שימושיות חיפוש: וויינט ונענע לא רוצים שאמצא כתבות שלהם; הארץ לא רוצים שאמצא דבר; וואלה מפתיע לטובה
כשאני מבצע חיפוש בוויינט ונענע, ברירת המחדל היא חיפוש אתרים. האם זה כי אתרי החדשות הללו מניחים שאני מתקשה להקליד google.com או שאין לי אפשרות להתקין סרגל חיפוש? ברירת המחדל של החיפוש צריכה להיות חיפוש כתבות, כמו בנרג מעריב. לחילופין, אפשר לתת עמוד שנותן כתבות למעלה ואתרים למטה, כמו שגוגל עושה כשמחפשים מחרוזת שנוגעת לנושא חדשותי חם. בגלובס ברירת המחדל היא חיפוש משולב, שנותן כמות מסויימת של תוצאות מכל אחד מסוגי החיפוש, וזה אחלה, אם כי לא ברור לי למה מפרידים בהמשך תפריט הגלילה בין כתבות לבין TV (כתבות וידאו), הפרדה שצריכה להתקיים רק בחיפוש המתקדם.
באתר הארץ אין ברירת מחדל: אחרי שמקלידים את המחרוזת בשדה החיפוש, צריך לבחור בתפריט נגלל (!) איפה יתבצע החיפוש. נסו לאנטר בלי לבחור ולא תקבלו כלום. נקודת הזכות היחידה היא שהאפשרות הראשונה בתפריט היא חיפוש באתר הארץ, ומנועי החיפוש וואלה וגוגל אחריה. אלא שהאפשרות האחרונה היא “ארכיון הארץ”. אין שום חיווי לגבי מתי כתבה הופכת לכתבת ארכיון, וזה גם לא משנה: במקום חיפוש נפרד באתר ובארכיון, צריך לשלב את שני החיפושים הללו, וכתבה שהיא בארכיון ועולה תשלום תוצג עם סימן של כסף לידה. ועוד יותר טוב: לא לקחת כסף על כתבות ארכיון. אבל זה כבר דיון נפרד.
בוואלה המצב שונה. מכיוון שמדובר בפורטל, יש היגיון שהחיפוש מהעמוד הראשי יהיה חיפוש אתרים כב”מ. אבל מתוך ערוצי התוכן (תרבות, מחשבים וכו’) אני מצפה שחיפוש ב”מ יהיה חיפוש כתבות. אני יכול לצפות עד שיכחילו פני: בערוצי התוכן אין בכלל שורת חיפוש. כדי לחפש אני צריך לחזור להומפייג’. מאידך, בערוץ החדשות יש חיפוש. חיפשתי בו וגיליתי שלא רק שהוא מחפש כתבות, הוא גם לא מגביל את עצמו לוואלה, ומחפש גם באתרי חדשות עבריים אחרים, פתיחות מפתיעה ומבורכת מצד וואלה.
למה אני לא אחראי אישית להתדרדרות התוכן בישראל (וגם המודל העסקי לא משהו)
[תקציר הפרקים הקודמים: טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן; יהונתן זילבר טוען שזה לא סופה של הכתבנות, אלא של הכוכבוּת]
אחד הדברים שעוררו הכי הרבה אנטגוניזם במה שכתבתי, גם בקרב אנשים שמסכימים עם דעתי, היה השימוש במושג “תוכן”. מאחר ואני רק טובל את זרתי בכל הז’רגון הברנז’אי, לא ידעתי ש”תוכן באינטרנט” זה מעליב. לצורך העניין, כשאני כותב תוכן, אני מתכוון לתוכן, ולא ל”תוכן”. בסדר?
