הייטקיסט, אל תתקמצן על הטיפ

כשאתם הולכים כמעט כל יום למסעדה שליד המשרד, אתם בטח משאירים טיפ גדול יותר ממה שהייתם שמים במסעדה מזדמנת, כי אתם שם כל יום וכבר התיידדתם עם בעל המסעדה והמלצרים או כי לא נעים.

ברמת החי”ל זה לא תמיד עובד ככה:

• מן הארכיב: שיטת קופרטו

מילים: צלתוק, לפחוח

לפחוח (פ’): להביע זלזול באמצעות מטבע הלשון הטוקבקי “פחחח”. שימוש: “אריה דרעי לראשות עיריית ירושלים? הרשה לי לפחוח”.
מקור: דורה קישינבסקי.

צלתוק (הלחם של צלצול + ניתוק): צלתוק הוא הפעולה בה אדם מתקשר לטלפון סלולרי ומנתק מיד, כדי שהנמען יוכל לשמור את המספר שלו בספר הטלפונים, בלי שהדבר יעלה כסף למתקשר. שימוש: “גבר, תו לי צלתוק שיהיה לי את המספר החדש שלך”.
מקור: מכר ותיק, ששמע אותו ממישהו בחברת הזנק.

שתולבקיסטים

שְתוּלבקיסט (הלחם: שתול + טוקבקיסט): טוקבקיסט ששותל טוקבקים בשמ/ות בדוי/ים במטרה לקדם עמדה מסויימת, תמורת שכר או טובת הנאה אחרת.

פועל: לשתלבק – לשתול טוקבק.

איך אתם שותים את הפרסומת שלכם?

[בעקבות הפוסט על השקרים של קמפייני הגרילה שלח לי ארד אקיקוס, שעוסק בפרסום גרילה באינטרנט בתחום האינטרקטיב ופרסום בקהילות, פוסט שכתב בנושא אך טרם פורסם. ביקשתי ממנו לפרסם אותו כאן, והוא הסכים. –ע”ק]

קמפיין “קידסורסינג” לקופת חולים כללית של טוויסטד העלה שאלות רבות בקשר לאתיקה של שיטת הפרסום “הלא קונבנציונלי” שהתפתחה עם פריצת תוכן הגולשים והישויות החברתיות לחיינו.

בתור אדם שחי את התחום בשלוש השנים האחרונות, בעיקר בתור מתבונן וחוקר (ולפעמים גם ככותב), אני חושב שהגיע הזמן לפתוח דיון רציני בנושא.

הגולשים שיחליטו לקחת חלק בדיון כזה, יכולים לעצב את עתיד הפרסום ברשת הקטנטונת שלנו. אם זה יהיה פורה מספיק, אולי ייצא מכאן ספר כללים למשרדי הפרסום שעובדים בתחום..

גילוי נאות: האינטרס האישי שלי הוא לנסות להבין את הדינמיקה שמתפתחת בין גולשים שהם יוצרי תוכן מובילים לבין קמפיינים ומותגים שמשתמשים בשיטת הפרסום החדשה שמתפתחת.

אני בעצמי מנהל חברה שעוסקת בתחום ואני חושב שהדרך הכי טובה ליצור מערכת יחסים, היא פשוט ליצור מערכת יחסים.. חלק גדול מהמהות של זה היא לשאול מה הצד השני חושב.

מעט נתונים

מאוד בקרוב התקציבים יעלו והרשת תתמלא בפרסומות מהסוג עליו אני מדבר.

בשנתיים האחרונות גדל אחוז השימוש בשירותים מתקדמים (וידיאו, רשתות חברתיות, בלוגינג) ב-40% בכל שנה. זה כבר ממש הרבה אנשים שאפשר לפנות אליהם באופן אישי (כמעט מליון רק בפייסבוק!)

