אפליקציה של ישראל היום לאייפד: שעמומון
“‘ישראל היום’ – העיתון הישראלי הראשון באייפד!”, הודיע החינמון בניוזלטר של יום חמישי, 10.2.2011. תיאור האפליקציה בידיעה מהניוזלטר:
האפליקציה של “ישראל היום” מציגה את כל תוכני העיתון בפורמט דיגיטלי חד וברור, והיא בעלת ממשק נוח ויעיל לשימוש הכולל גם חידושים טכנולוגיים רבים. ניתן לדפדף בעיתון בצורות שונות, להגדיל ולהקטין כתבות, לערוך חיפוש בעברית בתוכן, להמיר כתבות לפורמט של טקסט בלבד, להגדיל ולהקטין את הפונטים, לשמור כתבות למחשב וגם לשגר כתבות בדואר האלקטרוני ולשתף בפייסבוק ובטוויטר.
נשמע דומה להפליא לגירסה הדיגיטלית הקיימת של העיתון (על פלטפורמה של אוליב), העתק דיגיטלי של העיתון המודפס, כולל רעש הדפדוף המלאכותי המעצבן, ובלי שום יכולות מדיה עשירה או אינטראקטיביות (אה, סליחה, באפליקציה אפשר לשתף בפייסבוק ובטוויטר. וואו). וזה מהעיתון שירד על הדיילי של רופרט מרדוק במילים “יפה, אך דל בתוכן”.
בוואלה ציטטו את מנכ”לית ישראל היום, ציפי קורן: “עם השקת האפליקציה של האייפד, ולאחר הקמת העמוד של העיתון בפייסבוק, ישראל היום מתייצב בראש המחנה גם במדיה החדשה”. אין מילים.
הדיילי: ויקומו המלפפונים ויכו את הגזר הגמדי המאותגר גנטית
פוסט של בולס שקמים
“העיתון המופץ באייפד יפה, אך דל בתוכן”, מבקר החינמון “ישראל היום” (8.2.2011) את המהדורה הראשונה של “The Daily”, עיתון הרשת החדש והממש-לא-חינמי של רופרט מרדוק. נפח האייטם חמישים ושלוש מילים, ותמונה זעירה תחתיו. תוכן – יוק, דיון ציבורי – נאדה, אירוניה – כמה שאתם רוצים. ועל זה נאמר, מי שמתגורר בבית מזכוכית, שיקפיד בבקשה לסגור את הווילונות לפני שהוא מחרבן למישהו אחר על הראש.
______________
בולס שקמים גר בבית מגבס עם בידוד של צמר סלעים על גבול ישראל-לבנון, עד שיבוא הזאב
ענת קם: עונש כבד?
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“הפרקליטות: נדרוש עונש כבד לענת קם”, נכתב בכותרת על שער “ישראל היום”. זו דרך מוזרה לדווח על החדשות, שהן לא דרישת הפרקליטות להחמיר בעונשה של ענת קם, שהדליפה יותר מ-2,000 מסמכים צבאיים מסווגים לעיתונאי “הארץ” אורי בלאו, אלא עסקת הטיעון שחתמו איתה הרשויות ובמסגרתה נסוגו מהאישום בריגול. העיתונים האחרים לא מוצאים לנכון לדווח בשעריהם על החדשה הזו, אפילו לא בדרך המוזרה שעושה זאת “ישראל היום”.
מה מקורה של ההתעלמות מההתפתחות המרעישה בפרשה, שעת הותר פרסומה בשנה שעברה כבשה את הכותרות הראשיות בסערה? ובכן, נראה שהסיבה נעוצה באותן כותרות ראשיות ממש: אלו התעלמו אז מהאופי האמיתי של העבירה (העברת מסמכים לעיתונאי ישראלי, לא לארגון טרור או מדינת אויב) והודיעו על תפיסתה של מרגלת מסוכנת הנאשמת בריגול חמור. עסקת הטיעון שנחתמה כעת מציגה את העורכים, הכתבים והפרשנים של הטבלואידים באור מביך, כמי שהתנהלו בהתלהמות ובטיפשות. כעת כמה מהם מעדיפים לשתוק. גם זה משהו.
