מה שהוא עושה פה).
*** הנך מחובר לאלמוני!
מה בחור נאה כמוך עושה במקום מפוקפק כזה? מה בכלל עושים במקום המפוקפק הזה?
אלמוני: “למה?”
אני מנסה להבין. שלחו אותי לברר.
“מפקפקים. מה אפשר לעשות פה”.
אני יכול לפקפק בבית, אני לא צריך להתחבר לפה בשביל זה.
“נכון”.
טוב, תגיד, מה באמת עושים פה? לא על פני השטח. המטרה האמיתית.
“בשביל הפאן. […] המטרה האמיתית היא להעביר את הזמן”.
להעביר את הזמן בשביל מה? בשביל להתקרב למוות?
“ממש לא! אני חייב לזוז. אז נשתמע..”
(יונתן, דוס ממאה שערים, מדבר איתי מחנות אינטרנט, שזה “קפה אינטרנט” בירושלמית).
יונתן: “המטרה היא לעשות מה שרוצים להכיר אנשים בחורים ובחורות דרך הצאט הזה כי זה יותר קל”.
אחי, אתה יושב בחנות אינטרנט, יש אמריקאית מאחוריך ותיירות שרוצות להצטלם איתך, ואתה מחפש להכיר בחורה ברולטה? משהו דפוק בעולם שלנו, לא ככה?
“אני יסביר לך אתה צריך לחטט ולחטט ולזרוק אחד אחד עד שאתה מגיע לבחורה ואתה צריך שהיא תהייה טובה שהיא לא תזרוק אותך. אני לא יכול להתחיל איתה ככה סתם היא באמצע שיחה. ואם תראה אותה מלפנים היא גם יותר מבוגרת ואל תדאג בקשר לתיירות אחיך עושה חיים”.
אז זו התשובה? הכרויות?
“לא התשובה זה לצאת עם חברים ואתה יכול לעשות את זה ולמצא ברחוב זה הכי טבעי וטוב. והעיקר להתחיל ולהיות גבר”.
אז אנחנו חוזרים לשאלה המקורית – מה עושים בספין צ’ט?
“מגלגלים”.
מגלגלים שיחה, יעני?
“עד שמגיעים לבחורה”.
מצאת פה כבר מישהי?
“דברנו אבל לא יצא כלום היא היתה בת 50 אני מתבייש להגיד לך”.
*** הנך מחובר לאלמוני!
אלמוני: “בן בת?”
בן. מה בעצם עושים פה? מלבד לשאול “בן בת”, כי את זה כבר הבנתי.
“לא יודע”.
אז מה בעצם אתה עושה פה? ויותר חשוב, מה *אני* עושה פה?
“אין מה לעשות פה”.
** אלמוני התנתק
** מחפש אלמוני לשיחה..
פורסם במקור בגירסה קצרה יותר ב-7 לילות, ידיעות אחרונות, 9.4.2010
אייפד?
אייפד אייפד אייפד אייפד. אייפד אייפד אייפד אייפד? אייפד אייפד אייפד אייפד אייפד אייפד אייפד אייפד אייפד אייפד אייפד! טור שלי ב”העין השביעית” >>
אתיקה לגיל הרך (או: פוסט ילדותי לכיתה ו’ בטוויטר)
פוסט של ארד אקיקוס
אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהתנצלות.
עשיתי טעות. רגע לפני שצייצתי על הטור של נמרוד קמר במאקו, הייתי צריך לוודא עם כל המעורבים שמבחינתם אני יכול לעשות את זה.
לא חשבתי שהדיון יתפתח למימדים כאלה, ואני באמת מתנצל אם מישהו נפגע.
הפוסט הזה עוסק באנשים, לא בטכנולוגיה.
נכון שטכנולוגיה היא זאת שעזרה לאנשים האלה להכיר, אבל הטכנולוגיה היא רק האמצעי, לא המהות. אני לא עומד לדבר על פרטיות, את זה אני משאיר למרק צוקרברג וחבריו.