נשמע מצחיק, אבל נראה כאילו המפרסמים עוד לא עלו על זה. כמעט שני מליון גולשים מסתובבים בפלטפורמות חברתיות לפחות פעם בשבוע – זה כמעט שליש (!) מהצרכנים במדינה. מתוך תקציב של 900 מליון דולר לכל שוק הפרסום, התחום הזה זכה לתקציב של בין 10 ל-15 מליון דולר – זה כלום, ממש טיפה בים.

יום אחד, מאוד בקרוב, מישהו יבין שלסמוך על 578 אנשי הפיפלמיטר כמדגם מייצג זה קצת פחות יעיל מלבקש מגוגל אינסייטס את הנתונים בזמן אמת על הקמפיין שלך, בזמן שאתה ממקד את הפניה לקהל היעד המדויק ומטפח איתו מערכת יחסים.

אז כדאי שנדבר על זה..

כמובן שכולם מוזמנים להביע את דעתם – בלוגרים, אנשי פרסום, יצרני תוכן בוידיאו, מכורים לפייסבוק וכל ישות אחרת שיכולה לתרום בכל צורה לדיון..

שלושת הנושאים שאני חושב שאנחנו צריכים למקד את הדיון אליהם (אם מישהו חושב שיש עוד נקודות, הוא יותר ממוזמן להעלות אותן, אבל כדי שיצא מזה משהו חייבים למקד את הדיון):

  1. ספאמינג, זהויות פיקטיביות
  2. כן, שניהם באותה הקטגוריה.

    בקמפיינים שונים היו רבים שהגיבו שהקריאייטיב מוצלח, אבל הרעיון המאיס את עצמו בגלל שהפגיזו את הפורומים בספאם שקשור לקמפיין.

    אני באופן אישי מתנגד לספאם מכל סוג. אם הרעיון שלך טוב, הוא יתפוס את הבאז מעצמו. אין צורך לגרום לאותה הודעה להופיע ב-20 וריאציות שונות בכל חור ברשת.

    אני חושב שספאם זה כמו פרסומות על שלטי חוצות באיילון – זה סביל, ולפעמים יש איזה כוסית שתרצה להסתכל עליה, אבל בסופו של דבר אתה רוצה לחיות באוויר נקי..

    מצד שני, אני דווקא בעד זהויות פיקטיביות. לא דרך הפגזה של ספאם, אלא דרך סטודנטית למשחק שיוצרת באז בבלוג וידיאו יצירתי. אני טוען שכל זמן שהגולשים קיבלו תוכן איכותי, מעניין שלא מזלזל באינטלגנציה שלהם, “נו הארם דאן”. אחרי הכל, המטרה של האינטרנט היא שכולנו נהנה.

  3. ספינים שונים ותרגילי יחסי ציבור
  4. בתקופה האחרונה עלו קמפיינים רבים שמתחילים בתרגיל יחסי ציבור למטרת משיכת באז.

    קמפיין קידסורסינג (כבר ברור שהוא תרגיל של חברת פרסום), קמפיין ינואר המחוספס של ג’ילט וגם הקמפיין שלנו לאוקייקיופיד עם ענבר והטקן.

    אני אצטט מהתגובה של דורון טל, מנכ”ל סאצ’י אינטראקטיב, החברה שעמדה מאחורי קמפיין ינואר המחוספס של ג’ילט:

    האם נגרם נזק למישהו? האם פגענו ברגשות של מישהו? האם גרמנו למישהו לעשות משהו בניגוד לרצונו או אמונתו? אם כן, אני מתנצל בשם המערכת. אבל האמת, אני לא חושב שזה קרה.

    בסוף היום נרשמו כמה הגיגים פילוסופים על החיים ועל שיער פנים, כמה אנשים השקיעו כמה דקות ויצרו סרטוני וידאו במובי-מייקר וכמה בליינים חגגו במסיבה שהם עצמם (ולא אנחנו) אירגנו במועדון בתל אביב.

  5. פרסום בבלוגים ובפייסבוק ותשלום לבלוגרים
  6. פרסום בבלוגים ובפלטפורמות חברתיות הוא כלי מאוד יעיל לפניה לקהילה ממוקדת. בעתיד תעלה היכולת הטכנולוגית למקד את הקהילה ואת האופי שלה ואיתה גם מחיר ותקציבי הפרסום.

