עבור הורים לתלמידים, הבחירות המוניציפליות הן כן יום חופש

הבחירות לכנסת הן יום חופש במשק, כדי לאפשר את קיומן בכיתות לימוד וכדי לעודד ולהקל על אנשים להצביע. הבחירות המוניציפליות לא. אבל זה לא אומר שאנשים לא נאלצים לקחת חופש, כמו שמספר לי תומר קילצ’ינסקי:

כידוע, יום שלישי הקרוב מביא איתו בחירות, את הקלפי כרגיל ימקמו בבתי ספר בין היתר בבית הספר של הבן שלי שבכיתה א’.

כדי שמערכת הבחירות לא תפריע למהלך הלימודים מצאו אצלנו בראשון לציון (לא יודע איך זה באזורים אחרים בארץ) פתרון אלגנטי – יום חופש לתלמידים.

כאמור מדובר על בית ספר יסודי והמשמעות המידית היא הפסד של יום עבודה לאחד מההורים, להבנתי יוצא שאנחנו ההורים לילדים בבתי ספר יסודיים ממנים את יום הבחירות מכיסנו.

[…]

אני לא יודע בוודאות שזה ככה בכל העיר, אבל נאמר לי שזה ככה ע”י יו”ר ועד ההורים. להבנתי לא מדובר על משהוא חדש, מה שחדש הוא שיש לי ילד בגיל (הלא) הנכון והדבר הוא באישור משרד הפנים.

אם להיות ספציפי מדובר על בית ספר יסודי מישור הנוף הנמצא בשכונה באותו שם.

קראתי באחד הטבלואידים היום שזה כך בכל הארץ, ואיזו תגובה משונה של מישהו ממשרד ממשלתי (הפנים? החינוך? אודה למי שקרא ויביא פה את השם והתפקיד המדוייקים), לפיהם הומלץ לבתי הספר מבעוד מועד לערוך ביום זה פעילויות מחוץ לבית הספר, כמו טיולים. אה, וזה לא בעייתי, כי המורים פשוט יבואו להצביע בלי בעיה אחרי יום מתיש כזה.

אני לא יודע אם הפתרון הוא יום חופש כלל משקי הוא הפתרון, אבל אני כן יודע שזה לא פתרון להפיל את זה על ההורים.

רעש (אפולוגטיקה)

יש לי המון דברים לעשות: ענייני עבודה (יש לי כרגע משהו כמו שלוש כאלה, שלא לדבר על כל הבירוקרטיה המכוערת של עוסק עצמאי), ענייני משפחה, עניינים חברתיים, ענייני הבחירות מחרתיים, ענייני הבלוג, ענייני מיזמים שונים שאני יוזם או שהבטחתי לעזור בקידומם ועוד עניינים. זה בשילוב הפרעת הקשב שלי הופך את היעילות לפנטזיה רחוקה ובלתי מושגת. עומס המידע לפעמים מעייף אותי, לפעמים מייאש אותי ולפעמים ממש מדכא אותי.

אחת ההשלכות היא שאני לא מעדכן פה בקצב שהייתי רוצה, ולא מספיק לטפל בכל החומרים שמגיעים מכם. לפחות את המועקה הזאת אני מבקש להסיר מעצמי: אני מצטער אם פניתם אלי ולא זכיתם ליחס, או שעניתי אבל שכחתי או לא הספקתי לטפל בזה. וגם אם זה לא קשור לבלוג, וגם אם סיננתי אתכם בטלפון או לא חזרתי לסמס שלכם.

זה המצב. אני מקווה שהוא ישתפר.

אין חדשות טובות: על חשיבות של הזמן בכתיבה עיתונאית ועל העלמת מהדורת הדפוס מאתר “הארץ”

[הבהרה: הפוסט נכתב על ידי ניבה שושי. בגלל חוסר שימת לב הוא הועלה תחת שם אחר, והעניין תוקן]

פוסט אורח של ניבה שושי

אגדה אורבנית מספרת על אישה שבכל בוקר כשהגיע העיתון, נהגה לשלוח את המשרת לאחסן אותו במחסן לחצי שנה ורק אז לקרוא אותו. אותה אישה טענה שרק אחרי חצי שנה אפשר לדעת מה חשוב באמת. נזכרתי בסיפור הזה שוב לפני כמה שבועות כשאתר הארץ הודיע לקוראים על שינויים שמשמעותם מעבר ממהדורת אינטרנט, שהיא שיקוף של מהדורת הדפוס, לאתר אינטרנט חדשותי רגיל, דומה לוואלה, וויינט ונרג’ הוותיקים.