ההגדרות של המילה פרטיות השתנו בשנים האחרונות, ובעיקר הפרספקטיבה עליהן.
המהות של המדיה החברתית היא שיתוף מידע בין בני אדם, ופרטיות היא בסך הכל הספקטרום שעליו יושבת רמת המעורבות האישית של כל אחד מאיתנו בקהילה שבה הוא חבר, ובקהילת האינטרנט בכלל.
לא מזמן מישהו שאל אותי מה יש לי לעשות בטוויטר, אז שאלתי בחזרה מה יש לו לעשות בטלפון שלו.
הטלפון שלו לא ישמש אותו כטלפון אלא אם יהיה לו לאן להתקשר, וממי לקבל שיחות.
בדיוק באותה צורה, טוויטר הוא לא אמצעי תקשורת בלי האנשים שבו, לכן הקשרים שבתוך הקהילה הזאת הם הדבר הכי חשוב שקיים בה, כל השאר זה רק תפאורה.
ב21/3 נמרוד קמר פרסם טור במאקו שמפר קוד אתי לא כתוב שקיים בין בני אדם, ללא שום קשר לפלטפורה בה הם משתמשים.
נמרוד לא (רק) פגע בפרטיות של אנשים מסויימים, אלא לקח משהו אישי, שהפך לקהילתי רק בהחלטת האנשים המעורבים, ועשה ממנו משהו שמשמש לצרכיו האישיים, שבסופו של דבר מתרכזים במשיכת רייטינג גבוה ככל האפשר לטור שלו.
אני חושב שמאוד קשה לשים את הקו האדום שבין רכילות לא מזיקה לבין פגיעה ברגשות של מישהו, אבל נמרוד בחור אינטלגנט, ואני בטוח שאפילו הוא יודע שמה שהוא פרסם עבר את הגבול הזה.
נמרוד לא פרסם את הפרטים במלואם, מה שבעיניי אומר שהאזכור נועד ליצור רעש בקהילה שכבר מכירה את הסיפור. זאת אחת הסיבות שהייתי חייב לצייץ בשבת בבוקר.
אני חושב שהמדיה החברתית הופכת את העולם למקום יותר טוב לחיות בו.
המדיה הזאת מחברת בין אנשים בכל העולם, ויוצרת חברויות בכל מקום.
המבנה הפתוח של המדיה הזאת, וחוסר הפרטיות שבה, הוא זה שעוזר לקהילות האלה להתקיים בצורה כל כך קרובה והדוקה (שנכון, גורמת לפעמים לאנשים להיפגע, אבל אלה החיים).
המדיה החברתית מעמידה אנשים מול מראה בכל רגע נתון. סולידריות חברתית וחמלה הם לא ביטויים גסים, ויש משהו בתקשורת קהילתית פתוחה שעוזר להם להתגבר על הציניות שלפעמים קיימת בין בני אדם בקשרים אישיים.
צייצתי בשבת בבוקר כי חשבתי שהקהילה בטוויטר צריכה להיות מודעת למה שנמרוד החליט לעשות, וכל אחד צריך להחליט בעצמו מה הוא חושב על זה.
לעשות למישהו אנפולו יכול אולי להיתפס כילדותי, אבל רק על ידי מי שממש מתעקש. בקודים שהקהילה פיתחה לעצמה, האקט הזה נחשב סימלי. יש בו ערך שמעביר מסר מסויים לצד השני, והציוץ שלי נועד להעביר מסר, לפחות מהצד שלי.
נמרוד היקר, מה שרציתי להגיד, זה שבסופו של דבר אתה ניזון מהקהילה הזאת.
בהסכמה, או שלא בהסכמה, היא מעניקה לך את המהות שממנה אתה מתפרנס.
בניגוד למה שכתבת, טוויטר הוא לא רק משחק פוליטי. במשחק שאני מכיר, יש גם חמלה ודאגה לאנשים שנמצאים סביבך.
אני חושב שאם תשים בצד את הדיונים על הפרטיות (שבאמת נחלקו לכמה דיעות), בצד של הדיונים על אתיקה מקצועית וערכים, עבר פה מסר מסויים מהקהילה אליך.
