בת מלח כבודה פנימה | מם הדרת נשים ממלח סלית

ממים על הסרת תמונת האישה מאריזת מלח סלית:

מישל יבור, שדיוקן עירום שלה סיבך אותה עם פייסבוק, מציעה את עצמה כדוגמנית המלח החדשה:

מונולוג של סלית (עמיר שיבי):

מה החילונים רואים, מה החרדים רואים (טל איתן):

הרב עובדיה יוסף גולש בפורנו (אנטריקוט מפרות קדושות):

האיש המעניין ביותר בעולם (עמיר שיבי):

בת מלח כבודה פנימה (שמעון נעים):

טחינה סלית (איתי בר-יוסף):

אישה, צאי מהמטבח! (רונית צח ועמיר שיבי):

אסקימו מלח לימון (יואב בן פורת):

מלח גס (עמיר שיבי):

סטטוסים מצייצים מנכסים את התמונה עם הלוגו שלהם (אני):

דיווח ב”לאישה” (גבריאל סרג’יו דנילוביץ’):

אולי פשוט תחליפו את האישה בגבר? (אתאיסטים – נעים להכיר):

ישו המצויר (אני):

יש גם תגובות מילוליות.

אבינועם יגור: “נשים למטבח! חוץ מהנשים שמצויירות על האריזה של מוצר מטבח כלשהו, הן- החוצה מהמטבח!”

טלי חרותי-סובר: “אני מאוד בעד הדרת נשים משקיות מלח. וגם מעטיפות של מאמא עוף, השקדיה וכל חומרי ניקיון. אני בעד הדרת נשים שוכבות על פגושים של מכוניות יוקרה. ובעד הדרת התחת של נטלי דדון בפרומו להישרדות. אני בעד הדרת נשים (ובעיקר בעד הדרת ילדות מפרויקט אופנה במיני וסטרפלס, בגליון עלאק אינטלקטואלי של מוסף הארץ, שמתנגד להדרת נשים על שקיות מלח…)”.

עשיתם מם? ספרו לי. רוצים לעשות? הנה התמונות המקוריות (צילומים: ברית הראל ואני).

[עדכון אחרון: 25.8.2012 20:54]

25 באוגוסט, 2012 | בנושאים: 404, מם (meme) | 3 תגובות

מסרים מאלוהים, לקטנים ולגדולים | צילומים

מדבקות מיהוה. צולם בחנות “בוטיצ’לי” בחולון. צילום: Frozen May.

באשדוד יודעים מי אחראי להכל. צילומים: שירלי סיידלר.

25 באוגוסט, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

מולטיספירה – משה סילמן, האיש שהצית את עצמו*

“לפני שנה שיתפתי קישור לתמונה של השרופים בכרמל – קישור, לא תמונה. כתבו לי, לא בלי צדק, שזו הפצה של פורנוגרפיית-מוות. אני נזכר בזה עכשיו כשאני רואה את פורנוגרפית המוות משתלטת על הפיד, בלי אפילו לחשוב אם זה נכון, והפעם גם בלי יכולת להתגונן ממנה”, כתב ניר הופמן בפייסבוק, במטא-דיון על הדיון על משה סילמן, שהצית את עצמו בהפגנה בתל אביב בעקבות קריסת עסקיו וחובות כספיים וחשש לאבד את ביתו. נסיון ההתאבדות עורר רגשות עזים, תמיכה, ביקורת והומור שחור אצל אומת הרשת הישראלית. על ההומור כתב דור צח: “אני הכי מזועזע בעולם מההצתה, ואין כרגע משהו שמקל עלי יותר מהבדיחות בנושא, דביליות וחסרות טאקט ככל שיהיו. סתם, משהו שהרגשתי צורך להגיד בעקבות גל ה’אם תצחק על זה אתה לא חבר שלי יותר'”. ורז שכניק כתב: “אנשים שצוחקים ברשת על הבחור שהצית עצמו במחאה: אני לא פונה ללב שלכם, הוא נשרף מזמן”.

סילמן הובהל לאיכילוב אבל הועבר משם לשיבא תל השומר, בגלל היעדר מיטה פנויה לטיפול בנפגעי כוויות. “ראיתי אנשים מדברים על זה שמשה סילמן ‘ממתין’ למיטה במחלקת הכוויות שתתפנה עבורו”, כתב תומר אשור. “מפליא אותי שאף אחד לא אומר את מה שידוע לכל מי שעשה קורס חובשים: בכוויות חייבים לטפל באופן מיידי. אין משמעות למיטה במחלקת כוויות לאחר 24 שעות, הזמן הרלוונטי הוא 4 השעות הראשונות, לפני שהכוויות מתקשות ולוחצות על כלי הדם ומערכת הנשימה. עוד דבר שמוזר לי הוא שבכל אזור המרכז יש רק 8 מיטות לנפגעי כוויות. במדינה שמנהלת את המלחמות שלה באמצעות טנקים, כוויות הן פציעה די שכיחה. אני בספק אם יכולת הטיפול של מדינת ישראל בפצועי כוויות מתמצה בשני טנקים שרופים. איך זה יכול להיות? אולי הטיפול בכוויות בקרב הוא באמצעות צה”ל? ואם כן, למה שלא ישתמשו ביכולות האלה לעזור למשה סילמן? אם צה”ל יודע להפעיל את הראקון, למה לא את חיל הרפואה?”

“התאבדות היא רצח, התאבדות היא אלימות”, כתב יהודה יפרח. “משה סלימן שהצית עצמו בהפגנת השמאל הערב ניסה להשיג הישגים פוליטיים דרך אלימות ודרך רצח. אני כבר רואה את היחצ”נים בשקל והפוליטיקאים גרוש משווים אותו בסימפטיה למוחמד בועזיזי, שהצית את עצמו בתוניסיה והוביל למרחץ הדמים שנקרא ‘האביב הערבי’. כל מי שהדמוקרטיה חשובה לו חייב להוקיע את הטרור הזה”. שלט שאוסר על הצתה עצמית בכניסה למוסד לביטוח לאומי עשוי להיות הפתרון, סבור עמיר שיבי.