נתחיל, תוך חזרה מסויימת על התגובה הראשונית שלי, באחריותי האישית למצב. נכון, אני לא מנוי לאף עיתון יומי, אך הסיבה לכך היא לא המנעותי מלשלם על תוכן. אני פשוט לא רוצה שהבית שלי יתמלא בעיתונים. כשהמגזין המשובח “אודיסאה” יצא לאוויר העולם, עשיתי עליו מנוי. אני אפילו קורא את גרסת הפרינט שלו. כל זאת למרות שאודיסאה מאפשר לקרוא ולהוריד את כל כתבותיו מהאתר בחינם. עשיתי את זה בדיוק כי אני מאמין שצריך לתמוך בתוכן איכותי, ושאני מעוניין לעשות זאת. אני לא יודע מאיפה יהונתן זילבר הביא את הסטטיסטיקה לגבי כמות מנויי העיתונים אל מול כמות מנויי הטלוויזיה בכבלים. מפשפוש קליל באינטרנט עולה שליס והוט יש ביחד כ-1.2 מיליון מנויים, שזה כמעט כל בית אב רלוונטי (ללא חרדים, וכו’). אני לא יודע כמה מנויים יש לעיתון, אבל גם אם יש יותר מנויים מספרית, אני בטוח שהם מוציאים פחות כסף. לאנשים אין בעיה להוציא כסף על תוכן. היתה להם בעיה להוציא כסף על תוכן באינטרנט, אבל אם נסתכל על זה לשניה, יש הבדל יחסית מועט בין ה-VOD של הוט, ובין מנוי חודשי לג’יגהניוז. ההבדל הוא בחוקיות (ה-VOD חוקי, ג’יגהניוז פיראטי), אבל בסופו של דבר זה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה, וזה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה. ברגע שנשברת, ואתה מוכן לשלם על התוכן שלך אז זה רק, כפי שהדגיש אוסקר ווילד/ג’ורג’ ברנרד שואו/איש אחר שמיוחסות לו אמרות שנונות, עניין של מחיר.
לגבי לעמוד רחוק ממני כשאציע לעורכים שלך להפוך את מקו לאתר בתשלום? נראה כמו רעיון חכם. מצד שני, אם היו מחליטים להשיק אתר סגור ובתשלום לבלייזר, זה גם היה נשמע מגוחך באותה מידה?
תגיד, מה בעצם השתנה? למה פעם אפשר היה להעסיק מקצוענים (“מגיהים חדי עין ועורכות שראו הכל”), והיום לא? איך פתאום נגמר הכסף? אנשים קוראים פחות עיתונים? זה מה שהשתנה?
הניו יורק טיימס ועיתוני הפרינט גוועים. מה שאני לא כל כך מבין זה למה. אם אני מבין נכון, עיתון עושה את רוב הכסף שלו מפרסומות גם כך. אם הדבר נכון, אז אני באמת לא מבין מאיפה הצרות הכלכליות של הניו יורק טיימס. מאז שעלה לאינטרנט ופתח את שעריו לעולם, אני מניח שיותר עיניים שוזפות תוכן שיוצר על ידי הניו יורק טיימס מאשר שזפו לפני שני עשורים. אם זכור לי נכון, עולם הפרסום עובד, בין השאר, על פי כמה זוגות עיניים צפו בפרסומת. אם שיעור החשיפה של הניו יורק טיימס עלה (כפי שקרה כשכל העולם התחיל לקרוא אותו), אני לא מבין כיצד נכשל העיתון לתרגם את זה להכנסות מוגדלות מפרסומות. כפי שאני רואה את זה, מדובר בבעיה במודל הפרסומי. להוציא עיתון בפרינט זה יקר? אז ותרו עליו – אתם יכולים לעשות את זה עכשיו מבחירה, ולראות איך כל המתחרים שלכם נחנקים מעולו של הדפוס, או שבעוד שלוש, חמש, עשר שנים, מישהו (ג’ף בזוס? יורשו של סטיב ג’ובס?) יחליט בשבילכם.
עיקר הטיעון שלי היה שבמודל הכלכלי של היום, תוכן הפך לסחורה. בין אם זו סחורה שמרפדת פרסומות, או ספרים שנמכרים על פי הקילו, כמו סחורות אמיתיות. מה שמבדיל סחורה (commodity) ממוצרים, הוא שהסחורה היא אחידה באיכותה (סוכר, מלח, קפה בדרגה מוגדרת מראש), וכל מה שקובע זה המחיר. בניגוד, למשל, למכוניות משומשות, או מכוניות בכלל, שם כל מכונית שונה מרעותה. מן הרגע שהפרנסים הבינו שמדובר בסך הכל בסחורה, ושאין טעם להקפיד על איכותה, כי השוק קונה הכל, חל תהליך שבו איכפת להם פחות ופחות מה יש שם באמת, במוצר הסופי, כל עוד אפשר לשים בזה פרסומות. המעמד של להיות כלי תקשורת כבר לא מחייב, ומאחר והיצע הספקים גדול, אפשר לקחת את הזול ביותר, לשלם שכר רעב, לחתוך פינות – זה בסדר. לאף אחד לא איכפת. יכול להיות שהאשם הוא בנו, הקוראים, שבולעים הכל. יכול להיות שאנחנו מעדיפים לשלם בצורה עקיפה על התוכן שלנו (פרסומות), בלי לחשוב על ההשלכות של הבחירה הזו.
