הייתי מסננת טוקבקים
כהרגלי חיפשתי עבודה ודפנה אמרה שיש אחת סתמית שמתפנה. היא סידרה לי ריאיון. פגשתי איזה סגן עורך ששאל שאלות. הוא שאל אם אני רוצה לשתות משהו.
אחרי שהכין קפה ועשה לי סיור במערכת, התיישבנו בגג הבניין לצד אנטנה גדולה (ביקשתי לעשן במהלך הריאיון. הנחתי שאם העבודה מעפנה, אז גם אין טעם לנסות להרשים אותו בגינונים).
בגג, “זה לא מסוכן?” שאלתי, והוא ביטל: “כולם מעשנים פה”.
היה ריאיון חביב, סיפרתי שלפני כן מכרתי פוליסות ביטוח. הוא כנראה התרשם כי כשחזרתי הביתה דפנה שלחה לי מייל משתף. הוא שאל, והיא ציטטה: “למה לעזאזל היא רוצה את העבודה הזו? זו עבודה סתמית לחלוטין”. דפנה כתבה שהסבירה לו שזה חלום חיי, לשבת מול מחשב ושיהיה לי מספיק כסף לכסות את הוצאות הטלפון שלי, לנסוע באוטובוסים ועוד קצת סתם, ליציאות עם החבר’ה. זה ו/או “אנערף היא משוררת”, הסבירה.
בערב שלח סגן העורך שני קבצים: קובץ אקסל של סידור העבודה וקובץ וורד של חוקי זהב. התבקשתי לשנן אותם. הם שיעממו אותי. במקום לשנן, החלטתי להגיע למערכת, להדפיס את החוקים ולנעוץ את הנייר בקיר.
ביום הראשון במערכת קיבלתי שם משתמש וסיסמה, התיישבתי ליד זו שעוזבת.
“למה את עוזבת?” שאלתי.
“זו עבודה סתמית”, השיבה והסבירה לי על התוכנה לצנזור טוקבקים. הושיבה אותי במקומה, “נו, נראה אותך”, השתעשעה. אמרה שהיא כבר לא קוראת וצחקה כשהשתדלתי לקרוא הכול.
כשהגיע הזמן היא לקחה את הדברים שלה והלכה כשהיא מפטירה: “אה, בהצלחה”, ושאגה בצחוק: “לא, באמת. זו עבודה ממש אבל ממש סתמית”, והלכה צוהלת. תהיתי אם סתמית זה קל או קשה.
אשקלונאי כתב ש”כל האשקלונים הם מילואימניקים. יש לנו בתי ייצור. אנחנו יכולים לפלוש לעזה ולעזאזל מה שהמדינה מחליטה”. תהיתי על הכתוב, הרי זו קריאה למרד ובחוקי הזהב הוחלט שהמרדה היא מנוגדת לחוקים. חשבתי שחבל למחוק את האשקלונאי ואת ההצעה המקורית שלו. החלטתי לערוך את האשקלונאי כדי שיעבור את הצנזורה, כי סתם באסה לו שחשב כך והתעקש להקליד וללחוץ על סנד. אז פרסמתי תחת שמו: “לדעתי, הרי זה ידוע שהאשקלונים הם מילואימניקים. יש לנו בתי ייצור? אני חושב שאנחנו מסוגלים לפלוש לעזה, אבל מה שהמדינה מחליטה”. הנה, הידד. עבר צנזורה.
סגן העורך הנחה אותי לשאול כל עורך זוטר שעובד אתי במשמרת, היה ואני נתקלת באיזה הרהור. “אבל בגדול”, אמר, “החוק המרכזי בחוקי הזהב הוא: אם יש ספק – אז אין ספק”.