אני אישית חושב ששני כללי ברזל צריכים להישמר:

  1. כנות. לתת לבלוגר/גולש את המוצר וזהו. שיחליט לבד מה הוא חושב עליו. למפרסם אסור להתערב בתוכן.
  2. לשלם לבלוגר/גולש. אם חברת הפרסום קיבלה כסף עבור העבודה, אין סיבה שהגולש לא יקבל שכר. אני חושב שפתיחות של הקהילה לנושא כזה יכולה ליצור מצב בו בלוגרים באמת מכניסים כסף מהבלוג שלהם, חלקם אפילו חיים ממנו. זה יכול לקחת קצת זמן וזה יצריך שיתופי פעולה עם תעשיית הפרסום, אבל זה בהחלט יכול לקרות.

החלק השני עליו אני מדבר הוא פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות.

הפלטפורמות האלו נתנו כלים למפרסמים, שאת רובם אנחנו עדיין לא ממש מבינים. יש בפייסבוק פוטנציאל אדיר לפניה ממוקדת לקהל היעד של מותג ספיצפי, והוא רק ההתחלה.

אם מפרסם בחר למקד את קהל היעד שלו לגילאי 13-17, הוא כבר לא צריך לפרסם בטלוויזיה בשעות מסויימות ולקוות שאף אחד לא הלך במקרה לשירותים, הוא פשוט צריך לבצע חיתוכים על בסיסי נתונים קיימים וליזום פניה ממוקדת.

השאלה היא איך לפנות לקהל היעד הזה.

חבר טוב שלי שגר בניו יורק מספר שהוא יכול לפנות לבנקאי שלו דרך חשבון הפייסבוק. הוא עדיין לא יכול לבצע פעולות בחשבון, אבל גם היום הזה יגיע.

אני חושב שצריך לעודד ארגונים, חברות מסחריות ונותני שירותים “לפתוח נציגויות” שלהן בפלטפורמות חברתיות שונות. לצורך הדוגמא, אני מתכוון לפעילות שטח של גולשים לטובת מועמדים בבחירות לראשויות המקומיות. בתקופה האחרונה נפתחו עשרות קבוצות ואירועים רלוונטיים בפייסבוק. אני חושב שהמועמד צריך לתמוך בפעילים שלו, ואפילו לשלם לחלקם, בדיוק כשם שהוא משלם לאנשי המטה שלו.

בגלל ששוק הפרסום עומד להתקיים עוד הרבה הרבה זמן, במיוחד עכשיו כשנתנו לו צעצוע חדש לשחק בו, אני רוצה לסיים ולשתף אתכם בתסריט זוועה שעלה לי לראש, למקרה שאף אחד לא ישנה את הכיוון אליו השוק הזה הולך: מאוד בקרוב עומדות לקום חברות פייסבוקמרקטינג, שזה בעצם טלמרקטינג, רק בפייסבוק. הם ישלחו לנו הודעה בשתים בלילה, ויבררו אם אנחנו בדיוק צריכים איזה וידיאו בתשלום שיפיג לנו את הבדידות. בבקשה אל תתנו לזה לקרות..

ארד אקיקוס הוא מנכ”ל משותף של וונרף אינטראקטיב, אסטרטגיה ופרסום בקהילות

ג’יפקלדת

[עדכון: ג’יפקלדת נוספת אחרי הקיפול]

רועי כתב לי:

אני רוצה לפנות לעולם עם בקשה: לקחת סרגל ולהסיר את מקש הרווח במקלדת. מצלמים את הג’יפה מתחת, ומחזירים ת’מקש. אפשר כמה מקשי אותיות במקום הרווח, כי ברווח יש איזה מנגנון קפיץ שעלול להקשות בהחזרת המקש. האם תעביר את הבקשה שלי אל תושבי העולם?