אף אחד לא משתיק את הבלוגרים שנואמים בכיכר העיר, רהוטים או עילגים. הבעיה היא שהנואמים נבלעים על ידי מערכת הכריזה. עד לא מזמן זה היה ממש בסדר, כי מערכת הכריזה דיברה דברי טעם והיתה בעלת דיקציה מושלמת ועברית דן-כנרית. אבל בזמן האחרון מערכת הכריזה מתחילה לחפף, ולא משנה שהבלוגר מימין נואם ממש יפה – היא עדיין משדרת חזק יותר ממנו.
טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במדור הדיגיטל של מקו, ואת הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט
פשקוויל: אינטרנט מביא תסמונת שורש כף היד
שי שלום ראה את הפשקווילים האנטי-אינטרנטיים וקיבל השראה:
הוט נגד העיתונאים: שמישהו יפנה לבורר (טור מ-3/2009)
הוט כועסים על האינטרנט. מה זה כועסים? זועמים. לא סתם זועמים: רותחים. עובדה, מישהו שם דיווח (בזעם!) לאתר הברנז’ה אייס שהפרק השלישי בעונה השנייה של הבורר כבר הגיע למרתפיו החשוכים של האינטרנט ומחליף שם ידיים מיוזעות. לפי הוט, 24 אלף גולשים הורידו את שני הפרקים הראשונים, שהיו זמינים לצפייה ב-VOD, ו-6000 הורידו את הפרק השלישי (תעשיות הקולנוע והטלוויזיה האמריקאיות ישמחו לשמוע שהוט מצאו דרך קסמים למדוד בדיוק של אלפים בודדים כמה אנשים הורידו כל פרק). ומאחר שהפרק השלישי טרם שודר במועד הפרסום, הוט חושדים שהמדליף הוא עיתונאי טלוויזיה, מאלה שקיבלו את שלושת הפרקים לצפייה מקדימה. בהוט, נמסר בידיעה, “מדגישים כי מדובר בעבירה על החוק ופועלים בימים אלו נמרצות כדי למצות את הדין עם העבריינים”.
עיתונאים מושחתים, פיראטים אנונימיים, מעילה באמון, עבירות פליליות, סקס סמים ורוקנרול – בפרק הזה יש הכל. חבל רק שהוא משודר בשידור חוזר. לפני שנה וחצי שלח רון וינברג מיחסי הציבור של הוט הודעה לעיתונות על “מספר שיא של הורדות לא חוקיות של ‘הבורר’ באינטרנט….”. גם אז, ימי שידור העונה הראשונה, נטען שפרקים שטרם שודרו הגיעו לאינטרנט, לאתר tvnetil.com. “על אף העובדה שזה לא חוקי וקצת מעצבן… ישנו צד מאוד חיובי שמראה כמה הסדרה באמת מצליחה”, כתב וינברג, צירף לינקים להורדה, הראה שאחד מהם הוּרד למעלה מ-12 אלף פעמים וסיכם: “מדובר בהישג ובעוד הוכחה לכך שהסדרה היא להיט. מספר הורדות שכזה לסדרה ישראלית”.
גם אז, בידיעה שפורסמה ב-ynet, האשימה הוט את עיתונאי הטלוויזיה. אלא שגם אז וגם היום מדובר בספקולציה נסיבתית קלושה ונטולת ביסוס ראייתי. ובהיעדר ראיות, יודע כל חוקר מתחיל, או מי שראה חוקרים מתחילים בסדרת טלוויזיה, צריך לחפש את האינטרס. כמו, למשל, אינטרס של חברת טלוויזיה שרוצה לקבל יחסי ציבור חינם לעונה חדשה של סדרה שלה. ובאותו חוסר אחריות משמיץ בו הוט מפנה אצבע מאשימה כלפי עיתונאים, אותו חוקר מתחיל יכול להפנות אצבע מאשימה כלפי את הוט עצמה, שאנשיה “פועלים בימים אלו נמרצות”, כפי שוודאי פעלו נמרצות גם בעונה הראשונה, לחקור, למצוא את האשם ולהגיש נגדו תלונה לרשויות הברנז’ה.
