ערב יום הדין
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“יום הדין” היתה הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” ב-26 בפברואר 2008, היום שבו היה בית-המשפט העליון אמור להכריע אם לקבל את עסקת הטיעון של המדינה עם משה קצב, מי שהיה עד לא מזמן נשיא מדינת ישראל והודה במסגרת עסקת הטיעון בהיותו עבריין מין – אולם בעבירות פחותות בהרבה בחומרתן מאלו שנכללו בטיוטת כתב האישום.
בית-המשפט העליון קיבל, כידוע, את עסקת הטיעון, אולם דווקא קצב היה מי שביטל אותה לבסוף, במהלך מפתיע בפרשה רצופה מהלכים מפתיעים. בעקבות ביטול עסקת הטיעון נפתח משפט נגד קצב, באישומים של אונס ועבירות מין אחרות כלפי עובדות בלשכותיו בתפקידיו השונים כנבחר ציבור בכיר. בכך נפתחה האפשרות בפני העיתונים להשתמש שוב בכותרת “יום הדין”, והיום, יום מתן פסק הדין במשפט, הם אכן מנצלים אותה.
“יום הדין של קצב”, מודיעה הכותרת הראשית של “ישראל היום”; “יום הדין”, מודיעה הכותרת הראשית של “מעריב”. ב”ידיעות אחרונות” הכותרת הראשית היא “רגע האמת” וב”הארץ”: “הבוקר יוכרע משפט הנשיא לשעבר קצב”. “מסתמן:”, נכתב בכותרת אחרת על שער “הארץ”, “הפרקליטים חוזרים הבוקר לעבודה”. “שביתת הפרקליטים עומדת להסתיים”, מודיעה כותרת על שער “ידיעות אחרונות”, “התובעים במשפט קצב יגיעו להכרעת הדין”. התובעים יגיעו, הנאשם יגיע, עורכי-הדין יגיעו, השופטים יגיעו, יגיעו גם העיתונאים – שמאבקם המשפטי להקראת פסק הדין בדלתיים פתוחות נחל הצלחה – אך מהעיתונים, לצערם, ייבצר מלדווח. אחרי הכול, הם הודפסו אתמול.
המלה “יום” שבכותרות הראשיות של העיתונים, ועוד יותר המלה “רגע” בזו של “ידיעות אחרונות”, מצביעות על המימד הקריטי של ההתרחשות: זה של הזמן. זה המימד שבו המדיום המודפס ניגף תמיד בפני המדיומים האחרים, המשודרים, למיניהם ולסוגיהם. “אחרי ארבע שנים”, נכתב על שער “ידיעות אחרונות”, “אחרי יותר מ-4 שנים” נכתב על שער “ישראל היום” – אחרי כל השנים האלה מצטמצם, מתמקד ומתנקז הסיפור לרגע אחד של חדשות, שנייה אחת ומלה אחת: אשם או זכאי. העיתונים ידווחו על כך רק מחר.
[…]
“יום הדין”, הכריזה הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” בנובמבר 2009 עם פתיחת משפטו של ג’ון דמיאניוק בגרמניה (משפט שהעיתונים בארץ זנחו את סיקורו). “יום הדין”, כינה “מעריב” ביולי 2009 את הכרעת הדין בערעור על זיכויו של “האברך הדורס” (זוכרים?). “יום הדין של אברהם הירשזון”, הכריזה כותרת על שער “ישראל היום” ביוני 2009. “יום הדין”, הכריזה הכותרת על שער “מעריב”. “הונאת המאה: יום הדין”, הכריזה כותרת על שער “מעריב” באותו חודש. “יום הדין”, קבעה באותו יום, יום גזירת דינו של הנוכל ברנרד מיידוף, כותרת על שער מוסף “ממון” של “ידיעות אחרונות”. “יום הדין והחשבון”, הכריזה הכותרת הראשית של “ישראל היום” בינואר 2008, לקראת פרסום דו”ח וינוגרד (הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” היתה “רגע האמת”). “יום הדין של רומן זדורוב”, הכריזה כותרת על שער “מעריב” בספטמבר 2010. “יום הדין”, הכריזה כותרת על שער “מעריב” החודש עם פרסום דו”ח המבקר על שירותי כיבוי האש. דוגמאות אקראיות מהשנים האחרונות.
