כבוד ראש הממשלה, מר לבני ציפורי
דורה קישינבסקי הצביעה כאן על בעייתיות בתמונה של ציפי לבני בכרזות הבחירות של קדימה. בשכונות מסויימות בירושלים ובבני ברק אין בעיה כזאת – מודעות הבחירות של יו”ר קדימה והמועמדת לראשות הממשלה פורסמו שם בלי תמונתה – כנראה כחלופה לכך שהיא תפורסם עם התמונה ותושחת. לפי הארץ, בירושלים לפחות מדובר בחוזה של חברת השלטים עם העירייה, שאוסר פרסום תמונות נשים במספר אזורים חרדיים בעיר, “זאת כדי לא לפגוע ברגשותיו של הציבור החרדי במקומות הללו”, לשון הדיווח.
לבני היא מועמדת לראשות ממשלה עם אג’נדה חילונית, שכוללת בין השאר נישואים אזרחיים, שאמרה באחרונה כי “ישראל היא לא מונופול של רבנים. ישראל היא מדינה יהודית, אך מדינה יהודית אינה מדינת דת אלא בעיקר מדינת לאום” וכי “קדימה תייצג את ישראל ותקבע את הזהות שלה כמדינה יהודית, בלי למכור את המדינה לחרדים בדרך. זה עניין לאומי ולא רק דתי”.
איך מסתדרת האג’נדה הזאת עם ההסכמה להסיר את תמונתה של לבני? דוברה של לבני, גיל מסינג, אמר להארץ: “יש מספר מקומות ספורים בכל הארץ, בעיקר בירושלים, שבהם לא עלתה התמונה כדי לא לפגוע ברגשות הציבור במקום ואנו מכבדים את רגשות הציבור”.
לא אתווכח עם “רגשות” שנפגעים מתמונת פנים של מועמדת לראשות ממשלה. אבל יש לי ויכוח עם החלטתה של המועמדת. בכבדה את הרגשות החרדיים והסכמתה להסיר את תמונתה משלטי החוצות, לבני נותנת הכרה ולגיטימציה לאמירה שתמונת פנים של אישה היא פגיעה ברגשות הציבור, ובהשלכה – שמקובלים עליה השוביניזם והאפליה נגד נשים בציבור החרדי (ואין בכך טענה מצדי שאין אפליה ושוביניזם בציבורים אחרים).
אם לבני רוצה שנאמין שאאמין לה שהיא וקדימה מייצגות פוליטיקה חילונית שלא מוכרת את המדינה לחרדים, עליה לברור בקפידה אילו אמונות ורגשות דתיים היא מכבדת (אין פסול, למשל, בשמירה על כשרות בארוחות רשמיות ובהימנעות ככל הניתן מנסיעות רשמיות בשבתות וחגים), ומול אילו היא מביעה סלידה והתנגדות (יש פסול, למשל, באוטובוסי אפרטהייד עם הפרדה משפילה ומדירה בין גברים לנשים, במונופול דתי על נישואים וגירושים, בהלבשת נערות בשקים בטקס חנוכת גשר בירושלים ובהעלמת פרצופה של מועמדת מכרזת בחירות, כי פרצוף של אישה פוגע ברגשות). הכרה ולגיטימציה לדברים כאלה הן פגיעה בעקרונותיי ובאמונותיי החילוניים. לבני צריכה להחליט מי היא רוצה שיבחר בה ואת מי היא נאלצת להעליב.
הערות
• אני מתנגד לשלטי חוצות, בטח בהיקף שבו אנחנו רואים אותם היום, וחושב שהמרחב הציבורי צריך להיות הרבה יותר נקי מהם.
• יש לי בעיה, בין שאר הבעיות שלי עם השלטים הללו, עם השימוש המחפצן שהם עושים בגוף האדם ובפרט האישה. אם קדימה היתה מפרסמת את עצמה כך, היה לי קשה יותר לטעון נגד נפגעי-הרגשות. אבל הם עשו לי עבודה קלה כשבחרו להיפגע מתמונת פנים.
• וברור שהיה מעניין יותר לראות קמפיין עם מסרים בעלי משמעות, ולא הבטחת “מה שטוב למדינה” מעורפלת ופטרנליסטית (מטרנליסטית?) מתנשאת שאומרת, “יהיה בסדר, תסמכו על הבובה-על-חוטים-דה-ז’ור של אדלר”.
• לא הייתי מצביע לקדימה עם מקל, כך שהקריאה ללבני להחליט מי יבחר בה לא נוגעת אלי אישית, אלא לאנשים, חילונים ולא חילונים, שחשים כמוני בסוגיה הזאת.
