זה כורה, שהדרך מתמשכת
“גולדסטיישן” הוא משחק וידאו שבו השחקן מפעיל קבוצת כורים על אסטרואיד עשוי זהב, שצריכה לכרות את המתכת היקרה, להתיך למטילים ולהעמיס על עגלה רתומה לסוס. במהלך העבודה מתים פועלים ואחרים מחליפים אותם. המטרה היא להגיע לעשרים מטילים, אולם כשמגיעים אליה אין חיווי ויזואלי או קולי על הנצחון, שמקובל במשחקי מחשב, והכורים ממשיכים לעבוד ולמות.
היצירה של עידו שטרן, שהוצגה בדצמבר בגלריה פוסטמסטרז בצ’לסי, מזמינה את השחקן בעל המודעות החברתית לחשוב על המשכורות המגוחכות והחיים הזולים של עבדי תעשיית האלקטרוניקה, שמייצרים את מכשירי הקצה שבאמצעותם הוא משחק, או על החיים שלו, משחק סיזיפי עם מטרה חסרת משמעות וסוף שמגיע בלי שום חיווי קולי או ויזואלי, שמקובל במשחקי מחשב.
להקדים טכנותרופה לטכנומכה
אני עושה אהבה ברשת
כשאני חושף את האהבה שלי, כל אלו שמחוברים לרשת יכולים לראות אותה
וגם אני יכול לראות את שלהם
אינני מתבייש עוד
אני משתף
אני משתף את כל כולי ברשת
האהבה שלי פונה לכל מי שמחובר לרשת
לכולם, גם לאויבינו הגדולים ביותר
וגם אויבנו משתפים את כל כולם ברשת
כשאני מתחבר לרשת, אני עושה אהבה עם כל מי שמחובר לרשת
סקס זה בראש, לעשות אהבה זה ברשת
– מתוך “תנאי שימוש” / צאלה כץ.
כשהם עובדים כמו שצריך, מחשבים ורשתות מידע נתפסים ככלים שנועדו להקל על חיינו. המיצג “מ^^ב^ אט&ינג” מספר על ילד שנשאב לעולם הטכנולוגי במהלך חיפוש תרופה למחלה. הטכנולוגיה שמעורבת ביצירה ובהצגה שלו מקשה על הצופים. היא מקשה גם על היוצרים, קבוצת “בנות טיורינג” – אמנית הרשת והאינטראקטיב Batt-Girl, המלחינה ואמנית הסאונד דגנית אלייקים, ואמן הרשת ערן הדס. השלושה עוסקים בטכנולוגיה לפרנסתם, ליצירתם ולמחקרם. המסקנה המתבקשת היא שהקשיים הטכנולוגיים הם בחירה אמנותית: עלילת המיצג רומזת שהמחלה היא הטכנולוגיה עצמה.
המכשול הראשון הוא שם המיצג, שנכתב בפקאצית (וליתר דיוק, פקא’3ת), עגת הכתיבה עמוסת הסימנים-המחליפים-אותיות של הפקא3!ת, נערות שנולדו וגדלו אל תוך הרשת והבלוגים. אלו לא יתקשו להבין שמדובר ב”מייבי אטנדינג”, התשובה הלא-מחייבת להזמנה לאירוע בפייסבוק, עבור מי שלא יודע, לא החליט או לא רוצה לומר אם יגיע או לא.
המונולוגים והדיאלוגים מורכבים מציטוטים ממחזותיו של ברטולד ברכט “האומר כן” ו”האומר לא” בתרגום אהרן שבתאי, טקסטים נבואיים של אלווין טופלר על עתיד האדם ברשת ו”תנאי שימוש” של משוררת הרשת צאלה כץ, דמות שמאחוריה עומד הדס.
סרטון המיצג נוצר באמצעות Xtranormal, סביבה וירטואלית שמנפיקה אנימציה בסיסית ודיבור מסונתז לפי טקסט. הסביבה לא תומכת בעברית, ובנות טיורינג הזינו לתוכה דיאלוגים בעברית בתעתיק לטיני, ובחרו בהמרה לדיבור בספרדית. את הרופא מגלם קולו המוקלט והמסונתז של עיתונאי ואמן הרשת הוותיק עידו אמין, והדס מגלם את הילד, היחיד שזוכה לקול אנושי בלייב.
הווידאו מלווה בכתוביות בעברית-פקאצית, תחום עניין של Batt-Girl, שאומרת: “הדמויות מפוקצות, והן הולכות ומתפקצות”. דימויים חזותיים נוספים נאספו בסביבות וירטואליות, סרטי הדרכה לאפליקציות ואנימציות ASCII (ומי שלא ראה סרטון פורנו של מין אוראלי בתווי אסקי צבעוניים לא ראה שמחת בית השואבה מימיו).
המוזיקה מנוגנת באמצעות סביבת התכנות הגרפית פתוחת הקוד Pure Data. “יש סינתסייזר של פסנתר, ואני בונה את ההתנהגות של הסינתי ומשנה אותה כל הזמן”, מסבירה אלייקים. הפעימות האורקוליות של הסינתיסייזר מייצגות את לבו הפועם של הילד בסיפור.
“הדמויות שהן נחרצות מדי ומייצגות את העולם הישן זה המורה, הרופא והאמא”, אומר הדס. “לילד יש עוד סיכוי. זו אמירה אוניברסלית שההחלטה עדיין בידינו”.