בעבר התקיימו באתר הארץ אונליין שתי מהדורות זו לצד זו. אתר הארץ אונליין תפקד כאתר אינטרנט חדשותי רגיל וכלל עידכונים שוטפים לצד מהדורה מקוונת של עכבר העיר (עכבר העיר אונליין) ותכנים נוספים על אלו שהופיעו במהדורה המודפסת, ומהדורה מודפסת שהיא גליון דיגיטלי של העיתון המודפס וכללה, בנוסף לתכנים המלאים שהופיעו בו, גם חלוקה דומה (והגיונית) למדורים, לצד האפשרות לקרוא בנפרד את כותרות העמוד הראשון ואת כל כותרות היום. המהדורה המודפסת עודכנה, בדומה לעיתון מודפס, פעם אחת ביום, לאחר שעברה הגהה ועריכה והוצגה בפורמט סולידי בצבעי שחור, לבן וכחול. מתיחת הפנים שעבר האתר כוללת איחוד מלא של שתי המהדורות, כך שהאתר החדש כולל בתוכו, בנוסף לתכנים ייחודיים לאתר האינטרנט, גם את תכני המהדורה המודפסת ללא אבחנה ברורה ביניהם. באתר החדש מוצגים כל התכנים בפורמט אינטרנטי מלא הכולל חלוקה שונה (ומשתנה) למדורים, עדכונים שוטפים, ואפשרות לכתיבת תגובות לכל אחת מן הכתבות המופיעות בו.

אתר החדשות “הארץ און ליין” זוכה כבר שנים לביקורות, בעיקר על נוחות השימוש בו והפרזנטציה, אבל גם על ההפרדה המלאכותית בין מהדורת הדפוס למהדורת האינטרנט. סמנכ”ל התוכן של קבוצת אתרי הארץ גדי להב אמר באחרונה בתגובה לביקורת שהאתר בפורמט הישן נתפס כ”לא מתעדכן”, “לא דינאמי” ו”לא כולל תכנים נוספים”. עם חציה הראשון של הביקורת אני נוטה להסכים. מקור הידיעה, או מקום העבודה הספציפי של מי שכתב אותה (אינטרנט או פרינט), באמת לא משנים. ל”זמני העדכון” או “מידת הדינאמיות” כמו גם ל”כמות התכנים הנוספים”, לעומת זאת, יש השפעה אדירה על השאלה “מה חשוב באמת”, והם עשויים להיות בעיה אמיתית דווקא בפורמט החדש של האתר.

מעבר לביקורת ולמחאה המוצדקות כשלעצמן על נוחות השימוש באתר החדש, ישנם הבדלים מהותיים בין אתר חדשות/עיתון אינטרנטי לבין עיתון מודפס. בניגוד לפורמט שהמהדורה סופית שלו מתפרסמת בשעה קבועה, עיתון אינטרנטי מצופה להתעדכן כל הזמן, ולכלול בתוכו כמות עצומה של תכנים ואינפורמציה. כל זה על חשבון האפשרות לסנן, למיין ולערוך.

הגודל קובע: טלוויזיה על סטרואידים ולא רק

חוקר התקשורת ניל פוסטמן טוען שהאינטרנט הוא בסך הכל טלוויזיה על סטרואידים. מבט באתר החדש של הארץ, כמו בכל שאר אתרי החדשות האינטרנטיים, מראה שמדובר בהרבה יותר מסתם טלוויזיה או עיתון שהתנפחו. הוא גם על ספידים.

הצורך לעדכן באופן שוטף, לצד התחרות בין אתרי החדשות השונים, מביאה לויתור כמעט מוחלט על עריכה. התוצאה, לעיתים קרובות, היא ידיעות שבמקרה הטוב כתובות באופן רשלני, מבולבל, מעורפל או לא קריא או סתם בעברית עילגת (או הכל ביחד), ובמקרה הרע מתפרסמות מבלי שאומתו.

בעיה שניה היא עומס התכנים. גדי להב מסביר כי מטרת השינוי היא “להוסיף מדורים”. בנוסף במדריך למשתמש שפורסם באתר החדש נכתב:

בחלוקה החדשה. באפשרותכם לגלוש במדורים השונים ולקרוא בהם את החומרים שפורסמו בעיתון, לצד העדכונים השוטפים של החדשות והחומרים הבלעדיים לגולשי הארץ און ליין.