עדכון אידיוטיסטים
הקוראים המרססים את הטוקבקים יודעים זאת כבר, אך לטובת אלו שלא אציין שהתקנתי ווידג’ט בשם “עידן” שמעדכן מפעם בפעם כמה אידיוטיסטים יש בקבוצת “גם אני מצביע בבחירות הקרובות גלעד שליט”.
פוטו רצח פוליטי
אני לא מבינה את הכרזה של ציפי לבני.
כבר העירו על זה במזבלה שלשום, אבל למיטב הבנתי הנקודה שלהם היא שזו כרזה לא מספיק יצירתית ומושקעת. לי היא נראית איומה — ברמה שאם הייתי חובבת קונספירציות, הייתי שוקלת רעיון של חבלה מכוונת.
זו לא רק הססמה הריקה, הצבעים ששולחים מסר לא ברור, החיתוך האקראי למראה של התמונה (לא היה זמן להעביר פוטושופ על השיער, אז חתכו אותו החוצה?) והמיקום החובבני והצורם באופן מופגן של האלמנטים. זו גם התמונה עצמה.
לבני מסתכלת הצידה, לא מישירה מבט אמין ומשכנע אל הצופה. אם העיניים המצומצמות (באופן לא סימטרי, אגב) אמורות לשדר את הקשיחות הראויה לראש ממשלה, השפה התחתונה המשורבבת מבטלת את האפקט. הלחיים ורודות מדי. אין לה צוואר וכתפיים שיוכלו להתיישר כדי לרמוז שהיא מוכנה לשאת בעול. יש ללבני תמונות גרועות יותר, אבל לא הרבה.
מה שהכרזה הזו אומרת לי: נו באמת. לבחור בלבני? זו תהיה בדיחה. הרי עצם הרעיון צורם.
חיפשתי הסברים ברשת ומצאתי ראיון של יועץ התקשורת של לבני, אייל ארד, לגלובס:
זאת גרפיקה חדשנית שיצר אדלר, כשהמיקום של התמונה במרכז. נקי, לא צעקני, לא מנסה לתת אגרוף בפרצוף, גרפיקה ממש אינטרנטית.
אינטרנטית? כשעסקים ישראליים רוצים לעשות אתר שייראה “נקי”, הם במקרים רבים עושים אותו פשוט עלוב ומכוער. אז מהבחינה הזו, כן, הגרפיקה של הכרזה אינטרנטית.
יוליסספאם
לרגע נדמה שבא המשיח אבל לא: זה רק חוק הספאם. היום הפתיעו אותי שני מיילים, דווקא מזירות לא אינטרנטיות בעליל – קבוצת ‘מטעם’ של יצחק לאור וקבוצת הספרות ‘מקום לשירה’ הירושלמית. מפעם לפעם אני מקבל את עדכוני הקבוצות האלה למייל. על כל פנים, בצהריים הגיע מייל מ’מטעם’:
עד כה נהגנו לשלוח אליכם הודעות דואר אלקטרוני על גיליונות חדשים, על אירועים ספרותיים ועל מבצעים מיוחדים.
מעתה ואילך, כדי להמשיך ולקבל הודעות ממטעם, על גיליונות חדשים ותוכנם, אירועים ומבצעים, כל שעליכם לעשות הוא ללחוץ על הקישור הבא:
אני מעוניין/מעוניינת להמשיך ולקבל הודעות ממטעםהחל מתאריך 30 בנובמבר 2008 נשלח הודעות בדואר האלקטרוני רק למי שאישר את רצונו להמשיך ולקבל הודעות, באמצעות הלחיצה על הקישור, וזאת בהתאם להנחיות החוק החדש.
רק אם תאשרו את הרשמתכם לרשימת התפוצה שלנו, תוכלו לקבל את ההודעה הבאה על הגיליון החדש, וכך גם את ההודעות הבאות.
בהמשך היום הגיע המייל השני, מקבוצת מקום לשירה. הנוסח דומה:
מפעם לפעם אנו נוהגים ליידע אתכם, לבקשתכם, על המתחדש במקום לשירה.
בעקבות תיקון מס’ 40 לחוק התקשורת אנו מחויבים לקבל ממך אישור על מנת שתוכל/י להמשיך ולקבל בדואר אלקטרוני מידע
ונשמח מאוד אם תוכלו לשלוח מייל חוזר ובו המשפט הבא:
אני מסכימ/ה לקבל מידע על אירועי מקום לשירה.
מעולם לא נרשמתי לעדכונים האלה, או לפחות: אינני זוכר שנרשמתי (למעשה, מאז האינסידנט, אני אוהב לקבל את העדכונים של ‘מטעם’ בשביל ההנאה שב-delete. לא אכחיש את מידת הטפשות שדבר).
