הסיגריה האחרונה של מדליף וויקיליקס
סעיף חדש בכתב האישום נגד בראדלי מאנינג, שחשוד בהדלפת המברקים הדיפלומטיים האמריקאים לוויקיליקס, מאשים אותו ב”סיוע לאויב בעת מלחמה”, כלומר בגידה. יוסי גורביץ כותב על כך ב”כלכליסט”:
מאחר שכל אחד יכול להדליף בימינו, והאפשרות למנוע זליגת מידע כמעט לא קיימת יותר, צריך להפחיד עד מוות את כל מי שנתקל במידע שמעיד על התנהלות בלתי מוסרית של הצבא שלו, שאם לא כן המידע הזה יזלוג. אין שום דבר שמפחיד כוחות צבא יותר מאשר אור השמש. חשיפות ופרסומים גמרו הרבה יותר קריירות של גנרלים מאשר תבוסות בקרב.
מטרה נוספת היא להפחיד את מאנינג ועורכי דינו, עד כדי כך שהם יחתמו על כל עסקת טיעון שתוגש להם. אף אחד לא רוצה לשחק רולטה רוסית, כשיש סיכוי שהלקוח שלך אכן ימצא את עצמו בסופו של דבר מול כיתת יורים, עם סיגריה אחרונה בפה. ובימינו, בכלל לא בטוח שיתנו לך אותה, מחשש שהעישון הפסיבי יפגע בכיתת היורים.
חופש העיתונות מתחיל מבפנים
פוסט של נועם שיזף, העין השביעית
באוקטובר 2010 פירסם הארגון עיתונאים-ללא-גבולות את מדד חופש העיתונות: ישראל שבתחומי הקו הירוק רשמה עלייה קלה, מהמקום ה-93 בעולם למקום ה-86, ואילו חופש העיתונות בשטחים עלה מהמקום ה-150 בעולם למקום ה-132. דרום-אפריקה, נמיביה, צפון קפריסין ולבנון עדיין מקדימות את ישראל בדירוג, המבוסס על שאלונים ומשקלל תקריות כמו התקפות על עיתונאים ולחץ ישיר או עקיף הנוגע לעבודתם.
בעיתונות הישראלית אין הגבלה על ביטוי דעות, אולם יש הגבלות שונות המקשות על הסיקור העיתונאי ומצמצמות את הדיון הציבורי. ידה של הצנזורה ניכרת בעיקר בתחום פעולות השירותים החשאיים ובנושא הגרעין. בתחומים אחרים בתי-המשפט מונעים סיקור ידיעות פליליות, בטחוניות ואפילו כלכליות. כך למשל, ב-2010 הוטל צו איסור גורף על נסיבות מעצרה של ענת קם, ומאוחר יותר גם על מעצרם של אמיר מחו’ל וד”ר עומר סעיד. על הפרשה העוסקת ב”אסיר X” לא ניתן לכתוב או לדווח בארץ.
במאי 2010 הגיש ח”כ נחמן שי הצעת חוק העוסקת בהגבלת תוקפם של צווי איסור פרסום. על-פי ההצעה, יתקיים דיון בצווי איסור הפרסום בנוכחות הצדדים ונציג מועצת העיתונות, או גוף דומה שיוגדר על-ידי שר התקשורת. ההצעה עברה בקריאה טרומית, והיא ממתינה לדיון בוועדת חוק, חוקה ומשפט.
כתבים זרים וישראלים סובלים גם מצווי שטח צבאי סגור, מאיסורי כניסה (במיוחד בשטחים), ובמקרים מסוימים גם מפגיעה פיזית, החרמת וחבלה בציוד. כ-60 עיתונאים זרים שהיו על המשט הטורקי לעזה במאי 2010 נלקחו למעצר, ציוד הווידיאו והמחשבים שלהם הוחרמו ובמקרים רבים לא הוחזרו. יתרה מכך, צה”ל עשה שימוש לצרכיו בחומרים המצולמים שהוא החרים מהעיתונאים, ללא אישור או מתן קרדיט (איגוד העיתונאים הזרים בישראל הגיש מחאה על כך). בהשתלטות על הסירה איירין הוחרם הציוד של העיתונאי אלי אושרוב. הפגיעה בעיתונאים והגבלת הסיקור העיתונאי בעת מבצע עופרת-יצוקה אף הביאו להורדת דירוג חופש העיתונות בישראל ל”חופשי במידה חלקית” על-ידי הארגון האמריקאי Freedom House (בשנה שלאחר מכן חזרה ישראל לדירוג של עיתונות חופשית).