כלומר אם יש ספק פשוט לא לאשר, כלומר למחוק. ומה זה בעצם למחוק? זה אומר שמישהו חשב וכתב ושלח, ודעתו לא נחשבת. אבל היא נשקלת. אם מישהו חושב ושוקל אותה כלומר. “אבל את לא חייבת לקרוא הכול”, הסביר סגן העורך. “מילות מפתח” הוא הנחה אותי ותהיתי למה לא טורחים להזין מילות מפתח אל תוך התוכנה, שהיא כבר תצנזר וחסל מחשבה. “את יותר זולה”, הסביר.
עברה שעה והתרוממתי עייפה מהכיסא. יצאתי מהמשרד לשירותים. הלכתי לעשן. הכנתי קפה. כששבתי סגן העורך עמד בעמדת המחשב שלי. “הצטברו לך מלא תגובות”, נזף והתיישבתי.
המשכתי להקליק “אשר” ו”מחק” בהתאם לחוקי הזהב. סגן העורך קיפל את דבריו, זרק “שלום” מהיר ויצא מהמערכת. נשארתי לבד בחדר. עורך זוטר הקליד כל מיני דברים בחדר השני. עוד טוקבקים ולפתע התעורר בי הצורך לוויכוח, השבתי: “ל-97, אני חושבת שאתה לא באמת מבין את המושג ‘אנטישמי’. אנטי-שמי לא מתייחס ליטרלית רק ליהודים, זה ניכוס לשוני שנובע מבורות. הרי גם הערבים באו משם, גם הם צאצאי אחד הבנים של נח כידוע: שם, חם ויפת”. שלוש דקות ועשרים ושבע שניות על השעון, קיבלתי את התגובה הזו: “ל-121 אל תזיין את השכל י’חתיכת עוכר ישראל, אנטישמי מסריח. אנטישמי זה מי שנגד היהודים יא סמולני מוצץ”. לא הייתי צריכה לקרוא באמת, רפרפתי. ובכן, המון מילות מפתח.
לא היה ספק. מחקתי אותו.
בתכלס, אם היה ספק, גם אז הייתי מוחקת אותו.
וממילא הצטברו תגובות בכל הזמן הזה.
מדי פעם נחשפתי לידענים שהגיבו על פרסום ממצאים מדעיים חדשים. תהיתי אם לקרוא הכול ולחקור את המידע שכתבו. תזכורת: בחוקי הזהב צוין שאם יש ספק – אז אין ספק. קרי: אם התגובן לא בטוח בתוכן התגובה ולא יודע שכך וכך, ובשביל להימנע מרכילות ולשון הרע, אז יש למחוק את התגובה.
לעזאזל. אין לי באמת מושג על כל הנתונים שהעלו. גם באיזו כתבה במדור הכלכלה זרקו כל מיני מספרים, ספקולציות על מניות ועוד. הממ… למחוק? או לאשר? רפרפתי על התגובות כדי לחפש מילות מפתח לא קבילות, וכשלא מצאתי אותן כמובן שאישרתי. התייסרתי מאי הידיעה. אי ידיעה משמע טיפשות. “יוהו! אני שולחת לך לינק על המאמר המדעי”, קראתי לעורך הזוטר ושלחתי לו לינק לכתבה. “קיבלת?” צעקתי אל החלל, ובחדר השני השיב הזוטר שקיבל: “אבל מה את רוצה בעצם?”
“תקרא את התגובה האחרונה, הארוכה. היא נראית לך?” מהר הוא השיב שכן.
“למדת גאולוגיה?” שאלתי .
“אל תהיי מגוחכת”, קרא יהיר, “אם יש ספק אין ספק, פשוט תמחקי”, מלמל.
“לא קראת את התגובה”, הבנתי מאוכזבת, “אתה רוצה לעבור גם על התגובות שאישרתי במדור הכלכלה? אולי תעבור עליהן?” שאלתי בהיסוס.
“תאשרי כל מה שאין בו קללות ומספרי טלפון ולינקים, והעורך של המדור יעבור על זה בבוקר”, הוא נזף את החוקים.
