אי אפשר לבחור בין קל ובין טוב
פוסט של יהונתן זילבר
יש מדד כזה לכמה הבלים כל מדיום יכול לסבול, אפשר לקרוא לו “מדד חם היום”. זה עובד ככה: האם במדיה נתונה ניתן לכתוב “כמה חם היום, חבריא” ושזה יתקבל בסדר? לחילופין, כמה עבודה צריך כדי להפוך את ההצהרה הזאת, שחם היום, לתוכן מתקבל? הנה למשל. טוויטר: כמה חם היום. [עובד יופי]. בלוג: וואו, כמה חם היום. הייתי בחוץ והייתה שמש. הלכתי לבקר את האבא החורג שלי, שיואו, כמה שאני שונאת אותו. [גם כן עובד יופי, בלי הרבה מאמץ]. טור יומי בעיתון יומי: היום, כך אומרים המומחים, היה יום חמישי החם ביותר זה חמישים ושש שנה, היום החם ביותר מאז החלו החזאים לתעד בספריהם את מדידות החום. זה לא פלא שדווקא ביום הזה התפוצץ הנסיון למשא ומתן היסטורי בין הישראלים, הפלסטינים, והמשלחת של הנשיא אובמה, המייבשת את זיעתה ברוח הקרירה הנושבת בין ירושלים לעזה. [עובד, אבל צריך לתת לקורא גם קצת תוכן]. מגזין בינלאומי טוב, כתבה של 15 אלף מילה: אתה יכול לכתוב שהיה לך חם היום ולנסות לצאת מזה לאיזה אלגוריה חכמה על מצב החבושים בגליל, אבל אלא אם כן גם אתה וגם העורך שלך גונזואים לאללה זה פשוט ירד בעריכה. פייסבוק: אפשר לכתוב שחם היום, אפשר להעלות תמונה שלך בביקיני. זה בערך כל מה שאפשר לעשות בפייסבוק. (אה, אפשר גם לתת לינק לקליפ של השיר “איזה חם היום” ביוטיוב).
כל זה זה לא מעניין, אלא אם כן אתה מושך בעט הסופרים וגם במקרה חם לך. מה שכן מעניין הוא שמדד חם-היום מודד יפה בכמה זבל (המכונה בנימוס רעש) הקורא נאלץ לדשדש בדרך לתוכן טוב בכל מדיה נתונה. הנה למשל, גם השנון והרלוונטי בטוויטראים ישתדל להשמיד את זמנך בכל מיני הלצות שעלו לו בחדר הנוחיות או תוך כדי שהוא התלוצץ עם חבר שלו ניר. גם הטוב שבבלוגאים יגלה מדי פעם שיש לו יום קשה היום וימשיך בפוסט שאינו שנון, אינו הגון או פשוט מבוסס על עובדות שהבלוגר שמע פעם בתור לקופה לסופר. וכן הלאה. ככל שקל יותר לכתוב שחם היום סביר פחות לשמוע בעיקר דברי טעם. לשון אחר: ככל שאתה מנוי על יותר מדיה שחם בה היום כך פחות סביר שאתה קורא דברים עם ערך תזונתי.
אנחנו מדשדשים לנו בזבל הזה – אולי סטטוס אחד מחמישים בפייסבוק הוא לא שטות מוחלטת של מישהו שאתה לא באמת מכיר, אולי טוויט אחד משלושים אינו בדיחה פרטית בין שני טוויטראים מגניבים ממך, אולי פוסט אחד מעשרים בקורא ה-RSS שלנו שווה קריאה – ומקללים. אבל זבל באינטרנט זה כמו יתושים בטבריה, אי אפשר להלחם בזה, עדיף לקלל.
גם ידידי ורעי טל גוטמן, שכמוני מחזיק בחשבון טוויטר, שנה על כך בבלוגו, תוך שהוא מצביע על כך שכמה שקל לעדכן בטוויטר, ככה גם קל להפליץ. והמטאפורה אינה בלתי ראויה.