במקרים שונים הפעילו רשויות השלטון לחץ ישיר על עיתונאים להימנע מפרסום סיפורים. העיתונאי קלמן ליבסקינד מ”מעריב” שוחרר מיחידת המילואים שלו בפיקוד דרום בעקבות תחקיריו על האלוף יואב גלנט, ומנכ”ל חדשות ערוץ 10, ראודור בנזימן, חשף לאחרונה כי בכיר במשטרה איים להתנכל לערוץ אם זה יפרסם תחקיר לא מחמיא על המשטרה.
בחודשים האחרונים עלו גם כמה יוזמות חקיקתיות שמשמעותן הגבלה של חופש העיתונות: הצעת חוק של עתניאל שנלר (קדימה) נועדה לקבוע עונשים כבדים לעיתונאי שיחזיק מידע סודי ולא ימסור אותו לשלטונות; הצעת חוק של חברי-הכנסת אורי מקלב ומשה גפני קובעת כי אסור יהיה לכלי התקשורת לפרסם את תמונותיהם של נפגעי אסונות ופיגועים ללא אישורם.
העיתונאים הישראלים שעימם שוחחתי לצורך הכנת הכתבה חשים שבישראל יש חופש גדול יחסית לכתוב ולהתבטא. דווקא מערכת הלחצים המופעלת על העיתונאי בתוך המערכת מזוהה על-ידיהם כמכשול העיקרי בעבודתם. “הבעיות הגדולות הן האינטרסים של הבעלים ותחושה חזקה בנוגע לקו המערכתי, שאינה מופעלת תמיד באופן ישיר”, אומר כתב בעל ותק בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה.
“במקומות שונים שבהם עבדתי ידעתי טוב מאוד מה האינטרס העסקי של הבוס, ולא עבדנו בכיוונים שהזיקו לו. כך גם לגבי הקו הפוליטי: ברור לך מה העורכים רוצים, מה העמדה שלהם על הפרקליטות, וכו’. רק אחר-כך מגיעות ההגבלות המוסדיות – צנזורה, צווי איסור פרסום, חוקים וכו’. בתחום הזה, התחושה היא שצווי איסור הפרסום הולכים ונעשים תכופים יותר. עם הצנזורה אתה עוד יכול לקיים משא-ומתן, אבל אם מוציאים צו בית-משפט, אכלת אותה”.
________________________
הפוסט הוא חלק מהכתבה "אפקט מצנן", הראשונה בסדרת כתבות על המתקפה על חופש הביטוי בישראל, שמתפרסמת באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית"
כך תסבירו בקלות ובקצרה למה קישור טוב עדיף על קישור גרוע
פוסט של שחר מ"תודעה כוזבת"
לפני כשבוע התפרסם כאן פוסט אורח של אחי רז על עיצוב הממשק (וביתר שאת על שימושיות הממשק) במיילים היומיים של שרותי הקופונים השונים. עיצוב ממשק הוא תחום זר לי כל כך שלא עלה בדעתי שיהיה לי משהו להוסיף בנושא. אבל לפעמים נתקל אדם בהחלטה כל כך אומללה שהיא פשוט זועקת לו “תכתוב פוסט המשך”.
אני מנוי לקבלת עדכונים משני שרותי קופונים: גרופר ובאליגם. מסיבות מגוונות, רובן ככל הנראה אנכרוניסטיות ומיותרות, חשבון הג’ימייל שלי מוגדר כך שלא יציג תמונות בתוך המייל ללא אישור ידני ממני. כך נראים המיילים שאני מקבל מגרופר ומבאליגם תחת ההגדרות האלו. לכאורה אין הבדל מהותי בין השניים, עד שאני מתחיל לטייל עם העכבר.
גרופר:
באליגם:
במייל של גרופר התמונה, ורק התמונה, משמשת כקישור לעמוד העסקה באתר. כתוצאה מכך אני יכול לשוטט עם העכבר הלוך וחזור על פני המייל מבלי שתימצא לי נקודה בת-הקלקה שתוביל אותי למימוש העסקה. במייל של באליגם, מנגד, כותרת העסקה מהווה גם היא קישור, כך שאין לי צורך בפעולה נוספת של אישור הצגת תמונות כדי לדלג מהמייל ישירות לכיתת הביקראם יוגה הנכספת.
עיצוב זה חשוב, אני מודה, גם אם אני לא ממש מבין בתחום, אבל לפעמים דווקא מתוך התמקדות בעיצוב צומחות החלטות טיפשיות במיוחד.