שבתי אל האוטומטיות. אשר, מחק, אשר, אשר, אשר, אשר, אשר, אשר, אשר, מחק. אשר. אוף. משעמם לי.
החלטתי שכל טקסט שיכיל 400 תווים ומעלה יימחק. כבר קראתי איזה 40 אלף מילה בשעתיים. מחקתי 30 אחוז מכל התגובות באיזו כתבה במדור הפוליטי.
גם לא אהבתי את הציטוטים והתימוכין התנכיים, כי מה? גוגל עכשיו? מי מבטיח לי שזה ציטוט מדויק ולא הנפצה? “הפלסטינים בעזה הם לא עם אמיתי, הם סתם החליטו שהם עם—-“, ובכן, גם על זה אין לי מושג ואני יכולה לחקור, אבל האם זה מצריך מחקר? האם יש לי זמן לערוך מחקר? האם אני רוצה לחקור? העורך הזוטר שלח לי מייל שמצטברות לי תגובות.
“אני ראש קטן”, חשבתי לעצמי ונרגעתי, “משלמים לי 20 שקל לשעה”, ונשענתי לאחור. כ”פרילנס” הרמתי רגליים ומתחתי אצבעות. ובכן, חוקי זהב ומילות מפתח.
אשר. מחק. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. מחק. אשר. מחק. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. מחק. אשר.
קול הזוטר התבצבץ מהקיר: “תגידי, יש לך עוד תגובות לכתבה הזו?”
“לא”, השבתי.
באמת לא היו.
– מה קרה לכל התגובות?
– איך אתה יודע שהיו עוד תגובות?
– כתבתי כמה תגובות והן לא מופיעות לי.
– אה הה.
– מחקת אותן?
– כנראה. כלומר מן הסתם, אם הן לא פורסמו בכתבה והן גם לא מופיעות לי כאן.
– טוב… מה? הן לא בסדר?
– כנראה. יש סיכוי. כלומר, הרי הן לא אושרו. כלומר, אני לא אישרתי. אתה הרי טוען שאתה לא רואה את התגובות שכתבת. אז הן לא אושרו. כלומר הן לא בסדר.
– טוב.
– טוב.
שתיקה. שמעתי תקתוקי מקלדת והנחתי שסיים אתי וחזר לעיסוקיו. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. יאללה, יד קלה על ההדק, רפרוף מהיר, אין קללות ומספרים ולינקים. אשר, אשר, אשר. אופס, זין שרמוטה מזדיין. מחק.
קולו של הזוטר הפציע שוב. “מה לא היה בסדר עם התגובות ההן?” צמרר את קולו.
“אני לא זוכרת. היו מלא תגובות. עדיין יש לי כאן תגובות, אבל לכתבות אחרות”, נבהלתי מהטון.
– כן, אני רואה.
– איך אתה רואה?
– אני יכול לראות את התגובות שמתקבלות. אני יכול לראות את הבק אופיס שלך.
– אוקי. אז אתה בטח רואה שעכשיו מצטברות עוד תגובות בכתבות אחרות, נכון?
– כן, כן.
– טוב… אם אתה רואה את התגובות, אז למה צריכים מישהו שיצנזר את הטוקבקים?
– כי יש תקן.
– אוקי.
– ואני מקשיב פה לחדשות וכל זה, ביפר את יודעת. ואני קורא עיתונים באינטרנט, את יודעת, בשביל להיות מעודכן אם יקרה משהו. אני גם צריך לכתוב על זה. אז אין לי זמן להתעסק עם התגובות. זה גם לא כיף. סתם כאב ראש. אף אחד מהעורכים לא אוהב את העסק הזה של התגובות.
“אוקי”, סיכמתי את ההקשבה וחזרתי לעניינים. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. מחק. אשר. מחק. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. “תקשיבי רגע”, הוא קטע את השוונג. “אה”, מלמלתי והנחתי את העכבר, נעמדתי.
– הכתבה ההיא.
– נו.