שלמה קראוס השווה בין מצבו של איש העסקים סילמן לזה של איש העסקים יצחק תשובה. בעוד חובו של סילמן עמד על 5000 שקל, חברת דלק נדל”ן של תשובה חייבת למחזיקי האג”ח 2.15 מיליארד שקל. “אז למה ההוא יושב סביב שולחן בכנסת והשני יושב שרוף באמצע הרחוב”, תהה קראוס. באיור של אריאל פלקסין, דפני ליף אומרת לחברה: “ראית?! זה היה כל כך מרגש. מכתבה צדדית הצלחנו להעלות לכותרת ראשית! אין אין, מדובר בבנאדם קדוש. מהיום, סמל המחאה יהיה אבי סלמן!” “משה סילמן”, מתקנת החברה, וליף משיבה: “ווטאוור”.

“מעשה ההתאבדות, באשר הוא, מייצג, מסמל ומוכיח דבר אחד בלבד: את מעשה ההתאבדות”, כתב אבישי עברי, ופתח דיון מעניין. “כמו כן: שנית מצדה לא תיפול!”, השיב לו שחר אבן-דר מאנדל. עברי חידד בהמשך: “אני אומר שמעשה ההתאבדות עצמו לא מוכיח, או מייצג, או מסמל משהו חדש. זה מעשה קיצוני. אולי זה הדבר שהוא באמת מייצג: קיצוניות. בעולם הפסיכולוגיה הוא נחשב למעשה האלים ביותר האפשרי. מכל מקום ההלאמה שלו לטובת כל ערך או דרך לא מעלה ולא מורידה, לא לגבי הדרך הספציפית ולא לגבי המתאבד או ההתאבדות”.

הלל גרשוני חיבר בין סילמן לבין השריפה שפרצה למחרת: “אין גבול לציניות: חשד כי היערות ליד מבשרת ציון הציתו את עצמם כדי להסיט את המוקד מהמחאה החברתית”.

“לפעמים, המדינה צודקת. לפעמים, אנשים מעלים עצמם באש. ועד כמה שקשה להודות בכך – לפעמים זו אשמתם”, כתב רועי צזנה בבלוגו. הוא ציטט מפסק דין בעניין מיזם של סילמן שכשל וטען כי “לסילמן הייתה שמורה הזכות לחפש את הגשמת החלום, אבל גם החובה לשאת באחריות למעשיו. הדפוס המסתמן מהתביעה – ואולי גם מהמכתב שהשאיר עתה – הינו של אדם שאינו מסוגל לקחת אחריות על מעשיו, ומאשים את כל היתר בצרותיו”. צביקה בשור מביא רשימה של אנשים שהתאבדו בעקבות המצב הכלכלי: “מצאתי את המסמך הזה באתר הכנסת. מ-2003, שהיתה שנת שיא בהתאבדויות על רקע מצב כלכלי. ביבי היה אז שר האוצר, והגל הראשון של בני המעמד הבינוני התחיל להישבר. כותבים מחברי המסמך: ‘במשרד הרווחה אומרים, כי פרופיל המתאבדים על רקע כלכלי, אינו דומה לקהל היעד הרגיל, של לשכות הרווחה. מדובר בעיקר באנשי עסקים, ממעמד הביניים, שירדו מנכסיהם, ולא בצרכני רווחה'”.

הדף הפארודי “זהירות! זה השמאל הקיצוני” פרסם תמונה של רוכבת אופניים בוערת: “מפגינת שמאל קיצוני נוסעת אתמול בתל אופן להפגנה בתל אביב!” רגב קונטס, מהפעילים הבולטים של המחאה, כתב: “בכל פעם שקורה משהו מטלטל או נורא במחאה ובמדינה, הדבר הראשון שניצת באנשים אחרי ההלם הוא זעם. זעם הוא כביכול דבר טוב. הוא מניע אנשים לפעול, הוא זוקף גווים, הוא מחזק נפש עייפה ושרירים, ומחדד את המסרים. אבל כתבתי כ’ביכול’, כי מנסיוני במחאה ובמדינה, הזעם הוא טיפש, ולכן יתנפל על הדברים הראשונים שהוא יראה. הוא יתנפל על הפרופסור האדיוט הזה לתקשורת, הוא ישמיד עד עפר את הראשון שימאס לו מכך שכולם כותבים באותה רוח בפייסבוק (כולנו משה סלימן) ומתוך ‘דווקא’ יכתוב ההיפך, הוא יגלגל בזפט ונוצות עיתונאי מקומם זה או אחר, וימשיך עד שיכלה את כל כוחו עוד לפני שהוא יצא מהבועה הראשונית, לפני שהוא נזכר, שאלה שלא מתייחסים אליו בכלל, הם הכתובת האמיתית. בואו נעמוד בפיתוי, בואו נתעלם מדגי רקק אוהבי צומי, בואו נזכור מי באמת אחראיים על המצב שכה רבים סובלים ממנו ומשה סילמן רק הדגיש, ונשמור את הזעם בשבילם”.