ויום הדין – עדיין לא בא.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הפוסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
משה קצב, איך אתה במיטה?
msn ישראל: משה קצב, בחן את עצמך: איך אתה במיטה? הלשינה: אודליה ממן.
ynet: קצב, למה לא לקחת את עסקת הטיעון? זה ביג דיל לפספס כזה דיל. הלשינו: איציק גרינוולד, ליאור שינברגר.
יוטיוב: קצב, מתי פעם אחרונה שכבת עם בחורה? תלמד לכבוש כל אישה חינם. הלשין: שחר אבן-דר מנדל.
הארץ: אזהרת מסע ליוצאים להודו. למה, קצב נמצא שם? הלשין: אבישי וייסברג.
ynet: פייטר. דרך אורית ב”ולווט אנדרגראונד”.
בזמן שאתה ממתין לנציג שירות נשטוף לך את המוח בפרסומות
פוסט של יהונתן קלינגר
בדיקה של גלובס שנערכה לפני כחודש וחצי מצאה כי זמני ההמתנה לשירות לקוחות אצל חברות סלולריות, ספקיות אינטרנט וחברות הטלפון היא ארוכה ביותר, כאשר לפעמים זמן ההמתנה מגיע לעשרות דקות. העוולה הצרכנית הזו נגרמת עקב כשלון שוק קל: בעוד שחוק הגנת הצרכן מחייב בסעיף 18ב את חברות התקשורת, הטלפוניה, הגז, הכבלים והלווין לתת שירות לקוחות טלפוני בחינם, הוא לא קובע SLA שמגדיר את זמני המענה, ולכן לחברות אלה אין תמריץ אמיתי לתת שירות לקוחות הוגן וראוי.
אלא שהבעיה מתחילה ונגמרת בזאת: החברות משמיעות לנו בזמן ההמתנה פרסומות, וכאשר נציגי השירות כבר עונים הם מנסים למכור לנו מוצרים נוספים במקום לתת שירות. לכן, נוצרת בעיה אינהרנטית: החברות מרוויחות מכך שאנחנו מחכים על הקו, אנו מאזינים לפרסומות והמסרים חודרים לנו יותר ויותר. הזבל הסביבתי מעולם לא נראה רב יותר.
לכן, הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור פרסום כפוי במענה הטלפוני) התשע”א-2010 [מסמך RTF]), שהונחה השבוע על שולחן הכנסת, היא צעד מבורך וראוי לקראת ניקוי האוויר מהזבל השיווקי שסובב אותו. על פי הצעת החוק, לא רק שיאסר על נציגי השירות להציע לכם הצעות שיווקיות והם יהיו מוגבלים למתן שירות בלבד, אלא גם שתאסר השמעת פרסומת בזמן ההמתנה. להצעת החוק של ח”כ זאב בוים (גילוי נאות: עידו קינן ואנוכי היינו מעורבים בניסוחו), אם בכלל תתקבל, יש השפעה קריטית על הנקיון שלנו. בעוד שכיום יש תמריץ למענה איטי (האזנה לפרסומות), התמריץ ישלל מרגע שלא ניתן יהיה להשתמש בזמן זה לצרכים שיווקיים וניתן יהיה להשמיע רק נעימת המתנה, רדיו, חדשות או מידע שאינו שיווקי.
הצעת החוק הזו היא רק השלב הראשון. תיקונים נוספים שיוגשו בהמשך הם קיומו של SLA בחוק הגנת הצרכן, או לפחות התקנת SLA שיחייב זמני מקסימום למענה, וגם, אם ירצה השם, כפתור מאסטר לנציג שירות כדי להמנע מ”לנציגי תמיכה לחץ 1, לתומכים לחץ 2″.
אני לא אופטימי במיוחד לגבי החוק, ברור לי שמכבשי הלחצים שיקומו כאן יבואו לפגוע בנקיון זמן האוויר שלנו; אבל גם ברור לי שאם החוק יעבור, החיים של כולנו ישתפרו פלאים.