– זו כתבה שאני כתבתי.
– טוב.
– תשתדלי לאשר כמה שיותר תגובות, טוב?
– אוקי.
הגעתי לעמדה שלו וחייכתי. הוא בהה בי לרגע והמשיך: “זה חשוב”. הוריד את המבט בהיסוס.
“נעים מאוד”, הושטתי את היד והצגתי את עצמי. הוא מלמל את שמו, “כל השאר, כאילו כתבות אחרות, פשוט יד קלה על ההדק, אם זה מצטבר לך, כלומר”.
– טוב. רגע, יד קלה על ההדק זה אומר לאשר או למחוק?
– פשוט אם יש ספק, אז תמחקי.
– טוב.
והלכתי למטבח להכין לעצמי עוד קפה. אולי תה. אולי קפה. כבר שתיתי קפה. אז מים. וגם תה, שיהיה. מה יש פה? חיטטתי בארונות. סוכר, תיונים, קפה. כוסות פלסטיק, כוסות קלקר. אוקי. חזרתי לעמדת המחשב בסתמיות מסוימת.
הבטתי מחוץ לחלון, ירח חצוי מעל תל אביב.
____________________
הטקסט התפרסם במקור בגליון 6 (חורף 2010-2011) של כתב העת מעין, שמופץ יחד עם עוד שלושה מוספים: "גלשן", ספר השירה של מיכל דר; "שירה מפרקת חומה", שירון ערבי-עברי של חבורת גרילה תרבות; ו"החדש והרע", מגזין לאמנות. ואן נויין פרסמה בהוצאת "מעין" את ספר השירה "עין הכמהין".
• התגובמולטור
• זבל מניאק / בן של ערביה בת / אלף / יא חרא בן חרא
• טוקבקים פיזיים בשירותים
• טוקבקים לכותבת טור על אופנה למידות גדולות
• דברים מצחיקים קורים לך כשאתה מסנן טוקבקים
אונס בפייסבוק! התאבדות בפייסבוק! פייסבוק פייסבוק פייסבוק! הקלקתם?
פוסט של הלל גרשוני
בתזמון מעניין הזדמנו היום שלוש פרשות פייסבוק לכותרות החדשות.
“נער התאבד בזמן צ’ט בפייסבוק”, זועקת כותרת אחת, מנסה להתחרות בחברתה “חשד: אנסו בת 12 שפגשו בפייסבוק”. ותוך כדי כך, עולה מבזק שלפיו הפרקליטות הורתה לחקור קבוצות פייסבוק המסיתות נגד ערבים.
עיתונאות במיטבה: הרי אונס והתאבדויות לא חסר. כיצד למשוך קוראים לידיעה הזו? מה מבדיל אותה מידיעות אחרות? אה, כמובן: הפייסבוק! מילת הקסם שכל כותרת תכרע ותיפול לפניה.
טיפ לכתבים: כתבו ידיעה חדשותית, מכל סוג שהוא, ושתלו בה את המילה “פייסבוק”. מובטח לכם שהיא תגיע לעמוד הראשי בתוך שנייה, והמילה “פייסבוק” תמורקר ותודגש.
הרי מה יש לנו כאן? נער התאבד. האם הפייסבוק גרם לו להתאבד? לא. אולי החברים שלו בצ’ט של הפייסבוק גרמו לכך, כך נרמז (האשמה נוראית!). אבל באותה מידה הם יכלו לדבר אתו בטלפון, או לשלוח לו גלויה. נדמיין את הכותרת: “נעד התאבד במהלך שיחת טלפון!”
מה לגבי הידיעה השנייה? אנסו בת 12 שפגשו בפייסבוק. הם יכלו לפגוש אותה גם בבית הספר, או ברחוב, או בכל מקום. הפייסבוק הוא במקרה המקום שבו מצאו אותה.