מ^^ב^ אט&ינג יוצג בערב הפתיחה הרשמי של שנת האמנות של תל אביב ב-24.3 בגן הפסלים במוזיאון ת”א.
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מרץ 2012 של מוסף פירמה של גלובס
“בכיכר העיר הזאת אפשר לבצע לינצ’ים” | הדיקטטורה של כיכר זאקרברג
בסוף פברואר נסגר פרופיל הפייסבוק של אורלי פלדהיים, ויומיים אחר כך נסגר זה של יגאל שתיים, אחרי בקשות מרובות שהשניים קיבלו מפייסבוק לאמת את זהותם. בעוד פלדהיים רחוקה מלהיות חיית פייסבוק, שתיים הוא פעיל שמאל קיצוני פעיל ביותר ברשת החברתית, שכבר נחסם בפייסבוק בעבר אחרי מריבות עם פעילי ימין. המשותף לשניים: ניהול דף הפייסבוק של יוזמת “מרק לוינסקי” להאכלת פליטים בגינת לוינסקי בתל אביב. “לא פרנואידי מצדי לחשוב שזה מכוון. במיוחד אחרי שיצאנו נגד גופים שלא מטפלים כראוי בפליטים”, אומר שתיים. זו רק השערה, כי הדיקטטורה הפייסבוקית לא נותנת לנחסם הזדמנות להתעמת עם המתלוננים, שהביאו לחסימתו בנימוק שקרי שהפרופיל שלו פיקטיבי.
בשנה שעברה הצליחו התנועה לאיכות שלטון, חברת מועצת עיריית תל אביב תמר זנדברג והביקורת הציבורית להביא לביטול הנוהג הפסול של עיריית תל אביב לדרוש תשלום ממארגני הפגנות בשטחים ציבוריים ולחייבם להוציא רשיון עסק. נשיאת בית המשפט העליון דאז דורית ביניש כינתה את דרישת התשלום “מוזרה”, והעירייה גיבשה נוהל חדש שמגביל את דרישת התשלום וביטלה את הצורך ברשיון עסק. הפגנה, הבינה העירייה, היא זכות יסוד במשטר דמוקרטי, והטלת מגבלות ביורוקרטיות וכספיות עליה עשויה להוות פגיעה בזכות הזאת.
כמו בעולם הפיזי, גם בפייסבוק כל אדם הוא אקטיביסט בפוטנציה, כמו הגולש שצילם חטיף פסק זמן בארה”ב זול מזה שבארץ והצית מחאת תג מחיר נגד שטראוס. אלא שבניגוד לכיכר רבין, כיכר זאקרברג כפופה לשליט יחיד ואין בה בג”צ. “אנחנו יודעים שכדי להסיר צריך לעצבן את האלגוריתם, אבל כדי לחזור אתה צריך לפנות לבני אדם”, אומר שתיים. “ברור לי שיש 800 מיליון משתמשים, ושאי אפשר על כל צבוטותי וקוטותי לערב את מר צוקרברג. אבל אם בכיכר העיר הזאת אפשר לבצע לינצ’ים, ואף פעם אף אחד לא משלם על זה, יש בעיה”.
התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון מרץ 2012 של מוסף פירמה של גלובס
ניסוי פוליטי: האם אומת הרשת תממן סקר בקרב מתפקדי קדימה?
קדימה, המפלגה הגדולה באופוזיציה ובכנסת, נערכת לבחירות המקדימות, אולם בתקשורת לא פורסם סקר שנערך בקרב מתפקדי המפלגה, למעט הדלפה חלקית מסקר שנערך עבור המתמודד אבי דיכטר. העיתונאית טל שניידר, כותבת הבלוג הפוליטי “פלוג”, חושבת שיש כאן בעיה, והחליטה לפתור אותה: היא מתכוונת לערוך סקר כזה, שימומן מתרומות הגולשים.
“שבועיים לפני הבחירות בקדימה, זו פעם ראשונה שהולכים לבחירות במפלגה כזאת גדולה בישראל ואין שום סקר בקרב ציבור המתפקדים של קדימה, 96 אלף איש, שמאפשר הצצה להלך הרוח בתוך המפלגה. האם באמת הציבור רוצה להדיח את היו”ר ולהחליף אותה, או כפי שהיא טוענת, שאנשי המפלגה עדיין תומכים בה”, אומרת שניידר. לדבריה, “זה נובע מהכשלון הגדול של הסוקרים ב-2008 לחזות את תוצאות הבחירות הפנימיות. אז הסקרים צפו לציפי לבני נצחון מוחץ, ומופז קיבל רק 431 קולות פחות ממנה, אחרי שסקרי המתפקדים הראו במשך זמן רב פער אדיר לטובתה. מאז הסוקרים נמנעים מלסקור מתפקדים, הם חששו לסקור מתפקדים בבחירות לעבודה שנערכו לפני חצי שנה, וכלי התקשורת הממוסדים גם הם מפחדים לעמוד מאחורי סקרי מתפקדים”.