למה, שאלתי, וגם דרשתי: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. הוא שלח תמונה של המקלדת שלו והסבר:

אתה יכול לשאול למה, אני לצערי לא יכול לתת לך תשובה. זה יותר לראות אם יש יותר מלוכלך ממני. אני למשל אוהב לפצח גרעינים מול סרטים שאני רואה במחשב, ולפעמים קורה שהסרט משעמם אז אני מתחיל סתם להחדיר קליפות בין מקשי המקלדת. אני כבר מזהיר אותך, מדובר בתמונה סופר NSFW. המקלדת בת 5 בערך. נוקתה באופן יסודי פעם אחת.

המקלדת המגעולה אחרי הקיפול.
להמשך קריאה

סלולרי ב-0 שקל על כל קנייה ב-10,000 שקל

קומוניקט של הום סנטר:

מבצע ענק ברשת הום סנטר:
מכשיר סלולר ב-0 ₪

רשת הום סנטר יוצאת במבצע סלולרי חסר תקדים:
מכשיר סלולרי באפס ₪.

קונים מכשיר סלולרי בכל סכום שהוא, ומקבלים את כל הכסף חזרה בכרטיס מוטען למימוש סכום הקנייה בכל הרשתות המשתתפות במבצע, ביניהן: הום סנטר, זר פור יו, ביתילי, בסט ביי, טויס אר אס, סליו.

ניתן למימוש עד 10% הנחה בכל קנייה.

לדוגמא: לקוח שרכש מכשיר בשווי 1,000 ₪, זכאי לקבל כרטיס מוטען בשווי 1,000 ₪. ניתן לממש את ה-1,000 ₪ בכל הרשתות המשתתפות. כל פעם בסכום של עד 10% בכל קניה. לקוח שרכש בטויס אר אס ב-800 ₪, יקבל הנחה בשווי 80 ₪ שיופחת מהכרטיס וכך הלאה…

במילים פחות יחצניות: כדי לקבל חזרה את ה-1000 שקל שהוצאתם על המכשיר, תצטרכו לעשות קניות ב-10,000 שקל ב-11,000 שקל, 10,000 הקניות בחנויות השונות ועוד 1000 שקל על הסלולרי (תודה למגיב אלירם שתיקן).

במילים פחות יחצניות: כדי לקבל “סלולר ב-0 שקלים”, אתם צריכים להוציא 10,000 שקל (1000 על הסלולרי, 10,000 שקל על הקניות הנלוות והחזר של 1000 שקל בהנחות).

רחוב המלך קינג ג’ורג’*: שגיאות שילוט

כמה גרשיים יש בשם “המלך ג’ורג'” ואיפה שמים אותם? כמה שרוצים ואיפה שרוצים.

קינג גו\'רג\'. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

קינג ג\'ורג. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

קינג גור\'ג. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

קינג גו\'רג\'. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

והעירייה עוד לא התפנתה ממה שזה לא יהיה שהיא עושה לענות לי על הטעות בשלט הרחוב של פינסקר. אני מנחש שהם גם לא תיקנו אותו.

• מן הארכיב: רחוב מרמורק או מרמוק?

* מחווה לאחד התרגומים לשירי פו הדב.

“פיגוע”: שובן של התמונות הקשות ושל מה שהן מסתירות מאחוריהן

פוסט אורח של ניבה שושי

תחפושות של מחבלים מתאבדים. צילום: laurelfan, cc-by-sa

תחפושות של מחבלים מתאבדים. צילום: laurelfan, cc-by-sa

Suddenly the whole street was in commotion. There were yells of warning from all sides. People were shooting into the doorways like rabbits. A young woman leapt out of a doorway a little ahead of Winston, grabbed up a tiny child playing in a puddle, whipped her apron round it, and leapt back again, all in one movement. At the same instant a man in a concertina-like black suit, who had emerged from a side alley, ran towards Winston, pointing excitedly to the sky.

‘Steamer!’ he yelled. ‘Look out, guv’nor! Bang over’ead! Lay down quick!’