__________________
שחר הוא, בדרך כלל, כותבו של הבלוג הלא ממש ממוקד נושאית תודעה כוזבת
הסלבים החדשים: פייסבוקאים מובילים מצ’ופרים בתמורה לפרסום
לירון שמם הכינה כתבה ל”צינור לילה” על פעילים פופולריים בפייסבוק שמוזמנים להשקות ואירועים ומקבלים מתנות והטבות תמורת פרסום, בדומה למובילי דעת קהל וסלבים. אם לא תמצמצו תוכלו לראות אותי מדבר על התופעה. מוזמנים גם לקרוא את הכתבה שלי על פרסום סמוי בבלוגים בישראל, ועל בלוגרים שמנסים לגייס תרומות מהקוראים.
“קאטפיש” ו”ויקיליקס: מהפכת ההדלפות המקוונת”: ראיון ושיחה
הערב ישודרו ביס דוקו שני סרטים מעניינים על תרבות דיגיטלית. ב-19:05 יוקרן “קאטפיש”, סרט תיעודי אמריקאי על מערכת יחסים שנרקמה בפייסבוק והגיעה למקום מפתיע (ולא אעשה ספוילר למי שטרם ראה). בתום הסרט, בערך ב-20:30, אתארח בדפייסבוק של יס דוקו לשיחה עם כוכב הסרט, יניב שולמן. אפשר להשאיר לו שאלות (באנגלית) כבר עכשיו.
ב-22:00 יוקרן “ויקיליקס: מהפכת ההדלפות המקוונת”, סרט תיעודי שבדי על אתר ההדלפות וויקיליקס, מייסדו הבעייתי ג’וליאן אסאנג’ והמאבקים שגרמו לקבוצת פעילים לפרוש ממנו ולהקים אתר דומה. במהלך הסרט ואחריו אהיה בדפייסבוק של יס דוקו לדבר עם הגולשים על וויקיליקס.
מהנעשה באיראן: במדינה חילונית, מה עושים עם כל הפנאטים?
פוסט של תמר עילם גינדין
ההפגנות אתמול, יום שלישי 10 באספנד 1389, נערכו בצל השמועות העקשניות על מעצרם של שני מנהיגי האופוזיציה, מיר חסין מוסוי ומהדי כַּרוּבִּי, יחד עם נשותיהם.
לפני כשבועיים התנבאתי פה שאם יהרגו את השניים – כפי שאיימו השלטונות – זה יהיה סופה של הרפובליקה האסלאמית, כי מצד אחד זה יוציא המונים לרחובות, ומצד שני ההמונים האלה רוצים דמוקרטיה חילונית, וממילא לא רואים במוסוי ובכַּרוּבִּי מנהיגים פוטנציאליים
מהפעילות ברשת לאחרונה, אפשר היה לחשוב שהתחזית שלי הולכת ומתבדה. בעמודי המפגינים בפייסבוק היו התבטאויות רבות נגד שני הראשים, עם תזכורת לכך שהם היו כבר בשלטון: מוסוי היה ראש הממשלה בשנות השמונים וכרובי היה יו”ר המג’לס פעמיים, בתחילת שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים. הגולשים זוכרים להם לרעה את תקופות הכהונה שלהם – לא רק שיתוף פעולה עם המערכת אלא גם פשעים של ממש. אחד הגולשים, למשל, כינה את כרובי “אנס ילדים”.
בימים האחרונים עמוד ההפגנות פנה בתחינות נואשות ממש למפגינים, שיביעו סולידריות עם כרובי ועם מוסוי וישקראו לשחרורם. ראשי התנועה מזכירים לעם חזור והזכר שמוסוי וכרובי סיכנו ומסכנים את חייהם למען חירות העם (לא דמוקרטיה חילונית, חלילה), ולכן אל לנו להפקיר אותם בעת מצוקתם. הבעיה עם ההנהגה הרשמית של התנועה הירוקה היא שהיא מנסה לשקף את רצונות העם ולהיות אסלאמית בעת ובעונה אחת, וזה לא כל כך הולך ביחד. התמונה הזאת מביעה את חוסר ההבנה הזה – או אולי את ההתתעלמות – מרחשי ליבו של העם.
הכיתוב למעלה הוא “هل من ناصر ینصرنی”, ולמטה “کیست که مرا یاری دهد”. שני המשפטים אומרים, בתרגום חופשי, “מי יעזור לי?”. הצבעים הם צבעי דגל איראן, אדום לבן ירוק, והתמונה היא של מיר חסין מוסוי. הכיתוב מאחור הוא חזרה על המשפט שלמעלה.