לכאורה, אין רע בתוספת תכנים. בפועל, הצורך “לחדש” הופך את אתר האינטרנט לפח הזבל של סוכניות הידיעות. כל מה שיש הופך באופן אוטומטי לראוי לפרסום, ללא קשר לשאלה האם מדובר בידיעה חשובה או בעלת משמעות כלשהי לציבור הקוראים. לא מדובר כאן רק על כפילויות מיותרות שהן, נניח, חלק מחבלי הלידה הטכניים של האתר החדש, אלא על עומס של תכנים מיותרים. דוגמה ל”תוספת התכנים” היא למשל ידיעה מאת “סוכניות הידיעות” (מי זה?) על מצבם הבריאותי הירוד של 97.5% מהעיתונאים בסין, אינפורמציה מיותרת שהייתי שמחה לו הייתה נחסכת ממני.

קוצר הזמן בא גם לידי ביטוי באופי ובהקשר הכללי שבו מוצגות החדשות. בשונה ממהדורה מודפסת, אתר חדשות אינטרנטי מצופה להתעדכן בכל רגע נתון. בכך נמנעת למעשה האפשרות לעריכה שלוקחת בחשבון את התמונה הכללית שבה משתלב התוכן, ובעיקר את הצגתו בהקשר ראוי, או לפחות מתקבל על הדעת. העמוד הראשון של אתר הארץ בקטגוריית “העולם”, שאמורה לכלול חדשות בינלאומיות, כלל בוקר אחד לצד דיון בבחירות בארצות הברית ובהפגנות נגד ברלוסקוני באיטליה גם ידיעה על מועדון ריקודים בהולנד שמספק אנרגיה ירוקה בעזרת קפיצות הרוקדים. מסוג התכנים שהתפרסמו בעבר במדורים בשם “מוזר ומעניין” לצד סיפור על אנשים שנשכו כלבים ברוסיה.

כתחליף לעריכת תוכן אמיתית מציע אתר ‘הארץ’ המחודש

קובייה מיוחדת בשם “סוף שבוע” שתפנה לתכנים מגזיניים מהמוספים השונים של עיתון הארץ. חלק מהתכנים בקובייה זו יהיו ממוסף הארץ. כתבה על תרופה חדשה ומהפכנית, למשל, תהיה במדור בריאות, תחקיר על שחיתות ציבורית ימוקם במדור משפט ופלילים.

מחדשות כל שעה לחדשות עד מוות: הבעיה היא לא במדיום

חדשות הן סוג תוכן שונה מאוד מתכנים אחרים. בתפיסה הפופולרית, חדשות נחשבות לתחום “רציני”, ולמעשה לגרעין הקשה של העבודה העיתונאית. צרכני החדשות מניחים כי מה שמוגדר כחדשות הוא “מה שחשוב באמת”, ונוהגים להתעדכן בהן בקביעות בפורמטים השונים.

האינטרנט הוא מדיום האפשרויות הבלתי מוגבלות, בטח במובן של היכולת לדווח על חדשות כמעט בזמן אמת. קל להאשים את המדיום, ולטעון שזו הטכנולוגיה ואין ברירה אחרת, כפי שטענה למשל ענת ברשקובסקי מוויינט בשיחה עם סטודנטים לתקשורת: “לי אין פריבילגיה כמו בעיתון. הדד-ליין שלי הוא מיידי. אני כותבת את הידיעות בעצמי או מכתיבה לקלדנית שיושבת במערכת”. אבל האמת היא שזה שאפשר, לא אומר שצריך. חדשות חשובות באמת מספיק לרובנו לצרוך פעם אחת ביום, אחרי שעברו עריכה ומיון. מהדורת הדפוס האינטרנטית בפורמט הישן היא אולי מיושנת במונחים טכנלוגיים אך שפויה, רגועה והגיונית הרבה יותר לקוראים.

אפילוג: הערת שוליים על הקיצוצים בוואלה

הדיווח על הקיצוצים בכוח האדם בוואלה מזכיר לי שעריכה טובה היא לא רק עניין של זמן אלא גם של כסף. המשמעות האמיתית של קיצוץ בכוח האדם היא פחות כתבים, פחות עורכים והרבה יותר תכנים מיותרים וכתבות שנכתבו על ידי יחצנים. חבל.

ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה

נבי פודרה

פוסט אורח של ניבה שושי

פיקציה על בחירות ויועצי תקשורת:

אומרים שיועץ תקשורת הוא הדבר הכי חשוב במערכת בחירות. אחי הגדול הוא יועץ כזה. אפילו די מוצלח, אני חושב. הוא אומר שיועץ טוב יכול להריץ אפילו את החברה העקומה שלי למלכת היופי, ולנצח. בכלל, לדעתו הכל בחיים זה עניין של כיסוי תקשורתי, שיווק נכון, ותדמיות.