‘Steamer’ was a nickname which, for some reason, the proles applied to rocket bombs. Winston promptly flung himself on his face. The proles were nearly always right when they gave you a warning of this kind. They seemed to possess some kind of instinct which told them several seconds in advance when a rocket was coming, although the rockets supposedly travelled faster than sound. Winston clasped his forearms above his head. There was a roar that seemed to make the pavement heave; a shower of light objects pattered on to his back. When he stood up he found that he was covered with fragments of glass from the nearest window.

(מתוך 1984 / ג’ורג’ אורוול)

במכתב שכתבה סמדר הרן לחברי הממשלה תוארו חטיפות כ”פיגוע נמשך שגורם לסבל רב“. כמו “פגישה לאין קץ”, “פיגוע נמשך” הוא אוקסימורון – צרוף מילים שדווקא חוסר ההיגיון הפנימי שלו מעניק לו משמעות. “פיגוע נמשך” הוא כמו פגישה נמשכת – מה שאמור היה לתאר אירוע מפתיע וחד פעמי נמשך יותר משנתיים. הרן בחרה להצדיק את סירובה להתערב בשאלת שחרורו של סמיר קונטר באמצעות הנגדה בין “פיגוע רגיל” ל”פיגוע מתמשך”. “פיגוע רגיל” התחיל ונגמר מעצמו, בעוד ש”פיגוע מתמשך” יש לעצור באופן אקטיבי – באמצעות היענות לדרישות החיזבאללה. בדומה לאופן שבו “פגישה לאין קץ” משמרת לנצח את אווירת הפגישה, “פיגוע מתמשך” משמר לתקופה ארוכה את אווירת הפיצוץ, ובעיקר את הכאב והסבל הכרוכים בו.

בדבריה של הרן, ובשימושים היצירתיים הנוספים שנעשו בו לאורך השנים, הפך ה”פיגוע” מתיאור אירוע לתיאור אווירה, וממילה למטאפורה. בין האוטובוסים ובתי הקפה המתפוצצים של שנות התשעים לפיגוע החטיפה המתמשך, שימש ה”פיגוע” לתיאור מגוון גדול מאוד של אירועים ומצבים. “אירוע פלילי” הפך ל”פיגוע פלילי”; במקום “אירועים” ו”היתקלויות” שזכורות מימי לבנון שמענו על “פיגועים” כנגד חיילי צה”ל; ושאלת השאלות, “פיגוע” של חייל יהודי כנגד אזרחים ערביים: האמנם?

בחרתי לכתוב את המילה “פיגוע” במרכאות לא מתוך תפיסה צינית של אירועים שקרו או לא קרו, אלא כי מדובר במושג שראוי לברר. המילים שאנחנו משתמשות בהן לא (רק) משקפות את המציאות אלא גם מבנות אותה. לא מדובר בתיאור אלא בבחירה פוליטית של המשקפיים שדרכם אנחנו, או אלו שבוחרים עבורנו את המילים, רואים את המציאות. אם למשוך את מטאפורת המשקפיים עוד קצת, אפשר גם לומר שמה שרואים דרכם מסתיר, לא פחות משהוא חושף, את מה שניתן היה לראות אילו היינו משתמשים במשקפיים אחרים.

“פתאום היה בום”