דווקא המבזקון שהוזכר הוא הקשור ביותר לפייסבוק באמת (אם כי אם ננקה את ההתלהבות מהפייסבוק, לא נמצא בזה עניין רב מעבר לעוד פתיחה בחקירה ביחס למישהו שמלכלך על מישהו).
האם יש מסר המתחבא מאחורי הדברים? “הפייסבוק הוא המצאה מסוכנת”, “שמרו את בניכם ובנותיכם מן הפייסבוק הנורא”? אולי. זה לא חדש – לפני שנפוץ הפייסבוק האשימו את הצ’ט, ולפני כן בטח האשימו את הטלפון ואת הדואר. אולי יש כאן הסרת אחריות: לא אנחנו אשמים, זו הטכנולוגיה אשמה.
ואולי אין יותר מדי פילוסופיה מאחורי הדברים, אלא פשוט שימוש המילות קסם שמושכות קהל קוראים, וככל שירבו בהן הכתבים והעורכים, כן ייטב.
אבל אל דאגה: בקרוב גל ההתלהבות מההמצאה החדשה, ואת מקומה תתפוס המצאה אחרת. רק המתאבדים ימשיכו להתאבד, והאנסים ימשיכו לאנוס, ודור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.
___________________
היה זה פוסט של הלל גרשוני, סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי. גרשוני כתב על האילוסטרציה הבלתי נסבלת של האונס בגליון דצמבר 2010
איך ח”כים שומרים על קשר עם הבוחר באינטרנט?
פוסט של איתי אשר
אם חברי הכנסת רוצים ליצור קשר עם הבוחרים באינטרנט, עליהם להבין שכללי המשחק השתנו ולהשתלב בשיחה דו-סטרית שכוללת גם הקשבה ומענה לשאלות
חברי הכנסת שלנו מוציאים תקציבים לא מעטים על קשר עם הבוחר באינטרנט, ובכלל זה משקיעים בבניית אתרים אישיים יקרים או בשכירת מומחים שיביאו אותם לרשתות החברתיות. כל זה לא שווה כלום אם הם לא מתרגלים לדבר הבסיסי ביותר – לענות לשאלות ענייניות של אזרחים באותה מהירות, רצינות וחשיבות שבהן היו עונים לשאלות של עיתונאים. במקרים מסוימים מנומק היעדר מענה במחסור בכוח אדם. זהו הסבר מוצדק: חבר כנסת יכול לקנות מכונה קפה או מחשב נייד בתקציב קשר עם הבוחר, אבל לא יכול להעסיק עוד עוזר פרלמנטרי שיענה למכתבים. אבל במקרים אחרים, היעדר מענה, או מענה לקוני ומתחמק, נובע פשוט מחוסר רצון לענות לשאלה.
פוליטיקאים רבים לא מבינים שבאינטרנט מתנהלות שיחות, ושהבחירה שלהם לא לענות פוגעת ביכולת שלהם להגיע לציבור. כללי המשחק באינטרנט, שחברות מסחריות רבות מתקשות ללמוד, נכונים במידה רבה גם לשיח בין בוחרים ונבחרים.
המשך הרשומה (סליחה על האורך) הוא התכתבות עם לשכתו של חבר הכנסת איתן כבל, הממחישה את הבעיה. אין פה ביקורת אישית נגדו, זהו מקרה מייצג.
סיכום 2010: עשרת הפוסטים הנצפים ביותר בחדר 404
10
וויקיקם. פרשת ענת קם, שהעבירה מסמכים צבאיים לכתב “הארץ” אורי בלאו, נדחפה על ידי אומת האינטרנט שלא מפחדת מצווי איסור פרסום, על ידי התקשורת שרכבה על האינטרנט ועל התקשורת הזרה לקדם את הסרת הצו, ולבסוף הותרה לפרסום. ובינתיים, בוויקיפדיה העברית: האם ענת קם בכלל ראויה לערך? הבה ונאכל את הראש בנושא.