אני לא אעיז להיות יומרני ואכתוב שאני יכול להגיד מה הוא בדיוק, אבל אם בא לך להיות בנאדם, כדאי שתעצור ותחשוב עליו לפני שאתה מפרסם את הטור הבא שלך.
ארד אקיקוס הוא מנהל מקצועי בדהפיוז’ן, העוסקת במחקר ופרסום במדיה החברתית
• עוד בנושא: איפה זה בלוג? דני אובראיין על ההבדל בין פרטי, פומבי וציבורי
כך תהיו סנובי אינטרנט
טור שפרסמתי ב-7 לילות. קליק להגדלה.
[עדכון] וגם בר רפאלי עירומה עם תוכי.
[עוד עדכון] הטקסט המקורי המלא (שינויים קלים מהטקסט שפורסם בעיתון).
המדריך לסנוב האינטרנט
עשו לאמאש’ך לייק בפייסבוק. וגם לאבאש’ך. שניהם שם, הם ועוד 2.5 מיליון ישראלים., חמישית מהם מעל גיל 35. הצלחתה המקומית הגורפת של הרשת החברתית הוולגרית היא עוד לבנה בחומת ההפרדה הצומחת בין דיירי שכונת היוקרה “סביוני גיק” לבין הצ’כונה הישראלית שמאיימת לבלוע אותה עם הרבה טחינה ועמבה. בתור דיירים ותיקים אתם יכולים להתלונן, לעזוב או להתנשא, בעזרת המדריך לסנוב האינטרנטי:
רשתות חברתיות
אני מציע לאנשים חברות בפייסבוק, ואם הם מאשרים אותי מיד אני חוסם אותם, כי אני לא צריך חברים שאין להם חיים ונמצאים כל הזמן בפייסבוק. חוץ מזה, אני כמעט אף פעם לא מעדכן סטטוסים, ועושה Not Attending לכל האירועים, גם אלה שאני מתכוון ללכת אליהם. באירועים אני משתדל להיכנס לפריים של אנשים שמצלמים, ואז אומר להם שאני מבקש מאוד לא לפרסם את התמונה שלי בפייסבוק.
הטוויטר שלי הוא מבצרי. הגדרתי אותו כפרטי, כדי שאנשים יבינו שמדובר בחשבון איכותי ויבקשו גישה אליו. כשזה קורה, אני דוחה את הבקשה שלהם. אני גם לא עוקב אחרי אנשים שיש להם פחות מ-1000 עוקבים, כי הם בטח נורא משעממים, ולא אחרי אנשים שיש להם יותר מ-1000 עוקבים, כי הם בטח נורא פופוליסטיים.
אני ממלא תאריך יום הולדת לא נכון בכל הפרופילים שלי באינטרנט, כדי לראות מי מהחברים שלי באמת זוכר ומי מסתמך על תזכורות אוטומטיות.
המחשב שלי
סליחה, אתם מהעבר? מה זאת אומרת אקספלורר? אני גולש רק בדפדפן הקוד הפתוח האיכותי פיירפוקס. וגם בגוגל כרום, אבל רק בבית, כשהדלת סגורה והתריסים מוגפים.
JPG? שמעתי על זה, זה של תמונות פורנו, לא? אצלנו משתמשים ב-PNG. אלגוריתם הדחיסה שלו הרבה יותר מתאים לצילומים, וחוץ מזה הוא גורם לי להיראות מתוחכם. כיווץ קבצים, אגב, אני עושה ב-RAR. “זיפ” זה שם של משקה קל מהאייטיז.
הורדות
אימיול וביטורנט זה לילדים. אני מוריד סרטים וסדרות מקבוצות דיון ביוזנט. אין שם כתוביות, ואני גם לא צריך, כי האנגלית שלי מצויינת. מוזיקה אני בכלל לא מוריד. קודם כל, זה פוגע ביוצרים, ובניגוד אליכם, לי יש כבוד אליהם ולאמנות שלהם; ושנית, איך אפשר להשוות את הצרצור הדיגיטלי של MP3 דחוס על אוזניות דפוקות של אייפון לעומק ולסמיכות של רצועה מתקליט ויניל במערכת בידור ביתי? קצת יותר קשה לסחוב את זה לחדר כושר, אבל זה שווה את המאמץ.