סילמן עצמו, במכתב שפיזר לפני ההצתה, האשים פקידים וגם את ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ (“תראה, זיקוקים!”, אומר שטייניץ לנתניהו באיור של עבגד יבאור). נתניהו התעלם מההאשמה וכתב בפייסבוק הפוליטי שלו: “אני מאחל למשה סילמן רפואה שלמה, מדובר בטרגדיה אישית גדולה. ביקשתי משר הרווחה ושר השיכון לבדוק את העניין”. כ-1300 איש לייקקו אותו. הטענות נגד השניים הוסר מצילום מכתבו של סילמן ב”ישראל היום” (אולם הופיעו בגוף הטקסט), והרשת הגיבה על כך. ניר פלאי, יוצר סדרת “פינוקי” האלטרנטיבית, גייס את הכלבלב הצהבהב לעבודה בחינמון. ארז & סיסטר פרסמו דרך “מזבלה” שער מפוברק של העיתון שמכריז: “הכל אחלה. אלפים יצאו לרחובות בהפגנות שמחה על המצב הכלכלי המהמם. אדם המוכר לרשויות הרווחה התלקח ספונטנית מאושר. מצבו אחלה”. רובי טלפוס העלה תמונה של גליון “ישראל היום” מהיום עולה באש, וגידף: “מי ייתן ותעלה כל המערכת באש, יחד עם הפטרון הראשי המנוול שלה”.

“אנחנו חיים בתקופה שונה לחלוטין מזו שהכרנו לפני חמש-עשר שנים, אבל בראש עדיין עומדים אנשים ששייכים בהכשרתם ובכליהם לתקופה ההיא”, סיכם ניר הופמן. “אנחנו צריכים אנשים חדשים, שמתאימים לתקופה, בכנסת ובממשלה. ואני לא מתכוון לכאלה שיודעים לשלוט ולתמרן את סדר היום במהירות אינטרנטית, כאלה כבר יש – אלא לכאלה שיודעים להשתמש בכוח ובמהירות של האינטרנט לטובת הציבור”.

___________________
* נכתב ב-15.7.2012, יום אחרי שסילמן הצית את עצמו, ולא פורסם. סילמן מת כשבוע לאחר ההצתה, ב-20.7.

24 באוגוסט, 2012 | בנושאים: 404, מולטיספירה | 2 תגובות

מלח גס | איור אישה הוסר מאריזות מלח סלית “לצורך יצירת בידול למוצרי הפסח”

בן זוגה של ברית הראל לא הבין למה היא נועצת מבטים בשקית המלח שהביא מהמכולת בשכונתם מגוריהם הירושלמית נחלאות. “לא שמת לב שמשהו חסר כאן?”, שאלה אותו. “היה כאן משהו כחול”, הודה. “כן”, אמרה לו, “אישה!” הדרת הנשים הגיעה גם למלח. מדובר במלח שולחן סלית, שנרכש במכולת לא-חרדית בבירה, ואשר מאריזתו נעלם האיור הכחול של אישה שצובטת קורט מלח.

ירושלים ידעה כבר הסתרת נשים בשלטי חוצות ועל גבי אוטובוסים, הן ממוסדת – סירוב של חברות השלטים לפרסם תמונות נשים וצנזורה עצמית של מפרסמים, והן פיראטית – ריסוס בתרסיס שחור, קריעת שלטים ושריפתם. בעקבות עתירה של תנועת “ירושלמים” לבג”צ הודיעה המדינה כי חברת אגד וזכיינית הפרסום על אוטובוסים כנען אינן רשאיות לסרב לפרסם תמונות נשים במודעות, וכי המפקח על התחבורה יתנה את רשיון הפעלת התחבורה הציבורית באיסור על אפליה. בתחילת החודש הסכימה כנען להעלות קמפיין של התנועה נגד הדרת נשים, שמציג תמונות נשים. עיריית ירושלים גם הודיעה כי תפעל נגד חברות שלטי חוצות שימנעו פרסום תמונות נשים.

גם הסתרת נשים על אריזות מוצרים אינה חדשה לעיר: לפני מספר חודשים דווח כי בעלי חנות צעצועים ברמת אשכול כיסו במדבקות לבנות תמונות נשים בבגדי ים על אריזות מצופים ומשחקי בריכה. אולם במקרה של המלח, הסרת האישה לא היתה יוזמה פרטית של בעלי המכולת בשכונת נחלאות, אלא של היצרן, מלחי סלית. “מדבקות זה עוד איכשהו מובן, כי הדרת נשים זה לא חדש בירושלים”, אומרת הראל. “אבל להוריד את הדמות של המלח – היא אישה צנועה לחלוטין לכל הדעות, והיה ממש מוזר שהורידו אותה. הדמות של המלח, זאת סלית – הם לא יכולים לעשות לה את זה!”

ממלחי סלית נמסר בתגובה: “דמות האישה הוסרה רק מהלוגו של אריזות ‘סלית’ – מלח שלחן, הכשרות לפסח בהשגחת הבד”צ, לצורך יצירת בידול למוצרי הפסח. אריזות ‘סלית’ – מלח שולחן הנמכרות לאורך השנה ובהשגחת הבד”צ, נושאות את דמות האשה”. אריזות מבודלות לפסח הן אכן פרקטיקה מקובלת, אבל אפשר היה לבחור באינספור דרכים אחרות לבידול, ובסלית בחרו להעלים את תמונת האישה.

מלחי סלית היא חברת בת של תעשיות מלח לישראל של שרי אריסון, שמחזיקה גם במניות בנק הפועלים. הבנק, שבקמפיין שלו מככבים ארז טל ועלמה זק, העלים לפני מספר חודשים את זק משלטי חוצות בבני ברק והחליף אותה בדמות הגמד דן חסכן. כשנשאל הבנק על כך השיב כי הוא “מכבד את כל לקוחותיו ללא הבדל דת, גזע ומין ופועל בפירסום על פי שיקול דעת מקצועי בלבד”.

____________________
התפרסם במקור ב”מוסף הארץ”, 24.8.2012

24 באוגוסט, 2012 | בנושאים: הדרת נשים | 5 תגובות

עמיר שיבי, יצרן ממים | יוצרשת

מלחמה שהכריזו פעילי ימין קיצוני על עמיר שיבי הביאה לכמה השעיות שלו מפייסבוק. מה הרגיז אותם כל כך? “ממים”, יצירות שמורכבות מעיבודי תמונה וטקסטים, שבהם הוא מבקר ותוקף בארסיות, בעיקר משמאל, סוגיות אקטואליות.

