מי אתה, חזי קופרשמיט?
“זה בטח משהו נהוג, אבל תמיד נחמד לתפוס מישהו על חם”, כותב לי נדב לזר. הוא מדבר על ביזפורטל, שפרסמו מודעה-במראה-של-כתבה (“כתבת תדמית”) על אפיקס, עם עדות (טסטמוניאל) של אחד חזי קופרשמיט מראשון לציון.
[עדכון 16:33: ביזפורטל מוסרים באמצעות טוויטר: “מדובר בכתבת תדמית שהועברה אלינו ע”י הלקוח”]
“שותפי לעבודה זיהה את חזי – לא מהשכונה בראשון, אלא ממצגת פנימית שהכנתי לחברה לפני שבוע, בה השתמשתי בתמונה הבאה, אותה מצאתי כשחיפשתי בגוגל Man with mobile”.
“תהיתי לרגע האם יתכן שהתמונה שלקחתי, שנראית כמו תמונת אימג’באנק קלאסית, היא בעצם של אדם פרטי מראשון לציון. נחש מה: 144 מוסרים שאין משפחת קופרשמיט בראשון”, אומר לזר. עם עוד קצת עזרה מידידים הוא מצא את מקור התמונה: istockphoto.
עוד על תמונות מאגרים: הנושפת בסביון • עמידר וסימן המים •
האברך הדורס וחניון קרתא // דן מלמד
באתר “כיכר השבת” הביאו את הסרטון המלא (לטענתם) של אירוע הדריסה שהיה בחניון “השוקניון” בשנת 2006, בה איתמר ביטון דרס את הקופאית נגה זואריש:
באותו רגע גם החלה לעברו מרוצה של מנהלי החניון, ולאברך שהיה ברור כי הוא עומד בפני לינץ’, לא נותרה כל ברירה אלא לברוח, והוא החל בנסיעה איטית ובמהירות אפס. אלא שהקופאית שעמדה מול רכבו, קפצה על מכסה המנוע, ניסתה אף לפתחו, ולאחר מכן הפילה עצמה הצידה, תוך שהיא עושה עצמה כנפגעת.
לטענתם, מדובר בעצם בסוג של התנכלות של התקשורת לדתיים בכלל ולאברך בפרט. לטענתם, האברך חשש מלינץ’ (לאחר שסטרו לו) ולכן ברח. בכתבה באתר המצג הוא של “אין ברירה”.
ואני תוהה. מה היה קורה, חברים, אם מי שרוצה להכנס לחניון קרתא בשבת, ומפגין היה נשכב לו מתחת לגלגלים, היה נוסע, במהירות אפס, לאט לאט, בשביל להכנס לחניון? הוא נוסע במהירות אפס! זה לא מהר! והמפגין הזה בעצם נשכב לו מתחת לגלגלים. הנהג כולה רצה להכנס לחניון וללכת לטייל בכותל. זה מקום קדוש ליהודים, לא?
האם גם אז היתה יציאה בצורה כ”כ מדהימה לעזרת אותו נהג, הפעם חילוני, שדרס בעדינות רבה את אותו מפגין חרדי? האם במידה שבית המשפט היה נמנע מלהרשיע את אותו אדם, כי הוא אמור/עומד להיות ממונה כשופט בית משפט (נניח בית משפט מחוזי כלשהו), העיר לא היתה בוערת?
בתורה נאמר בפירוש לא תעמוד על דם רעך. איתמר ביטון נסע עליו.
מאמרו של ד”ר גלר פורסם בכתב העת המדעי Haaretz
בדיחה שאני לא זוכר את מקורה הולכת ככה:
– הצילו, הוא לא נושם! יש רופא בקהל?
– אני! אני לא רופא, אבל גילמתי אחד כזה בסדרת טלוויזיה.