הצעת החוק המלאה ודברי ההסבר:
הכנסת השמונה-עשרה
הצעת חוק של חברי הכנסת זאב בוים
שלמה מולה
אורית זוארץ
רונית תירוש
שי חרמש
אריה ביבי
מרינה סולודקין
זאב בילסקי
גדעון עזרא
עתניאל שנלר
רוברט טיבייב
פ/2800/18הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור פרסום כפוי במענה הטלפוני), התשע”א–2010
הוספת סעיף 18ג 1. בחוק הגנת הצרכן, התשמ”א–1983 (להלן – החוק העיקרי), אחרי סעיף 18ב יבוא:
“איסור פרסום כפוי במענה טלפוני 18ג. עוסק שנותן שירות או מספק מידע באמצעות מענה טלפוני, לא ישמיע לצרכן שהתקשר למוקד כאמור תוכן שיווקי, בין אם בעת ההמתנה לשיחה עם נציג שירות ובין אם במהלך שיחה עם נציג, אלא לאחר הסכמה מפורשת של הצרכן; בסעיף זה, “תוכן שיווקי” – הצעה או מידע בדבר רכישת מוצר או שירות, שינוי תנאים בחוזה קיים או מתן הטבות לצרכן.”
תיקון סעיף 23 2. בסעיף 23(ג) לחוק העיקרי, בסופו יבוא:
“(11) הפר הוראות לפי סעיף 18ג לענין השמעת פרסום כפוי במענה טלפוני.”דברי הסבר
עקב התפתחויות טכנולוגיות מרובות והתפתחות תרבות הצריכה, עולה מגוון השירותים העומדים בפני הציבור ומגוון האפשרויות באמצעותן ניתן לתת את אותם שירותים. כתוצאה מכך, נאלץ הצרכן לא אחת לנהל תקשורת טלפונית מרובה עם חברות המספקות שירותים. ההמתנה למענה של נציג בשירות הטלפוני, והשיחה עמו, מתמשכים לעיתים דקות ארוכות, בהן הצרכן הוא בבחינת קהל שבוי בידי בית העסק.
מוצע לאסור על עוסק שנותן שירות או מספק מידע באמצעות מענה טלפוני להשמיע לצרכן שהתקשר למענה טלפוני כאמור, הצעה או מידע בדבר רכישת מוצר או שירות, שינוי תנאים בחוזה קיים או מתן הטבות לצרכן, בין אם בעת ההמתנה לשיחה עם נציג שירות ובין אם במהלך השיחה עם הנציג.
בנוסף, מוצע כי העובר על הוראות הסעיף המוצע, יהיה דינו קנס בגובה 87,600 שקלים חדשים.———————————
הוגשה ליו”ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
כ’ בטבת התשע”א – 27.12.10
____________________________________
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו, Intellect or Insanity, ברשיון cc-by-sa.
[עדכון: התפרסם גם ב-ynet]
יש כאן מישהו מתל אביב? סטטיסטיקה ושיטות מחקר לעיתונאים
פוסט של ניבה שושי ואייל בר חיים
בעיתונאות האמריקאית קוראים להם “מטריקס” (Metrics), שימוש נבון בנתונים סטטיסטיים כדי להסביר מידע שבדרך כלל לא נגיש לציבור הרחב. הדוגמא היפה ביותר שנתקלנו בה היא זו. אנשי הגרפיקה של מערכות העיתונים הנחשבות יודעים לעשות שימוש בנתונים סטטיסטיים ולגלות מידע חדש. בארץ, לעומת זאת, עיתונאים מעטים (שלא לדבר על אנשי גרפיקה) רואים בסטטיסטיקה כלי עבודה משמעותי.
ההשלכות מצערות במיוחד כשעיתונאים מופגזים בנתונים מספריים, שמופצים להם על ידי דוברים ואנשי יח”ץ: מצד אחד, הם לא מסוגלים לזהות מניפולציות שנעשות עליהם בעזרת הנתונים. מצד שני, הם לא מסוגלים להשתמש בהם בשביל להפיק ממצאים מענייינים. אחד המקרים שחוזר על עצמו בערך פעם בשנה הוא צה”ל ופרסום שיעור הגיוס.
כבר כמה שנים שאנחנו נחשפים לירידה מדאיגה בשיעור הגיוס לצה”ל. מספר המתגייסים והמוטיבציה לשירות קרבי הולכים ויורדים. משנתון לשנתון מתגייסים פחות ופחות צעירים ישראליים לשירות סדיר, ובהתאמה עולים גם שיעורי הפטורים הניתנים מסיבות שונות.
אבל מה שבאמת מדאיג את צה”ל הוא הפערים בחברה הישראלית. על פי הטבלאות והגרפים, ההשתמטות איננה תופעה אקראית, אלא מתרכזת בערים ובתי ספר ספציפיים, ומחלקת את ה”עם” לשתי מדינות: אלו שמשתתפים ואלו שמשתמטים. בראש הכותרות בעיתונים: תל אביב ובני ברק. דוסים ושמאלנים לא מתגייסים ולא מתים מספיק במלחמות.