“הסוקרת דפנה גולדברג-ענבי, שהיתה בעברה הסוקרת הרשמית של ראש הממשלה אהוד ברק וביצעה סקרים פוליטיים שנים רבות, הציעה שנעשה סקר מטעמנו ב’פלוג’. אחרי דקה של חשיבה אמרתי שצריך לממן את זה באמצעות הגולשים, כי לי באופן אישי אין סכום כזה להוציא על סקר. אם הפרויקט יצליח ואצליח לגייס את הסכום מהגולשים, הציבור ישתתף בסקר שמביא מידע חשוב, ועקפנו את הקושי. התהליך יהיה שקוף, מה שלא עושים היום בסקרים. נעשה את זה כמו שנהוג לעשות את זה בארה”ב, ממה שאני מכירה מהתקופה שהייתי כתבת שם. נפרסם את כל השאלות, את כל הפילוחים, דפנה תתן את כל המידע שיש בידיה בלי להסתיר שום דבר. היא עושה את זה בחינם, מרגיז אותה מקצועית שהסקרים שמראים היום בחדשות לא שקופים לציבור. אני עושה את זה כי אני רוצה שיהיה יותר מידע לציבור בנושאים פוליטיים, מה שאנחנו מדסקסים בבלוג על הזמן”.
הכסף מיועד למימון הטלפנים, שיתקשרו למדגם של 400 חברי המפלגה וישאלו את השאלות. הגיוס מתבצע באמצעות אתר “מימונה”, גירסה ישראלית של אתר המימון המבוזר קיקסטארטר. השיטה קובעת כי רק פרויקט שיצליח להגיע לסכום היעד בתאריך היעד יקבל את הכסף. אם לא יגיע ליעד, הכסף לא ייגבה מהגולשים.
כמה כסף את צריכה לגייס?
“אני צריכה 6890 ש”ח, והצבתי את היעד של הגיוס עד 31.3. הגיוס מתחיל היום וימשך עד יום ראשון ה-18.3. הסקר הטלפוני ייערך ב-18 או 19 במרץ, דפנה ואני נעבוד על הניתוח וב-20 במרץ, שבוע בדיוק לפני הבחירות, הסקר יתפרסם בבלוג”.
חברי פייסבוק מאחלים יום הולדת שמח לחברה שכבר אינה עמנו
בחודש שעבר צוין יום הולדתה של אלונה קורן, בעבר כתבת כלכלית ואשת קידום ושיווק באינטרנט. כמה עשרות מחברי-הפייסבוק שלה איחלו לה, כנהוג אצל אומת הרשת, יום הולדת שמח על גבי הקיר שלה. בין השאר:
• “אלונה = ברכות ליום חגך שחל בשבת אביבית = בריאות ואושר עד מאה ועשרים”
• “אלונה בוקר טוב ושבת שלום לך מזל טוב ליום הולדתך !”
• “יומולדת שמח יקר, מזל טוב. להמוני דקות שיצטרפו יחד לזמן גדול של חוויות, עשיה, ואושר מהכל”
• “מזל טוב ליום הולדתך. מי ייתן וכל משאלות ליבך התגשמו [כך במקור] תמיד לטובה”
• “מזל טוב אלונה . וכל שתבקשי לו יהי”
לקורן למעלה מ-1500 חברים בפייסבוק, רבים מהם, אפשר לשער, מכרי פייסבוק בלבד, ואחרים לא מכירים אותה אישית, אך הציעו לה חברות-פייסבוק מסיבות מקצועיות. הקיר שלה פתוח לכתיבה לכל משתמש פייסבוק, גם כאלו שאינם חברים שלה. דפדוף בקיר הפייסבוק של קורן מגלה כמה עשרות איחולים ליום ההולדת, וכמה חודשים אחורה, הודעות אבל והספד על מותה מסרטן באוקטובר אשתקד, עוד טקס של אומת הרשת שמעתיק ומתאים מנהג מהחיים הפיזיים אל החיים הווירטואליים.
רוב המברכים ליום ההולדת של קורן אינם חברים קרובים, שמכירים אותה וידעו על מותה. חוסר הידיעה טוען את הברכות שלהם באירוניה, לעתים מצמררת. אחת שכן ידעה כתבה לה יומיים לפני התאריך: “אלונה השבוע יש לך יומולדת. מקווה שאת בטוב עם נשמות טובות שיחגגו איתך ויאהבו אותך. מתגעגעת, גליה”. אחרת פרסמה תגובה חוזרת לברכות: “למי שלא יודע. אלונה נפתרה [כך במקור] לפני כמעט חצי שנה”.
הכתב הכלכלי של “ישראל היום”, חזי שטרנליכט, סיכם בסטטוס על הקיר של קורן:
פייסבוק מלמד אותך הרבה דברים. כמו למשל שלאחרונה חל יום ההולדת של Alona Koren. הבוקר גיליתי בתדהמה שאלונה קורן נפטרה באוקטובר האחרון. לא הכרתי אותה אישית, רק פעם כשהייתי כתב שוק ההון במעריב או בביזפורטל. אבל זה לא מנע מעשרות “חברי פייסבוק” לאחל לה יום הולדת שמח (כולל “מלא ריגושים”) על הדף שלה ליום הולדת. קצת שופך אור על המונח “חבר פייסבוק”. יהי זכרה ברוך.