הבעיה עם המשפט הזה, הבולט יותר גם במיקומו וגם בכך שהוא חוזר בכל הרקע, היא שהוא בערבית. וההפגנות הן נגד שלטון האסלאם. האיראנים הם לא ערבים. אם מישהו רוצה להסתבך עם איראני – שינסה לומר לו שהוא ערבי. לא מומלץ. לפני כחודש, כשהזמר ארש סבחאני התראיין לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית פרזיט ואמר שאיראן היא המדינה הכבושה היחידה במזרח התיכון, רק שתי תגובות שאלו מה עם פלסטין, וגם הן לא שללו את ההגדרה “כיבוש” עבור המצב באיראן. שתיים אחרות אמרו שנכון מאוד, איראן כבושה ופלסטין לא, ושאר התגובות – מאות במספר – שיבחו את דבריו של סבחאני בלי להתייחס לפלסטין. מבחינתם של איראנים רבים, ושל רוב המפגינים , איראן נתונה תחת כיבוש ערבי-אסלאמי.
התמונה התפרסמה, בין השאר, בדף הפייסבוק של תהלוכת המיליונים, אירוע פייסבוק וירטואלי לתמיכה במפגינים שהפך לעמוד רגיל (ולא גייס מיליונים, אולי כי יש כל כך הרבה עמודי מהפכה). הדיון שם היה מצומצם למדי, אבל גם שם הייתה תרעומת על השימוש בערבית, לצד אנשים שקראו לסובלנות כלפי בני כל הדתות.
הדיון בנושא דת ומדינה הוא אחד המרכזיים בעולם הווירטואלי. חלק ממתנגדי השלטון רוצים מדינה חילונית ותוהים מה יעשו ביום שאחרי עם אלפי שיעים פנאטים, שמה לעשות, הם חלק מהמדינה. חלק אחר קורא להדגיש ולחזור ולהדגיש שההפגנות הן לא נגד הדת אלא נגד שלטון הדת, ושבדמוקרטיה החילונית שתקום יכבדו את בני כל הדתות, דתיים וחילונים כאחד. חשוב לזכור – וחלק גדול מהמפגינים אולי יודעים מבית הספר אבל לא נולדו אז – כי אחת הסיבות להפלת השאה היתה הכפייה החילונית שלו. לאיראן הדמוקרטית והחילונית יהיו בעיות דומות מאוד לאלה שיש לנו בין דתיים וחילוניים.
התחזיות שלי בסוף כן התגשמו. אמנם לא הרגו אותם, אבל גם מעצר הוא הסלמה. ההפגנות היום אכן היו היום קשות יותר ונחושות יותר, עם קריאות לשחרורם של השניים. אבל לא במקום הקריאות הרגילות של מוות לח’אמנהאי ומוות למוסד איש הדת העליון, אלא בנוסף להן.
________________________
ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית איראנית, מעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, "מגילת אסתר - היה או לא היה" ועוד במסגרת "מר צים וחבורתו"
תקשורת במלחמה: מעילי עור ותסרוקת הלוואה וחסכון
הערב בחדשות: עופרת יצוקה ומעיל עור פק”ל
מלחמות כבר לא קורות בחורף
אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא.
מלחמות כבר לא קורות בחורף
אפילו לנו קצת קר בשביל לכבוש.
כתבתי בעבר על שעשועי הלבוש של כתבי הטלוויזיה הישראלים, אבל זה היה בעתות שלום. עכשיו כשמלחמה מתחשרת באופק, נראה שהכתבים שלנו החליטו קולקטיבית ללבוש מדים בדמות מעילי עור. בעודי דבוק למסך הטלוויזיה בימים האחרונים, מזפזפ בין ערוץ 1, 2 ו-10, וזה נראה כאילו קטלוג בגדי עור מחריד מהניינטיז קם לחיים באורח פלאי:
כבר ידענו שלחיילים יש פק”ל – עכשיו אנחנו יודעים שגם לכתבי החדשות בטלוויזיה יש כאלה.
אחרי פרסום הפוסט הזה קיבלתי שתי תגובות. אלון בן דוד, הכתב הצבאי הבכיר של ערוץ 10: “טוב לדעת שבזמן שחצי מיליון אנשים נמצאים תחת מתקפת רקטות, יש מישהו שעוקב אחרי סוגיות אופנה”. פז שוורץ, כתבת ערוץ 10: “משעשע. אהבתי”.