“אין לי פרות קדושות, ומבחינתי כל אימג’ שקיים בתרבות הפופולרית ראוי ורצוי שיתייחסו אליו, פרט לפורנו אולי – אבל זה בקטע של טעם טוב”, אומר שיבי (גילוי נאות: אנחנו חברים). “ברגע שאתה מנסה להעביר מסר, ואתה מתעלם מדימויי שואה ושכול ומוות וכל הדברים האלה כי אתה פוחד לגעת בהם, עדיף שתתעסק עם משהו אחר. על אחת כמה וכמה במדינה שלדעתי המוות והשכול והטראומה של השואה עדיין פועמים בכל מקום. ברור שבמקום כזה, ברגע שאתה נוגע בדימויים כאלה ומשליך אותם להקשרים אחרים לחלוטין, אתה תחטוף אש. לדעתי הדברים שהכי הרגיזו אנשים היו דברים שנגעו בשואה”.

מה באמת הקטע שלך עם השואה?
“השוואה של אדם אינדיבידואלי לנאצי, או של המשטר בישראל לגרמניה הנאצית – האמירות הללו מטופשות לחלוטין. מה שחשוב לי זה לנסות להעביר באמצעות הדימויים הקשים האלו נקודה אמיתית – החרדות שלנו מהשואה, החרדות שהמנהיגים שלנו מנסים להכניס בנו מפני דברים דומים שעלולים להתרחש. זה שאני אדם חרדתי מטבעי מושך אותי פשוט לדברים האלה – זה ממלא גם אותי חרדה, מן הסתם, אני לא מחוסן”.

לפי שיבי – וקוראיו אולי יחלקו על כך – “אני משתדל מאוד להימנע משורה תחתונה חותכת. אנשים קוראים דברים והם תמיד רוצים עכשיו שורה תחתונה בהכל. זה ממש הקפטיליזם בהתגלמותו, אנשים לא רוצים להנות מן הדרך אלא רק להגיע למטרה”.

התקשורת והפרסום מנסים לאמץ את השפה הממיסטית, וגם שיבי קיבל הצעות בתחום, אבל הוא לא חושב שזה יכול לעבוד: “הז’אנר הזה קורץ למרכז בשביל רייטינג ועושה זאת באמצעות הומור, אבל הוא לא יכול באמת להיכנס לתוך המרכז או לפרסם דברים, מפני שאז הוא יסתור את עצמו. מטבע הדברים המיינסטרים מקהה כל דבר, והדבר הזה מספיק עדין, רך ונימוח, שאם תקהה אותו עוד יותר זה לא ייראה. אסור שבכל אמירה יסתתר איזשהו ‘כן, אני יודע שאני פוגע, אבל תבינו אותי’. אתה צריך להגיד את הדברים ולקחת בחשבון שתחטוף, לפעמים בצדק, לפעמים אתה תתקן ותשתפר, אבל בשום אופן לא תיקח את הצורה ותשנה את המסרים כך שהם ימכרו לך ביסלי או משבצות פרסומת בערוץ 2 או מה שזה לא יהיה”.

_________________________________________

הראיון המלא הגולמי:

איך הכל התחיל?
“במקרה לחלוטין. בחודשים האחרונים יש מין תעשייה כזאת של יצירת ממים. זה נראה כאילו זה היה ככה מאז ומתמיד, שהיו כמה עשורת חבר’ה שהם יוצרים ממים, והם עובדים בקונטקסט שהם יצרני ממים, וזה כרטיס הביקור שלהם בתוך העולם הזה. אני חושב שזו אשליה. הכניסה שלי לתוך הדבר הזה היתה לחלוטין אישית. אני מדמיין לעצמי היום ממיסט ימני – יש לו מין ארגז כלים של ממים. קשה לייחס לדברים שהוא עושה מקוריות או דרגה של חופש. הם מאוד מאוד תבניתיים ומאוד מאוד בעיתיים במובן הזה. כשאני מדבר על המקריות הזאת – לא ידעתי בכלל שהעולם הזה קיים, לא היה לי ברור שזה מה שאני עושה. זה הכי טריוויאלי היום שאתה לוקח תמונה ושם לה את הטקסט, ועושה את התחבולה והערטול, זה נראה כמו שבלונה שתמיד היתה קיימת. כשאני עשיתי את זה, אני אומר בכל הענווה, לא היה לי ברור שזה משהו שאני מתפרץ לדלת פתוחה. היתה לי תחושה שאני יכול להגיד איזה משהו באמצעות הדבר הזה.

“הלחן הוא המימד הצורני, וזו הדרך שבאמצעותה אני מייצר את הדברים. הרבה פעמים אני פשוט רואה אימג’ מסויים ואני מנסה מה התמונה מנסה להעביר בצורה גולמית, מה הצלם ניסה להעביר, ומה התמנונה הזאת יכולה להעביר מעבר לברור מאליו, ומה אני יכול להוסיף לה בשביל להעביר את מה שאני רוצה להעביר. חשוב לי שיהיה לי חומר גלם ביד, אתה צריך משהו ללוש ביד ולבדוק אותו לפני שאתה עושה איתו משהו.

“המושג הזה של מם, נורא קל להשתמש בו – כביכול המון אנשים יודעים במה מדובר – זה משהו ויראלי, גרפי, הומור, ציניות, אבל זה נובע מכך שהמדיום הזה בארץ נורא נורא צעיר ולא התפתח עדיין אוצר מילים לתאר את כל הניואנסים שלו. אחוז הממים הקלאסיים שאני עושה הוא זניח, ביחס לשאר הדברים. אם אני מפרסם 10-15 דברים ביום, אולי 1-2 מהם עונים להגדרה של מם, וכל שאר הדברים – אני לא יודע מה זה פשוט”.