אין בי לעג לאנשים שמברכים אדם זר מתוך אהבת אדם או טוב לב. הכשלים הם בממשק בין הטכנולוגי לחברתי. הכשל הראשון הוא הבחירה של הרשת החברתית להשתמש במילה “חבר” (friend) לכל אדם שעמו אנחנו בקשר בפייסבוק, שמטעינה את היחסים הללו במשמעויות שלא תמיד מתאימות להם. “חבר”, בהיעדר מילה מתאימה אחרת, אבל כנראה גם כהחלטה אסטרטגית של פייסבוק. הכשל השני הוא שטרם נמצאה דרך לעדכן על מותו של אדם בנוכחות הרשת הפייסבוקית שלו. גם אם תימצא, ספק אם תופעל: מי רוצה לגלות על מותו של חבר או קרוב דרך פייסבוק? [תיקון] קיים טופס לדיווח על מותו של אדם והפיכת הפרופיל שלו לעמוד זכרון. תודה לאיציק אדרי שעדכן אותי בכך. [\תיקון]
תודה לנתאי פרץ שדיווח לי על הסיפור.
כל זה בשביל קסדה?
כדי לבלוט בין אינספור סרטוני מצלמות המעקב שמתעדים אנשים גונבים דברים, אתה צריך להפוך את סרטון גניבת הקסדה שלך למערכון אינטרנטי. אז זה מה שניר גודאי עשה.
• עוד: גיאחה ועלילות המחשב האבוד
טוב, די
“שלום מר יאיר לפיד, רציתי לברר מהי עמדתך בנושא כובעי ארנבים”, כתבה הקומיקסאית רחלי רוטנר בתחילת השבוע בדף הפייסבוק של לפיד. הארנבים היו החלק הצמרירי ביום האינטרנטי הקשה של הפוליטיקאי הטרי, שהצליח לאבד את שלוותו מול שאלה מהתחום הבטחוני מהצד השמאלי והפך, כמקובל אצל אומת האינטרנט, למם ויראלי.
הקיר של לפיד, אבחן אחד הגולשים, הפך ל-ynet: המקום שאליו מגיעים מגיבים מימין, משמאל וממשרדי הטוקבקים בתשלום, אקטיביסטים ומשועממים, לדון בנושאים שעלו בכתבות ולהעלות אג’נדות משלהם. השאלה שהקפיצה את לפיד היתה: “מה עמדתך בנוגע למעברן של ארבע סטודנטיות למגדר וזכויות אדם מעזה לגדה המערבית. […] מערכת הביטחון מסרבת באופן גורף לאשר לסטודנטים מהרצועה לצאת ללימודים בגדה”.
למה להציג שאלה כזאת ללפיד, ח”כ/שר/ראש-ממשלה עתידי (48 אלף חברים בפייסבוק), ולא למי שיושבים כרגע ליד ההגה, כמו ראש הממשלה (159 אלף חברים), שר הפנים (5,514 חברים) או שר הבטחון (1,893 חברים)? “יאיר לפיד עשה את הטעות של לענות. הוא עונה”, מסביר שואל, איתמר שאלתיאל, רכז מדיה חדשה בארגון “גישה”. “שאלתי אותה שאלה את שר הבטחון בפייסבוק, הוא לא ענה לי מעולם, ביקש שאשלח את השאלה במייל, עבר חודש ולא שמעתי ממנו”. בעקבות הדיון הקדימו ב”גישה” את קמפיין “עושים UNDO לסגר“, שמציג התנגדות לסגר האזרחי מצד אנשים שלא חשודים בשמאלנות רדיקלית, כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו.
לפיד עונה, אבל אי אפשר להגיד שהוא מקיים דיאלוג עם הציבור. כששאלו אותו על סמים קלים, חסם כמה מהמגיבים. כשפרסמו אצלו סרטון של ב. מיכאל, שמנה שגיאות גסות בטוריו, הוא הגדיר זאת כ”להעלות אלי לקיר מישהו שמשמיץ אותי” – משמיץ, לא מעביר ביקורת לגיטימית. כשנשאל הסטודנט לתואר שלישי על הסטודנטיות הפלסטיניות, השיב לגוף העניין: “אני תמיד תומך בעמדת מערכת הבטחון. צה”ל אינו ‘מנגנון חושך’, אלא צבא מוסרי המגן על חיינו ושומר עלינו”. כשהגולשים לא הסתפקו בתשובה הזאת, הוא אמר: “הבנתי את השאלה, רק לא עניתי את התשובה שרציתם”. ולבסוף: “טוב ביי.” אומת האינטרנט התנפלה על משפט הכניעה והפיצה אותו לכל עבר בעשרות גירסאות ועיבודים גרפיים.
הסקרים החמיאו ללפיד עם הודעתו על כניסה לפוליטיקה, ועם הזמן הם החמיאו פחות ופחות. נדמה שלפיד מנצל את הזמן שהתפנה לו לשבת עם המחשב (או האייפד) ולריב עם מגיבים. הוא יודע לנאום, אבל נראה שקשה לו המעבר מכתיבה סטרילית בין ארבעה קירות למגע ישיר, מיוזע ומלכלכך עם הציבור. זה מאוד לא פוליטיקלי קורקט להגיד, אבל עד שיהיה תאריך לבחירות מוקדמות, אולי עדיף שהוא יהיה יפה וישתוק.
התפרסם במקור בגירסה מעודנת “מוסף הארץ”, 24.2.2012
הראיון המלא עם איתמר שאלתיאל:
מה אתה מחפש שם, בעמוד של יאיר לפיד?
“בהתחלה העליתי שאלה מטעם ארגון ‘גישה’ על מעבר סטודנטיות מעזה לגדה. באמת בתמימות. התשובה שלו היתה כל כך מפתיעה ומרתיחה עבורי שהמשכתי לשאול שאלות מטעם עצמי.