לעולם אל תסמכו על גבר עם תסרוקת הלוואה וחסכון
כשכתבתי את הפוסט הנ”ל על הכתבים הישראלים ומעילי העור, השתמשתי בפריט לבוש כדי להעביר נקודה רחבה יותר על המעילים כסוג של מדים אזרחיים, ותהיתי על המודעות הקולקטיבית שהובילה אינדיבידואלים לקום בבוקר, לחוש את רוחות המלחמה ולהחליט ללבוש את החליפה המתאימה. חשבתי שזו היתה ביקורת מחוכמת על התקשורת הישראלית כיחידה פסאודו-צבאית שנקראה לסייע לצה”ל, והטלתי ספק באובייקטיביות שלהם. אני חושב שבן דוד לא הבין את הנקודה שלי כשאמר ש”טוב לדעת שבזמן שחצי מיליון אנשים נמצאים תחת מתקפת רקטות, יש מישהו שעוקב אחרי סוגיות אופנה”.
וכך, אלון וקוראים אחרים שחשבו שהפוסט ההוא עסק באופנה ודאי ידלגו גם על הפוסט הזה, משום שהם עלולים לתפוס אותו ככזה שלועג למראה חיצוני. הוא לא.
הכירו את תת-אלוף אבי (אברהם) בניהו. הוא דובר צה”ל, מה שאומר שבימים רגילים הוא משמש כמגאפון של הצבא הישראלי, אבל בימים שבהם נאסר על עיתונאים להיכנס לרצועת עזה, הוא האלפא והאומגה בכל הנוגע לאספקת חומרים לדיווחי התקשורת. באופן טבעי, בהיותו חלק מהצבא, צריך להתייחס בספקנות בריאה לכל דבר שהוא אומר, ועל כן היחסים שלו עם התקשורת חשובים במיוחד תחת ערפל הקרב.
לדוגמה, כשהוא מספק לתקשורת סרטון שצולם על ידי מזל”ט אשר מראה פלסטינים מטעינים משאית בחפצים בצורת גליל וטוען שאלו פעילי חמאס מעבירים טילי גראד לטווח קצר, אם יתברר כי הגלילים הם בלוני חמצן, זה לא רק יוכיח שהפלסטינים נהרגו על לא עוול בכפם, אלא גם ינחית מכת מוות על אמינותו. בפעם הבאה שהוא ידבר עם התקשורת, היא לא תקשיב.
עכשיו, אלוהים יודע שיש לי החסרונות שלי, ודובר צה”ל בטח לא צריך להיות דוגמן מסלול, אבל יש משהו בתסרוקת הלוואה וחסכון שאומר “ייתכן שמעולם לא נפגשנו קודם, אבל אני אנסה להוליך אותך שולל עוד לפני שאלחץ את ידך ואגיד את שמי”. אנשים עם תסרוקת כזו מביאים איתם פיל לחדר, וכשמדובר בדובר צה”ל שנכנס לאולפן טלוויזיה, הסבטקסט הוא “שיקרתי לכם על ההתחלה, ועכשיו אתם צריכים להאמין לכל מה שיש לי להגיד”.
לבד מבעיית האמינות, תסרוקת הלוואה וחסכון עשויה להעיד על רמת המקצוענות של בניהו, כשהצופים עשויים לשאול את עצמם: “האם זה הבחור שאחראי על יחסי הציבור של הצבא? האם הוא בכלל מבין את הקונספט של שידורי טלוויזיה?”
שחר גולן הוא אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com, שם התפרסמו הפוסטים במקור באנגלית ברשיון cc-by-nc. הפוסט על מעילי העור התפרסם ב-12.2008 והפוסט על תסרוקת ההלוואה והחסכון התפרסם ב-1.2009. גולן כתב על פיצה וסולידריות בגליון פברואר 2011
עוד בנושא:
• דובר צה”ל החדש: רופא או ספין-דוקטור?
• גוגל וצה”ל נגד שונאי ישראל
You’ve Come a Long Way, Baby
קומוניקט משחר תקשורת שיווקית:
לקראת יום האישה נוכל לעדכן בגאדג’טים ומצלמות יפיפיים שעוצבו במיוחד לנשים.
נוכל לקשר למומחים בתחום הגאג’דטים אשר יתראיינו בנושא.
______________________
עוד על נשים חזקות:
•"נשמח להציע נשים חזקות ועוצמתיות"
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
