גבייה מתה?
עידוק לא מצליח להחליט אם מרדוק עושה מעשה חכם או טפשי בגביית תשלום על תוכן אינטרנטי, נותן דוגמה מאלפת לאקטיביזם מרושת, עוקב אחרי עיתונאית אחת עם תעוזה עסקית ועוקץ את טק-קראנץ’
“מרוב זימונים, נראה לי שבסוף אמצא את עצמי מפגין נגד סגירת המאגר הביומטרי של עובדי ערוץ 10, שהורעבו על ידי אמם ולכן פתחו חניון בירושלים. מה?!” (הטוויטר יואב פוירשטיין מסכם חודש של אקטיביזם-מקלדת)
מוּבלים
הבלוגוספירה הישראלית טיפלה בלהט בשופט משה דרורי, שבפסק דין ארוך ומתנשא זיכה אברך שדרס קופאית אתיופית וגם אסר את פרסום שמו, כדי לא לפגוע בסיכויו להתמנות לדיין. רציתי להאמין שהבלוגוספירה היא זו שהניעה את התהליך שבסופו משך דרורי את מועמדותו לבית המשפט העליון, לאחר שאיבד את תמיכתו של השר גלעד ארדן, חבר הוועדה למינוי שופטים.
אלא שמהלך העניינים, אותו פרש חנוך מרמרי ב”העין השביעית”, מראה שאת כדור השלג הזה גלגלה העיתונות המסורתית בעידודו של אקטיביסט אחד, עו”ד איל רוזובסקי, יו”ר עמותת טבקה. זה כתב במעריב על פסק הדין המקומם מיד עם פרסומו, והציף את הנושא מחדש עם הגשת המועמדות של דרורי לבית המשפט העליון. הבלוגרים הרימו את הסיפור אחרי שרותי סיני פרסמה אותו בכלכליסט, אבל ארדן שמע עליו בכלל בטור של נחום ברנע, לפי עדות הטוראי הבכיר של ידיעות אחרונות.
ביקורת אזרחית על פסק דין שערורייתי היא מעשה דמוקרטי חשוב. אבל אומת האינטרנט הישראלית צריכה לשאוף גבוה יותר. למשל, לאתר בעצמה פסקי דין בעייתיים ולהעלותם לסדר היום, ולתת לעיתונים לעשות את הפולו-אפ. להוביל את התקשורת במקום להיות מובלת.
בגרות בביומטריה
את הקרבות נגד חוק הצנזורשת, שביקש לחייב סינון של אתרים לכל הגולשים הישראלים כברירת מחדל, ניהלה אומת האינטרנט בנימוס יחסי: פוסטים, באנרים (הסטיקרים של האינטרנט) ומעשי קונדס כמו הפצצת גוגל שגרמה למנוע החיפוש להציג את הערך “אוננות” בוויקיפדיה למי שחיפש “אמנון כהן”, הח”כ שעמד מאחורי החוק.
החוק נפל לאחרונה, והקרב נגד החוק הביומטרי, שמטרתו הקמת מאגר ממשלתי עם נתונים ביומטריים על כל תושבי מדינת ישראל, כבר מתנהל בלי כפפות. דמות מטרה שנבחרה למאבק היא ח”כ מאיר שטרית ממפלגת קדימה, יו”ר ועדת המדע והטכנולוגיה, בגלל הלהט הלא מוסבר שבו הוא מקדם את החוק, תוך התעלמות מדעות מנוגדות של מומחים (כולל המטה ללוחמה בטרור ו-14 מדענים בכירים), הצבעות יחיד שלו בוועדה ואף סילוק העיתונאי העצמאי ערן ורד, שהגיע לצלם את דיוני הוועדה עבור סרט תיעודי על החוק.
הבלוגר חנן כהן, שקיבל פעם טלפון מהעוזרת של ח”כ מתן וילנאי אחרי שקרא על שמו חוק נגד מסתננים ופליטים, קרא למוחים “להפעיל גם כלים קצת יותר ‘נמוכים’, כמו התקפה אישית” ו”לקרוא לחוק המאגר הביומטרי ‘חוק שטרית'”. הבלוגר רחביה ברמן ריכז בבלוג שלו לינקים לכל הטענות נגד שטרית. הבלוגר יובל דרור כתב פוסט שכותרתו “מאיר שטרית הוא סכנה לדמוקרטיה”, ועודד גולשים לשלוח מכתבים בנוסח זה לחברי הכנסת. הבלוגר אפי פוקס פרסם בבלוג “חורים ברשת” פוסט תחת הכותרת “חשיפה: מדוע ח”כ שטרית כה להוט לקדם את המאגר הביומטרי?”; הפוסט הוסר מהבלוג ללא הסבר, ברמן העלה אותו מחדש בבלוגו, והמידע כבר עשה את דרכו לעיתונות.