העניין הוא שאני לא צריך להביא לכם ניתוחים של טראפיק ברחבי הרשת בשביל שתסכימו איתי לגבי איזה סוג של תוכן אנחנו צורכים יותר ואיזה תוכן אנחנו צורכים פחות. כמה מילים היו בכתבה ממוצעת ב-1989, כמה מילים בפריט תוכן ב-2009. מעניין לציין שהתכנים הטובים לא התמעטו, אבל הם איבדו את הבכורה לסרטונים קצרים, טוויטים קצרים, ציצים קצרים, פוסטים בבלוג של ההיא על המקרה המרגש הזה שבו היא מצאה את המסרגות של סבתא – מרגילים אותנו לתוכן שלא מכבד אותנו ולא נותן לנו כלום, מרגילים אותנו לרע. מרגילים אותנו לצרוך תוכן אגואיסטי, עסוק בעצמו, עצלני ובלתי מעניין, ואנחנו מתרגלים. למה אנחנו מתרגלים? במיוחד כשהאינטרנט הביאה לנו כזה עושר של מידע טוב ומעניין?
כי זה קל.
כי תמיד יש לך ראש לטוויט האחרון של מה-שמו, גם אם לא בא לך לשבור את השיניים על 15 אלף מילה באתר של הניו יורקר ועוד באנגלית (גם הכתבים ומערכות העיתונים מתעצלים, אבל כבר דשנו בזה דוש וחזור). לקרוא ספר? תעזוב אותך, חם היום. תמיד אפשר ללכת לשוטט קצת בפייסבוק ולקוות שמישהי שם לובשת ביקיני.
קל.
להבדיל מחקלאות שאינה בת קיימא, הלוואות בריבית סאב פריים ופליטת גזי חממה, החסרונות בצריכה תוכן אינסטנט גרוע מתגלות מיד: בואו נודה על האמת, פייסבוק משעמם, מרגישים את זה מיד, השיעמום הוא אינסטנט, כמו התוכן. תחושת האין מה לראות הזאת, שאנחנו רגילים לה מהטלוויזיה, הועתקה בשלמותה לרשת והיא אפילו עוד יותר מזוקקת וחריפה פה. ובכל זאת אנחנו נשארים לבהות בתוצאות החידונים של ההיא שהוספנו פעם כי חשבת שהיא למדה איתנו בחטיבה ולא הולכים לעשות משהו עם המוחות שלנו. באופן פרדוקסלי, ככל שמשעמם לך יותר, כך פחות סביר שתפנה לפעילות הדורשת העמקה. לזה אפשר לקרוא בשם ספירלת החם לי.
עידוק, פה תשים תמונה של ספירלה עם בר רפאלי בביקיני עליה. ותשאיר את ההערות שלי בגוף הטקסט, כדי שיבינו שאתה לא עורך את הטקסט שלי או מכבד את הקורא או מה שלא קישקשתי שם על מדדים.
טוב, מה הלאה? אני לא חושב שכולנו צריכים לסגור!!! את הפייסבוק!!! והטוויטר!!!!111 ולעבור לגור בבקתה מעץ ולקרוא פפירוסים. להפך, אני חושב שטוויטר הוא מדיום מענין עם המון פוטנציאל לא ממומש ושפייסבוק הוא ניסוי חברתי מלהיב שאולי יגדיר את הדרך שבה הילדים שלנו יתייחסו לכל מיני מושגים מיושנים כמו פרטיות. אבל אני כן רוצה שנשים לב למחיר של כל דבר שאנחנו עושים. כמו שאם באמת נקרא את פירוט כרטיס האשראי ששולחים לנו כל חודש אולי נבזבז פחות על פיצה ואולי גם נרזה יותר, אם נשים לב לכמה מעט תוכן מעשיר אנחנו צורכים על חשבון כל הטראש הזה, אולי נטרח להשקיע בעצמנו במוח שלנו ואולי נדע יותר, אולי אפילו נהיה יותר. אין סיבה להתנזר מפיצה, אין סיבה לא להנות מחתולים חמודים באינטרנט. אבל גם המוח שלכם צריך לאכול. אני אישית הבטחתי לעצמי להנות מעוד תוכן שעושה לי טוב, שמישהו השקיע מחשבה וידע (ועריכה) בכתיבה שלו, ולשמור את הטראש לרגעים של ניקוי ראש. זהו. ודרך אגב, אני לא יודע אם שמתם לב, אבל ממש נהיה קריר פה לאחרונה.