9
עיתונות זולה. פוסט אורח של עיתונאי אינטרנט לשעבר, שביקש לשמור על עילום שמו, הציג את מצבם העגום של העיתונאים האינטרנטיים.
8
השריפה בכרמל: זה כדאי!. עובדת של חברת קידום האתרים אינטרדייט פרסמה בישראבלוג פוסט קינה על השריפה בכרמל ומילאה אותו בלינקים לאתרים של לקוחות החברה. אחרי הפרסום, שצוטט גם בנענע10, ynet מחשבים ומקו, יובל כץ, סמנכ”ל תפעול ופיתוח באינטרדייט, לקח אחריות והתנצל.
7
א’ היא אורלי אינס. מעריב פרסם תמונות מהכנס שבו א’ הותקפה לטענתה על ידי ניצב אורי בר-לב. בעיתון כוסו פניה ושמה על שלט שעמד על שולחן הפאנל, בעיתון הדיגיטלי נשמטה ההסתרה. האינטרנט המשיכה להגחיך את איסור הפרסום ולבסוף החליטה א’ להיחשף בפניה ובשמה – ד”ר אורלי אינס.
6
עדן אברג’יל טובחת בכיף. אברג’יל, שהתפרסמה בארץ ובעולם בזכות התמונה שלה עם הפלסטינים הכפותים (ראו סעיפים 2 ו-3), התעצבנה על עומרי חיון, שהוסיף את תמונתה לתמונת הפרופיל שלו בפייסבוק. היא הביעה את מחאתה על קיר הפייסבוק שלו, ושם התפתח דיון שבו שחררה את חרצובות ג’ורתה, כגון: “אני שונאת ערבים ומייחלת להם כל רע ובכייף הייתי הורגת אותם אפילו טובחת”.
5
תשט”ו: תהא שנה טובה ומכוערת. אוסף ברכות שנה טובה אימייליות מכוערות, פוסט חד-פעמי בתש”ע שהוליד פוסט נוסף בתשע”א, ופעמיים זה כבר מסורת.
4
גוגל, המתרגם השוביניסט. שירות התרגום של גוגל תרגם משפטים מאנגלית נייטרלית מגדרית לעברית עם תפקידי מגדר שוביניסטיים – “אני נוהג במכונית” לעומת “אני לא יודעת איך לנהוג”, למשל. תגובת גוגל הסבירה שהתרגום מבוסס על סטטיסטיקה ומשפטים המופיעים ברשת, ובמילים פשוטות: הוא רק משקף את השוביניזם ברשת דוברת העברית.
3
עדן אברג’יל מצטלמת עם פלסטינים. הבלוג “סחים, הם בכל מקום”, שהוקדש להעלבת המיינסטרים הישראלי, חרג ממנהגו העוקצני ופרסם סקופ: תמונות שהעלתה לפייסבוק עדן אברג’יל, ובהן היא נראית במדים לצד פלסטינים כפותים. אברג’יל זכתה לתהילת עולם שלילית וקצרה. בלוג הסחים מיצה את עצמו והפסיק להתעדכן.
2
מם עדן אברג’יל. תמונת עדן אברג’יל והפלסטינים התיישבה בדיוק על הצורך של אומת האינטרנט הישראלית במם אינטרנט מקומי, פיסת מידע שמשוכפלת, ממוקססת, מעורבבת ומקבלת חיים משל עצמה.
1
נו לייק. בשנה האחרונה נפוצו הונאות הלייקים בפייסבוק – עמודים שמבטיחים לכם תוכן שערורייתי אם רק תעשו לייק, ובדור השני, כאלה שמבטיחים את התוכן בלי לייק, אך מוציאים אותו מכם בעורמה. האקר טוב לב פיתח קוד שעוקף את הדרישה ומאפשר לכם לצפות בפסולת הזאת בלי ללייקק.
* הערה: טכנית, למקום ה-5 הגיע הפוסט הזה, העוסק בעקיפת הונאות הלייק, אולם זמן מה אחרי פרסומו הוא הוסב להפניה לפוסט המקורי, ותוכנו התווסף לשם.