למה לא תשאל את ראש הממשלה, או שר הפנים, או שר הבטחון, או יו”ר האופוזיציה?
“יאיר לפיד עשה את הטעות של לענות. הוא עונה. שאלתי אותה שאלה את שר הבטחון בפייסבוק, הוא לא ענה לי מעולם. הוא ביקש שאשלח את השאלה במייל, התעקשתי שזה יהיה ציבורי, בסוף שלחתי לו במייל, עבר חודש ולא שמעתי ממנו. אני גם נטםל לדני דנון, אני נטפל למי שאני יכול. אבל יאיר לפיד עונה. יש לי ויכוחים הרבה יותר רציניים איתו מאשר ‘טוב ביי’, אבל מאחר שהתשובות שלו כ”כ מגוחכות, יש פה הזדמנות נהדרת. הוא נתן לי את הפתח ואני אנצל”.
איזה פתח? מה אתה מנסה לעשות שם?
“הוא מעולם לא ענה לשאלות בטחוניות, לשאלות בנוגע לכיבוש, עד כמה שאני יודע. כאן לראשונה הוא אשכרה עונה לשאלות בנושא הזה, ורואים מה העמדות שלו. אני חושב שהוא ענה ל’גישה’ כמו שהוא ענה כדי להפוך את עצמו ליותר ימני מהליכוד. הוא ענה תשובה שנועדה להציג אותו כלא-עוכר ישראל, בניגוד לארגוני זכויות אדם כמו שהוא תופס אותם, ככה”נ. לבוא ולחשוף את התשובות שלו זה שירות לציבור, וגם שירות עבורי. ואם זה אומר שהוא יוצא מגוחך, אז יאללה, בכיף”.
אז בעקבות התשובה הזאת לא תצביע לו :)
“נראה לי שמה שקורה באמת אצל יאיר לפיד זה שהוא עונה לאנשים, וזה ייאמר לזכותו, אבל הוא עונה כאילו הוא עונה לראיון עיתונאי. יש לו מסר, הוא עונה והוא חושב שבזה זה נגמר. ובאמת עיתונאים מנומסים לא לוחצים, אולי שואלים עוד שאלה וממשיכים הלאה. פה אנשים מתעקשים להבין מה הוא רוצה. מבחינתי זה מרתק לראות את זה קורה. איש של המדיה הישנה מנסה לפעול במדיה החדשה, וברגע שהוא נתקל בקצת לחץ, נשבר. ה’טוב ביי’ היה דוגמה מעולה – הוא היה כל כך בלחץ. אני חושב שזה המומעד הראשון שהפייסבוק שלו עומד לשבור אותו. בטור שלו הוא בוחר על מה לכתוב, בסטטוסים שלו הוא בוחר על מה לכתוב, ופתאום כשמציבים מולו שאלות ורואים איך הוא משתדל לא לענות עליהן, אתה גורר אותו למקומות לא נוחים. אם הוא היה נבון יותר הוא יכול היה לומר, אני לא מתמודד על הנושאים הללו. התשובות שלו מפילות אותו, אני סתם נהנה מהמופע”.
דיברתי גם עם פעיל המחאה החברתית אסף לוי, שנחסם מהעמוד של לפיד, אבל יריעת העיתון קצרה, אז הנה: “המוטיבציה שלי היא פשוטה: בעיני הוא מגדיר מחדש את המושג צביעות, והעקיצות שאני שולח לכיוונו, באופן די עקבי אני חייב להודות, הן כמו סיכות קטנות על בלון נפוח. אני מסתכל עליו ורואה שאין דבר כזה יאיר לפיד האדם, יש רק יאיר לפיד הפרסונה הטלוויזיונית. אני חושב שכל ההוויה שלו, המהות שלו, היא טישטוש מוחלט של הבנאדם לתוך הדמות הציבורית שהוא בנה. בסופו של דבר הוא פוליטיקאי שנולד בטלוויזיה, אף פעם לא הזיע ואף פעם לא ממש התאמץ להשיג משהו”.
דייויד מצייר על הקירות של פייסבוק
ב-2005 שכר שון פרקר, הנשיא-המייסד של פייסבוק, את שירותיו של אמן הגרפיטי דייויד צ’ו לצייר על קירות המשרדים הראשונים של הרשת החברתית הצעירה. בפגישה ביניהם במשרדים, פרקר נתן לצ’ו הכוונה אמנותית: לצייר כמה זרגים (“cocks” במקור) שהוא רוצה. צ’ו, לפי דיווח של גוקר, שרבט במהירות אישה עומדת על ארבע.
פרקר הציע לשלם את שכרו, כמה אלפי דולרים, במזומן או במניות. צ’ו חשב שפייסבוק היא “מגוחכת וחסרת טעם”, אבל לקח את המניות. הניו יורק טיימס מדווח שעם פרסום התשקיף בתחילת החודש לקראת ההנפקה, כמות המניות המוערכת שנמצאת בידיו שווה כ-200 מיליון דולר. לשם השוואה, פריט האמנות שנמכר בסכום הכי גבוה במכירה פומבית, יצירה של דיימיאן הרסט, החליף ידיים תמורת 200.7 מיליון דולר.
עוד מציורי הקיר של צ’ו במשרדי פייסבוק אפשר לראות בפייסבוק של צ’ו; בפייסבוק של בן בלומנפלד, “מוביל העיצוב” של פייסבוק; בלאפינג סקוויד ובווסטר קולקטיב.