יהונתן זילבר כותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט ואת הפוסט שכרגע סיימתם לקרוא
זבל חברתי
עידוק מהרהר על ספאם בטוויטר, מאוכזב מהאקדמיה ללשון העברית, תוהה אם הישראלים יירתמו למאבקם של המתרגמים הפיראטיים ומצדיע לגולש שמעלה ליוטיוב נוסטלגיה ישראלית
טוויט טוויט מעל הרציף
פעיל הרשת נמרוד ברנע פנה לאקדמיה ללשון העברית, וביקש שתדון במינוח עברי לפלטפורמת המיקרובלוגינג טוויטר. הוא לא עשה זאת רגע אחד מוקדם מדי: אם חדשות ערוץ 2 כבר משתמשים בטוויטר, הוא עבר את נקודת האל-חזור בדרך מסתם טרנד, למיינסטרים ולפאתטיות (אבי דיכטר בטוויטר? באמת?).
ברנע כתב: “עד כה הצטברו מספר מונחים עבריים בתחום, אשר מתורגמים מאנגלית: Twit (הפעולה אשר מבצעת הזנת תוכן לשירות) – ציוץ (בהטייה: לצייץ, צייץ, יצייץ, אצייץ וכו’). בראשי עלתה המחשבה לתרגם את עצם שם השירות לעברית, מכיוון שהוא הפך מחברה עסקית גרידא לתופעה חובקת כל. מעתה במקום לומר Twitter בלעז, אמור ‘צייצן’ בעברית”.
האקדמיה ללשון, תמיד עם היד על הדופק אחרי שהגופה כבר התקררה, נתנה תשובה סופית באמצע אוגוסט, חודשיים וחצי אחרי הפנייה. יו”ר הוועדה למונחי טכנולוגיית המידע, אמנון שפירא, מסר לברנע כי “הוחלט שאין לדון בתרגום, מפני שמדובר במותג מסחרי (בעיקרון, אנחנו לא מתרגמים שמות מסחריים פרטיים, כגון Facebook, Google או Windows)”. נימוק דומה נתן שפירא בראיון לכותב שורות אלה, כשהסביר למה פודקאסט (תוכנית רדיו אינטרנטית) לא יתורגם לעברית – “פוד” מגיע מ”אייפוד”, הנגן של אפל. אגב, בעבר קבעה האקדמיה שהסגוויי ייקרא בעברית “רכינוע”, למרות שמדובר במותג מסחרי.
חודש לפני כן, הודיעה הוצאת הרפר-קולינס הבריטית כי תכניס למהדורה הקרובה של מילונה החשוב, Collins English Dictionary, שלוש מילים מתחום הטוויטר: טוויטר, שם עצם שמתאר את האתר ופועל שמשמעותו לכתוב הודעות קצרות בטוויטר; Twitterati, משתמשי טוויטר; ו-Twitterverse, האתר ומשתמשיו. איליין היגלטון, עורכת בכירה בהוצאה, הסבירה ל”דיילי מייל”: “כמעט לא עובר יום בלי כתבה שקשורה לטוויטר. על כן אין זה מפתיע כלל וכלל שהשנה יש לנו במילון לא ערך אחד, אלא שלושה ערכים הקשורים לטוויטר”.
ובינתיים האקדמיה ללשון העברית ממשיכה לחפש תרגום ל”רלוונטיו*ת בעידן האינטרנט”.
עלי באבא ו-140 הזבלנים
ב-1978 נשלח על גבי ארפאנט, הרשת הצבאית-אקדמית שהקדימה את האינטרנט, אי-מייל פרסומי לדגם חדש של מחשבי DEC. קהילת האינטרנט המזערית נדרשה להפרעה החדשה, שזכתה לשם “ספאם” ולהגדרה המקובלת: “אי-מייל פרסומי בלתי קרוא, שנשלח לכמות גדולה של נמענים”.