(פורסם במקור במגזין רייטינג, 18/3/2009)
השרת: האם ישראלים ישלמו על אינטרוויזיה, המחאה נגד AM:PM וסגירת אוקייקיופיד בעברית
השבוע יוצא גליון יוני של מוסף פירמה של גלובס . הנה טעימה טרום-ערוּכה מטורי “השרת”, שהחל מהחודש גדל מעמוד לכפולה. [עדכון 16/6: הטור עלה בגלובס ובמקו]
yes-וואלה, HOT-ynet
באמצע מאי יצאה הודעה לעיתונות על שירות חדש באתר הווידאו yes.walla – צפייה בפרקי סדרות ברשת מיד עם סיום שידור הפרק בטלוויזיה. ל-yes אין שירות VOD עם ספרית תכנים כמו שיש ל-HOT, והשירות האינטרנטי הוא תחליף סביר לכך. אבל בגוף ההודעה הסתתרה פצצונת: בעוד השירות יינתן חינם ללקוחות yes, גולשים אחרים שירצו לצפות בפרקים יוכלו לעשות זאת תמורת ארבעה שקלים לפרק. בלון הניסוי של וואלה, שלא זכה לתשומת לב בזמן אמת ומוחזר כסקופ רק מספר שבועות אחר כך, הקפיץ את אנשי HOT-ynet, הבית האינטרנטי החדש של HOT שהושק כשבועיים אחרי ההודעה לעיתונות, אחרי חודשים ארוכים של עבודה.
בעיתונות הפרינט, כשידיעות אחרונות מעלה את המחיר, מעריב מתאים את עצמו כמה ימים מאוחר יותר, כפי שקרה שוב ממש לאחרונה. באינטרנט המוביל הוא פורטל וואלה, ואם ניסוי התכנים בתשלום ירשום הצלחה, הווירוס הזה עלול להדביק את שאר האתרים המסחריים הגדולים יותר מהר מדעיכתה של שפעת החזירים בתודעה הציבורית.
“המודל היה ונשאר חינם, ואנחנו נמשיך לשדר את תכני הווידאו באופן הזה. המודל הכלכלי הוא לחלוטין פרסומות”, מנסה להרגיע סמנכ”ל התוכן של וואלה, יהורם דילמאני. “יחד עם זאת, יהיו תכנים שנרצה לשדר ולא נוכל לעשות זאת בחינם, בגלל מגבלות מצד ספק התוכן. כמו למשל סרטי קולנוע, או הסדרה ‘גיבורים’. מוקדם לומר אם זה מודל הכנסות חדש, אפילו שהתוצאות של השבועיים הראשונים לשירות החדש משביעות רצון ומפתיעות, כשנמכרו 40 אלף פרקים, עד כמה שידוע לי זה חסר תקדים באינטרנט הישראלי. אבל אנחנו בטח לא בונים על זה כעל מקור הכנסה משמעותי בזמן הקרוב, אנחנו בוחנים את העניין מקרוב ולומדים אותו בכל יום שעובר”.
AM:PM
מקומון תל אביבי פרסם פעם שפיצוציות מפקיעות מחירים של מוצרים בפיקוח ובהם לחם וחלב. חשבתי אז שמדובר בהיטפלות פורמליסטית: הפיצוציות סיפקו שירות של מוצרי צריכה בשעות הלילה. מי שרוצה לחם וחלב במחיר נמוך, שיחכה לבוקר ויקנה במכולת או בסופר. ואז הגיעה AM:PM ושברה את השוק: רשת של סופרמרקטים קטנים ופתוחים תמיד. מכירת הרשת לקבוצת דור אלון (מגה, מגה בול, אלונית) של איש העסקים דודי וייסמן (הרבוע הכחול) הפכה אותה מסטארטאפ לתאגיד ומטרה לאקטיביסטים: חרדים נגד אוכל לא כשר ופתיחת סניפים בשבתות, חילונים נגד הפסקת מכירת האוכל הלא-כשר וסגירת חלק מהסניפים בשבתות, פעילים עירוניים נגד פגיעה במכולות המשפחתיות, לקוחות נגד מחירים גבוהים וכותב שורות אלה נגד הפרת חוק הפקדון.