הרגלי כתיבה
הורדתי את הבלוג שלי מגוגל. אני רוצה קוראים איכותיים, לא אנשים שהגיעו אלי אחרי שגיגלו “איפה מוצאים תמונות של בר רפאלי ערומה”.
אני לא כותב טוקבקים, יש לי בלוג בשביל זה, אבל אם אני בכל זאת כותב טוקבק, יהיו בו לא פחות מ-1500 מילים. זה המינימום שצריך בשביל להעביר את המורכבות של הנושא ואת העובדה שאני חכם יותר לא רק מהטוקבקיסטים האחרים, אלא גם מהכתב.
הרגלי קריאה
ויינט? יש לי מינוי לאתר של הוול סטריט ג’ורנל. אם במקרה ארצה לדעת מה קורה בארץ, אני אגלוש לאתר “הארץ”. באנגלית. אבל בדרך כלל אני קורא קומיקסים איזוטריים שאף אחד לא מכיר, כולל החברים הכי טובים של האנשים שכותבים אותם. מדי פעם אני מאזכר אותם בשיחות כבדרך אגב, ואז מסתכל במבט מתנשא על בן שיחי כשהוא מתוודה שלא שמע עליהם. וכשמישהו מעביר לי מצגת של חתולים חמודים, אני מעביר לו קובץ ענקי עם כל כתביו של נועם חומסקי. בכותרת אני כותב: “חתולים וחיות אחרות. חמודים! לפתוח רמקולים!!!!!1”. מי ששולח לי אימייל מהוטמייל נחסם אוטומטית, לא משנה מה הוא שלח.
קהילות
אתם מחפשים דירות בהומלס, רהיטים חינם ב”אגורה”, זוגיות בג’יידייט וזיונים בפייסבוק. שיהיה לכם בכיף. אני עושה את כל זה בקרייגזליסט. היתרון: אתם לא שם.
אין לי שום דבר נגד דה-מרקר קפה, ישראבלוג ותפוז. להיפך, כמה מחברי הטובים ביותר כותבים בלוג בלייבג’ורנל, באנגלית. אבל ברצינות: קהילות הבלוגים העבריות עושות עבודה חשובה: הן מרכזות רשימה מכובדת של האנשים שאני ממש לא רוצה לקרוא או להכיר.
בהזדמנויות הנדירות שאני משתף את האינטרנט בסרטון משובח שצילמתי, אני נותן לו את הכבוד הראוי ומעלה אותו לאתר איכותי כמו וימאו. יוטיוב? יש שם מערכונים מ”צחוק מעבודה”, למען השם!
שפה
“ללא כותרת”
פוסט של שחר גולן
___________________
היה זה פוסט של שחר גולן, אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com.
הנשיא פרס ביוטיוב: כל הזכויות שלי
פוסט של שחר גולןאתמול השיק הנשיא שמעון פרס ערוץ משלו ביוטיוב. היוזמה הברוכה מביאה הוכחה נוספת לכך שישראל תקועה בניינטיז:
לשכתו של הנשיא נקטה את היוזמה לתייג כל אחד מקטעי הוידאו כ”כל הזכויות שמורות“. מבחינת החוק, המשמעות היא שניתן אולי לצפות בקטעי הווידאו, אבל לא להציגם בבית-הספר ובטח שלא לדגום אותם או לערוך אותם מחדש.
גם לנשיא האמריקאי ברק אובמה יש ערוץ ביוטיוב, אבל הוא מתויג כ”נחלת הכלל“. המשמעות היא שניתן להשתמש בתוכן בכל צורה שהיא: לצפות בו, להקרין אותו, להטמיע אותו באתרים, למקסס אותו, כל דבר העולה על הדעת וללא צורך בבקשת רשות או מתן קרדיט למקור.