למה דווקא אותך הימין הקיצוני הפך לסמל והתנפל עליך?
“אין לי פרות קדושות, ומבחינתי כל אימג’ שקיים בתרבות הפופולרית, פרט לפורנו אולי – אבל זה בקטע של טעם טוב – ראוי ורצוי שיתייחסו אליו. מבחינתי דימויי שואה ושכול ומוות וכל הדברים האלה – ברגע שאתה מנסה להעביר מסר ואתה מתעלם מהם כי אתה פוחד לגעת בהם, אז עדיף שתתעסק עם משהו אחר. על אחת כמה וכמה במדינה שלדעתי המוות והשכול והטראומה של השואה עדיין פועמים בכל מקום. ברור שבמקום כזה, ברגע שאתה נוגע בדימויים כאלה ומשליך אותם להקשרים אחרים לחלוטין, אתה תחטוף אש. לדעתי הדברים שהכי הרגיזו אנשים היו דברים שנגעו בשואה.

“השוואה של אדם אינדיבידואלי לנאצי, השוואה של המשטר של ישראל לגרמניה הנאצית, האמירות האלה הן אמירות שהן מטופשות לחלוטין – אין כאן באמת מקום להשוואה. ומה שחשוב לי כשאני משתמש בדברים האלה זה לנסות – והנסיון הזה הוא גם עבור עצמי – אע”פ שאני חושב שאין מקום להשוואה ושתהום פעורה ביניהם, עדיין להצליח באמצעות הדימויים הקשים האלו להעביר איזושהי נקודה אמיתית, ושהבנאדם שיסתכל על הדבר שעשיתי זה לא יזרוק אותו ישר ל’אסור להשוות’ ולקטע של לקחת אדם ולהלביש אותו בבגדים של נאצי, שזה דברים מזעזעים ובזויים בעיניי, אלא לנגן על ניואנסים ודברים עדינים ביותר – החרדות שלנו מהשואה, החרדות שהמנהיגים שלנו מנסים להכניס בנו מפני דברים דומים שעלולים להתרחש. באופן כללי, החרדתיות שלנו מתבטאת לטעמי בצורה הטובה ביותר דרך הדימויים האלה. זה שאני אדם חרדתי מטבעי מושך אותי פשוט לדברים האלה – זה ממלא גם אותי חרדה, מן הסתם, אני לא מחוסן בפני הדברים האלה.

“לא צריך להיות עד כדי כך טריוויאלי, אבל ברור שהומור וציניות וגרוטסקיות ופארסה וכל הדברים האלו נועדו גם לשכך איזה כאב עצמי, להוריד מעמסה, ליצור קתרזיס, והרצון שלי באיזשהו מקום, לא בקטע אלטרואיסטי או אגומניאקי, הוא לשכך את החרדה אצל אנשים אחרים. כשבנאדם מגיע לטיפול אצל פסיכו’ והוא פוחד מדברים, אז אחד מהטיפולים הידועים ביותר עוד מהתקופה של פרויד זה לעמת אותו עם החרדה הזו, לא להרחיק אותו. אם הוא פוחד מקהל הוא יכנס לתוך הקהל. וזה הדבר שאני עושה מבחינה אישית.

“אני משתדל מאוד להימנע משורה תחתונה חותכת. אנשים קוראים דברים והם תמיד רוצים עכשיו שורה תחתונה בהכל. זה ממש הקפטיליזם בהתגלמותו, אנשים לא רוצים להנות מן הדרך אלא רק להגיע למטרה. אין לי שורה תחתונה, ואני משתדל להעלים את השורה התחתונה – או שלא תהיה לי שורה תחתונה או שיהיו לי עשרות שורות תחתונות. ומי שמחפש את זה ולא מוצא, זה גורם לאנטגוניזם עצום. אתה יכול ליהנות מהצורה, מההומור. אם אתה משתמש בדברים שהם טאבו, חד דינך – אתה מבצע פעולה של לשון הרע, אתה מעליב בכוונה אנשים וצריך לסתום לך את הפה”.

אפשר לבקבק אותך?
“זה נוסה מספר פעמים על ידי חברות מסחריות שהיו מעוניינות פשוט להפוך את המסרים שלהן מבחינה צורנית למשהו שהוא יותר מחוספס כזה שמדבר לרשת, שזה לא ייראה כמו פרסומת בוהקת שסה”כ רוצה להכניס לך את היד לכיס, אלא משהו עם הרבה הומור עצמי. זה לא עבד. לא ניסיתי גם מלכתחילה, זה סקרן אותי אולי מבחיהנה תרבותית, איך באמת ניתן לקחת את הז’אנר הזה ולהפוך אותו. הוא נוצר ועובד מהשוליים. הוא יכול לקרוץ למרכז, הוא קורץ למרכז בשביל רייטינג ועושה זאת במאצעות הומור, אבל הוא לא יכול באמת להיכנס לתוך המרכז או לפרסם דברים, מפני שאז הוא יסתור את עצמו”.

זה יכול להגיע לפריים טיים, לארץ נהדרת?
“הקטע האסוציאטיבי והנונסנסי וההומור הלא מתחשב, הדברים האלה מלכתחילה נלקחו קצת מהמיינסטרים. אבל אתה לא יכול באמת להעביר הכל למיינסטרים, כי הוא מטבע הדברים מקהה כל דבר, והדבר הזה מספיק עדין, רך ונימוח, שאם תקהה את זה עוד יותר זה לא ייראה, לא יהיה לזה זכות קיום. זכות הקיום של זה יכולה להימצא בבלוגים ובתוכניות לייט ניייט באמת אמיתיות, כאלו שמכבדות את עצמן. אסור שתהיה שם התנצלות. אסור שבכל אמירה יסתתר איזשהו ‘כן, אני יודע שאני פוגע, אבל תבינו אותי’. אסור שיהיה את הקטע הזה. אתה צריך להגיד את הדברים ולקחת בחשבון שאתה תחטוף, לפעמים בצדק, לפעמים אתה מגזים, אבל זו מין דרך כזאת. אתה עושה משהו, מבין שהגזמת ולא תעשה אותו שוב, אתה תתקן ואתה תשתפר, אבל אתה בשום אופן לא תיקח את הצורה ותשנה את המסרים כך שהם ימכרו לך ביסלי או משבצות פרסומת בערוץ 2 או מה שזה לא יהיה.