פעילים אינטרנטיים נגד החוק ארגנו דרך הרשת הפגנה של כמה עשרות מפגינים בשבת שלפני אחת ההצבעות הגורליות על החוק, בהשתתפות הח”כים ניצן הורוביץ (מרצ) ודב חנין (חד”ש), דיקן הפקולטה למדעי המחשב בטכניון פרופ’ אלי ביהם, ואבנר פינצ’וק מהאגודה לזכויות האזרח. העיתונאי העצמאי ורד קנה ב-80 שקל את הכתובת של אתר ועדת וינוגרד, שהמדינה שכחה לחדש את רישומו. הוא העלה שם טקסט שקושר בין הפקרת נכסיה הדיגיטליים של המדינה לבין הפקרה עתידית של המאגר הביומטרי, שגם אותו, הסביר, “נוכל לקנות יום אחד תמורת 80 שקלים. כשזה יקרה, חיינו יהפכו לגיהנום”.
ההאקר גיא מזרחי הקים אתר שמאפשר חיפוש במרשם התושבים, כדי להדגים את הכשל המתמשך של המדינה בשמירה על פרטיות האזרחים; קבוצה אנונימית הקימה אתר שבו העלתה מהמרשם פרטים אישיים על הח”כים שתמכו בחוק.
את הקרב הזה הובילה אומת האינטרנט, בעוד התקשורת הפקירה את הסיפור וקברה אותו במדורי הטכנולוגיה, אף שהוא נוגע לפרטיות ולבטיחות של כל תושבי המדינה, גם אלה שאין להם מחשב בבית. רק ברגע האחרון, כשהוא רוכב על גבה של המדיה החברתית, יצא “ידיעות אחרונות” בכותרת ראשית על מכתב המדענים נגד החוק, ובטח חשב לעצמו, כמו בבדיחה על העכבר שרץ לצד הפיל, “תראו כמה אבק אנחנו עושים”.
שולמן ישלם
אם תתנו לתלמידי ישראל שיעורי בית לכתוב עבודה על לאונרדו דה וינצ’י, הם יכתבו אותה במשפטים מוויקיפדיה. אם, לפני כן, תחלקו להם בחינם את כל כרכי האנציקלופדיה בריטניקה, בפעם הבאה שהם יקבלו שיעורי בית לכתוב על דה וינצ’י, הם עדיין יחפשו בוויקיפדיה. החינמיות ונוחיות הקופיפייסט מנצחות את הסמכותיות המקצועית. מוזר לי שטייקון תקשורת מנוסה כמו רופרט מרדוק לא מבין את זה.
מרדוק הודיע באחרונה שהחל מהשנה הבאה, אתרי התוכן של אימפריית ניוז קורפ שלו, ובהם “הוול סטריט ג’ורנל”, “הניו יורק פוסט” ו”פוקס ניוז”, יגבו תשלום עבור תכניהם. “הניו יורק טיימס”, “הגרדיאן” ו”פייננשל טיימס” הפריחו בלוני ניסוי באותו כיוון.
מהלך של סגירת תכנים מאחורי חומות של תשלום יוביל לשני דברים: האחד, פיראטיות של תכני החדשות של כלי התקשורת שיסגרו את דלתותיהם בפני הגולשים, שהמלחמה בה תהיה מעיקה ונואשת ומעוררת מדנים, כפי שהיו המלחמות נגד פיראטיות המוזיקה והסרטים, וכפי שאפשר ללמוד מהכעס שמעוררת עליה סוכנות הידיעות AP, שרוצה לגבות תשלום גם על לינקים לכתובת שלה (!); השני, עלייה בפופולריות, וכתוצאה מכך בחשיבות ובהשפעה, של כלי התקשורת שימשיכו לספק תכנים בחינם ברשת.
אלה לא בהכרח יהיו כלי התקשורת היותר מוצלחים שבנמצא, כעיתונים החשובים שציינו למעלה שיעברו לצד של הגובים. אומת האינטרנט, שנולדה והתבגרה לתוך עולם החינם, לא תסכים להיות חברה במועדון שמוכן לקבל אותה רק תמורת תשלום, ועל כך היא תשלם את המחיר.