אתר הארץ פרסם ידיעה (23.7) על ויכוח בקהילת הפליאונתולוגים על התנוחה שבה התהלכו דינוזאורים. את הכתבה ליווה בעמוד הראשי צילום של דייוויד שווימר, שגילם את הפליאונתולוג ד”ר רוס גלר בסדרה “חברים”.
“זה לא קצת כאילו דבילי? כאילו מגוחך? כאילו מה?”, תוהה אילת, ואהוד קלדור מוסיף: “אתר הארץ – צעיר ומגניב: את מי נשים בתור אייקון בכתבה על דינוזאורים? את ד”ר רוס גלר, מהסדרה שירדה לפני 10 שנים”.
עדכונים בסיפור אריה ניר והטוקבקים
טוקבקים שמפרסמים את הספר “המסע לממלכת אורידור” פורסמו בכתבות על מותו של מו”ל הספר, אריה ניר, סיפרתי כאן.
שירלי יצחקי מיחסי הציבור של ההוצאה פרסמה תגובה:
הידיעות הללו הוכיחו שאין גבולות אבל אנחנו לא אנשים כאלה. לא יחסי הציבור ולא אנשי הוצאת אריה ניר כתבו תגובה שיש בה המלצה נסתרת על ספר. אנחנו כואבים מאד את מותו הפתאומי של אריה ואין בליבנו דבר חוץ מהאסון שנפל עלינו. אנא הניחו לנושא. מישהו עשה מה שעשה, העיסוק בזה רק מענג אותו יותר.
וּורד טוכטרמן הוסיפה:
כשקראתי על זה אצל גילי, מיד פניתי למיכל רגב (הסופרת), שאותה אני מכירה אישית ובהחלט לא האמנתי שהיא מסוגלת לדבר כזה.
היא הגיבה בזעזוע ואמרה שמיד תברר את העניין. היא אמרה שתגובות מעין אלה לחלוטין לא מקובלות עליה, שאריה ניר היה אדם יקר ועורך נהדר ושהיא כואבת את אובדנו, ושהכאיב לה לקרוא את התגובות האלה.
זו לא פעם ראשונה שאני רואה מקרה שמישהו (לפעמים מישהו בעל יוזמה חופשית בהוצאה, לפעמים מישהו מבין חבריו ומכריו של הסופר) עושה לספר שירות דוב שכזה, אם כי זה באמת אחד מהמקרים היותר ציניים ומצערים שראיתי.
החלקה בנמל תל אביב: זהירות, כסת”ח!
איך מונעת עיריית תל אביב ממבקרים בנמל תל אביב להחליק על דק העץ שנרטב מרסס הים?
1) היא מרצפת את הנמל בעץ מחוספס, שמספק אחיזה טובה גם כשהוא רטוב.
2) היא מרצפת את הנמל בעץ חלק שמבטיח החלקה, ושמה עליו שלט “זהירות, כסת”ח”.
התשובה הנכונה אחרי הקיפול.
התיקונים 17
העין השביעית // התיקונים // ילד מזרחי, ילדה מערבית // דייוויד בואי משתדרג, שוקי פורר מתקמבן, טקס האמי עולה מדרגה, ועוד מטמורפוזות מהעיתונות העברית // כאן אפשר להגיב על המדור.
נתקלתם בטעויות עיתונות שוות? הלשינו לי בכתובת tikunim@kenans.net
עוד תיקונים בקבוצת הדיון של התיקונים • התיקונים ברסס (RSS) • ארכיון התיקונים
• התיקונים הקודמים:
כותרת גג • טקס האשכרה • עולמו של מיידוף
המוסד מת מצחוק
לפני שבועות ספורים פניתי ל”רייטינג” והצעתי להם שיעשו כתבה על חגיגות השנתיים לסרט הקאלט הישראלי “המוסד הסגור”, שאני אחד מחסידיו השוטים. כמה ימים אחר כך הם התקשרו וביקשו שאני אכתוב את הכתבה. היא פורסמה ברייטינג יום לפני ההקרנה, ועכשיו מובאת כאן בגירסה שונה מעט.