בחירת רשיון ליצירה אינה מוגבלת ל”כל הזכויות שמורות” ו”נחלת הכלל”. יוזמת “קריאטיב קומנס” מאפשרת לכל אחד לבחור את הרשיון המתאים ליצירתם בדיוק, לאפשר שימושים מסוימים ביצירה ולאסור שימושים אחרים. לצערי, בעת שהנשיא מעבר לים מגלה פתיחות של המאה ה-21 בכל מה שנוגע לשיתופיות, זה אינו המצב פה אצלנו, גם לא אצל האזרח מספר אחת.
___________________
היה זה פוסט של שחר גולן, אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com, שם פורסם הפוסט במקור
• מן הארכיב: גם בנימין נתניהו העתיק מאובמה
מדברים עלי אך לא איתי
פוסט של אייל בר חיים
אף אחד לא רוצה לקום בבוקר ולגלות שהוא מככב בסרטון אינטרנט. זה נכון לעידוק, ולאסף שגיא וגם לאישה הזקנה שצילם פרופ’ רונן שמיר בכיכר רבין:
האישה היושבת במרכז הכיכר – ראיתי שהיא גם ישנה שם בלילות – לא ענתה לבקשתי לצלם אותה אז צילמתי אותה בכל זאת.
או במילים אחרות, אדם ביצע פעולה על גופו של אדם אחר בניגוד לרצונו.
ברוב המקרים כשמתבצעת פעולה כזו, אנו נוטים להגדירה כאלימות. ואכן, צלמים רבים שואלים את עצמם האם צילום של אדם, ללא בקשת רשותו, הוא אקט מוסרי.
אנחנו עובדים קשה לבנות לעצמנו דימוי קוהרנטי. גם פנימי וגם חיצוני. זה יכול להתבטא בסגנון הלבוש בגיל 12, בדעות פוליטיות בגיל 18 ובהעדפות קולינאריות בגיל 32. ברור שהעדפות האלו אינן תוצר יש מאין וכי הן תלויות בהקשר החברתי, אך חשיבותן, מעבר לסימון מיקום חברתי ולתגמולים הנלווים לכך, היא בהקניית תחושת אוטונומיה ושליטה. אם אני משדר לאחרים דימוי קוהרנטי של עצמי, אני שולט במידה מסוימת ביחס אלי ומשיג עצמאות כלשהי בעולם. פירוק של הדימוי הזה מהווה פגיעה בתחושת האוטונומיה שלנו, בדומה לפגיעות אחרות שאינן פיזיות.
דוגמאות למצבים כאלו לא חסרות ותמיד התגובה אליהם קשה, אם כי לעיתים לא מובנת על ידי מי שאינם קורבנות של האירוע, פוגעים וצופים כאחד. חשיפת שמו של כותב בלוג, התייחסות לא עניינית אליו (“בלוג יפה, מוזמן לשלי”) או אפילו חשיפת בלוג באתר בעל תפוצה רחבה יותר, עוררו תמיד תגובות בסגנון זה מצד קורבנות החשיפה:
אני מרגישה כאילו שפרסמו צילום עירום שלי על שלט חוצות ענקי במרכז העיר.
לרוע מזלם של הקורבנות, בניגוד למקרים של אלימות מינית שכוללת צילום, החוק מאפשר לצלם אדם במרחב ציבורי כל עוד לא מדובר בתמונה משפילה. לכן, כביכול, צילום במרחב הציבורי אינו נחשב אלימות. הטענה הרווחת אומרת שקשה להפריד בין מי שהוא אישיות ציבורית לבין אנשים פרטיים, ובין אנשים שראוי שמעשיהם הנלוזים ייחשפו לבין בלוגרים שקמו בבוקר וגילו שהם מתנדבים להשתתף במסע פרסום.