התפרסם במקור בטור “אמנות בשער” במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס
רוקדת עם סרטונים: רננה רז מתכתבת עם יוטיוב
הפסיקו לצפות באנשים רוקדים ביוטיוב ובואו לצפות באנשים רוקדים את יוטיוב. רננה רז חוזרת במהדורה שנייה למופע המחול Youmake Remake, המבוסס על אתר שיתוף הסרטונים
על המסך מוקרן סרטון יוטיוב על טליה שקופצת בתוך בית מחדר לחדר. על הבמה מתחילה כלה לרוץ מצד לצד, כאילו ממהרת להתארגן ולצאת מהבית. גבר נכנס לבמה והיא קופאת בפחד צייתני. הוא משחק איתה, מפשיט אותה, קושר אותה, סוכר את פיה, נושא אותה כמו שק ואז מוביל אותה בעזרת רצועת בד ארוכה. על המסך מוקרן סרטון שבו נראה הרבי מספינקא רוקד עם בתו בחתונתה, כשרצועת בד ארוכה מבטיחה את שמירת הנגיעה.
קטע הריקוד-משחק-סרטון הזה הוא חלק מהמופע Youmake Remake, שהועלה לראשונה ב-2010 בפסטיבל אינטימדאנס. “זו היתה תקופה שכמעט כל מפגש חברתי שלקחתי בו חלק הסתיים בסשן יוטיוב”, מספרת יוצרת המופע, רננה רז, יוצרת רב-תחומית ושחקנית בת 33 מתל אביב. “שמתי לב כמה יוטיוב שינה את החיים שלנו וכמה הוא חלק בלתי נפרד מהם, וזה דבר שיצירתית מאוד הסעיר והפעיל אותי. אבל הרגשתי שאני לא רוצה ליצור במדיום הזה של יוטיוב, כי זו פלטפורמה דו-ממדית, וזו לא הפלטפורמה שגדלתי עליה – אני צמחתי לתוך במה, לתוך תלת ממדיות, חזרות, משהו הרבה יותר אולד סקול. הבנתי שאני רוצה להביא את יוטיוב לבמה, לטריטוריה שלי”.
רז אוספת סרטונים בגלישה (“הצפייה שלי היא צפיה מגוייסת לגמרי”) וגם מקבלת מהסביבה. “יש אנשים שיוצאים מההופעה ושולחים לי להיטי יוטיוב כמו הילד שמדבר עם התאום שלו. אין לי מה לעשות עם זה. אלה סרטים שכל כך נטחנו שהאפשרות לעשות איתם דיאלוג היא כמעט אפסית”. המהדורה הנוכחית של המופע, השניה במספר, מתמקדת במעמד האישה, אולם רז מתנערת מאקטואליה: “הקטעים שאנשים חשבו שמתייחסים להדרת נשים נוצרו הרבה לפני שהנושא הזה עלה. ממש לא חשבתי להיות פוליטית או להתייחס לנושאים רלוונטיים, אבל רציתי לעשות מהדורה שתהיה מאוד שונה מהראשונה, שהיתה בידורית. אני משתמשת ביוטיוב לא רק לקטעים משעשעים ומצחיקים, אלא גם ללכת לקצוות”.
היא מעלה את המופעים ליוטיוב – “מין צדק פואטי, שהרשת נתנה לנו ואנחנו מחזירים לרשת בחזרה” – אבל לא חושבת שהם מתאימים לשם. “בשביל ליהנות מהם ולהבין את המורכבות שלהם אתה צריך לראות אותם על במה – לצאת מהבית, לשבת באולם ולהתרכז – לא קשב של יוטיוב, שזה קשב אחר לחלוטין”.
רז מספרת על מגעים להעלאת המופע בחו”ל ואומרת: “בניגוד לדברים שיצרתי בשנים קודמות והבנתי את תקרת הזכוכית שלהם, אני מאוד מאוד מאמינה ביכולת המסחרית של הפרויקט הזה וביכולתו להגיע להמון אנשים, לקהל שהוא לא קהל של מחול או אפילו תאטרון. כל אדם שמתעניין ביוטיוב יכול להתעניין במופע הזה”.
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס
בונוס לקוראי חדר 404: הראיון המלא עם רננה רז, ראיון טלפוני מה-3.2.2012.
המופע הוא שלך או של קבוצה?
“אני יצרתי אותו. אנחנו סוג של אנסמבל, לפחות במהדורה השניה זה הלך למקום הזה. חלק מההצלחה של המופע זה שאנשים מוכשרים ויצירתייים ופרפורמרים אדירים”.
מתי התחלת לעבוד עליו?
“באפריל 2010, במקור הוא נוצר לפסטיבל אינטימדאנס בתמונע. זו היתה תקופה שכמעט כל מפגש חברתי שלקחתי בו חלק הסתיים בסשן יוטויב. שמתי לב כמה יוטיוב שינה את הלחיים שלנו וכמה הוא חלק בלתי נפרד מהם. וזה דבר שיצירתית מאוד הסעיר והפעיל אותי, גרם לי למחשבה, ליצריתיות, אבל הרגשתי שאני לא רוצה ליצור במדיום הזה של יוטיוב, כי זו פלטפורמה דו-ממדית, וזו לא הפלטפורמה שגדלתי עליה – אני צמחתי לתוך במה, לתוך תלת-ממדיות, חזרות, משהו הרבה יותר אולד סקול. ואז הרעיון של להביא את יוטיוב לבמה, לטריטוריה שלי, הבנתי שזה רעיון שאני רוצה להתמקד בו”.