ב-96′ הצבעתי בבחירות בפעם הראשונה. היינו בצבא במקום שנקרא במקור נבי מוסה, על שם משה רבינו, אבל אנחנו קראנו לו נבי פודרה, על שום הפודרה החולית שהקיפה אותנו רוב הזמן. אחר כך ספרו לי שבצרפתית פודרה זה אבק שריפה. היו ימים שכל כך הרבה פודרה כיסתה אותנו שאי אפשר היה להבדיל בינינו. בטח שלא לראות מטר קדימה. אפילו את עצמנו לא הצלחנו לזהות במראות האלו של חייל שפר הופעתך. חוץ מאוהלים ופודרה לא היה שם כלום. אה, וגם פונדק אחד שלא ברור מי עבר בו חוץ מהחיילים בבסיס. עבד בו טבח עולה לא חוקי מתאילנד שהכין בגט עם עוף תאילנדי מוקפץ ורק אצלו הייתה טלוויזיה. בלילה של הבחירות שמרתי וכשירדתי חזרה לפונדק סיפרו לי שנתניהו ניצח.

ריצ’רד ניקסון הפסיד לקנדי כי לא קיבל את ההמלצה של היועצים שלו להשתמש בפודרה בעימות וככה האמריקאים יצאו מווייטנאם. אני לא יודע למה פרס הפסיד, בסך הכל רציתי לחזור הביתה, או לפחות להתקלח.

ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה

נאצים, טרוריסטים, חיזבאללונרים

בתחילה, אדם שוב, מנהל קמפיין הרשת של רון חולדאי לראשות העירייה, השווה את פעילי הרשת למען דב חנין לנאצים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמובן:

בהסטוריה של האנושות היה שר תעמולה אחד שנהג לשנן לפקודיו: אם תחזרו על אותם שקרים הרבה פעמים הם בסוף יהפכו לאמת”.

להבדיל אלף אלפי הבדלות – הטכניקה שלך ושל שאר חלק מחבריך מזכירה לי את ההוא. ושוב: להבדיל.

אחר כך הוא קרא לנו טרוריסטים:

“פעילי חנין פשוט חיים בתוך הבועה הקטנה שלהם וקשה להם להאמין שיש אכן מגיבים בתל אביב שתומכים בצד השני. […] היו עשרות מקרים שהם טענו נגד גולשים שהם ‘מגיבים בתשלום’ בשעה שהמגיבים היו בלוגרים שפשוט חששו להזדהות בשמם בגלל ‘טרור הבלוגספירה’ של אנשי חנין.

ועכשיו אנחנו חיזבאללה. רק לשם הדימוי:

אם להשתמש בדימוי קצת בוטה, רק לשם הדימוי […], אנחנו [אנשי חולדאי] צה”ל הגדול, החזק, שומר החוק והמחויב לדין וחשבון. הם [אנשי עיר לכולנו] חיזבאללה, קטן, גרילאי, לא דופק חשבון לכלום. וגם מגרש המשחקים כאן הוא מגרשו הביתי של הצד השני: כלומר – צה”ל נלקח כאן למלחמה בסימטאות בינת ג’בייל.

אין לי אפילו מה להגיד על זה, סתם תהייה לגבי המעיינות מהם שואב שוב את עולם הדימויים הקיצוני והלא בריא שלו.

גנבו לברקוביץ’ את האמינות

הכדורגלן אייל ברקוביץ’ השתתף לא מזמן בקמפיין גרילה בתרמית פרסומית, בה כלי תקשורת מכובדים כאתר ONE דיווחו שנגנב הטלפון הסלולרי שלו, שהכיל חוזה סודי עם קבוצת כדורגל. הקמפיין לווה בעוד שלל פרסומים ומטרדי-רשת, כולל סרטון מצלמה נסתרת עלק, ובמהרה התברר שמדובר בפרסומת לטלפון סלולרי.

עכשיו מדווחת התקשורת שמישהו פרץ לברקוביץ’ הביתה, הרים צרור מפתחות וגנב לו את המכונית החדשה, שאותה קיבל רק יום לפני כן. כמובן שהמכונית יוקרתית, והמותג שלה זוכה לחשיפה יפה.

אני רוצה להאמין שאפילו המפרסמים לא חושבים שאנחנו אידיוטים עד כדי כך שניפול בפעם השנייה בשקר כזה, מה שמביא אותי למסקנה שאכן פרצו לברקוביץ’ לבית וגנבו לו את האוטו. ואני תוהה אם באיזון הקארמתי, הכסף שהוא קיבל מהקמפיין משתווה לכסף שהוא הפסיד על האוטו הגנוב. צדק, פואטי יהא שמך!