“המדינה, כך נראה, עלתה על עץ גבוה במיוחד בפרשת האישומים הפליליים נגד ענת קם. בהגשת כתב האישום נגדה, בהליכי המעצר ובאיפול הגורף שהוטל על השלבים הראשונים בהליך המשפטי נגדה היו גלומים זעם ותסכול עצומים מצד רשויות הביטחון והחוק במדינה. קם שימשה כליא-ברקים של כל הזעם הזה, מצד צה”ל, השב”כ והפרקליטות, ולכן שובצה מיד במשבצת אויבת העם”, כותב יובל יועז ב”גלובס”.
“הסדר הטיעון עימה, שהמו”מ לחתימתו נמשך חודשים ארוכים, מסמל ירידה מסוימת מהעץ. קם כבר איננה אויבת העם, היא כבר לא פעלה במטרה לפגוע בבטחון ישראל או לסייע לאויבי המדינה. […] קם אכן הפרה את החוק בכך שהוציאה מרשות הצבא, ובהמשך הדליפה לעיתונות, מסמכים צבאיים סודיים. אך נראה שבפרשה הזו החליטו המערכות הבטחונית והמשפטית לבוא חשבון לא רק עם קם, אלא עם העיתונות החוקרת כולה. העיתונות הרי חיה מהדלפות, ועיתונאים ופרשנים לענייני צבא חיים מהדלפות מהמערכת הבטחונית. היכן מסתיימת העבודה העיתונאית הלגיטימית והיכן מתחילה הפרת החוק?
“[…] הסדר הטיעון שנחתם עימה הוא אפוא השלב הראשון בדרך להחזרת הפרשה לפרופורציות הראויות. השלב הבא אמור לבוא בדמות התגמשות של התביעה גם בשאלת עונשה. אחרי הכל, לא מבצע להפלת המשטר הישראלי היה כאן, אלא חיילת אחת, חדורה ברעיונות הלקוחים מתחום חשיפת השחיתויות, שהדליפה חומרים רגישים לעיתונות. אם היו מעמידים לדין את כל המדליפים באשר הם, או אפילו רק את מי שמדליפים חומרים רגישים, שולחן הממשלה היה נותר מיותם”.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
עוד ענת קם:
• ענת קם וג'וליאן אסאנג': הרשת בלתי ניתנת לעצירה
• עם זין כביר מגיעה אחריות אדירה
• פרשת ענת קם | סימביוזה
שווה לעקוב
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“תיקים באפלה” היא כותרת פרויקט חדש ומסקרן של מוסף “סופשבוע” של “מעריב”, אודות “פרשיות גדולות שנעלמו מהרדאר”. הכתבה המתפרסמת היום במוסף במסגרת הפרויקט, בחתימתה של שרה ליבוביץ-דר המצוינת, עוסקת בפרשת פנאן, מנהל קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב: “מיד אחרי התאבדותו של מוני פנאן הבטיחו ברשות המיסים לחשוף את כל האמת על בנק ההשקעות שניהל ודיברו על רעידת אדמה. ואכן, החוקרים פשטו על משרדים, ארגנו מצעד ארוך של נחקרים ונראו עסוקים במיוחד. 15 חודשים אחרי, הסיפורים על מזוודה מלאת דולרים, מחברת מסתורית וחשבונות בנק סודיים נותרו בגדר שמועות בלבד. אז מה קרה עם כל המהומה?”, נכתב בכותרת המשנה.
חוסר היכולת והרצון לטפל באופן מתמשך בנושאים הוא מהרעות החולות החמורות ביותר של העיתונות. התחרות העזה, הפתיל הקצר של צרכני המידע, הפתיל הקצר עוד יותר של צרכני המידע כפי שהוא בדמיונם של העורכים, השפע העצום של המידע והתחלופה המהירה המתחייבת ממנו, האופי התזזיתי של התקשורת הדיגיטלית – כל אלה ועוד מאפיינים את עידן הפרעת הקשב שבו פועלת העיתונות ומרדדים את יכולתה להשיג אפקט ציבורי נקודתי.
לאחרונה חוו ב”מעריב”, בעוצמה גדולה במיוחד, את כוחו של מעקב מתמשך אחר נושא עיתונאי. האופן בו טיפלו שם בפרשת הקרקעות של גלנט, גם אם היה אגרסיבי בצורה מוגזמת ולוקה בהתהדרות עצמית בעייתית, לימד כיצד כלבים שממשיכים לנבוח ולנבוח מסוגלים בסופו של דבר לעצור את השיירה (אגב, אחרי איפוק המנצחים שהפגינו שם אתמול, מדפיסים היום ב”מעריב” במקום המוסף היומי הרגיל “גיליון מיוחד” ובו “פרסום חוזר של שני תחקירי מעריב שהובילו להחלטה הדרמטית”).