הקוד האתי של אגודת העיתונאים, כמו גם של חוקרים במדעי החברה, עושה עבודה טובה בהקשר הזה. הוא לא אוסר על הכתיבה, אבל מחייב את הכותבים ליחס הוגן שמבוסס על מערכת יחסים ולא על החלטה כוחנית של מי שמחזיק מצלמה או מפרסם תוכנית טלוויזיה. אולי הגיע הזמן שמחלקת הפרומו של ערוץ 10 תאמץ קודים דומים.
אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב
איפה זה בלוג?
פוסט של דני או’בראיין
המשלב
הבעיה היא בעיית מִשְּׁלַב. בעולם האמיתי, אנו מנהלים שיחות בפומבי, באופן פרטי, ובסוד. כל השלושה נבדלים זה מזה. הפומבי הוא מה שאנו אומרים בפני קהל; הפרטי הוא הנושאים בהם אנו דנים עם החברים הקרובים; הסודי הוא מה שאנו מספרים אך ורק לאנשי סודנו. הסודיות מרמזת על קנוניה, על כך שיש לך מה להסתיר. לא כך הפרטיות. באפשרותך לקיים התכנסות פרטית, אך זו לא תהיה בהכרח בגדר סוד. לכל השיחות הללו השלכות שונות, מצלול שונה.
מרבית האנשים, אי שם ברקע מחשבתם, מאמינים כי את הדברים שנאמרים בינם לבין חבריהם יאמרו בשמחה גם בפומבי, במילים אלו ממש. זו טעות, ואם אינכם מאמינים לי, הקליטו את עצמכם מנהלים שיחה עם חבר באחד מן הימים, ולאחר מכן העלו את זה לאתר שלכם כדי שהעולם כולו יוכל להקשיב.
המלכודת הזו היא מה שהופך את תכניות הריאליטי-טי.וי, שמאפשרות לצופה להיות זבוב על הקיר, לכֹה מבדרות. זו הסיבה שגינוניהם של פוליטיקאים כל כך מוזרים וזו הסיבה שכולם יורדים קצת מהפסים כשמצלמת הווידאו מתנוססת מולם בחתונה. זה מה שהופך סוג מסוים של רכילות – ה”אני לא מאמין שהוא אמר את זה!” – למדבק כל-כך. לא משנה כמה אתה עקבי כבנאדם, לא משנה כמה אמונותיך חזקות, משהו שתאמר במשלב הפרטי ישמע איום, מזלזל, אגואיסטי או נדוש כאשר יימרח על דף השער של הצהובון המקומי. זהו ההקשר שמחוצה לו אנו מצוּטטים.
אולם, בעולם האמיתי, שיחות פרטיות נותרות פרטיות. לא מכיוון שכולם נשבעים לשמור על סודיות, אלא מכיוון שביטויים של הדברים הללו הינו ארעי ומוגבל לקהל [נתון]. מעטים הם הסודות בשיחה פרטית; אולם בהעברת המידע שנכלל בשיחה, המשלב משתנה קלות. אני אומר לעיתונאי “תראה, דייב, אמ, למען האמת הבחור קצת, אתה יודע. נו. הוא פשוט לא הטיפוס שהעסקתו היתה מובילה לשביעות רצון מצידנו”. העיתונאי, תוך שימוש בפילטרים, שולח לדפוס “המקורות אינם מרוצים מהמינוי”.
לסודות משלב נוסף. הם רציניים (גם כאשר אלו סודות מצחיקים). כאשר אנו חולקים סוד, שנינו מעורבים. אנו מחביאים אותו מעיני העולם. סודות אינם משנים משלב – כאשר הם נחשפים, הם משמרים את הסגנון המזיק שלהם.
הם לא מדברים אליכם
ברשת, יש לך פומבי, ויש לך סודות. תחום הביניים הפרטי, שכולל חציצה זהירה, נהרס. דואר מועבר הלאה מילה במילה. תעתיקי IRC, שכוללים הערות מיותרות, נשמרים לנצח. כשאתה מדבר עם חבריך בצורה מקוונת, אתה מדבר עם העולם.