ימנים משתמטים יותר
כשעיתונאים בוחרים להציג אך ורק את שמות הערים ודירוגם ביחס למספר המתגייסים, הם משתתפים במופע סטנדאפ. שם העיר כבר אומר הכל, אם לא באופן ישיר אז ברמיזה ובקריצה שברורה לכולם. תל אביב של אלוף במילואים אלעזר שטרן היא לא מיקום גאוגרפי, אלא תופעה. תל אביבים הם שם קוד צה”לי לשמאלנים מפונקים שיושבים בבתי קפה וצוחקים על הלוחמים. זו הסיבה שהם לא מתגייסים.
אבל בסטטיסטיטקה אפשר לשחק בהמון דרכים (קובץ הנתונים המלא כאן). לדוגמה, שמאלנים. ככל ששיעור ההצבעה לגוש השמאל-מרכז (קדימה+עבודה+מרצ) גבוה יותר, כך שיעור הגיוס גבוה יותר, גם כשהורדנו ערים חרדיות מאוד (קליק על הגרף לגודל קריא יותר):
או שותי קפה. יש פער של מעל 5% בגיוס לטובת יישובים שבהם יש סניף של ארומה.
אלו נתונים שקריים, לא בגלל שאינם נכונים סטטיסטית, אלא בגלל שלהשליך מאחוז ההצבעה בעיר מסויימת, או משתיית האספרסו בה, על הסיבות לשיעור הגיוס, לא אומר לנו כלום על פרופיל המתגייסים.
בלי נאמנות אין שכר מינימום
יש דברים שכן אפשר לדעת מבדיקת שיעור המתגייסים ביחס לערים שונות. למשל: כיצד המצב הכלכלי-חברתי בעיר משפיע על אחוזי הגיוס. הנתון הזה הוא זה שדובר צה”ל והעיתונאים בוחרים להתעלם ממנו. הרבה יותר קל לדבר על תל אביב ולהניח שאנחנו שומעים תל אביבים וחושבים על שמאלנים שותי קפה.
הקשר בין מצב כלכלי-חברתי לאחוז הגיוס לצבא נראה כך (קליק על הגרף לגודל קריא יותר):
כלומר, 40% מהשונות בגיוס לצה”ל בערים שאינן חרדיות מוסבר על ידי המצב הסוציו-אקונומי של העיר (אם מוסיפים גם ערים חרדיות, אחוז השונות המוסברת עולה). ייתכן מאוד שהנתונים שצה”ל רצה שנראה, מלמדים על הפערים הסוציו-אקונומיים במדינה הרבה יותר מעל שתיית הקפה או על הנכונות למות בעד ארצנו.
שמונים וארבעה אחוזים
לפי הבדיחה שמספרים במחלקה לסטטסטיקה, 84% מהסטטיסטיקות מומצאות במקום. זה נכון רק באופן חלקי. הסטטיסטיקה לא יוצרת את הטענות ולא מעידה על קשרים סיבתיים בין תופעות, היא רק מציעה מודל שמתאר אותן, ולכן פרסום של שיעורי הגיוס ביחידות סגורות כמו ערים ובתי ספר הוא ביטוי לרטוריקה סטראוטיפית ופופוליסטית של צה”ל, ולא חדשות.
עד שיהיו לנו נתונים ברמת הפרט לא נוכל לדעת מאיפה נובעת הבעיה של צה”ל, וגם לא אם באמת יש לו בעיה. אבל ניתוח ברמת הפרט לא נקבל מהצבא משום שהוא מאוד לא נוח לו. בינתיים מה שאפשר לעשות זה לא לפרסם באופן אוטומטי נתונים שהצבא, או כל גוף אינטרסנטי אחר, מאכיל אותנו בהם , אלא לבצע עליהם פעולות סטטיסטיות פשוטות שיכולות לגלות דברים הרבה יותר מעניינים.
______________________________________
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה. אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. שושי ובר חיים כתבו על “מכתב מחייל פשוט” בגליון נובמבר 2010.
המשט הבא בדרך לישראל
אבל הפקנו לקחים מהמאבי מרמרה, והפעם חיילי צה”ל יגיעו חמושים כראוי.
זונה!