אבל כיבוש היעד ממילא אינו המטרה כאן, רק בונוס. טיפול עיתונאי מתמשך הוא ערובה לקביעת נורמות והרתעה ציבורית שהן התרופה הטובה ביותר לליקויים ועבירות: הן מונעות אותם מראש. לכן, גם אם אף אחת מהכתבות שיתפרסמו בפרויקט המבורך של “סופשבוע” לא יוסיפו אף בדל מידע חדש לגבי הפרשיות בהן הן יעסקו, עדיין יהיה כאן שירות חשוב לציבוריות הישראלית.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
מכור להגנה על המדינה
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
לאחר כמה ימים שבהם שלט נסיון המהפכה במצרים בשערי העיתונים, חוזר הבוקר האלוף יואב גלנט למרכז סדר היום התקשורתי, וזאת לאור החלטת ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון כי לא ימונה לרמטכ”ל.
“לא יהיה רמטכ”ל”, קוראת הכותרת על שער “מעריב” – הפרוש לרוחב, על גודל כפול מהרגיל – ומוקדש כמעט כולו לביטול המינוי. הכבוד והיקר לעיתון “מעריב” ולתחקירן קלמן ליבסקינד, שהצליחו באמצעות עבודה עיתונאית – ראויה לשבח בראשיתה ואגרסיבית ביותר באחריתה – להדיח רמטכ”ל מתפקידו, עוד בטרם מונה.
דווקא הבוקר אין בשער עיתון זה רצועה המכריזה בגאון “בעקבות תחקיר ‘מעריב'”, אולי כניסיון להעביר את המסר שאין זה נכון לחגוג על כשלונו של קצין בכיר בשעה הקשה לו כל-כך. גם בשני המאמרים המתפרסמים בכפולה הפותחת, מאת שני המבקרים הגדולים של גלנט בעיתון (בן כספית וקלמן ליבסקינד), מודגש מסר זה.
בכותרת המשנה לראשית נכתב כך: “הפרשה שהחלה בתחקיר ‘מעריב’ מסתיימת בהחלטה דרמטית וחסרת תקדים של ראש הממשלה ושר הביטחון. מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ”ל ה-20 של צה”ל יבוטל, 12 יום בלבד לפני כניסתו לתפקיד”.
“מעריב” מוציא הבוקר לאור קונטרס חדשות עבה מהרגיל (30 עמודים), שלמעלה ממחציתו מוקדשת לדיווח וניתוח השלב האחרון בפרשה. עוד ועוד ידיעות ופרשנויות, כשבמסגרת הפינה “עכשיו באים?” מתפרסם אפילו טור מאת יעל פז-מלמד, שתומכת במינוי אשר לא ייצא אל הפועל. עוד מעט והיו מצרפים לגיליון, כשירות לקוראים, פוסטר חגיגי של הלא-רמטכ”ל.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית של ה-2.2.2011
עוד גלנט:
• גלנט: מינוי זוגי
• פרשת גלנט: האם הרס”ר ינזוף במועמד לרמטכ”לות?
תמונות מתכתבות בעיתונות
בועז הרפז מביט בחשש על יואב גלנט. ניוזלטר ישראל היום, 27.1.2011.
ברק אובמה מרכין ראש לזכרה של סוניה פרס. הארץ, 21.1.2010.
קריסת בזק, קריסת סלקום והקומוניקט המושלם
האם יש תזמון טפשי יותר לשליחת קומוניקט בזו הכותרת?
המציאות של עיתון אחד, הסאטירה של עיתון אחר
פוסט של הלל גרשוני
אשכנזי מאוד לא נלהב להישאר. הוא כבר עמוק במה שחיילים צעירים מתארים כ”אווירת סוף קורס” (אס”ק). אתמול נפרד מחיל הים, שלשום מחיל האוויר ובידיו כבר נמצאים כרטיסי טיסה לחו”ל, לטיול שהוא מתכנן זמן קצר לאחר השחרור.