מחיפוש בארבעה מילונים שונים עולה כי המילה “פיגוע” משמשת לתיאור ביצוע של פעולת טרור ואירוע חבלני בישראל מאז אמצע שנות התשעים (המילה מופיעה במילון אבן שושן החדש (2003), מילון אריאל (2007), מילון ספיר (1998) ורב מילים (1997), ולא מופיעה במילון אבן שושן מהדורת 1988). חיטוט בכותרות העיתונים מעלה תמונה דומה, לפיה מדובר, כנראה, במושג תקשורתי שהונחל לכתבים צבאיים באדיבות משרדי הממשלה וצה”ל ומשמש בעיקר כדי לספר סיפור, או, כמו שהם אוהבים, לספר סיפור קצר ופשוט בלי הרבה מילים גם (ובעיקר) כשהמציאות מורכבת – אבל למי יש זמן לזה. “פיגוע” הוא שם קוד בוער שכולל בתוכו “בום”; “נפגעים”; “כוחות הצלה”; וחלוקה מסודרת ל”טובים” ו”רעים”. “טובים” בהקשר הזה הם “אנחנו”, הנפגעים החפים מפשע, ואילו ה”רעים” הם מי שכל רצונם הוא לפגוע להזיק ולהרוס. אם תרצו, בני האדם לעומת אילו עם השערות על הפנים. בלי להיכנס לשאלה האם ואיזה סוג של טרור/לחימה לגיטימי באיזו מלחמה, השימוש במושגים כמו “טרור” ו”פיגוע” ממסגר, באופן אוטומטי כמעט, עולם לא בטוח שהפחד מפני הבלתי צפוי שולט בו. טרור, בניגוד למלחמה, נועד לזרוע הרס ובהלה החורגים בהרבה ממספר ההרוגים באירוע הספציפי. הפחד האמיתי איננו מפני מה שקרה אלא מפני מה שעשוי לקרות לנו בכל רגע נתון.

כשמדובר באירוע ביטחוני הכללים פשוטים. מדובר ב”פיגוע קלאסי” במובן שלצערי הרב מוכר לכולנו. “מחבל” במרבית המקרים חבר בארגון טרור רצחני/מוסלמי/פלסטיני מתפוצץ/יורה/פוגע באוכלוסייה אזרחית. “פיגוע” היא מילה שלא מסבירה, וגם לא צריכה להסביר הרבה. אחריה יבואו “התמונות הקשות”, “מספרי החירום”, “שמות ההרוגים” ולבסוף גם הארגון שנטל אחריות על האירוע, ושמו וכתובתו (במובן הרחב; מדובר לרוב במחנה פליטים) של המחבל/מפגע. ב”פיגוע” כזה יש טובים ורעים אבל אין נסיבות. מדובר במילה ממשקל פיעול הסביל (קרוב משפחה של ה”חישוף”) שאין לו מבצע ממשי, אין לו סיבה ובעיקר אין לו הקשר היסטורי, אבל יש לו נרטיב ברור שמתחיל ברגע הפיצוץ ונגמר בשגרת הפאניקה. פריצה אלימה למרקם החיים שלא נדרשת לשאלות “למה” או “איך”. התלישות של המושג “פיגוע” היא כל כך קיצונית עד שהתיאור האפשרי היחידי לו הוא “פתאום [מהשמיים, ללא הכנה מוקדמת, ללא סיבה נראית לעין, ללא גורם מסביר] היה בום [קול בלתי נראה ולא שייך למציאות]”. אם הייתי רוצה להיות צינית, הייתי אומרת שזה מזכיר קצת את חבילות ההפתעה של הדרדס החמוד קונדסון, רק עם הרוגים בפנים. השימוש במילה “פיגוע” בהקשר הזה משטיח את המציאות המורכבת של הסכסוך ומתמצת אותה לרגע אחד של “בום” אדיר ופוטוגני.

שני שימושים יצירתיים שנוספו ל”פיגוע” בזמן שלא התפוצצנו ברחובות הם (1) ה”פיגוע הפלילי”, מוצר חדש שנולד עם זליגתם של החיסולים בעולם התחתון למרחב הציבורי המהוגן, ו-(2) הפיגוע כנגד חיילי צה”ל, שהחליף, כאמור, את ה”היתקלויות”, ה”קרבות” וה”אירועים”. בשונה מן הפיגוע נגד חיילים, שהמטרה העיקרית שלו דומה בעיקרה לזו של “הפיגוע הקלאסי”, ומשרתת את ההקבלה האופנתית בין חיי חיילים במלחמה לחייהם של אזרחים במרכז העיר, “הפיגוע הפלילי” מתאר את פריצתם ה”מפתיעה” (ע”ע קונדסון), המסוכנת והבלתי נשלטת של ה”לא נחמדים” לחיי היומיום שלנו.