בחודש שעבר חשף המקומון “העיר תל אביב” שהרשת מטילה על עובדיה קנסות כבדים, ספק חוקיים, על העדרויות, איחורים, חוסרים בקופות ונזק לסחורה, וכי פיטרה עובדת בגלל הריונה (אף שהדבר נעשה כחוק, משום שהיא לא צברה את הוותק הנדרש בו אסור לפטר אישה בהריון). הגולש קליין ישראל הקים קבוצת פייסבוק שקוראת להחרים את הרשת, אולם גייס רק שמונה תומכים. כמה בלוגרים בולטים קראו להחרים את הרשת, והפנו לקבוצת פייסבוק אחרת, ותיקה יותר, “AM:PM הורסים את תל אביב“, שמרכזת את כל המחאות יחד ומוסיפה עליהן את זו על השכר הנמוך (לפי הכתבה בהעיר, AM:PM משלמת 22 שקל לשעה, כששכר המינימום הוא 19 [תיקון] בניגוד לכתוב בהעיר, החל מיולי 2008 שכר המינימום לשעה לעובד מעל גיל 18 הוא 20.70 שקל [\תיקון]), ואספה בינתיים 136 חברים (קבוצה נגד המחירים הגבוהים צברה 103 חברים, ובזו נגד הסגירה בשבת יש 153).
המספרים האלה מביכים במיוחד כשמדובר בתחקיר עיתונאי נגד רשת גדולה ומוכרת כמו AM:PM, שבסופו תגובה של הרשת שמאשרת את הפרטים. ויראל שהפיצה אם לילד אוטיסט על יחס מגעיל מצד בעל הפיצריה הזעירה “פיצה שרגא” בדיזנגוף סנטר הרעישה את המדינה עוד לפני שמישהו בכלל חשב להרים טלפון לשרגא גרוס ולשמוע את גרסתו. בפורום בו פורסם המכתב היא אמנם חתמה בשמה המלא, עמית וולפמן, “מפני שחשוב שאנשים ידעו שזו לא עוד אגדה אורבנית ושאכן קיימם אנשים חסרי רגישות כאלה ויש אמהות כמוני שמוכנות להחשף בשמן המלא כדי להוקיע את התופעה באודה באיבה [כך במקור]”, אבל כמה מהאנשים שהעבירו אותו הלאה בכלל יודעים מי זו עמית וולפמן, או בדקו אם היא קיימת באמת? אבל סיפור כואב על התעמרות בילד חסר אונים, והזדמנות לנקום בבריון, חזקים מחוש האחריות המחייב בדיקת עובדות.
אוקייקיופיד
במרץ 2008 הושקה גירסה עברית של אתר ההכרויות האמריקאי החינמי OKCupid, בניהולה של “קבוצת אתרים”, בעלת הרשת החברתית שין1 ובעלת השליטה באתר הילדים מומו הפרה. קסמו של קיופיד הוא שבמקום לשדך אנשים לפי הקטגוריות המקובלות באתרים כאלה, הוא מתאים בני זוג על סמך מבחני אישיות ושאלות אמריקאיות, חלקם הגדול נתרם על ידי משתמשי האתר. כך הוא מושך גם אנשים שלא מחפשים בן זוג, ומשאיר אצלו כאלה שכבר מצאו: הם ממשיכים להיכנס לאתר להשתתף במבחנים ולכתוב חדשים. הרבה גיקים יש שם, כצפוי.
אבל הקסם לא הספיק: בתחילת פברואר נסגרה הגירסה העברית של האתר, והמשתמשים נאלצו לחזור לממשק באנגלית. “השימוש באתר עלה בצורה משמעותית, וכך גם ההכנסות מפרסומות”, אמר לי המנכ”ל והמייסד-המשותף סם יגן. “מה שקרה זה שהשותף הישראלי נטשו אותנו –אפילו הפסיקו לענות לאימיילים שלי”. אולם זה לא הסיפור, או לפחות לא כולו: באותו זמן הודיעה החברה לכל המתרגמים והתומכים המקומיים שלה שהיא מפסיקה מיידית את העבודה על הגירסאות בשפות הזרות – צרפתית, הולנדית ופורטוגזית – וכי אולי תשיק אותם מחדש בעתיד.
מקבוצת אתרים נמסר בתגובה: “הקבוצה לא תתנצח עם אוקייקיופיד מעל דפי העיתון, ובכל מקרה, היא לא הסיבה להפסקת שיתוף הפעולה”.