תמר קיבלה את האימייל הפרסומי הזה מקרייזי ליין. “הם התכוונו לטוב”, היא אומרת, “כותרת גדולה שתרגומה הוא ‘מי את?’, כלומר – בחרי לך את בגדייך. מה לעשות שזה נראה ממש, אבל ממש כמו ‘את זונה’, למעט אות אחת קטנה שנעדרת (e)… כלומר, זה הדבר הראשון שקראתי, עוד לפני שהצלחתי לפענח למה הם באמת התכוונו”.
שתגיד תודה שהיא לא קיבלה הספד מ”מתאים לי”.
ענת קם, ג’וליאן אסאנג’ ורופרט מרדוק: אנשי השנה של האינטרנט 2010
ג’וליאן אסאנג’ //: האינטרנט בלתי ניתנת להשמדה, בדיוק כמו שהאמריקאים רצו
“וויקיליקס מפתחת וויקיפדיה בלתי ניתנת לצנזור עבור הדלפות בלתי ניתנות לאיתור של כמויות גדולות של מסמכים וניתוחם”, נכתב בהצהרת הכוונות של פלטפורמת ההדלפות האינטרנטית, שלפי ההיסטוריה הרשמית שלה הוקמה בסוף 2006 על ידי “דיסידנטים סינים, עיתונאים, מתמטיקאים וטכנולוגים של חברות הזנק מארה”ב, טאיוואן, אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה”. “המטרה העיקרית שלנו היא לחשוף משטרים דכאניים באסיה, הגוש הסובייטי לשעבר, אפריקה שמדרום לסהרה והמזרח התיכון”, הצהירו אנשי האתר החמקמק, “אבל אנחנו מצפים גם לסייע לאנשים מכל האזורים שרוצים לחשוף התנהגות לא אתית בממשלות ובתאגידים שלהם”.
המסמך הראשון שפורסם בוויקיליקס היה הוראה סודית של שייח סומלי לשכור פושעים שיחסלו פקידי ממשל. בשנה הראשונה לקיומו צבר 1.2 מיליון מסמכים סודיים מסוגים שונים. בספטמבר 2007 פרסם מסמכים שפירטו את רכישות הציוד הצבאי האמריקאי עבור הכוחות באפגניסטן ובעירק, שהסתכמו במיליארדי דולרים. ג’וליאן אסאנג’, שנחשב למייסד האתר, התאכזב מהסיקור של ההדלפה בתקשורת. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו בניו יורקר ביוני 2010 אמר, “אני כל כך כועס. זו היתה פאקינג הדלפה פנטסטית: מבנה הכוח של הצבא באפגניסטן ובעיראק, מפורטת עד לאחרון הכסאות, וכלום”.
זו אולי אחת הסיבות לכך שאת שלושת גלי ההדלפות העצומים – 92 אלף המסמכים הצבאיים האמריקאיים מאפגניסטן ביולי, 400 אלף המסמכים הצבאיים מעירק באוקטובר ו-250 אלף המברקים הדיפלומטיים האמריקאיים בנובמבר, נעשו בשיתוף עיתונים משמעותיים ברחבי העולם, שקיבלו גישה מוקדמת לחומרי הגלם כדי להפיק מהם כתבות שיתפרסמו במקביל לשחרור המסמכים בוויקיליקס.
במאי השנה נעצר טר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעיראק, בחשד שהעביר לוויקיליקס סרטונים שתיעדו התקפות צבאיות אמריקאיות שפגעו באזרחים בעיראק ובאפגניסטן, מסמך צבאי אמריקאי שמעריך את הסכנה שוויקיליקס מהווה, ואת 250 אלף המברקים הדיפלומטיים.
היקף ההדלפות של המסמכים האמריקאיים (הפנטגון הגדיר את הדלפת המסמכים הצבאיים בעירק “הדלפת המסמכים המסווגים הגדולה בהיסטוריה”) וההתנהגות המתריסה של אסאנג’ עשויים לעורר את הרושם שמדובר באקטיביסט שמאל קיצוני אנטי-אמריקאי, מאלה שאפשר למצוא בכל בירה אירופית שמכבדת את עצמה. אבל אפשר גם להסתכל על ההדלפות לאתר כאקלקטיות, ועל המסה של המסמכים האמריקאיים כמזל (של וויקיליקס) או חוסר מזל (של ארה”ב) – מאנינג הגיע מרקע בעייתי, סבל בצבא, איבד אמון ביחסי החוץ האמריקאים, ובמקרה גם היתה לו גישה בלתי מפוקחת לרשת מחשבים בטחונית שאפשרה לו להוריד ולצרוב כמות עצומה של מסמכים מסווגים.