עם התפתחות הרשת והיווצרות מדיומים ודרכי תקשורת חדשים, גם הגדרת הספאם דרשה עדכון והתאמה. אי-מייל פרסומי מחבר (בין אם זה חבר אמיתי ובין אם זה חבר-רשת-חברתית) – הוא ספאם? ופרסומות חוזרות ונשנות בשורת הסטטוס בפייסבוק? ותגובה פרסומית לטוויט (רשומה) של משתמש טוויטר? ומה עם טוויט פרסומי, שכותבו ממען למשתמשי טוויטר אחרים, כלומר מאזכר את שמות המשתמש שלהם, כך שהם יראו את הטוויט שלו ברשימת הטוויטים שמתייחסים אליהם?
ומה לגבי כתיבת טוויט פרסומי ושתילת תגית פופולרית שאינה קשורה אליו, רק כדי להופיע בזרם הטוויטים של אותה תגית? בימי מהפכת-הטוויטר-שלא-התממשה באיראן, אתר “גלובס” העלה לעמוד הבית שלו חלון שמציג את כל הטוויטים שנשאו את התגית #iranelection (“בחירות באיראן”). אני ביקשתי לבחון את ההצפה הלא-מסוננת של תכנים במקרה כזה, ופרסמתי טוויטים לא קשורים עם התגית הזאת. האם אפשר להגדיר אותי כספאמר?
שני מוקדי ספאם הציפו את הטוויטרספירה העברית בחודש האחרון: סמסונג גלקסי ו-Mafia Family. הראשון, קמפיין חברתי של מקאן דיגיטל ו-Theffusion לטלפון סלולרי חדש של סמסונג, בו המשתתפים התבקשו לצייץ בטוויטר מדי חצי שעה במשך 48 שעות, תוך אזכור המותג בתגית #samsungalaxy, ומי שעמד במשימה קיבל את המכשיר.
כמה מהמשתתפים זכו לביקורת מצד טוויטרים אחרים, שטענו להתמסחרות ולספאם. הספאם השני, Mobster World, מטריד יותר. בחודש החולף הוצפו משתמשי טוויטר, ואני ביניהם, ב-DM (ר”ת של Direct Message, הודעה פרטית שרק הנמען רואה) מחברים לטוויטר, שאומר: “Hey, I just added you to my Mafia family. You should accept my invitation! :)”, בצירוף לינק.
מדובר במשחק מבוסס טוויטר, שהמשחקים בו צריכים להקים משפחת מאפיה, לגייס חברים ולבצע משימות. חלק מהמשתתפים לא הבינו שבהצטרפותם למשחק, הם מתירים לאפליקציה שלו לשלוח בשמם הודעות לחברי הטוויטר שלהם.
אז מה זה ספאם? ארז וולף, שהשתתף במבצע סמסונג, סיכם אותו בבלוגו בפוסט “ספאמר אחותך והמון קישורים”, שם כתב בין השאר: “כאשר אני כותב בחשבון הטוויטר שלי ולא מתייג אף אחד (כלומר לא מאזכר משתמשי-טוויטר אחרים, ע”ק), אני למעשה כותב לעצמי. מי שרוצה שיעקוב ויקרא אותי ומי שלא, שלא יתלונן שהתכנים שלי מפריעים לו”. מנגד, ניב קלדרון יצא נגד המבצע והסביר: “אלה אנשים מוכרים שאני עוקב אחריהם. (…) הבחירה שלי נותרת אם להסיר את עצמי מרשימת האנשים שאני עוקב אחריהם או לא. (…) הבחירה אגב אם להוריד אותם או לא היא לא נעימה לי”.