“זה ז’אנר שהוא על-זמני, זה ז’אנר שעובד לעומק. בטלוויזיה דברים עובדים כרונולוגית. זו לא רק בעיה טכנית, זו בעיה טיפה יותר עמוקה ובשיבל להעביר את המסרים שאתה מנסה להעביר בתמונה אחת, להעיבר את זה לדקה וחצי של מערכון, או אפילו סטריפ קומיקס, זה דורש ויתורים, אתה לא יכול לשמור על הכל. הרצון הוא לשמור על זה כטיפה מרוכזת ומרה שאתה יכול לשתות אותה, היא לא תהיה כ”כ טעימה. אתה יכול למהול אותה בכל מיני דברים ויתכן שהטעם שלה ישתפר, אבל משהו גם ילך בדרך”.

התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון אוגוסט 2012 של מוסף פירמה של גלובס

23 באוגוסט, 2012 | בנושאים: יוצרשת, מם (meme) | 2 תגובות

יוטיוב נגד הגולשים, בשירות חברות המוזיקה

כשמחפשים בגוגל, מנוע החיפוש מציג עבור חלק מהתוצאות גם עותק מטמון (cache), שנשמר בשרתי גוגל ומוצג גם אם האתר המקורי לא זמין. אפשר גם לקבל את האתרים מתורגמים – האלגוריתם מתרגם את הטקסט לשפה הרצויה ומציג אותו בפורמט המקורי של האתר. המשותף לשני השירותים הוא שהם הפרה מודעת של זכויות יוצרים. בהשאלה, גוגל מעתיקה ספרים של סופרים אחרים, ומפרסמת אותם בשפת המקור ובתרגום לשפות נוספות, כל זה בלי אישור הסופר ובלי לשלם לו תמלוגים, כדי לשרת את לקוחותיה ולקדם את עסקיה.

לכן מוזר לשמוע שיוטיוב, אתר שיתוף הווידאו של גוגל, דרש מאתר youtube-mp3.org לחדול מפעילות. האתר מספק שירות המרה: מכניסים כתובת של סרטון יוטיוב, ומקבלים בחזרה קובץ MP3 עם רצועת האודיו של הסרטון. בפועל מדובר במכונה להמרת קליפים מהאינטרנט לשירים בנגן המוזיקה האישי של הגולש.

טכנית, האתר מחזיק עותקים לא מורשים של קטעי אודיו. מעשית, האתר לא מחזיק מאגר קבצים זמין וחפיש – כל גולש מקבל רק את הסרטון שהוא ביקש להמיר, לשימושו האישי. אתרים נוספים מספקים את השירות (אחד מהם קיבל גם הוא מכתב דומה מיוטיוב); את השירות אפשר לקבל גם בלעדיהם, באמצעות השמעת הסרטון והקלטתו ברקע עם תוכנת הקלטת אודיו, או הורדת הסרטון באמצעות תוסף לדפדפן (הסרטונים אינם מוגנים מהורדה) והמרתו לאודיו באמצעות תוכנת המרה.

יוטיוב נימקה את דרישתה בהפרת תנאי השימוש של ממשק תכנות היישומים (API) שלה. youtube-mp3.org הגיב בהפסקת השימוש ב-API ומעבר לשיטה אחרת. בינתיים כ-1.4 מיליון גולשים על עצומה שקוראת לגוגל להפסיק להילחם בשירותי הורדות יוטיוב.

מי באמת עומד מאחורי הפניות של יוטיוב? ככל הנראה חברות המוזיקה, שתבעו בשנה שעברה אתר שאיפשר הורדה של סרטוני יוטיוב למחשב. למה יוטיוב משתפת פעולה? כנראה כי היא לא רוצה שחברות המוזיקה ישתמשו בסנקציה היעילה ויסירו את כל התכנים הפופולריים שלהן מיוטיוב.

התפרסם במקור בטור השרת במדור fi בגליון אוגוסט 2012 של מוסף פירמה של גלובס

23 באוגוסט, 2012 | בנושאים: פירמה | תגובה אחת

הצטרפו בפזמון: ההיסטוריה של השירים הישראליים בטיימליין של פייסבוק

“היי, למי תודה? הו למי ברכה? לעבודה ולמלאכה”. הפזמון הזה לקוח מ”שיר העבודה והמלאכה”, שחיים נחמן ביאליק כתב ב-1932 בהזמנת ברל כצנלסון, והולחן ועובד על בסיס נעימה עממית בוכרית על ידי נחום נרדי וברכה צפירה. זהו השיר המוקדם ביותר שמופיע כרגע ב”מנעד הפזמונים“, פרויקט שמתעד את ההיסטוריה של הפזמון הישראלי בדף פייסבוק.

“אמנם יש קבוצות למוזיקה כמו ‘שיר ישראלי’ ואחרות בפייסבוק, אבל אין דף שממש נותן מידע על כל שיר, וגם נותן כבוד של ממש לשירים מכל הסגנונות”, אומר מייסד מנעד הפזמונים, אלירן דיין. “אני וחברים הפכנו את ציר הזמן של פייסבוק לציר זמן היסטורי מוזיקלי ישראלי, שעליו אנחנו ממקמים את השירים לפי שנים ותקופות. ניתן להאזין וגם לקרוא מעט על כל שיר”.

המידע נאסף ממקורות שונים, שבהם וויקיפדיה, זמרשת ומומה, ובחלק מהמקרים מהאמנים עצמם. השם “מנעד הפזמונים”, שהגה צפריר אקשטיין, הוא דו-משמעי: משחק מילים על “מצעד הפזמונים” המיתולוגי, והמנעד המוזיקלי שהדף מייצג, סגנונות שונים על גבי תקופות שונות בזמן.