אפשר למצוא את הקטעים ביוטיוב?
“הרעיון הוא שאחרי כל מהדורה שמסתיימת נעלה את הקטעים לאתר, אבל אין לי שום שאיפה שהקטעים יהפכו לוויראליים, ואני תוהה אם בתור משתמשת הייתי צופה בזה. בשביל ליהנות מהם ולהבין את המורכבות שלהם אתה צריך לראות אותם על במה – לצאת מהבית, לשבת באולם ולהתרכז – לא קשב של יוטיוב, שזה קשב אחר לחלוטין. אני מרגישה את המעגל הזה – החומרים הגיעו מהרשת, ואנחנו מחזירים אותם בצורה אחרת לרשת, אבל אני לא חושבת שהם מתאימים לרשת”.
זה טיזר? ארכיון?
“ארכיון, ובאיזשהו אופן פיוטי מין צדק פואטי, שהרשת נתנה לנו ואנחנו מחזירים לרשת בחזרה. אם זה משחק, אז משחק הוגן. אבל באמת אין לי שום שאיפות שהסרטונים יהפכו ללהיטים ויראליים, אני לא מסתכלת כמה אנשים ראו את זה. מבחינתי הצלחה זה שאנשים יגיעו להופעה ויקנו כרטיס”.
ספרי לי על תהליך האיסוף.
“הצפייה שלי היא צפייה מגוייסת לגמרי. אני רואה דברים, אם זה משהו שאני חושבת שאני יכולה לעבוד עליו, צץ לינק, רעיון או אפילו משהו תופס אותי, אני שומרת את זה בתייקיה, וכשאני עובדת על מהדורה אני מסתכלת על כל הדברים שאספתי, ואו שאני משתמשת בהם או שאני מחפשת דברים נוספים. לפעמים אני רואה סרט ואני מבינה למה שמרתי אותו, אבל הוא לא מספיק טוב, אז אני אחפש סרטון אחר דומה.
“אנשים שיודעים שאני עושה את זה גם שולחים לי קטעים. יש אנשים שיוצאים מההופעה ושולחים לי ילד מנגן על פסנתר או הילד שמדבר עם התאום שלו, להיטי יוטיוב. ברור לי למה שולחים לי את זה, אבל אין לי מה לעשות עם זה. אלה סרטים שכל כך נטחנו, שהאפשרות לעשות איתם דיאלוג היא כמעט אפסית. אם הסרטון בלוקבאסטר אז הוא תופס את כל תשומת הלב. וגם מאוד חשוב לי שהתגובה והסרטון ייצרו משהו חדש, ובד”כ סרטונים שהם להיטי יוטיוב נהיו אייקוניים כאלו, שנורא קשה להיכנס פנימה. אם נוצר מצב שהסרט ממש מעולה והתגובה הבימתית קצת חלשה, זה משהו שאני מנסה לא לכוון אליו בהופעה.
“גם יש סרטונים ששולחים לי שהם מעולים, אבל הם מעולים בתור סרטוני יוטיוב, ופחות מתאימים למה שאני עושה. דווקא אנשים שראו את ההופעה והבינו את הפורמט, וגם אנשים שמשתתפים בהופעה, ההצעות שלהם בד”כ מעולות. או אנשים שמכירים מקרוב את הפרויקט. אח שלי שולח לי סרטונים, ובגלל שהוא כבר ראה הכל ומכיר, ההצעות שלו הן בד”כ קולעות”.
מה עניין המהדורות?
“כרגע אני סיימתי את המהדורה השניה. בשנה שעברה עשינו מהדורה בפסטיבל אישה בחולון, העלינו מהדורה נשית. אבל אני לא קוראת לה מהדורה שלמה כי היא הורכבה מקטעים חדשים וקטעים שהיו ממהדורה מספר 1. עם המהדורה הראשונה רצנו שנה וחצי, עברו הרבה דברים עד שמיצבנו אותה ומצאנו מקום קבוע להופיע והבנו איך זה עובד. למהדורה השנייה מתוכננות שלוש הופעות – יש בפברואר ובמרץ, ובמאי יש עוד סדרה של הופעו. זה פורמט שאני גם לומדת אותו ומבינה איך הוא מתנהג, מה הכי טוב, מה כדאי. אני מניחה שלטווח הארוך נסתכל על זה כעונה ונחליט כמה הופעות יש בעונה”.
את מעדכנת מהדורות בהתאם לאקטואליה?
“המהדורה הזאת שעשינו, שהרבה אנשים אמרו שהיא מדברת על הדרת נשים – הקטעים שאנשים חשבו שמתייחסים להדרת נשים – נוצרו הרבה לפני שהנושא הזה עלה. ישראל זו מדינה שהאקטואליה זו מילה מצחיקה – תעשה משהו היום והוא יהיה אקטואלי עוד חמש שנים. כשיצרתי את מהדורה מספר 2 ממש לא חשבתי להיות פוליטית או להתייחס לנושאים רלוונטיים, אבל רציתי לעשות מהדורה שתהיה מאוד שונה מהראשונה, הראשונה היתה בידורית והשניה היתה משהו נוקב. אני משתמשת ביוטיוב לא רק לקטעים משעשעים ומצחיקים, אלא גם ללכת לקצוות.