בכל מקרה, לא מפתיע שדווקא זירה כל כך גרפומנית כמו זירת הספרות נזכרת לשאול. מצד שני, לזכותם יאמר – הם הראשונים להתכונן לימי הפוסט-ספאם הנקיים, שבהם המצב יהיה אותו מצב, ועדיין נקבל טון ספאם ביום, רק שהפעם נוכל להתעצבן על עוד חוק שאיש לא יאכוף.
טיפ אגבי:
אל תאמר “הבעיה באינטרנט היא שכל אחד כותב מה שבא לו”. אל תנשל את הספרות הישראלית מבעייתה הייחודית.
מיקרוסופט נגד פיירפוקס / מיקרוסופט נגד מיקרוסופט
אירוניה:
(הלשין: aXe)
פרדוקסיה:
ובינתיים באינטרנט:
הבדל בין כלבים לחתולים
המופת אותר
ידיעות אחרונות (18/11/2008) מעניק לראובן אברג’יל אלפרון, בעל עיטור המופת, את “איתור המופת”.
ואיזה אירוני זה שלוּ גריג מת בכיכר רבין
דוד ורטהיים כותב בנענע10 על השימוש הלא-מוצדק והמטעה שהתקשורת עושה בשמה של תוכנית הריאלטי “האח הגדול” כמקדם סקרנות לכתבות:
מי לא מכיר את המושג באזז-וורד? עיתונאים, פרסומאים ואפילו יח”צנים ובעלי עסקים קטנים – כולם רוצים להיות חלק מההצלחה ולהשתמש בחבורת הדיירים שמסעירה את המדינה, בין אם כדי לייצר עוד דפים נצפים ולהגדיל את הטראפיק ובין אם פשוט כדי למכור יותר. השיטה כאמור, מוכרת: כתבות או מודעות התופסות טרמפ על הבאזז של “האח הגדול” במטרה לצוד כמה שיותר אנשים לצרוך תוכן אחר לחלוטין, שקרוב לוודאי שמעולם לא היו נחשפים אליו אלמלא לאון או ונסה היו מתנוססים מעל.
בין הדוגמאות שהוא מונה שם מביא ורטהיים כותרת מדה מרקר, “‘האח הגדול’ גרסת נייס: תשווק מערכת לאיתור פעולות חריגות באמצעות האזנה לטלפון ולתקשורת הנתונים”, וכותב:
ב- Themarker לדוגמא, החליטו שגם כתבה העוסקת במכשירי ציטוט [כך במקור; ע”ק] והאזנה של חברת היי טק, תגרוף הרבה יותר צופים אם הכותרת תדבר על “האח הגדול”.
דוגמה נוספת:
בשער מוסף “סופשבוע” של מעריב מהיום (13.11), מתגלה כותרת מפתיעה: “האח הגדול”. כתבת השער, העוסקת בטכנולוגיה המודרנית המגשימה את נבואות הספר “1984”, אינה קשורה לתוכנית הטלוויזיה, מקסימום נוצרה בהשראתה (מה שלא פחות מקומם), אך השם? או השם.
אלא ששתי הכתבות הללו עושות שימוש לגיטימי לחלוטין בביטוי השחוק “האח הגדול” במשמעותו המקורית. אני תוהה אם ורטהיים קרא את הספר “1984”, או בכלל מודע לקיומו.
ועוד בעניין “האח הגדול”, הפעם התוכנית, תומר ליכטש מציע סיבה לכך שארז טל ואסי עזר מבזים את עצמם בהנחייתה:
מן הארכיף: לא רק תוכנית טלוויזיה של נשיונל ג’יאוגרפיק: נמר טרף ג’ירפה במציאות!
מועמדות של נחש
לפני כמה חודשים פנה אלי איתי, בלוגר טרי, וביקש עצות לכתיבה. השבתי לו:
אני יכול למצוא אינספור בלוגים שכותבים על נושאים שמעניינים אותי, אבל בודדים שעושים את זה בצורה מקורית, מעניינת ומחכימה. אני יכול גם למצוא אינספור בלוגים על נושאים שלא מעניינים אותי, אבל בלוג טוב באמת יכול לגרום לי להתעניין בנושא כזה – למשל, בלוג ספורט שיגרום לי להירשם אליו ולקרוא אותו כל יום, למרות שספורט לא מעניין אותי.
שאל את עצמך למה שמישהו יקרא אותך בעולם מלא בלוגים, ואת התשובה תרגם לצורה ולתוכן, ומצא שם את הקול המקורי שלך. זה לא קל, אבל זה מה שאתה צריך לעשות.
עכשיו הבלוג שלו, “בלוג הנחש“, מועמד בקטגורית “הבלוגר הצעיר הטוב ביותר” בפרסי האינטרנט של בזק בינלאומי. בהצלחה, איתי.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