אפעס, ידיעות אחרונות, 21.1.2011:
___________________
הלל גרשוני הוא סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי. גרשוני קרא לפסבק את החדשות בגליון ינואר 2011
פון ושלטון: אפל וארה”ב נגד גיזמודו וְוויקיליקס
באמצע אפריל האחרון פרסם בלוג הגאדג’טים גיזמודו סרטון שבו העורך ג’ייסון צ’ן מציג לראווה אבטיפוס של אייפון 4, הדור החדש של הטלפון הסלולרי מבית אפל. שבועיים לפני כן חשף וויקיליקס את “Collateral Murder“, סרטון וידיאו ממתקפה של שני מסוקי אפאצ’י אמריקאיים בבגדד, שחיסלה 12 אנשים ופצעה שני ילדים. וויקיליקס המשיך להכות באותה שנה עם סרטון דומה מאפגניסטן, מסמכים צבאיים אמריקאיים מעירק ואפגניסטן, ואלפי מברקים דיפלומטיים מסווגים של ארה”ב.
למרות השוני וההבדלים הברורים, מעניין לנסות ולעמוד דווקא על נקודות דמיון בין החשיפות של שני האתרים. בשני המקרים, מקור שהשיג מידע בדרכים מפוקפקות העביר אותו לפרסום באתר אינטרנט; הגוף שהמידע שלו נחשף בניגוד לרצונו הפעיל את התותחים הכבדים נגד האתר המפרסם; העורך הסתבך עם רשויות החוק; וההתרחשויות חייבו דיון בעצם הגדרתו של האתר המפרסם ככלי תקשורת.
מפרי עץ הדעת לא תאכל
בעולמם של הגיקים, האבטיפוס של אייפון 4 הוא סיפור גדול. הפרסום של גיזמודו הגיע יומיים אחרי החשיפה בבלוג הגאדג’טים המתחרה אנגאדג’ט, שפרסם תמונות ראשונות של האייפון 4. שני הבלוגים דיווחו כי המכשיר נמצא על רצפה של בר בקליפורניה (אולם מיקמו אותו בערים שונות). בגיזמודו סיפרו בהמשך כי המכשיר אבד למהנדס תוכנה בחברה, גריי פאוול, בזמן שבילה בבר. המוצא, בראיין הוגאן, טען שניסה לאתר את הבעלים וליידע את אפל, ומשלא הצליח מכר את המכשיר לגיזמודו תמורת 5000 דולר. הצרה של הוגאן ושל צ’ן היתה שהחוק הקליפורני קובע שמי שמחזיק ברכוש שמצא ועושה בו כבשלו, למרות שהוא יודע מי עשוי להיות הבעלים החוקי, כמוהו כגנב.
כמו אפל, הצבא האמריקאי אוהב לשלוט במידע שהוא מחזיק בידיו. סוכנות הידיעות רויטרס, ששניים מההרוגים בהפגזה בבגדד הועסקו אצלה כעיתונאים, ביקשה מהצבא האמריקאי להעביר לה את סרטוני התקיפה לפי חוק חופש המידע, אולם סורבה. ככל הידוע, ולא הכל ידוע, וויקיליקס קיבלו את הסרטון, יחד עם שאר המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים שנחשפו אשתקד, מטר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעירק. למאנינג היתה גישה למסמכים דרך רשת מחשבים צבאית מסווגת, ובצ’ט עם ההאקר האמריקאי אדריאן ליימו הוא התוודה שצרב אותם לדיסקים והעביר לוויקיליקס. ליימו הסגיר את מאנינג לרשויות.
התפוח המכני
אפל חשאית מאוד במהלכיה ואוהבת לחשוף חידושים במגרש הביתי – כנסים בכיכובו של המנכ”ל הדומיננטי סטיב ג’ובס (אייפון 4 הוצג רשמית בכנס המפתחים השנתי של החברה בחודש יוני). מגזינים ממוסדים נוהגים לא לקלקל את המסיבה, מקפידים לעבוד בצורה מסודרת מול אפל ועושים לה כבוד בכתבות שער מתלקקות.
לאורך השנים פעלה החברה באגרסיביות נגד בלוגרים וכלי תקשורת עצמאיים שניסו לחשוף את סודותיה, כשהיא מנצלת את חולשתם לעומת כלי תקשורת ממוסדים, והמקרה של חשיפת האייפון 4 לא היתה שונה. אפל דרשה וקיבלה את האבטיפוס מגיזמודו ללא ויכוח, אולם לא הסתפקה בכך, והתלוננה במשטרה. אנשי סוכנות האכיפה המשטרתית ריאקט (ראשי תיבות של Rapid Enforcement Allied Computer Team), בידיהם צו משופט מבית משפט קליפורני מערכאה נמוכה, פרצו לביתו של עורך גיזמודו והחרימו מחשבים ושרתים. אתר מרקטווץ’ חשף כי בוועדת ההיגוי והפיקוח של ריאקט, שבה יושבים נציגי ענקיות עמק הסיליקון, חבר גם נציג אפל.