זו הסיבה, אגב, שאנשים כל כך שונאים בלוגים. אלוהים, הם אומרים, איך יכולים כותבי היומנים להיות כל כך כפייתים ביחס לעצמם? אוי ויי, האם זני שוב מדבר על אמנות בלוס אנג’לס? למה הם לא סותמים את הפה, כולם?
התשובה לשאלה מדוע הם לא שותקים היא – הם לא מדברים אליך. הם מדברים במשלב הפרטי של הבלוגים, אותו סגנון חסוי שבין הפרטי והסודי. ואתה מצאת אותם דרך גוגל. עובר עליהם יום רע. הם כותבים למען אותם חברים שמתעניינים בתחביבים שלהם ובחיים שלהם. בינתיים, אתה עומד במרחק 100 מטר, מלא בוז, בידך עדשה עם זום רצחני ומיקרופון כיווני. עכשיו תגיד לי מי הכפייתי?
למרות הכל, יש להם אלטרנטיבה. הם יכולים פשוט לשמור את הדברים לעצמם. לכתוב ביומן שלהם. ודאי הם רוצים, עמוק בפנים, שאקרא את זה, אם הם טרחו לחשוף את זה בצורה מקוונת, נכון? הטענה כאן היא שהם משמיעים את הדברים הללו לקבוצה קטנה, אך מדוע אינם שומרים זאת לאותה קבוצה קטנה בלבד?
התשובה היא: מרביתם דווקא כן, אבל עליהם אתה לא שומע. ולו שמעת, היית כועס אף יותר. היות שכעת אנו פוסעים אל תוך העולם של משלב הסודיות. רק דבר אחד גרוע יותר מקריאת רשימת תפוצה פומבית בה אנשים מדברים שטויות – לראות רשימת תפוצה פרטית אליה אינך יכול בכלל להצטרף ולגלות באילו שטויות הם דנים. haddock, silent-tristero, אותה רשימת נמענים שכתובתם בלתי נראית שפעם היית חבר בה ועכשיו כבר לא. הם זוממים שם משהו.
ברשת, הפרטיות נעלמה
ברשת קיימים רק שני סוגים של משלב; פומבי וסודי. בתחום הפומבי, כל מה שתאמר מיועד לכולם. אם תדבר במשלב הסודי, הרי שיש לך מה להסתיר.
וזו משמעות קץ הפרטיות. פירוש הדבר הוא קץ המשלב הפרטי. לא כל הפרטי הינו בהכרח סודי, בר-הסתרה. הוא פשוט אינו מיועד לציבור הרחב. אותו אזור אפור הולך ודוהה, ובקרוב ייעלם כליל.
Foo Camp [אירוע דומה לכנר.נט בו השתתף או’בראיין], היה פרטי, אך לא סודי. נסו לקרוא את דפי הרשת שלהם כאילו היו פומביים, סיגרו עין אחת, ותוכלו להתייחס אליהם כאילו מדובר בחבורה של טופחים-על-שכם ומשבחי-עצמם. נסו לקרוא את הדפים כאילו היו סודיים, והכל נראה כקנוניה אחת גדולה שמטרתה להוציא אל מחוץ לתמונה את כל אותם אנשים שאינם תואמים אמות מידה שרירותיות ומטופשות.
אולם, חשבו מה היה קורה אילו רציתם לערוך מסיבה אליה יגיעו כל החברים הכי חכמים שלכם, בכדי לדבר על דברים שאתם יודעים שימצאו חן בעיני יתר החברים שלכם. חישבו כיצד דבר זה היה נתפש בציבור, או לו היה מתגלה כסוד שנשמר היטב.
Foo Camp לא היה יותר מזה. היו כמה דברים טכניים משעשעים, וקצת רכילות מהסוג הרגיל, שאעלה על הכתב עבור ה-NTK [ניוזלטר שאו’בראיין ערך] של השבוע הבא. שום השתטות מרעישה או מזימות אפילות.