להרוג אנשים זה לא מנומס. צילום: Seth Anderson, cc-by-sa

להרוג אנשים זה לא מנומס. צילום: Seth Anderson, cc-by-sa

יש ערבים טובים?

הפיגוע האחרון (“פיגוע הטרקטור” בירושלים) הוא מקרה מעניין, משום שהוא מביא לידי ביטוי גם את הדילמות וגם את המובן מאליו של האופן שבו מתוארים אירועים שונים בתקשורת. מה שניתן היה לתאר כהתפרצות אלימה ורצחנית של חולה נפש ברחובות ירושלים, אירוע עצוב ומזעזע, אבל פלילי, תואר כ”פיגוע” והפך לכדור שלג מתגלגל עם קיבוע מעמדם של הנפגעים כ”נפגעי טרור” (מעמד שמאז 1998 יש לו משמעות סמלית, חברתית וכלכלית שנופלת רק מזו של חלל/נכה צה”ל), הדרישות להריסת ביתו של המחבל והלגיטימציה לירות באדם ברחוב ועוד לצלם (ולשדר) את זה. מהרגע שהאירוע מוסגר כ”פיגוע”, לא היה לאף אחד מן הצדדים (למעט משפחתו האבלה של הרוצח) אינטרס ממשי לשנות אותו, אבל בחינה של הקריטריונים ששימשו את מי שהחליט לדווח על “פיגוע” מעלה כי ההגדרה שלו לפיגוע היא מפגן רצחני של אלימות ברחוב ירושלמי המבוצעת על ידי ערבי. כשמדובר ביהודי, היד קלה פחות, וראו למשל את הוויכוח בסוגיית הגדרתם של נפגעי עדן נתן זאדה כנפגעי טרור לעניין הפיצויים מביטוח לאומי.

יש פיגועים בפריפריה? דיון תיאורטי באפשרות לבחירה קצת אחרת

התחלתי את הדיון כאן בטענה שהמילים שאנחנו משמשים בהם הופכות למשקפיים שדרכם אנו רואים את המציאות. הצד השני והמתבקש של השאלה הוא מה האלטרנטיבה. במילים אחרות, אם פיגוע הוא כל הדברים שתיארתי למעלה, מה הם האירועים שאינם מתוארים כפיגוע, ולמה? האלטרנטיבה הראשונה קיימת בשפה הערבית, וקשורה כנראה למציאות הפוליטית והתקשורתית המורכבת במזרח התיכון, בניגוד מוחלט לאחידות השוררת באמצעי התקשורת אצלנו. המילה הנקייה ביותר לתיאור פיגוע בשפה הערבית היא “אינפיג’אר”, פיצוץ. במובנים רבים מקביל מאוד ל”פיגוע” שלנו, אך בשונה מפיגוע שהנרטיב שלו, כפי שראינו, ברור, אינפיג’אר משמש לתיאור אובייקטיבי של הפיצוץ במקרים שבהם הדובר איננו מעוניין לנקוט עמדה – הפעולה היא הדדית שכן האדם התפוצץ ופוצץ בו זמנית. שתי האפשרויות האחרות הן “אסתישהד”, התאבד, הפך לשהיד (“השתהד”?), מילה בבניין השמיני המקביל ל”התפעל” שלנו שפירושה אדם שביצע פעולה על עצמו (כמו התקלח, התלבש), במקרה הזה לטובת הכלל, המשמשת במקרים בהם הדובר מעוניין להזדהות עם מבצעי הפעולה; ו”אמלייה תחריביה”, זרע הרס, המיועד להביע הסתייגות מוחלטת מהמעשה.