דה בסט שואו אין טאון, לצערנו (זילבר משיב לגוטמן)
תקציר הפרקים הקודמים:
• טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן
• יהונתן זילבר טוען שזהלא סופה של הכתבנות, אלא של הכוכבוּת
• טל גוטמן מסביר למה הוא לא אחראי אישית להתדרדרות התוכן בישראל, וגם המודל העסקי לא משהו
יש שלב בלתי נמנע בדיונים באינטרנט שאני אכנה כאן בשם “זה מעניין רק את שניכם”, שמתרחש כשדיון שהיה לפנים פורה ורב משתתפים הופך לקרב נואש על ניצחון בנקודות בין שני נואמים. כשאני מריח שהשלב הזה מתקרב, אני משתדל להודות בטעותי ולהתנצל וללכת לשחק עם עצמי בפינה אחרת של האינטרנט, גם אם – ובמיוחד אם – אני אחד משני האנשים האלו שרק אותם זה מעניין. ועם זאת, במעין דיון שהתרחש ביני ובין חברי טל גוטמן תוך כדי אונס הבלוג הזה (עידוק, להבא אתה יכול פשוט להשאיר לטל ולי את המפתחות לבלוג וללכת לישון. אנחנו ננקה אחרינו) עלו כמה נקודות שלדעתי אולי ייתכן ומעניינות גם עוד אנשים שקוראים פה, ואולי אם אני אצליח להתרכז אני אתייחס אליהן ולא לצורך המציק שעולה בי, לעשות ניטפיק לפוסט האחרון של טל גוטמן.
שתי הטענות בדיון הזה – ואלו טענות שנשמעות הרבה לגבי העיתונות, מעמדה החדש ועתידה, לא רק מפי קומוניסטים – הן שהעיתונות נאבקת על חייה כי המודל העסקי שלה גרוע ואף אחד לא שם לב לזה, ואילו רק היו עוברים למודל אחר, נגיד תוכן בתשלום, הכל היה בסדר. תוכן בתשלום, טוענים, יכול לעבוד – תראו כמה מנויים יש לכבלים. טענה דומה היא שהאינטרנט ודאי מעלה את רמת החשיפה לתוכן שהיה קודם יותר לוקאלי (עכשיו יותר קל לג’וני מתל אביב לקרוא את הניו יורק טיימס מניו יורק) – אז איך יכול להיות שיותר קוראים מייצרים פחות כסף על פרסומות? שתי הטענות האלו, שהמסקנה שעולה מהן היא שהעיתונות יכולה להיות רווחית מספיק כדי להמשיך לקיים את עצמה בערך באותה מתכונת שבה היא התקיימה בתחילת המאה, מקורן לדעתי בטעות או באי הבנה של הכלכלה מאחורי עולם הפרסום, ואני אנסה להסביר מה לדעתי מקור הטעות עוד שתי פסקאות.
הטענה השניה היא שמשהו השתנה ביחס של מי שמממן את העיתון (או פלטפורמת התוכן האחרת) אל הכתבים (או ספקי התוכן). הטענה היא שלפנים הכתבים והפובליציסטים היו, בעיני פרנסי העיתון, אנשי מקצוע מעולים שיש להתייחס אל התוצרת שלהם בכבוד, ועכשיו הם סתם ספקי תוכן ובעל ההון יבחר מתוכם לא את הכי טוב, אלא את הכי זול – כתבים בשקל, בני 22, בלי מגיהות, ועם עורכים בני 23. זאת טענה שמקורה התרפקות על עבר מזוייף או חוסר רצון לדעת מה היה פעם, משולבת ברצון של כולנו שלא לדעת שיש לנו תג מחיר. אני אכתוב כמה דברים חריפים על העניין הזה עוד, לא יודע, שלוש פסקאות ככה.