אפשר לראות בוויקיליקס את הזרוע הצבאית המיליטנטית של אסכולת המידע החופשי, שנעה מאידיאולוגים שרואים בחופש המידע הכרח לקיומה של חברה אנושית מתוקנת ועד אנשים שלא רוצים לשלם על הסרטים והמוזיקה שהם צורכים. המסה הלא-הומוגנית הזאת מורכבת ממתכנתי קוד פתוח, משתפי קבצים פיראטיים, האקרים שמפצחים הגנות דיגיטליות, קראקרים שפורצים למאגרי מידע ומפיצים אותם ברשת, יוצרים שמשחררים יצירות ברשיונות חלופיים כמו קופילפט וקריאייטיב קומונז ופעילים במותג המיליציות האינטרנטי “אנונימוס“, שמתגייסים לתקוף גופים שפעילותם לא מוצאת חן בעיניהם, מהסיינטולוגיה ועד ג’ין סימנס מלהקת “קיס”, שמטרתם העדכנית היא גופים שפגעו בוויקיליקס, ובהם פייפאל שהפסיקה העברת תרומות לאתר, המתמודדת הרפובליקנית לסגנות הנשיאות לשעבר שרה פיילין שקראה לטפל באסאנג’ כמו בטרוריסטים ואתר התביעה בשבדיה, שהוציאה צו מעצר אירופאי נגד אסאנג’ בחשד לאונס, אשר בסופו של דבר הוביל למעצרו בלונדון בתחילת החודש.
האינטרנט הוקמה על ידי DARPA, זרוע מחקר בטחונית של ארה”ב, כרשת שנועדה לשרוד ולאפשר תקשורת גם כשהמדינה נמצאת תחת מתקפה. שלושה וחצי עשורים אחר כך הוקמה על גביה וויקיליקס, ששורדת ומאפשרת תקשורת גם אחרי מעצרו של אסאנג’, מתקפות ההאקרים שהפילו את האתר, נטרול כתובת האתר על ידי אחד מספקי השירות שלו, סגירת שרתים ששימשו אותו על ידי אמזון, חסימת העברות הכספים ושאר אמצעים משפטיים וטכנולוגיים. וויקיליקס הוא העולם החדש שיצרה האינטרנט: חופשי, פרוע, חזק, חסר אחריות, מעצים אזרחים ותאגידים, מחליש ממשלות ומשנה סדרי בראשית.
ענת קם //: העיתונות זקוקה לאינטרנט, האינטרנט זקוקה לעיתונות
מסמך צבאי סודי שפורסם בכתבה ב”הארץ” הוביל לחקירה שהובילה בסופו של דבר לאיתורה של המדליפה, כתבת “וואלה” ענת קם, בזמנו חיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה שגנבה מסמכים צבאיים והעבירה אותם לעיתונאי “הארץ”, אורי בלאו. בלאו נמלט לחו”ל, קם נשלחה למעצר בית, והפרשה הוסתרה באמצעות צו איסור פרסום.
אלא שקשה לקיים צו איסור פרסום כשאומת האינטרנט הפרועה מגלה את הסיפור, ויודעת שלהפרת הצו אין שום השלכות משפטיות. פוסט בפורום הסקופים של רוטר.נט חשף את הפרשה שבעה ימים אחרי החקירה, הוסר והשאיר אחריו עותק מטמון בגוגל, שסיפר את הסיפור כולו. יצחק טסלר, עורך ערוץ הברנז’ה של nrg מעריב, כתב חודש אחר כך במפורש כי “מזה כחודש עיתונאית נמצאת במעצר בית במדינת שושו-לנד. אני לא יכול לכתוב את שמה של העיתונאית. אני לא יכול לכתוב את תפקידה. אני לא יכול לכתוב איפה היא עובדת, ואני אפילו לא יכול לכתוב מה החשדות שבגללם היא יושבת במעצר בית. אבל אני יכול לכתוב שהעיתונאים באותה ארץ דמיונית הם כנראה חבורה של אפסים. אחרת לא יכול להיות שאף אחד לא כתב על זה”. מלבדו, רמזו על הפרשה דבורית שרגל בבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד, יואב יצחק ב”חדשות מחלקה ראשונה” וחנוך מרמרי ב”העין השביעית”. טוקבקיסטים יודעי דבר שניסו להרים את הסיפור ונהדפו על ידי מסנני הטוקבקים.