אלטרנטיבה אחרת יש באירועים בעלי מאפיינים דומים שדווקא אינם מתוארים כ”פיגוע”. דוגמא בולטת היא אירועי ירי פרטיים – אדם לקח רובה וירה ללא אבחנה, אירוע שדומה דמיון מפתיע להחלטתו של ה”מחבל” האחרון לקחת טרקטור ולהפוך מכוניות ולהרוג אנשים ברחוב יפו, אבל כאן, כאמור, מדובר בערבי… אירוע מסוג אחר אפשר (בתיאוריה, כי בפועל לא משתמשים בהגדרה הזו) לכנות “טרור מיני”. סוזן בראונמילר טוענת שתקיפה מינית איננה אירוע יחיד, אלא היא אירוע טרור כנגד הנשים כולן. כאשר אישה נאנסת בסמטה אפלה, ממש כמו בטרור, האירוע חורג אל מעבר לאישה ולגבר המעורבים בו. הוא זורע אימה ופחד מאירוע דומה בקרב כלל הנשים, ואילו כלל הגברים הופכים באופן אוטומטי למפגעים פוטנציאליים. אונס בסמטה אפלה, בדיוק כמו פיגוע בבית קפה, יוצר אווירת פחד שתקשה על נשים להסתובב לבד בשעות דומות בסמטאות דומות ובכך תמנע מהן את חופש התנועה ותגביר את תלותן בגברים. ובכל זאת, אף עיתונאי לא יתאר אונס או תקיפה מינית כ”פיגוע” או “מעשה טרור”.

הבחירה להשתמש במילה אחת, “פיגוע”, לתיאור אירועים מסוג אחד, ולא להשתמש בה לתיאור אירועים מסוג אחר, מגבילה אותנו לנקודת מבט אחת ברורה על המציאות הביטחונית שבה אנחנו חיים. סכנתן הגדולה ביותר של ה”תמונות הקשות” היא בכך שבהגבלת המציאות מוגבלת גם היכולת שלנו לבקר אותה או לבחון אפשרויות תיאור שונות, ונקודות מבט אלטרנטיביות. כמו ב-1984 של אורוול, כל מה שנחשב להפרעה חיצונית הופך ל”מנוע קיטור”, אנרגיה עוצמתית מסוכנת ורותחת המטלטלת את המציאות הפוליטית, ביטוי שמנקודת מבט חיצונית הוא חסר משמעות ומבפנים הוא נשק רב עוצמה בידיהם של האחים הגדולים ואלו שבוחרים לשרת אותם.

ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה

הפיטורים ב-msn ישראל: הקוראים ידעו מראש

נועה פרג מנתחת (גלובס, 16-17/7/2008) את נתוני סקר TIM, שבודק חשיפה לאתרים מסחריים:

אתר נוסף שהתחזק משמעותית בחודש האחרון, הוא msn, עם גידול של כ-19% בשיעור החשיפה השבועי, והוא מדורג במקום ה-6. זאת למרות, ואולי בגלל, גל הפיטורים האחרון והתפטרותו של המנכ”ל שרגא מור, שמגדילים את הזכירות של המותג בקרב הנסקרים.

הסקר נערך בחודש יוני. גל הפיטורים וההתפטרות התרחשו בחודש יולי.

וזו כבר הפעם השנייה שהיא עושה את אותה הטעות בדיוק.

הייטחן?

אתמול נכנסתי לנעליו של טום דיקסון מ-Will It Blend? וטחנתי כל מיני חפצים בבלנדר של בלנדטק, שעמי בן בסט הביא בשביל הכנס של סטארטאפסידס מחר. הסרטון באתר כלכליסט

[עדכון 2/7/2008] הסרטון הועלה ליוטיוב [\עדכון]

עידו קינן ושגב שלטון בוחרים עכברים לטחינה. צילום: עמי בן בסט, cc-by-sa

עידוק טוחן עכברים בבלנדר בלנדטק. צילום: עמי בן בסט, cc-by-sa

חלליו של בלנדר בלנדטק. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

מארכיב הווידאו: הסנדוויץ’ של איציק ורותי חוגג חמישיםמאט הרקדן בכיכר דיזנגוףסגוויי שטח

← לדף הקודםלדף הבא →