נגמר לעיתונות הכסף. מישהו הפסיק את הזרם. איש לא מתווכח עם העובדה הזאת מלבד כמה מסכנים, שמצאו את עצמם תקועים עם עיתון בבעלותם. הסיבה לכך היא לא שחלק מהתכנים של העיתון פתאום נמצאים בחינם באינטרנט. הסיבה היא שמפרסמים, שהיו מאז ומעולם המממנים הכמעט בלעדיים של העיתון – המחיר שהקוראים שילמו כיסה בערך את עלות ההדפסה וההפצה – לא רוצים ולא צריכים להעביר לעיתונים כל כך הרבה כסף כמו בעבר. יש לכך שתי סיבות: קודם כל, לכולנו יש היום המון אפשרויות להתבדר ולקבל אינפורמציה שהן לא עיתון (או מדיה אחרות, כמו טלוויזיה בכבלים) – פייסבוק, ynet, יוטיוב, מקו, פורנו באינטרנט, משחקי מחשב, משחקים בפלאפון, עוד קצת פורנו באינטרנט. מה שמאפיין את כל הדברים האלו הוא שבכולם (במיוחד העוד קצת פורנו) אפשר לפרסם ובצורה ממוקדת, מפולחת ומפודבקת הרבה יותר מאשר פרסומת בעיתון. הסיבה השניה לכך שלעיתון אין פתאום הכנסות היא שפרסום אונליין הוא הרבה, הרבה, הרבה הרבה יותר זול מפרסום בפרינט. כן, גם עכשיו, באמצע 2009, יותר מחצי עשור אחרי שלכולם היה אינטרנט בבית.
כשהאשמתי את טל המסכן קודם שהוא הרג את העיתונות בגלל שהוא לא מכניס עיתון הביתה, לא התכוונתי שהחמישה שקלים שהוא לא שילם על העיתון הם אלו שבהעדרם צריך לפטר את המגיהה של מעריב. התכוונתי שהמפרסמים יודעים שטל לא מכניס עיתון הביתה, ובגלל זה לא קונים מודעת עמוד אחד שתופיע פעם אחת באמצע השבוע בידיעות אחרונות ותעלה להם עשרת אלפים שקל, ובמקום זה מוציאים את הכסף הזה על קמפיין Google Adwords שיספיק להם לחודשיים ויפנה בדיוק לקהל שמתאים להם.
העניין השני הוא באמת מתועב ומוכר כבר – ההרגשה הזאת שכתבים ועורכים, ובייחוד בעלי טור, הם זן מיוחד ונפלא של אנשים, שאומנותם נמצאת מעבר לכל הגדרה כלכלית והצורך החברתי שהם ממלאים, אין להסליאו בפז. הטענה הזאת באה בדרך כלל במבצע 1+1 עם הדרישה שמישהו יממן את כל האומנות הנפלאה הזאת, ואם אין כסף – אז שימציאו משהו, כדי שיהיה כסף, אולי איזה מודל של פרסומות לפי eyeballs, ומה זאת אומרת אין כסף?
אין כסף.
פעם לעיתונאי ולבעל הטור היה יותר כבוד, וגם השקיעו בהם ובתוצרת שלהם יותר כסף (לפחות יחסית לתמ”ג). מישהו בחר את העיתונאים שלו בקפידה, לא לקח כל ילד מהרחוב, ושילם לעיתונאי כסף בסדר ודרש ממנו פחות כתבות תמורת אותו בסדר, ומישהו אחר קיבל כסף עוד יותר נחמד כדי לערוך את הכתבה ולוודא שהיא מגיעה לקורא בלי שגיאות כתיב. התוכן היה טוב יותר – לפחות בסוג מסויים של עיתונים, זה שהיתה לו הרבה תפוצה ורפיוטיישן טוב (צהובונים גרועים שילדים כותבים בהם היו מאז ומעולם). הסיבה שהיה לעיתונאי יותר כבוד היא שהוא היה מקור המידע העיקרי של האזרח הממוצע, והסיבה שהיה לו יותר כסף היא שכולם קראו עיתונים. שני הדברים האלו, שהם בעצם אחד, כבר לא נכונים. וכשאין איך לקיים דברים נפלאים, הדברים האלו פסים מן העולם, לא משנה כמה הם נפלאים.