הפריצה הדרמטית של הסיפור הגיעה באמצע מרץ, זמן לא רב אחרי שקם שלחה אימייל בתפוצה נרחבת ובו הודיעה שהיא יוצאת לחופשה ללא תשלום. ריצ’רד סילברסטיין, בלוגר יהודי-אמריקאי שכותב באנגלית וחושף לא מעט פרשות מישראל שמוסתרות באמצעות צנזורה או צווי איסור פרסום, פרסם את דבר המעצר ופתח את הדרך לתקשורת הבינלאומית. ואפילו זה לא שכנע את מדינת ישראל להסיר את הצו.
אומת האינטרנט המשיכה לדחוף, ואליה הצטרף ידיעות אחרונות, שדיווח שיש פרשה שהשב”כ לא רוצה שנדע עליה, והפנה את המתעניינים לחיפוש המחרוזת israeli journalist gag בגוגל. אחר כך פרסם מאמר של ג’ודית’ מילר, עיתונאית הניו יורק טיימס שישבה בכלא כדי לא לחשוף מקור, שבו ביקרה בחריפות את הצנזורה הישראלית . ידיעות השחיר את כל הפרטים האסורים לפרסום לפי הצו, והפך את המאמר לקריקטורה סאטירית על התנהלות השב”כ והמדינה. למחרת הודיעה המדינה שתסיר את התנגדותה לפרסום, וכך עשתה.
כוחה של האינטרנט בחשיפת מידע שמדינות וממשלות רוצות להסתיר הוא סיפור ישן. פרשת ענת קם הדגימה סימביוזה שבה העיתונות הממוסדת משתמשת באינטרנט כדי להלבין איסורי פרסום, כפי שהיא עושה עם שורת הקוד “לפי מקורות זרים”, והאינטרנט משתמשת בתפוצה של העיתונות הממוסדת להביא את עצם קיומו של הסיפור לקהל הרחב, שאחרת לא היה יודע שהוא צריך לחפש את הפרטים המלאים באינטרנט.
רופרט מרדוק //: איום על עידן החינם באינטרנט
רופרט מרדוק רוצה לעשות כסף מהאינטרנט. זה לא חריג. מרדוק רוצה לגבות תשלום מגולשים על גישה לתכנים חדשותיים באינטרנט. זה כן חריג.
ביוני סגרה חברת ניוז אינטרנשיונל של איל התקשורת האוסטרלי את אתרי היומונים טיימס וסאנדיי טיימס בפני גולשים לא משלמים, ובמקביל הורה ל-ABC, הגוף שמודד את תפוצת כלי התקשורת בבריטניה, להפסיק לפרסם נתונים על כמות הגולשים בהם. בתחילת נובמבר שחרר מרדוק נתונים חלקיים ולא מפוקחים על ההצלחה של המהלך, לפיהם יש לאתרים 100 אלף מנויים שמקבלים כניסה לאתר במסגרת מנוי לעיתונים המודפסים, 50 אלף לקוחות עם מנוי חודשי מסוג כלשהו (מנויים לאינטרנט ולאייפד במחיר מלא של כ-8.5 פאונד, מנויי נסיון שמשלמים פאונד אחד לחודש הראשון ומנויים שקיבלו את המנוי במתנה דרך ספק הסלולר), ו-50 אלף לקוחות מזדמנים, שמשלמים פאונד ליום בלי התחייבות.
לפי בדיקה פנימית שחברת Experian Hitwise ביצעה עבור הגרדיאן ודלפה לתקשורת בתחילת דצמבר, לשני האתרים נכנסים רק 54 אלף גולשים בחודש (41 אלף מבריטניה והשאר מרחבי העולם), מחציתם משלמים על מנוי דיגיטלי ומחציתם מקבלים אותו בחינם עם מנוי הפרינט. הבדיקה העלתה ששיעור הגולשים שגולשים לאתרי חדשות אחרים גדול יותר בקרב גולשי אתרי הטיימס מאשר בקרב אלו שלא גולשים לשם, וניתוח הנתון הזה מעלה שגביית התשלום לא חיזקה את הנאמנות למותג.