ואולי אני טועה ומרדוק צודק. כי ניוז קורפ היא מפלצת תוכן ענקית, ומעבר של מפלצת כזו למודל של תכנים תמורת תשלום, עשוי לגרור אחריו תעשייה שלמה. מכירים את זה ש”ידיעות אחרונות” מעלה את מחיר העיתון, וכמה ימים אחר כך “מעריב” מיישר קו? בדיוק אותו דבר, רק בענק. מרדוק אמר את זה בראיון ל”פייננשל טיימס”: “נגבה תשלום על כל אתרי החדשות שלנו. אם זה יצליח, שאר כלי התקשורת יבואו בעקבותינו”. חוץ מזה, החברים היותר צעירים של אומת האינטרנט הורגלו לשלם דרך הסלולרי על כל דבר, מהודעות ושליחת תמונות ועד הורדת טרוטונים ורינגטונים, שעשויים מאותם שירים שהם גנבו באימיול.
ואולי גם הקוראים הוותיקים יותר יכניסו את היד לכיס, אם החלופה היא עולם בלי “הניו יורק טיימס”. קלארק הויט, העורך הציבורי של “הטיימס”, שזה מבקר פנימי שמפרסם את דוחותיו כטור בעיתון, סיפר על מכתבים שהגיעו למערכת בעקבות העלאת מחיר “הטיימס” המודפס בתחילת יוני. היו שהתלוננו על ההעלאה, אבל היו גם אחרים, שאמרו שהם מוכנים לשלם יותר אם “הטיימס” רק יבקש.
“תמיד קיבלתי מכתבים מאנשים שלא מרוצים מעליית המחירים”, סיפרה האחראית על תפוצת העיתון. “אבל הפעם זה שונה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מכתבים שאומרים, ‘אני מבין את זה'”. לדוגמה, הקורא מייקל נוריס כתב: “אני נבוך שאנחנו משלמים כל כך מעט עבור מה שממשיך להיות היומון הכי טוב בעולם. כל תעריף שתחליטו שנחוץ להבטיח את המשך הישרדותו של ‘הטיימס’ – אנחנו בפנים”. “הייתי משלמת הרבה כדי לשמר את העיתונות החופשית ואת משרותיהם של הכתבים האנרגטיים”, כתבה הקוראת שרי ראוז לגבי תשלום על גישה לאתר “הטיימס”, והקורא ג’פרי אלכסנדר תהה: “האם אפשר לפחות לשים כוס טיפים?”.
עד מאה וארבעים
מעיין כהן היא אחת מבכירות כתבי האינטרנט בארץ, תחום שהיא סיקרה בגלובס במשך שנה ואחר כך שנה וחצי בדה-מרקר. במאי הודיעה בטוויטר על פרישה, ובתחילת אוגוסט השיקה את “140“, בלוג חדשות נישתי באותו תחום סיקור.
המודל הזה קיים ומצליח מאוד בארה”ב, עם אתרים כמו טקקראנץ’ והאפינגטון פוסט הפוליטי. בישראל הוא נדיר יותר. החלוצה היתה דבורית שרגל, שפתחה את בלוג ביקורת התקשורת “ולווט אנדרגראונד” כבלוג עצמאי לא-מסחרי ואז הפכה אותו למקור הכנסה, בתחילה בדה-מרקר ואחר כך בבלוגיה של אפצה בלוגים באורנג’ (גילוי נאות: אני מנהל את הבלוגיה הזאת). כתב הפלילים הוותיק בוקי נאה עזב את ידיעות אחרונות ופתח שירות חדשות פלילים סלולרי. כהן, שלדבריה הקימה את 140 כדי לפעול כעיתונאית עצמאית ולחזק את המותג האישי שלה, בחרה במודל עסקי של חסויות, שאותן מגייס עבורה פורטל נענע10.
היא עדיין רואה בעצמה עיתונאית, ואומרת שתמשיך לציית לכללי האתיקה העיתונאיים. “בתור כתבת בעיתון, ‘גלובס’ ו’דה מרקר’ היו הטופ של השאיפות”, אמרה לי. “זה לא שהלכתי לחפש פלטפורמה עיתונאית טובה יותר – הייתי בפלטפורמה הכי טובה שיכולה להיות. חיפשתי משהו אחר: רציתי לקדם את עצמי, ולהיות הבוסית של עצמי”.