כלומר, הבחירה החופשית להיגרע מהספאם הזה אינה באמת חופשית. קלדרון מרחיב את ההגדרה של ספאם ומחשיב בו גם טוויטרים ששולחים הודעת תודה אוטומטית למי שמתחיל לעקוב אחריהם: “הם סותמים את תיבת המסרים בטוויטר ולאלה מאיתנו שבחרו לקבל נוטיפיקציות מטוויטר הן סותמות ומעצבנות אותם גם בתיבת המייל הפרטית. (…) כל אחד שרוצה יכול להתחבר לאפליקציה שתשלח עבורו הודעת תודה. זה ספאם במנות קטנות, אבל כשאתם עוקבים אחרי רבים, תגידו שלום לתיבת המסרים שלכם, היא תופקע מידיכם. אז עשו טובה לעוקבים אחריכם, אל תודו להם בטייס אוטומטי שהם עוקבים אחריכם, תהיו איתם בקשר אמיתי”.
שתיקת המתרגמים
זמן לא רב אחרי הרשעת מפעילי אתר הטורנטים הגדול בעולם The Pirate Bay ואי-הוודאות לגבי המשך פעילותו, הנחית א.ל.י.ס מכה נוספת על מורידי הסדרות והסרטים בישראל – סגירת אתר qsubs. א.ל.י.ס, ארגון ישראלי להגנה על זכויות יוצרים קולנועיות וטלוויזיוניות, פעל לפני שנתיים לסגירת מספר אתרי הורדות ישראליים.
הצעד הנוכחי הוא מכתבי איום משפטיים מא.ל.י.ס לשלושה מתרגמים פיראטיים מאתר qsubs, שיוצרים ומפיצים כתוביות בעברית לסרטים וסדרות שטרם הגיעו לארץ. במכתב נדרשים המתרגמים לסגור את האתר, מה שהם כבר ביצעו בעצת פרקליטם, ולשלם לא.ל.י.ס פיצוי של מיליון שקלים כל אחד.
הבחירה בספקי הכתוביות היא פגיעה אסטרטגית בבטן הרכה: סרטים וסדרות אפשר להוריד מאתרים ושרתים ברחבי העולם, וכשאחד נסגר אחרים באים במקומו. הכתוביות בעברית, לעומת זאת, הן תוצר ייחודי של גולשים מקומיים. אם הם יפסיקו לתרגם, לא יהיה לזה תחליף, לא בדור הנוכחי של תוכנות זיהוי הדיבור והתרגום האוטומטי.
אולי בגלל זה מקווים אנשי qsubs שיצליחו לרתום לעזרתם את אומת האינטרנט העברית. הם העלו באתרם תיבת תרומות של פייפאל למימון המאבק המשפטי, כשיעד הגיוס הוא 80 אלף שקלים. לפי מקור המקורב לקבוצה, פחות מ-2,000 שקלים נתרמו ביומיים הראשונים, בין 30 ל-500 שקל לתורם. אחר כך הם פנו למספר בלוגרים (ואני ביניהם) בבקשה לפרסם בבלוגיהם קריאה לתרום למאבק.
האם אותם ישראלים שלא רוצים לשלם על סרטים וסדרות יוציאו כסף כדי להגן על מתרגמי ההורדות שלהם?
סום וקסום ובשום ונפלא
לפי החוק היבש, גם ניר בסן עלול להיחשב פיראט. בסן, בן 21, אוסף מזה חמש שנים תוכניות נוסטלגיות מהטלוויזיה הישראלית, מ-1966, השנה בה הוקמה הטלוויזיה החינוכית, ועד לשנת 1998, “שבה לדעתי התחילה הטלוויזיה לילדים בשלבי ההתדרדרות שלה”.
“לפני שלוש שנים החלטתי להעלות קטעים ליוטיוב, בשביל שכולם יוכלו להנות מהם”, הוא מספר. “יש כאלה אנשים שהיו מעדיפים לשמור את התכנים לעצמם, אני מעדיף להפיץ את זה לכולם”. בחשבון שלו ביוטיוב, youtube.com/nirbas, יש למעלה מ-400 סרטונים. “התגובות שאני מקבל הן מאוד מפרגנות, הרוב הן בסגנון ‘החזרת אותי לילדות’, ‘אתה עושה עבודת קודש’ וכאלה”.