הפרטיות אינה קנוניה
וקיצו של המשלב הפרטי? נושא הרבה יותר מעניין. כשעוד עסקתי בטלוויזיה, ביליתי יום שלם בעריכת ראיונות עם בריטים, בחברת אנשים שמוצאם ממדינה אירופאית פחות רווית-תקשורת. צריך ללמד את האירופאים – אל תביטו אל המצלמה, אני יכול שוב לשאול את השאלה, לא, רק תדמיין שאיש הקול שלנו לא שם והוא לא מנופף לעברך בנקניקיה צמרירית. הבריטים? בום. ברגע שהמצלמה הופעלה, הם עוברים למשלב הציבורי: “ובכן, דני, מצחיק שאתה שואל, כי דווקא יש לי אנקדוטה משעשעת בעניין ברוז'”.
אני לא חושב שזה יקרה. לדעתי המשלב הפרטי ישיג דריסת רגל – כפי שאני מאמין שקרה עם הבלוגים. אנו נפתח מעין סובלנות כלפי השיחה הפרטית שאינה מכוונת אלינו, וכי תגובה מוגזמת כלפי מצלול מעין זה תהפוך לצורה של נאיביות חברתית.
נלמד להבין כי הקנוניות האמיתיות אינן אלה המופיעות באתרים שפתוחים לציבור, בלווית רשימה מלאה של משתתפים, תיעוד מפורט של הדיונים, וגיבובים אינסופיים של שיחות משתפכות, מגושמות, פרטיות-למחצה שראויות, למרות הכל, לקהל רחב יותר. [נלמד] שאנשים שנתפשים כנלהבים להצליח, נכונים להאכיל כמה מאות אנשים בשל הסיכוי הקלוש שתצמח מכך תועלת כלשהי, שאוהבים להקשיב לחבריהם כשהם מזייפים בשירה, שלא אכפת להם אם אנשים אחרים ידעו מזה, ושלמזלם יש להם חברים חכמים ונדיבים דיים בכדי לשתף אותם, אינם האיום.
[האיום] הוא הסודות האמיתיים; מקומות המחבוא האמיתיים; אותם אנשים שפועלים תמיד במצב פומבי או סופר-סופר-סודי שבקושי נוכל לשער, הם המסוכנים. הרבה יותר קשה להבחין בהם ממרחק של 100 מטר, והם חסינים יותר בפני סאטירה עדינה.
הפוסט פורסם במקור ב-13.10.2003 בבלוגו של דני או’בראיין, Oblomovka, תורגם לעברית על ידי מיכלי זרצקי ופורסם בחיים ברשת ב-1.12.2003. הפוסט ותרגומו מתפרסמים ברשיון cc-by-sa.
בזמנו, ארז ארליכמן, כתב של ynet, סקר בטור שבועי בלוגים ישראליים, כשתופעת הבלוגים היתה קטנה ופומבית הרבה פחות מאשר היום. כמה מהבלוגרים שסוקרו במדור התנגדו לחשיפה בבמה הציבורית מאוד של ynet, וחלקם אף סגרו את הבלוגים מחשש שקרובים ומכרים ייכנסו לבלוג בעקבות הפרסום ב-ynet ויזהו את הבלוגרים. זו ההקדמה שליוותה את הפוסט הזה בחיים ברשת:
הקדמה: בשבועיים האחרונים הרשת הישראלית רוחשת (נו, נגיד). הסיפור של ארז ארליכמן מ-ynet מול הבלוגרית miss.terious זכה לתגובה של ארליכמן ועוד מספר התבטאויות של בלוגרים וכותבים. לפני כחודש, התייחס הבלוגר ועורך ניוזלטר הגיקים NTK, דני או’בריאן הבריטי, בבלוגו Oblomovka למקרה דומה. לפניכם תרגום חלקם השני של דברי או’בראיין, בהם התייחס לאמירה, שהושמעה בין השאר גם על ידי ארליכמן, לפיה מרגע שהבלוגר העלה את הרשימה שלו לרשת, הרי שהיא נמצאת במרחב הפומבי, הפקר לכל עיתונאי.
(מערכת חיים ברשת)
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