היתרון של “140” הוא הגמישות, המהירות ועלות התפעול הנמוכה. החיסרון הוא שעבודת מערכת שלמה, שכוללת מפיקים ועורכים וצלמים וגרפיקאים, מוטלת על כתפי עיתונאית אחת. כמוה גם נטל ההוכחה. אם כהן תצליח כלכלית, היא עשויה לפרוץ דרך לעיתונאים נוספים בתחומים נוספים. אם היא תצליח עיתונאית, פריצת הדרך הזאת תהיה בשורה משמחת.
קראנצ’י אבל מסריח
במאמר שפרסם לאחרונה הציע מייקל ארינגטון, עורך הבלוג הטכנולוגי טק-קראנץ’, ש-10% מכתבי “הניו יורק טיימס” יפרשו מהעיתון הנאבק על קיומו ויקימו כלי תקשורת רזה ויעיל משלהם, “הניו ניו יורק טיימס”. טק-קראנץ’ מצליח כל כך, ש”הוושינגטון פוסט” מסכים לקחת ממנו תכנים בסינדיקציה למרות ניגוד אינטרסים בעייתי – ארינגטון וכתבים שהוא מעסיק הם בעלים, יזמים, מושקעים ומעורבים בחברות טכנולוגיה. החברות הללו, ומתחרותיהן, מסוקרות באתר. “הפוסט” לא היה מעסיק עיתונאים בניגוד אינטרסים כזה.
התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 8.2009 של מוסף פירמה של גלובס
נכון שהתגעגעתם לנושפת בסביון?
אה, לא? טוב, אבל היא כבר פה, לא נעים. אז קבלו את הנושפת בסביון.
אסף שגיא צילם אותה באתר בניה בהרצליה.
מיקרוויז’ן (הלשין אבי חסון).
“הנושפת הגיעה גם לעולם הספרות. מי אמר קרוס מדיה?”, מספר אלון פרי. “המעניין הוא, שלמהדורה הראשונה של הספר הייתה כריכה מקורית יותר”.
kadama kamada (הלשין אבים פישר).
נושפים חקיינים
וואלה בריאות (יול בהט).
imoon (נתאי פרץ)
• מן הארכיף: כל האזכורים הקודמים של הנושפת בסביון
לא תפרסם גדי בחלב אימו
פוסט אורח של איתן שלו
צולם בבני ברק:
איתן שלו הוא אזרח רשת עם עין חדה לפרטים קטנים ולדברים משונים, וכותב הבלוג Angered Brackets
• ארכיון מוֹדעוּת
ביי ביי, הופמן
ניר הופמן מגריי אינטראקטיב הוא קורא נלהב של חדר 404 וממתקים, וטוחן לחברים למשרד על פוסטים שהוא אוהב.
קמפיין של ניר הופמן. קליק להגדלה
עכשיו הופמן עוזב את המשרד, והחברים ביקשו להפתיע אותו כאן בברכת פרידה.
אז ניר, מאחלים הצלחה בהמשך, כל צוות הקריאייטיב: רז, גרנות, נעמה, ארליך ודייב.
(ואני מצטרף עם איחול משלי: תמשיך לקרוא כאן ולשלוח להם פוסטים)
___________________
הבהרה: הפוסט הזה הוא לא פרסומת, לא קיבלתי עליו כסף, לא טובות הנאה ולא שלח לחמך. החברים של הופמן ביקשו להפתיעו בבלוג שלי שהוא קורא, ואני הסכמתי.
קואלה ופלטיפוס בתל אביב: הספר
“קואלה ופלטיפוס בתל אביב” הוא רצועת קומיקס ישראלית של ניקו וואטס והקטור זולטן. בזמנו כתבתי עליהם ב”ממתקים”. לכבוד פסטיבל הקומיקס הם מוציאים עכשיו אוגדן מודפס, שיכלול את הפרקים שפורסמו ברשת ופרקים חדשים. לפני כמה שבועות הם סיפרו לי על כך וביקשו שאכתוב הקדמה. אמרתי שאשמח, וביקשתי שיאיירו אותי (ההנחיה המדוייקת היתה “תעשו אותי בראד פיט, או לפחות אדריאן ברודי”).