הבלוגר קורי דוקטורו פרסם בגרדיאן ניתוח מעניין של הנתונים החלקיים. לפני תחילת הגבייה, באתרים ביקרו עשרים מיליון משתמשים ייחודיים בחודש (לפי נתוני ה-ABC), ואחריה רק 200 אלף (לפי נתוני ניוז אינטרנשיונל), ירידה של 99%. פחות מחצי מהאחוז הנותר הם מנויים משלמים. מרדוק אמר בתחילת השנה בראיון לסקיי ניוז: “אנחנו מעדיפים שיגיעו לאתרים שלנו פחות אנשים, אבל משלמים”. הוא הצליח, אבל ההצלחה הזאת נראית כמו כשלון אינטרנטי.
האם זה גם כשלון כלכלי? כ-50% מהשורה התחתונה של רווחי הטיימס מגיעים מפרסום. כלומר, כדי שהמהלך יצליח, האתרים צריכים למכור כמות גדולה של מנויים, ובמקביל לשכנע את המפרסמים ששווה להם לשלם יותר, למרות שהחשיפה ירדה ב-99%. אפשר גם להגדיל את כמות הפרסומות באתרים, אבל זה עלול להרגיז את הקוראים המשלמים, שמצפים לתמורה לכספם ויכולים לבטל את המנוי אם לא יקבלו אותה.
בינתיים מרדוק טובל את האצבעות גם באייפד: תחת פרויקט אלסיה של ניוז קורפ הוא מפתח אגרגטור חדשות בתשלום שיספק למשתמשי אייפד תכנים משורה של כלי תקשורת בריטיים, אשר יחלקו ביניהם את ההכנסות. מקור בחברה הסביר לגרדיאן את ההגיון בשיתוף הפעולה בין המתחרים: “אם כל עיתון גובה 10 פאונד על אפליקציה, אבל אתה יכול להירשם לכולם דרך אפליקציה בודדת שעולה 15 פאונד, אפילו נאמני המותג האדוקים יבינו שהחבילה המאוגדת מספקת ערך טוב יותר”.
במקביל הוא עובד על The Daily, עיתון דיגיטלי ייעודי לאייפד, שלפי דיווח של הניו יורק טיימס יושק בתחילת 2011. מרדוק השקיע בהקמת הדיילי 30 מיליון דולר וגייס אליו כמאה עובדים. רוב תכני הדיילי יהיו מקוריים ובלעדיים לו, וחלקם יגיעו משאר כלי התקשורת שבבעלות מרדוק. בניגוד לגולשי האינטרנט, משתמשי האייפד רגילים לשלם על תכנים ואפליקציות, ולדיילי אין קוראים שהתרגלו לצרוך אותו בחינם ויכעסו על המעבר לתשלום. לא פלא שמרדוק קורא לדיילי “הפרויקט הכי מרגש מס’ 1”.
עם זאת, גם באייפד יש חינמונים: אפשר לגלוש לאתרי חדשות בדפדפן, להוריד אפליקציות של כלי תקשורת שלא גובים תשלום קבוע, ולהשתמש באגרגטורים שמלקטים ידיעות ובונים למשתמש עיתון עדכני ומותאם אישית, כמו Flipboard. לעומתם, הדיילי מתעדכן פעם ביום, אינו מקוון, אינו מתקשר עם האינטרנט, אינו מותאם אישית ועולה כסף. מרדוק מחפש את עצמו בחזית הטכנולוגיה, אבל מהמר בסופו של דבר על עיתון יומי בתשלום.
______________________
הטור מתפרסם במוסף “פירמה” של גלובס, גליון דצמבר 2010
אתר מרענן
עייפים? עצרו להתרעננות. האתר עייף? הוא ירענן את עצמו. עוד פרויקט ממעבדות ניר אביגד.
ערבים לא יתחילו עם אחותי: אין לי אחות
אבל כמה מאלה שיש להם עשו בבת ים הפגנה נגד ערבים.
ואז הגיעה התגובה. יוצר: אמיתי סנדי, בהשראת מיא עשת.
[עדכון 11:12] יותם ברנז מערבב פנימה את המם של המרכז לאמנות הפיתוי.
עמוד הפייסבוק של חדר 404
כמו לכל מותג שלא מכבד את עצמו, גם לחדר 404 יש עמוד פייסבוק (וגם טוויטר), שמתעדכן בפוסטים מהבלוג ובתכנים נוספים בתחומי העיסוק של החדר. הצטרפו אליו בהמוניכם.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