האם הוא לא חושש מבעלי הזכויות (שלאחרונה הקימו אגב את 23tv.co.il)? “בארץ לא ממש אכפת לערוצים שמעלים קטעים שלהם לאינטרנט, אבל בחו”ל הרבה יותר מקפידים, במיוחד כשמדובר בפרקים מלאים. אבל אני משתדל לא להעלות פרקים מלאים, בשביל זה יש אתרי נוסטלגיה. כמובן שיש פחד שיסגרו לי את הערוץ, ובטוח זה יקרה מתישהו, אבל כל עוד אנשים נהנים מהדברים, למה להפסיק?”
בסן היה שמח להעמיד את כישוריו לרשות ערוצי הטלוויזיה השונים: “אני לא עוסק כרגע בשום דבר, אבל מאוד הייתי רוצה לעבוד בארכיון של איזה ערוץ כמו החינוכית, ערוץ 1 או ערוץ הילדים, כדי לראות איך הכל מתנהל שם ואולי לעזור בסידור או משהו”.
גילוי נאות
במועד הכתיבה עבדתי ב-newPR.
מבחן גנירויט
מבחן גנירויט: כמו מבחן טיורינג, רק שבמקום שמחשב יצטרך לשכנע בנאדם שהוא (המחשב) אדם, אדם צריך לשכנע מחשב שהוא (האדם) אדם.
דוגמה למבחן גנירויט: CAPTCHA.
דוגמה למבחן גנירויט שלא עברתי: 
מותו של אסף רמון: בטוויטר לא מכירים בצנזורה
כאן אפשר להגיב על האייטם.
מעיין כהן, מותג עיתונאי משל עצמה
העיתונאית מעיין כהן עזבה את כלי התקשורת בו היתה שכירה (דה-מרקר) כדי להמשיך לעשות את אותו הדבר באתר חדשות טכנולוגיה שהיא עצמה הקימה. כעת יעמוד למבחן המודל העסקי המקורי שמאחורי “140”. מנכ”ל נענע10, גיא אליאב, שמנהל עבורה את הצד המסחרי ומקדם את התכנים שלה באתרו, מסביר: “יותר קל לי למכור חסויות אצלה מאשר בערוץ המחשבים של נענע, כי זה ממותג”. “אני רואה את עצמי כעיתונאית לכל דבר, ומחויבת לסטנדרטים עיתונאיים רגילים, אם זה מבחינת גילוי נאות ואם זה מבחינת יחסים עם גופים מסוקרים”, אומרת כהן. “הייתי בפלטפורמה העיתונאית הכי טובה שיכולה להיות. אני חיפשתי משהו אחר: אני רציתי לקדם את מעיין, את עצמי, ולהיות הבוסית של עצמי”. לכתבה המלאה באתר העין השביעית >>
כאן אפשר להגיב על הכתבה.
חסה מביאה סרטן
כן, אני יודע שכולם כבר פרסמו את זה, אבל בכל זאת – קבלו את פשקוויל החסה באדיבות יוחאי
.
וזה המקור:
עוד על פשקווילים מן הארכיף: אחת, שתיים, שלוש, ארבע.
נא לשלוח פקס לאינטרנט
פוסט של שחר גולןבתמימותי, חשבתי שאוכל להיטיב עם העולם בסדרת הפוסטים שלי מה דפוק באינטרנט הישראלי היום?, אבל היום הבנתי שאין עם מי לדבר: איגוד האינטרנט הישראלי שלח לי (ולשאר חברי האיגוד) מכתב (עשוי מנייר) בדואר (עשוי מצבי) בו הוא מבקש שאשלח אליו נושאים לדיון בעזרת הפקס (עשוי טררר…ברר…). צריך לקרוא את זה שוב כדי להאמין.
כאילו,
מי אני,
מה אני,
עם מי אני יוצא למלחמה,
ובשביל מה.