פרי העץ המורעל
בגיזמודו ובארגון הזכויות הדיגיטלי EFF טענו כי הצו להחרמת מחשביו של העורך צ’ן אינו חוקי, משום שהוא עומד בניגוד להגנות שהחוק הפדרלי והקליפורני מספק לעיתונאים כדי שיוכלו לבצע את עבודתם. מאחר שלגיזמודו יש עורכים, כתבים, תחום סיקור מובהק, סיפורים וסקופים, מו”ל (ניק דנטון) וקבוצת בלוגים שהוא משתייך אליה (גוקר מדיה), קל להגדירו ולהציגו ככלי תקשורת שזכאי להגנות הללו.
שני הצדדים ירדו מעץ התפוחים: באמצע יולי ביקש משרד התובע הכללי של מחוז סן מטאו מבית המשפט למשוך את הצו והשיב לצ’ן את חפציו, בתמורה להסכמת גיזמודו לשתף פעולה עם המשטרה ולספק את כל המידע והמסמכים שיידרשו להשלמת החקירה. המשטרה ניצחה בקרב. המלחמה נמשכת.
כמו אפל, גם אמריקה רוצה לספר את הסיפור שלה בתנאים שלה, ולא אוהבת כשמידע סודי שלה נגנב ונחשף לציבור. את מאנינג היא מחזיקה במעצר מאז חודש מאי. את מייסד וויקיליקס ג’וליאן אסאנג’ היא הפחידה עד שהדיר את רגליו מאדמתה מחשש שייעצר, ולטענתו היתה מעורבת ברקיחת צו המעצר האירופי שהוציאה שבדיה ואשר הוביל למעצרו באנגליה, בחשד לעבירות מין כלפי שתי נשים.
באתר וויקיליקס עצמו מטפלת ארה”ב ישירות ובעקיפין, באמצעות פניות לחברות והפעלת לחצים. ההישגים הבולטים: חברות האשראי פייפאל, ויזה ומאסטרקארד הפסיקו לסלוק תרומות עבורו (בוויקיליקס מדברים על תביעה נגדם); אמזון הפסיקה לספק לו שירותי אחסון; בצעד שהוא שערורייתי כפי שהוא אידיוטי, מאות אלפי מחשבים ממשלתיים בארה”ב נחסמו לגישה אליו, וחיל האוויר האמריקאי אף חסם במחשביו גישה לוויקיליקס ולאתרים שפרסמו את המסמכים, כולל אתרי החדשות של ה”ניו יורק טיימס”, “דר שפיגל” וה”גרדיאן”, ששיתפו פעולה עם וויקיליקס ופרסמו את המסמכים וכתבות המבוססות עליהם.
המלחמה בוויקיליקס הגיעה לאבסורד כשאפל הסירה מחנות האפליקציות שלה את זו של מתכנת בשם איגור ברינוב, שסיפקה גישה ישירה למסמכי וויקיליקס ולחשבון הטוויטר של הארגון (אף שאלה זמינים בחינם). ברינר הרוויח כ-4500 דולר בשלושת ימי חייה הקצרים של האפליקציה. בשיחה עם בלוג הטכנולוגיה טקקראנץ’ אמר כי יתרום את ההכנסות לוויקיליקס, אם כי לא ברור כיצד יעשה זאת לאור חסימת ערוצי הסליקה השונים.
עצים מתים
האם וויקיליקס זכאי להגנות של כלי תקשורת עיתונאי? האתר הוקם כפלטפורמה להדלפה אנונימית של מסמכים סודיים, אבל התפתח והשתנה מאז. במקרה של סרטון ההתקפה בעירק, למשל, לא הסתפקו אנשי וויקיליקס בפרסום חומר הגלם בן 38 הדקות – אסאנג’, עיתונאי בעברו, ערך עם אנשיו כתבת וידיאו המתארת את הנראה בסרטון בהקשר רחב יותר. האתר אף שלח שני כתבים לעירק לאמת עובדות, להשלים מידע חסר ולראיין עדי ראיה ובני משפחה של הנפגעים. במגזין “וויירד” נכתב אז כי חשיבות הסיפור היא בכך ש”הוא מראה איך אתר שיועד להדלפות אנונימיות הפך למקום למודל של עיתונות חוקרת מסורתית יותר”.