הפרויקט מנצל את פיצ’ר הטיימליין, שמאפשר לעדכן תכנים על גבי ציר זמן היסטורי. סידור המידע בצורה זו מציג בצורה ברורה יותר את התפתחות הפזמון העברי. “אפשר לראות סגנונות שונים בכל עשור ודברים שמשפיעים”, אומר דיין, ומדגים: “אפשר לראות בבירור איך בקום המדינה רוב השירים היו פטריוטים יותר וכיום השירים אישיים יותר”.

כיום יש בדף למעלה מ-70 שירים, מדי יום מתעדכנים שירים אחדים נוספים, ודיין ושותפיו מחפשים מתנדבים שיעזרו לעדכן את הפרויקט.

התפרסם במקור במדור fi בגליון אוגוסט 2012 של מוסף פירמה של גלובס

23 באוגוסט, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

מימון מבוזר לקנסות בית משפט ומעצרים עתידיים של פעילי המחאה החברתית

פעיל המחאה החברתית משה מנקין מגייס תרומות באתר המימון המבוזר “מימונה” לכיסוי קנס משפטי.

מנקין הואשם בתקיפת עובד ציבור ובאיומים, שוחרר בערבות עצמית של “1500 שקל בלבד, ללמדך לכאורה על חומרת אותו אישום”, כלשונו של השופט שמאי בקר (מ”ת 8005-08-12). אחר כך הגיע מנקין להפגנה תוך שהוא מפר צו הרחקה, והערבות שלו חולטה. את הכסף הזה הוא מנסה לגייס בעזרת הציבור.

מנקין כתב בעמוד גיוס הכסף:

אנחנו קבוצה לא מבוטלת של אזרחים שמוכנים להעצר , להיות מואשמים בכל מיני דברי כזב, לחטוף מכות ( חטפנו המון עד כה ), ולהיות אלו שכן עומדים במקרה שדברים מסתבכים..

עזבנו עבודות, או דחינו את חיינו הפרטיים, ולכולנו איך נאמר, שלא כסף הוא הדבר החשוב ביותר, והעשייה יוצאת מנקודת הנחה שזה בקרוב עוד ישתלם לכולנו ואסור להפסיק להאבק על העתיד שלנו

כאן אתם/ן , ההמונים נכנסים ..
יש עוד היבט שאפשר לעזור, והוא ההיבט הכספי..
אם לא בזמן ופעילות, ובגלל אילוצים שונים מוצדקים יהיו אשר יהיו, אז אפשר בכיסוי של קנסות בעקבות פעילות
השימוש בכלי של מימונה הוא בכדי להוות התרמה ממוקדת לפרוייקט, אתרים כאלו רבים קיימים בעולם והם עובדים מצויין בגיוס כספים, או במקרה שלנו , המשך סיוע למאבק החברתי של הפעילים .

רוצים להשתת[ף] בניסוי ( בכיסוי ) ?

תמורת 20 שקל תקבלו תודה, 50/75 יוסיפו לכם קליפר של “דור האמת”, ו-150 שקל יתנו לכם “ואוו תודה וחיבוק :) + קליפר של “דור האמת” מעריך את התרומה :)”. עד כה, 22 משקיעים שמו 1445 שקל.

ההצלחה של מנקין עשויה להיות קצרת מועד. חוק העונשין התשל”ז-1977 אוסר התרמה לתשלום קנס:

252. התרמה למען תשלום קנס

הפותח, בכל דרך של פרסום, פעולת התרמה למען תשלומם של קנס, הוצאות או פיצוי שפסק בית-משפט בפלילים, או נותן פרסום להתרמה כזאת, דינו – מאסר ששה חדשים.

252א. תשלום קנס שהוטל על הזולת
(א) לא ישלם תאגיד, במישרין או בעקיפין, קנס שהוטל על זולתו, ולא ישלם מעביד קנס שהוטל על עובדו; העובר על הוראה מהוראות סעיף קטן זה, דינו – מאסר שנה אחת.

(ב) נעברה עבירה לפי סעיף קטן (א) בידי תאגיד, יואשם בה גם כל אדם אשר בעת ביצוע העבירה היה בו מנהל פעיל, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד מינהל בכיר האחראי לתשלום הקנס, אלא אם כן הוכיח שניים אלה:

(1) שהעבירה נעברה שלא בידיעתו;

(2) שהוא נקט את כל האמצעים הסבירים למנוע את ביצוע העבירה.

(ג) לענין סעיף זה, “תאגיד” – לרבות חבר בני אדם שאינו מואגד ולמעט תאגיד שחבריו חייבים להעמיד לרשותו את מלוא כוח עבודתם ולהעביר לו את נכסיהם.

(תודה, הלמו ורעות כהן)

[עדכון 23.8.2012 9:19] כתב לי אדם שהציג את עצמו כתובע בהכשרתו, שביקש שלא אציין את שמו:

אני לא מכיר את האירוע בגינו השית ביהמ”ש על מר מנקין את הקנס, אבל לפי התיאור שלך – לא מדובר פה בקנס שהינו אסור לתשלום על ידי אדם אחר, אלא בחילוט ערבות עצמית – אשר שונה במהותה מהטלת קנס.