חדר 404 בגוגל ניוז
From source-suggestions@google.com
to ido@room404.net
date Thu, Jun 11, 2009 at 23:55
subject Re: [#451243315] Adding Room 404 to Google News Israel
Shalom Ido,
In addition to our previous email, we’re glad to confirm that we’ve reviewed and also added room404.net to Google News. The inclusion of your articles should be processed within the next few weeks.
Regards,
The Google Team
מכה אחרי מכה לבן-דרור ימיני
אחרי שלא מונה לעורך מעריב, עכשיו גם הולכים לסגור לו את האתר.
האינטרנט מביא סרטן
מיכאל זילברמן צילם את הפשקווילים הנהדרים האלה שלשום בבני ברק:
החסומים של רוטר.נט
בימים הקדומים של האינטרנט העברי, רוטר.נט היה הנגטיב של ערוץ 8: ה-מקום להיות בו, אבל להגיד שאתה לא. פרוע, חתרני, בועט ונושך, בוחן את גבולות המיינסטרים והקונצנזוס וחופש הביטוי, רוטר.נט היה קריאת חובה לעיתונאים, אנשי ממסד וחובבי חדשות, שמועות וקונספירציות. התקשורת נבהלה מהאתר, מהסקופים שלו, מכוחו המתעצם, מהחוצפה שלו לפרסם דברים שהיא לא מעיזה ומהביקורת שחבריו מתחו עליה, ותייגה אותו כאתר שבו אנשי ימין סהרורי משתוללים באין מפריע. “הם לא מנומסים”, דימיתי לעצמי את התקשורת אומרת במבטא גולדאי כבד.
באחרונה נרשמתי לרוטר.נט במסגרת תפקידי כמנהל נוכחות הרשת של העין השביעית. מאחר שהפורום הורכב ברובו מציטוטים של סיפורים מכלי התקשורת הממוסדים, ובין השאר סריקה יומית של כל עמודי “ישראל היום”, סברתי שהעלאת לינקים לכתבות של העין היא במסגרת כללי המשחק, ותהיה מקובלת על מפעיל האתר, ישעיהו רוטר. טעיתי: אחרי ארבעה ימים קיבלתי הודעה שחשבוני נחסם.
כשניסיתי להיכנס לאתר הופניתי לעמוד שבו נומקה חסימתי בכך שאני “מנצל את הפורום להרצת אתר פרטי”. והיה שם גם אוצר: רשימת החסומים המלאה, חסום חסום והנימוק לחסימתו, שאינה נגישה לקורא מן השורה אבל כן למשתמשים שנחסמו שזמינה לכל כאן. מתוך הרשימה, כמה פנינים: “סגנון דיבור מכוער ורדוד כלפי המשתתפים בפורום ובכלל”; “לא מתאים לפורומים חברתיים”; “הפך למטרד”; “נירשם לכאן כדי לקטר”; “פיו ולשונו זקוקים למנוחה מהפורום, אפילו שזה נעשה בעזרת המקלדת”; “שלא תעיז להתקרב לכאן, כאן חיים בני אדם!”; “הבחור מרשה לעצמו יותר מידי, לא מתאים לפורום”; “לא תורם דבר לפורום זה מעבר לפרובוקציות. ובכלל מה הוא עושה כאן? הוא חסר בחברון…?”; “פרובקטור. לא מתאים לדו שיח ציבורי”; “קרציה”; “הזוי”; “מיצית”.
מה אתם יודעים: הם כן מנומסים.
מבצע: תנו 150 שקל, קבלו פוסט שיווקי סמוי
קראתם בבלוג האהוב עליכם פוסט משתפך על הסדרה True Blood? ביקורת חיובית על קרם הצערת הפנים ג’ניפיק? דיווח רכילות וסלבים ממתחם “yes in the city” של yes? מחמאות לאתר “יהיה בסדר” של בנק לאומי? הגיג על סרטון שבו נתפס השף ניר צוק מרמה עם רוטב עגבניות של קנור? כנראה שנחשפתם לפרסום סמוי, תוכן שיווקי שמקאן אריקסון הזמינה מהבלוגרים ושילמה עליו. ואפילו לא הרבה: 150 שקל ויש לכם פוסט שיווקי, 1000 לכמה פוסטים עם צילומים. ביקורת שלילית – אסורה. לכתבה שלי ב”העין השביעית” >>
כאן אפשר להגיב על הכתבה.