“אני לא מרגישה שהמהדורות הן בקטע של לעדכן, אלא שיוטיוב הוא מאגר כל כך גדול ומדהים, אז אני רוצה לעשות יותר מעשרה סרטונים מתוך המאגר האינסופי והמטורף הזה, כדי לשחק איתם ולא להתקבע על משהו אחד. מהדורה 2 לא נועדה להיפטר ממהדורה 1, אלא להתקיים לצדה. יש פה המשכיות שנורא חשוב לי לקיים. מהדורה 1 התחילה ביולי 2010, משהו כמו 20 הופעות”.
זה פורמט שמאוד מתאים לייצוא. איך מקבלים את ההופעה שלך בעולם?
“קיבלתי תגובות, בספטמבר הצגתי את זה באנגליה בוועידה שעסקה בקשר בין מדיה דיגיטלית למחול, אני בקשר עם כמה אנשים מכל מיני מקומות בעולם, ובכל מקום רוצים לעשות את זה בדרך אחרת. אני מניחה שב-2012-13 דברים יצאו לפעול. יש מקומות שרוצים את הפורמט, יש מקומות שרוצים שאני אעשה את זה, יש מקומות שרוצים את ההופעה עצמה, זה מאוד מודולרי. כשאני אתחיל לעשות את זה יהיה לי מושג יותר קונקרטי איך זה עובד ואיך אפשר לעשות את זה. הקונספט הוא מאוד פשוט ואפשר לעשות אותו בכל מקום בעולם. כשיצרתי את הפרויקט, הכי רציתי שהוא יתפתח לשם – שיהיה אפשר לעשות את זה בכל מיני מקומות בעולם.
זו הצלחה כלכלית או רק אמנותית?
“כשחשבתי שזה יעבוד בעולם חשבתי מבחינה אמנותית, אבל אני חייבת להגיד שבניגוד לדברים שיצרתי בשנים קודמות והבנתי את תקרת הזכוכית שלהם, הפרויקט הזה – אני מאוד מאוד מאמינה ביכולת המסחרית שלו. אנחנו עובדים על זה מאוד קשה כדי שיוכיח את עצמו, שגורלו לא יהיה כגורלו של כל מופע מחול – גרעוני. אני מאמינה ביכולת של המופע הזה להגיע להמון אנשים, לקהל שהוא לא קהל של מחול, או אפילו קהל שהולך לתאטרון. כל אדם שמתעניין ביוטיוב יכול להתעניין במופע הזה. השאלה היא איך מתווכים את זה ומביאים את האנשים”.
זכרון צילומי: המאבק בשוטרים, חיילים ומאבטחים שמוחקים תמונות ואוסרים לצלם
בשבועות האחרונים הופצו בפייסבוק תמונות של פסולת שהשאיר אחריו זוג אחרי הצעת נישואים ביער, אדם שמישהי מאשימה שהטריד אותה מינית ברחוב והמון תיעודי מצלמות אבטחה של גניבות. אפשר לראות זאת כהעצמה אזרחית שמובילה לפרו-אקטיבית חיובית, או כלקיחת החוק לידיים בגלל ייאוש מאוזלת היד של רשויות החוק.
התופעה לא דילגה על רשויות החוק עצמן: אקטיביסטים ואזרחים מהשורה מפקחים על שוטרים וחיילים באמצעות מצלמות וטלפונים סלולריים, כאמצעי הרתעה בזמן אמת, ככלי תיעוד לשימוש התקשורת הממוסדת והעצמאית, ובמקרה הצורך גם לראיות בבית המשפט. גם הצבא והמשטרה מצלמים את האירועים מאותן סיבות בדיוק.
בשטח מתפתחת ריאקציה לתיעוד האזרחי. למשל: חיילי גולני בחברון איימו לשבור מצלמה של ילד פלסטיני שצילם אותם מתעמתים עם בני משפחתו (ותועדו למרבה האירוניה במצלמת אבטחה); פעילי שמאל טענו שחיילים בחברון מחקו כרטיסי זכרון שבהם תיעדו את האלימות בעיר; פעילי ימין טענו שחיילים מנעו תיעוד של מעצר חשודים במעורבות בפריצה לחטמ”ר אפרים; שוטר שעצר באלימות שוהה בלתי חוקי עיכב לחקירה את כתב וואלה ג’וש בריינר, שתיעד את המעצר בסלולרי; מאבטחים בתחנה המרכזית בירושלים דרשו מסטודנטים לאמנות, בלי שום סמכות חוקית, למחוק סרטון שצילמו מחוץ לתחנה לפרויקט לימודי.
הדרגים הפיקודיים צריכים להבהיר לכוחות בשטח את החוקים ואת גבולות הכוח. כאנשים ריאליסטיים, כנראה שניאלץ להסתמך פחות על זכויות אזרח ויותר על יכולות טכנולוגיות: כשמצלמים בסמארטפון אפשר להעלות את הצילומים מיד לרשתות חברתיות; שירותי גיבוי מאפשרים שכפול של התמונות לענן בזמן אמת; כרטיס זכרון בשם EyeFi משדר תמונות על גבי רשת אלחוטית מיד אחרי שצולמו במצלמה דיגיטלית; ומטלפון סלולרי אפשר לשדר לשדר וידאו חי לאינטרנט באתרים כמו USTREAM.tv. תגידו צ’יז.
התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