פרסום המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים האמריקאיים בוויקיליקס כבר בוצע בשיתוף פעולה עם כמה מהחשובים שבעיתוני העולם, כדי שהמסמכים לא יעלו אבק וירטואלי אלא יקבלו טיפול עיתונאי, ילוו ברקע והסבר ויזכו לחשיפה תקשורתית. וויקיליקס החל גם להפגין אחריות מסוימת שהחליפה את הנייטרליות הקיצונית של חשיפת מידע בכל מחיר. אסאנג’ אמר שוויקיליקס מיישם “מדיניות של מזעור נזקים” ופונה לאנשים שמוזכרים בחלק מהמסמכים כדי להזהירם מראש (אך הודה כי חברי וויקיליקס עשויים למצוא את עצמם במקרים מסויימים “עם דם על הידיים”). האתר אף הביע נכונות מסויימת לשתף פעולה עם הפנטגון בצינזור מסמכים מסויימים לפני פרסומם, אולם זו לא הבשילה לשיתוף פעולה של ממש. אסאנג’ היה מעורב גם בניסוח וקידום חקיקה שתהפוך את איסלנד למדינה הידידותית והמגוננת ביותר בעולם כלפי עיתונאים.
אם וויקיליקס אינו כלי תקשורת, הוא מאוד רוצה להיות כזה כשיהיה גדול. ה”ניו יורק טיימס” חשף בחודש שעבר שינויים מעניינים בטקסטים באתר וויקיליקס המתארים את פעילות הארגון. הוא פירש אותם כנסיון של האתר למצב את עצמו כארגון חדשותי מהוגן יותר, כדי לחסות תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות. כך המשפט “שליחת חומר מסווג לוויקיליקס הוא בטוח, קל ומוגן על ידי החוק” הוחלף במשפט “שליחת מסמכים לעיתונאים שלנו מוגנת על ידי החוק בדמוקרטיות טובות יותר”, ועמוד קבלת המסמכים שונה כך שהוא מכיל כעת כ-20 מופעים של המילים “עיתונאי” ו”חדשות”.
ואסאנג’ עצמו – האם הוא עיתונאי? בצ’ט עם גולשי אתר ה”גרדיאן” בתחילת דצמבר הוא נשאל על כך והשיב: “הייתי כותב-שותף של הספר הלא-בדיוני הראשון שלי בגיל 25. מאז הייתי מעורב בסרטים תיעודיים, עיתונים, טלוויזיה ואינטרנט. עם זאת, לא הכרחי לדון אם אני עיתונאי, או כיצד אנשים מפסיקים באופן מסתורי להיות עיתונאים כשהם מתחילים לכתוב עבור הארגון שלנו. אף שאני עדיין כותב, מתחקר וחוקר, התפקיד העיקרי שלי הוא זה של מו”ל ועורך ראשי, שמארגן ומנהל עיתונאים אחרים”.
אבל כן מעניין לדון אם הוא עיתונאי, במיוחד לאור היחס האינסטרומנטלי שלו לעיתונות, שמודגם בסיפור שנחשף בפרופיל משותף של אסאנג’ ושל הגרדיאן בגליון פברואר של ואניטי פייר. הגרדיאן, שיזם את שיתוף הפעולה עם וויקיליקס, הסכים לאמברגו – כלומר, לכך שאסאנג’ יכתיב את מועד פרסום המסמכים שהעביר לעיתון. אלא שגורם אחר בוויקיליקס הדליף לגרדיאן חלק מהמסמכים, והעיתון ראה עצמו פטור מהאמברגו לגביהם. אסאנג’ הגיע עם עורך דין למשרד עורך העיתון ואיים לתבוע אם האמברגו יופר, בטענה האנטי-עיתונאית והמגוחכת להפליא שהמידע שייך לו ושיש לו אינטרס כלכלי בדרך ובמועד פרסומו.
אתר וויקיליקס לא התקפל מול המתקפה האמריקאית. האם הוא ישרוד גם את ג’וליאן אסאנג’?
_________________________
הפוסט התפרסם במקור במוסף פירמה של גלובס, 1.2011
התיקונים 70: הראלד טריביון, ושיתהפך העולם
הייתם רוצים לקבל “an informed view of the world” מעיתון שלא יודע שכדור הארץ סובב ממערב למזרח?
כאן אפשר להגיב על המדור.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