זאת, הן במישור הרעיוני, לפיו ביהמ”ש מעוניין, בהטלת ערבות (כספית או עצמית) – להגביל את מעשיו של נאשם ו/או להבטיח את התייצבותו לדיונים בעניינו, וחילוט של ההפקדה הזאת אין בו כשלעצמו כדי להוות ענישה על המעשים אותם ביצע מלכתחילה (במקרה זה, למחוקק לא חשוב אם אדם יתייצב לדיונים וישמור על תנאי שחרורו עקב חשש מחילוט הכספים כלפיו או מחילוט כספיהם של אחרים המסייעים בידו להשתחרר מן המעצר. אגב, אם לא היה כך, בתי הכלא היו מלאים באנשים חסרי אמצעים שלא היו יכולים למלא אחר תנאי שחרורם…), ולהבדיל מכך, הטלת קנס נועדה לשמש כרכיב עונשי, במסגרת הרשעתו של אדם במיוחס לו בכתב האישום (ובמקרה זה המחוקק לא רצה שאדם ירצה את עונשו באמצעות אדם אחר);

והן במישור המעשי – לפיו בהטלת קנס, ביהמ”ש מוגבל לסכומים מסוימים וכן יכול הוא לקבוע כי הקנס יומר, באם לא ישולם, במאסר בפועל – ועוד הבדלים רבים שאינם באים לידי ביטוי במסגרת “מוסד” הערבות העצמית, שנוגעת, למעשה, רק לשלב המעצרים, ולא לדיון העיקרי בתיק.

אז על אף הניסוח הקלוקל של מר מנקין – גיוס הכסף כשלעצמו לא מהווה עבירה על החוק.

22 באוגוסט, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

“אמא שך בן 12 יבן אלף בן של היטלר”

פוסט של אסף ק. דקל

אחד החלקים הלעתים-מתישים-לעתים-משעשעים בקריאה במיני דפים אתאיסטים (נניח, “כופר“, או, נניח, “יהוה“) הוא הפידבקים שאלו מקבלים מהציבור הרחב. וכשאני אומר רחב זאת הכללה. כל אחד ואחד מהם צר אופקים למדי. ילדים טפשים ועלגים, כן, אני יודע. אבל לא זאת המטרה שלי, כרגע. המטרה שלי היא בתקווה לזכות בתהילת עולם, בכך שאני מגדיר תופעה לשונית חדשה.

מרבית הבלשנות המודרנית לא עוסקת בנכון/לא נכון. כי זה לא מעניין. מעניין איך בנוייה השפה של אנשים שמשתמשים בה. וההנחה היא שאם מישהו הוא “דובר ילידי”, הרי שהוא שולט בשפה שלו היטב. כמובן, זאת יכולה להיות שונה למדי משלנו. יתכנו דיאלקטים שונים (אם כי נדמה לי שההגדרה המקובלת למקרים ספציפיים כאלו של קבוצות שונות באותו איזור המדברות גרסאות שונות של השפה היא ‘סוציולקטים’. ואם לא, יש כמה -לקטים אחרים, שאני לא זוכר מהקורסים בבלשנות.

ובכן, כשבוחנים את ההודעות של יע”ז (יהודיסטים עלגים זועמים), מזנקים כמה מאפיינים ברורים:

א. הם זועמים. ומנבלים את הפה יותר מזונה של שלושה מלחים.
ב. הם לא מאמינים בסימני פיסוק.
ג. אין להם צורך באיות קבוע למילים. אגב, ממה שהבנתי בלא מעט שפות זה היה די נהוג לפני המצאת הדפוס. כל עוד הבינו אותך, מה זה משנה איך בדיוק כתבת?

אבל תופעה נוספת, שמי יודע, אולי יום אחד תהיה נפוצה, היא י’ הפניה. כאמור, אני מקווה לתהילת עולם, וכיוצא בזה, ומקווה מאוד שאף אחד אחר לא הצביע על ה-י’ הזאת קודם.

למשל, המשפט בכותרת הפוסט, מתוך תגובה של מיכאל –

לאחר מכן הוא ממשיך עם “אליאור יבן זונה מכוער”. באותו מקום, עומר מתחיל עם “יבני אלף שארמוטות”, ממשיך בתיאורים ציוריים שלא ברור מאיפה נלקחו (צפוי לו עתיד בלתי מזהיר כסופר פנטסיה), ומגיע גם ל-“אייגן אינעל גיסך יבן שארמוטה”. טרם הצלחתי להבין מה זה “אייגן”.

יע”ז אחר, או אחרת, גל – “יחתיכת מפגרים”. “ימפגרים”. “ימשועממים”. “ימתוסכליים”. ונדמה לי, אם פענחתי את התחביר היחודי, שגם “יחראותתת”.

אדיר מציע את “יבני שרמוטות”, ואת “יגויים מסריחים”.

ושוב, מיכאל, הרהוט והקולח – “תקשיב יחתיכת בן זונה”. “יבן של שרמוטה מטומטמת”.

ירין, כך נראה, גדל בחברת שפע. הוא לא יודע שיום אחד יגמרו האותיות בעולם, ומרשה לעצמו לכתוב דברים כמו “יבנייי זונווווותתת מיייי הבבןןןןן זונההה שפתחחחח…”

דניאל בחידוש מפתיע – סימני פיסוק! “יכופרים שרמוטות!!” (לא השימוש הכי נכון בעולם בסימני קריאה, אבל בכל זאת, התקדמות.)

אצל מוטי יש עירוב מעניין בין התצורות השונות של הפניה הזאת – “תמות יעמלקי ותמות מסרטן השד יא מוצץ”.

אלו היו רק כמה דגימות מקריות. ניתן למצוא עוד הרבה כאלו בדף של “כופר”, כאן.

אני מקווה שהצלחתי לבסס את הטענה שמדובר כאן בתצורה של ממש בשפה העברית, ולא רק שגיאת כתיב או הקלדה אקראית. ראוי לציין שמעניין איך העברית לקחה את צורת הפניה הערבית “יא”, בלעה אותה, והתאימה אותה למבנה הותיק והטוב של אותיות השימוש בכלל, ובכל”ם בפרט. אני גם שמח שמצאתי סוף סוף שימוש לאותם קורסים בבלשנות מהאוניברסיטה. ידעתי שיום אחד הידע הזה יהיה מועיל.

היה זה פוסט של אסף ק. דקל

22 באוגוסט, 2012 | בנושאים: 404, בלשנות, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 10 תגובות