המולטיספירה: משה קצב וכריסמס שמח
פסק הדין נגד הנשיא לשעבר משה קצב, מה אנשים רוצים לכריסמס, בשורה טובה על ספריה לעיוורים ועוד מהנעשה השבוע במולטיספירה>>
המשכה של המולטיספירה בדרכים אחרות: המולטיספירה בפייסבוק, המולטיספירה בטוויטר, ארכיון המולטיספירה.
כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור במולטיספירה? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס.
יש לכם תמונות למולטיספירה? שלחו אותן באימייל בצירוף טופס אישור פרסום הצילומים.
פאק יו, פייסבוק וטוויטר: קוואמי ונדב רביד מכסים את סי לו גרין
אני לא אסביר, כי כמו שקוואמי אומר בתחילת השיר, “אנשים שלא יבינו לא יבינו את זה #פאק-יו!”.
(תודה, אודין שדמי)
גוגל בסין (איור)
איור של ג’ייסון פירס בתגובה לשינוי המדיניות של גוגל בנוגע לנוכחותה בסין…
…הזכיר לי איור של מושון זר-אביב על הצנזורה של גוגל בסין
Contemporary Tiananmen sponsored by Google. איור: מושון זר-אביב ©
פייסבוק: משתינים וממשיכים
פוסט של המיזנטרופ הטוב
כשהכלב שלי מסתובב בגינת הכלבים בשכונה, הוא שם לבד. מסתובב ומריח כל שיח וכל עמוד, מקבל תמונה של הכלבים שהיו שם לפניו והשאירו לו סימנים. בעזרת הריח הכלב מרכיב תמונה של הכלב הקודם, לומד עליו, ויודע לזהות אותו בפעם הבאה. וכתגובה, הכלב שלי משאיר שם ריח משלו, כמות שתן מצומצמת שהוא דואג לפזר בכל המקומות, יודע שהכלבים הבאים אחריו יעשו את אותו דבר.
אפשר להגיד שהגינה היא כמו הפייסבוק של הכלבים. או בעצם, בגלל שהיא הייתה שם קודם, פייסבוק הוא גינת כלבים גדולה, שכל המבקרים בו מפרישים ריחות למבקרים הבאים. כולם מריחים את הריחות של כולם, מקטלגים אנשים אחרים, משתינים וממשיכים.
בכל פעם שאני שוקל לפתוח חשבון בפייסבוק, אני לוקח את הכלב לסיבוב, נמלך בדעתי, ומחליט שלא. שתן של אחרים אף פעם לא עשה לי את זה, ואת השתן שלי אני מעדיף להטיל בבית.
_____________________
פורסם במקור בבלוג של המיזנטרופ הטוב. המיזנטרופ הטוב לא אוהב אנשים מהסיבות הנכונות. אין לו פייסבוק או טוויטר, והוא מחפש כל הזמן דרכים חדשות וחדשניות לא לשמור על קשר עם אנשים אחרים.
לאור שביתת הפרקליטים ושינויי הממשק בפייסבוק
פוסט של גבריאל אלון
המולטיספירה: ברוסיה סובייטית, פייסבוק בבחורה עירומה!
מזג אוויר סוער במולטיספירה: חבל שגילינו שהמוח נשאר במחסן; בחורות עירומות על פייסבוק, אבל לא בפייסבוק; אראלה לא מתקשרת; והמשך עלילות המרכז לאמנות הפיתוי. כל מה שקרה השבוע במולטיספירה העברית >>
המשכה של המולטיספירה בדרכים אחרות: המולטיספירה בפייסבוק, המולטיספירה בטוויטר, ארכיון המולטיספירה.
כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור במולטיספירה? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס.
יש לכם תמונות למולטיספירה? שלחו אותן באימייל בצירוף טופס אישור פרסום הצילומים.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