אוסף קטנונים

לורם איפסום קוקה קולה

יונתן כיתאין גילה שמישהו בקוקה קולה ישראל שכח למלא את תגית ה-meta content:

עיזים וערפל

זה מה שכתוב בעמוד האודות של אתר חברת בניית האתרים אקסל פרו:

על השאלה הזאת אני ודאי אחויב בעמלת שורה

אבל אם מותר לי להפקיד עד 18 צ’קים (או “שיקים“) במעטפת שירות אחת, למה יש מקום למלא פרטים של חמישה צ’קים בלבד?

כריסטופר ווקר, טקסס ריינג’ר


(הלשין: בן)

שימוש נכון באות תי”ט

רק אני מתחרפן מהחלפה בין טי”ת לת”ו?

קשהלכ תובבע בריתכשא תהסיני

(הלשין: דובי זולטי)

“הארץ” על חנין נגד חולדאי באינטרנט

רועי בית לוי פרסם היום ב”הארץ” אייטם על הבחירות המוניציפליות בתל אביב. שלוש נקודות שחשוב לי לתקן:

• “המועמד וירטואלי, האלימות אמיתית” (כותרת הכתבה). המועמד לא וירטואלי, בין אם הכוונה לחולדאי ובין אם הכוונה לחנין. האלימות, לפי התזה של הכתבה, דווקא כן, כי היא אינטרנטית. אף אחד לא דפק לאף אחד אחר קרש בראש. אני גם לא חושב שזה הגיע לכדי אלימות, הגדרה נכונה יותר תהיה התלהמות. וזה בסדר, זו מערכת בחירות, עדיפה קצת התלהמות בשוליים של שיג ושיח מרשים בהיקפו על המועמדים ועל עתידה של העיר על שתיקה מנומסת ושיעור הצבעה קלוש.

• “עדו קינן […] שמנהל […] את האתר הלא-רשמי של חנין”. אני לא מנהל את האתר הלא-רשמי של דב חנין. ציינתי בשיחה עם הכתב שצביקה בשור ואיתי נאור הקימו אותו, ואני אחד מהאנשים שפעילים בו. ושמי הוא עידו, עם יו”ד.

• “[קינן] סבור שגם מעט הגולשים שתומכים בחולדאי עושים זאת כחלק מאסטרטגיה מתוכננת בקפידה ואולי תמורת שכר”. אני לא סבור שכל הגולשים התומכים ברון חולדאי עושים זאת וגו’. אני סבור שיש ביניהם מגיבים לא אותנטיים, אבל אני בטח לא חושב שכל מי שמגיב בעד חולדאי הוא שתול. בשיחה גם ציינתי שם של בלוגר שכתב בעד חולדאי, כדוגמה לכך שיש ברשת גם שיחות אותנטיות עם אנשים המזוהים בשמותיהם המלאים והאמיתיים.

לדעתי, כהנא שגה / בלוג גרפיטי תל אביבי

מזל טוב, לבלוגוספירה נולד תינוק חדש: “graffiTLV, קירות בתל אביב”, בלוג גרפיטי תל אביבי של מיכאל זילברמן. “אני מאד אוהב לצלם גרפיטי בתל אביב”, הוא מספר בעמוד על אודות הבלוג. “פחות מתלהב מציורים, גם אם הם מושקעים, והרבה יותר מתפעל מכיתובים שנונים ועוקצניים, שבלונות מעניינות והכי אוהב – Graffiti Busting, כלומר שינוי גרפיטי קיים למשהו שונה בתכלית (והפוך) מכוונתם המקורית של היוצרים. | מכיוון שהצטברו אצלי הרבה מאד תמונות, ובמיוחד לאור העובדה שגרפיטי בת”א מחזיק לרוב מעט זמן עד שמכסים אותו בצבע, החלטתי להעלות הכל לרשת, ולנסות להתחיל לתעד גרפיטי בת”א לאורך זמן”. הגולשים מוזמנים גם לשלוח תמונות משלהם.

ואיזה כיף, הבלוג ברשיון cc-by-nc-nd.

והנה גרפיטי מעולה מרחוב מלצ’ט בתל אביב:

לולבמה

דורה קישינבסקי מציינת את הזכייה של ברק אובמה בבחירות לנשיאות ארה”ב:

צילום: Matt Ortega, cc-by-nc

← לדף הקודםלדף הבא →