זולטן כתב בחדשות האתר:
נכון לעכשיו עוד לא החלטנו אם אנחנו משאירים את האתר למעלה או לא. כפי שאתם בטח יודעים, אתר עולה כסף, גם השם וגם האחסון, ואנחנו צריכים לחשוב האם משתלם לנו להחזיק את האתר באוויר בשביל לאפשר לאנשים חדשים להכיר את קואלה ופלטיפוס, וקוראים ותיקים לחזור לקרוא את הפרקים המוכרים שוב, אם הם רוצים. מה שכן, החלטנו שאם נרוויח מספיק מהאוגדן, נוכל להמשיך לממן את הפעילות ברשת, שזה יהיה אחלה (אז תקנו אוגדן!)
ביום רביעי ייפתח הפסטיבל בסינמטק. אני אקפוץ לשם להגיד שלום ולרכוש עותק חתום. תבואו גם.
אחרי הקיפול, שער האוגדן וההקדמה (את האיור הם מסרבים לשלוח לי. אני צריך להיות מודאג?)
איך הצנזורה הצבאית שוב עשתה מעצמה צחוק
בזמן שהתקשורת הישראלית נשכה שפתיים וצייתה לצנזורה, העולם דיווח על החשד לחטיפת החייל שהוביל לחסימת הכבישים. אפילו סוכנות הידיעות הפלסטינית מען העלתה ידיעה בנושא, ועוד בעברית. אייטם שלי ב”העין השביעית” >>
התיקונים חוגג 20
התיקונים 20 // צרות ברחוב פלורטין // חיסון נגד הומוסקסואליות, שבוע עבודה מטורף, אילוסטרציות שיצאו מכלל שליטה ועוד שטויות מהתקשורת העברית. כאן אפשר להגיב על הטור.
נתקלתם בטעויות עיתונות שוות? הלשינו לי עם לינק וצילומסך (נקי, בלי סימונים) לכתובת tikunim@kenans.net
עוד תיקונים בקבוצת הדיון של התיקונים • התיקונים ברסס (RSS) • ארכיון התיקונים
• התיקונים הקודמים:
המירוץ למיליארד • רוב גדול, רוב קטן • ילד מזרחי, ילדה מערבית
דורשת בדרושים: בלוגרית שמוצאת דברים מופלאים במודעות דרושים
“לא. אני לא מחפשת עבודה. לא לעצמי בכל אופן. אבל מנסה לעזור לחברים ולכן עוברת על הרבה מאד מודעות דרושים בשבוע”, אומרת אילת, כותבת הבלוג “עולמן המופלא של מודעות הדרושים“. “מעבר לתיעוד שגיאות הכתיב האיומות, הניסוחים המטופשים, הדרישות החצופות והנלעגות הכללית אני רואה בבלוג הזה גם, בקטנה, סוג של ביקורת מרומזת על שוק העבדים שהתפתח במדינה הזאת”.
המודעה שהתחילה הכל: מודעת הולדימיר.
והנה עוד כמה:
מהרהורי ליבו של מעסיק – שימו לב לכותרת המודעה:
אם נצליח תקבל משכורת, בעזרת השם:
למשרד פרסום דרוש קופירייטר ובדחיפות, כי זה הקופי המבריק של מודעת הדרושים שלהם:
זהירות, שפעת העופות:
ואם מצאתם מודעה שווה תיעוד, דברו עם אילת בכתובת ayeletam@gmail.com.
אורנג’ עדכנו את המע”מ. ל-1650%
פוסט אורח של איתן שלו
קיבלתי מכתב מאורנג’ המודיע לי על עדכון אוטומטי לתכנית התעריפים שלי, שכולל, בין השאר:
• תעריף אחיד לכל היעדים בישראל (למעט מספרים מיוחדים) בסך 0.41 ₪ (47.76 ₪ כולל מע”מ)
חישוב גס מראה שבמקום מע”מ של 16.5%, מדובר במע”מ בגובה 1650%.
איתן שלו הוא אזרח רשת עם עין חדה לפרטים קטנים ולדברים משונים, וכותב הבלוג Angered Brackets
איבוד תמונה: מעריב הפכו את ג’ף בזוס למגלומן
ב-26.6 פרסם רון מיברג במוסף “תרבות מעריב” שיר הלל לספר האלקטרוני קינדל של ענקית הקמעונאות המקוונת אמזון. התמונה שליוותה את המאמר הציגה את מייסד ומנכ”ל אמזון, ג’ף בזוס, עומד על במה ומניף קינדל שעליו תמונתו שלו. חיפוש בארכיון של גטי אימג’ס העלה את התמונה המקורית. לא בזוס מופיע שם על מסך הקינדל, אלא הסופר ג’יימס ג’ויס. לאייטם המלא ב”העין השביעית” >>
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