שחר גולן הוא אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com
מן הבלוגוספירה:
• רועי שלומי מבקר את איגוד האינטרנט
• מצטרפים לאיגוד כדי לשנות מבפנים: שרון גפן, יובל דרור, שלו בן ארי, יהונתן קלינגר, טל גלילי
• דובי קננגיסר מתייחס לעלות הדומיינים
• איגוד האינטרנט מגיב
• רועי שלומי מגיב לתגובה
___________________
היה זה פוסט של שחר גולן, אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com
להזמנות חייגוגל: פרסום מחרוזת חיפוש במקום טלפון או כתובת אתר
מודעה עם מספר טלפון או כתובת אתר? פחחח, מי יכול בכלל לזכור מחרוזות כאלה ארוכות. עסקים קטנים משקיעים ב-SEO ושולחים את הלקוחות הפוטנציאליים לחפש אותם בגוגל. השיטה נצפתה בין השאר בפרסומות ברדיו אזורי (“המחבת הבריא”, השגיאה במקור), כרזות (“הקלד בגוגל כנס 50 אורט כפר סבא”) ואפילו בעלון החזרה בתשובה (“יש לך גוגל בבית?”, נשאלה תינוקת-שנשבתה לפני שקיבלה רשימה של שמות אתרים בלי כתובות). אחד מהמפרסמים הללו הוא השרברב ארז גרינברג (43), שעל הטנדר שלו תמצאו את הסלוגן “‘פותר הבעיות’ חפש בגוגל”. אתרו נמצא, כמובן, בראש תוצאות חיפוש הביטוי “פותר הבעיות”. הנה הסיפור ב”כלכליסט” >>
המודעה הבאה, שצילמתי בתחנת רכבת, לוקחת את הסיפור צעד קדימה. רשת מכללות מעוף לא קוראת ללקוחות הפוטנציאליים לגגל “התחייבות לציון 90 בבגרות”: היא מגגלת זאת עבורם, ומציגה במודעה את עמוד התוצאות הראשון.
גם אם נתעלם מתביעת הפרת סימני המסחר שהחברה אולי תחטוף מגוגל, צריך לזכור שכשאתם עושים קמפיין על מחרוזת גוגל, אתם תמיד לוקחים סיכון שמישהו עם כישורי SEO טובים יותר יגנוב לכם את הפוקוס. גולש בשם “צחי ק” כתב באתר “מאמרים”:
לאחר שקראתי מספר מאמרים בעיתון מקומי פתאום תפסה את עיניי פרסומת שקצת הציקה לי והיה כתוב בה כך:
“שימו לב: גוגל עשה את העבודה בשבילכם מבין כל מכוני ההכנה לבגרות רק רשת מכללות *** מתחייבות לציון 90 בבגרות” וצירפו תמונת מסך של מנוע החיפוש גוגל בו הם מופיעים ראשונים בביטוי ” התחייבות לציון 90 בבגרות!” מי שקצת מבין בקידום אתרים יכול להתעצבן בקלות מכיוון שאין כל בעיה לקדם אתר בביטוי כל כך ארוך שאף אחד לא מחפש ובעל ציון רלוונטיות נמוך.. עקב כך לקחתי על עצמי להרים אתר ולקדם אותו באותו הביטוי “התחייבות לציון 90 בבגרות!” לאחר יומיים שבאתר היה באוויר וקישור אחד נכנס (ועוד מחתימה בפורום) האתר הגיע למקום השני ועבר את התוצאה של המכללה אני מתעתד להגיע למקום הראשון בעוד שבוע-שבועיים ולהוכיח למכללה שהיא לא יכולה לפרסם מצג שווא ולשקר על הציבור שמחזיק מגוגל כאילו והיה בורא עולם..
האם אני צודק במאבקי? נראה לי כן.. אם הינכם רוצים לעזור בפרוייקט הנ”ל אשמח אם תכניסו גם אתם קישורים בכל מקום אפשרי תחת הביטוי:
התחייבות לציון 90 בבגרות! ולקשר לכתובת http://bagrot.berale.biz
באתר הנ”ל תוכלו גם לראות את הפרסומת המדוברת.
הפצצת הגוגל הצליחה: bagrot.berale.biz הוא כעת התוצאה הראשונה לחיפוש הזה. צחי ק אינו גולש תמים שרוצה להוכיח את מכללת מעוף: האתר שקידם הוא כעת מגרש חניה לפרסומות למכללות ובתי ספר. הטקסט שלו הוסר מאתר “מאמרים”, אבל את המכה שלו הוא כבר עשה.
קו איל נקודה קום
פוסט אורח של סיני גז
שאלתי את ריקי כהן לפני מספר חודשים מדוע אתר האינטרנט החדש שלה מסתיים בסיומת הדומיין co.il ולא ב-com. היא שאלה מה ההבדל ולמה זה משנה, ואמרתי שלדעתי אין הבדל ודווקא בגלל זה עדיף לבחור ב-com. היא הביעה תמיהה, אז הרחבתי ואמרתי ש-com הוא זול יותר, בינלאומי, קצר בתו אחד ו…כן, אין ממש הבדל, אז עדיף לקחת את הזול יותר (אם הצלחתם לתפוס את הדומיין המבוקש כמובן). מין גישה ישראלית שכזו.
נראה שבביצה הקטנטנה שלנו רבים בוחרים ב-co.il. למה? עדיין לא ברור לי. רוב אתרי החדשות הישראלים יושבים על דומיין שמסתיים ב-co.il, אבל זה עניין שלא מתקיים רק במחוזותינו. אתרים מקומיים (מונח מוזר מאוד כאשר מדברים על אינטרנט) בעולם כולו מסתיימים עם סיומות מקומיות ולא עם הסיומות הכלליות com או info. אני יכול לקבל את הטענה שאתרים ממשלתיים או אתרי חדשות מקומיים צריכים תו זיהוי מקומי, הרי לצורך כך נוצרו הסיומות הללו מלכתחילה, בשביל ליצור איזו קידומת אינטרנטית על פי חלוקה גיאוגרפית. אבל מה לגבי אתרים של חברות, בלוגים, אתרים אישיים וכל אתר אחר שאין לו נגיעה מקומית בהכרח?
חוץ מזה שאני חובב גדול של משחקי דומיינים כמו del.icio.us או ktzr.us, נראה לי שאם אנשים יתאמצו הם יוכלו למצוא אלטרנטיבות מגניבות, אולי אפילו נכונות שיווקית ומיתוגית הרבה יותר, בלי קשר לסיומת הגיאוגרפית (למשל tv). האם העובדה שמדובר בבלוגר ישראלי או באתר שישראלי מחזיק בו היא סיבה מספקת לקשור לו סרט מקוון כחול לבן? האם לדומיינים מקומיים באופן כללי, ולדומיינים ישראליים בפרט, יש בכלל יתרון על פני דומיינים כלליים עבור אתרים של חברות או בלוגים?
סיני גז הוא עיתונאי ומפעיל “השאלון“
הלוגו החדש של נענע10
נענע10 נפטרים בימים אלה מהעיצוב של נוויל ברודי (אחרי מקצה שיפורים אחד שכבר עשו לו) ומשיקים את העיצוב החדש. בין השאר הם הכניסו שינויים בלוגו, שבו עסקנו נרחבות בעבר, ואף חיפשנו לו תחליף, גם כשיוסי מימן איים להפסיק את המימון.
הלוגו הישן – הדבקה של הלוגו של נענע ללוגו של ערוץ 10.
הלוגו הנוכחי. זאב חספר, מנכ”ל נענע בעת השקת העיצוב החדש, אמר שזה “נענע בחזקת 10”.
הלוגו החדש – ה-10 הורד לחצי התורן, ונענע כבר לא בחזקת עשר.
בפבאייקון (לוגו האתר בשורת הכתובת בדפדפן), הלוגו החדש נראה כמו המילה no.
מה הלוגו החדש מזכיר לכם? גם לי. וואלה ונענע10 הופרדו בלידתם.
ג’יובל אומר שהעיצוב החדש החדש החדש של נענע10 מזכיר לו את אחד העיצובים הקודמים של וואלה. אם למישהו יש עותק של ההומפייג’ של וואלה שנראה כמו זה, שיטקבק או ישלח ל-ido@room404.net. או תטקבק. או תשלח. תודה.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