כל מי שמרגיש מיוחד מדי בשביל התקופה שאנחנו חיים בה צריך לזכור שגם בשנות העשרים והשלושים כתבים היו סחורות. היה להם תג מחיר. כשעיתונאי לא סיפק את הסחורה הוא פוטר והוחלף באחר, שעשה עבודה טובה יותר. הם קיבלו כסף כי הם סיפקו סחורה. השקיעו בהם משום שהם החזירו את ההשקעה. בחסות הרווחיות שלהם הם התייקמו ברווחה שאיפשרה לפחות לחלקם – ובואו נזכור שאיש לא נהיה מיליונר בגלל כתבות בעיתון, וכתבים תמיד נאלצו להאבק כדי להתפרסם – לפתח את אמנותם ולשרת את החברה באופן חשוב, באופן שעיצב לא רק את הדמוקרטיה אלא את התפיסה העצמית שלנו כחלק ממרחב משותף של שפה ותרבות, של לאום.
כל הדברים האלו יפים וחשובים והלוואי שיכולתי לחיות בתקופה שבה לעיתונאי כמוני יש כסף וכבוד – אבל אני גם יודע שבעולם ההוא לא היו לי חתולים חמודים באינטרנט.
יהונתן זילבר עורך את makoגברים ו-makoדיגיטל וכותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט
למה אני לא אחראי אישית להתדרדרות התוכן בישראל (וגם המודל העסקי לא משהו)
[תקציר הפרקים הקודמים: טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן; יהונתן זילבר טוען שזה לא סופה של הכתבנות, אלא של הכוכבוּת]
אחד הדברים שעוררו הכי הרבה אנטגוניזם במה שכתבתי, גם בקרב אנשים שמסכימים עם דעתי, היה השימוש במושג “תוכן”. מאחר ואני רק טובל את זרתי בכל הז’רגון הברנז’אי, לא ידעתי ש”תוכן באינטרנט” זה מעליב. לצורך העניין, כשאני כותב תוכן, אני מתכוון לתוכן, ולא ל”תוכן”. בסדר?
נתחיל, תוך חזרה מסויימת על התגובה הראשונית שלי, באחריותי האישית למצב. נכון, אני לא מנוי לאף עיתון יומי, אך הסיבה לכך היא לא המנעותי מלשלם על תוכן. אני פשוט לא רוצה שהבית שלי יתמלא בעיתונים. כשהמגזין המשובח “אודיסאה” יצא לאוויר העולם, עשיתי עליו מנוי. אני אפילו קורא את גרסת הפרינט שלו. כל זאת למרות שאודיסאה מאפשר לקרוא ולהוריד את כל כתבותיו מהאתר בחינם. עשיתי את זה בדיוק כי אני מאמין שצריך לתמוך בתוכן איכותי, ושאני מעוניין לעשות זאת. אני לא יודע מאיפה יהונתן זילבר הביא את הסטטיסטיקה לגבי כמות מנויי העיתונים אל מול כמות מנויי הטלוויזיה בכבלים. מפשפוש קליל באינטרנט עולה שליס והוט יש ביחד כ-1.2 מיליון מנויים, שזה כמעט כל בית אב רלוונטי (ללא חרדים, וכו’). אני לא יודע כמה מנויים יש לעיתון, אבל גם אם יש יותר מנויים מספרית, אני בטוח שהם מוציאים פחות כסף. לאנשים אין בעיה להוציא כסף על תוכן. היתה להם בעיה להוציא כסף על תוכן באינטרנט, אבל אם נסתכל על זה לשניה, יש הבדל יחסית מועט בין ה-VOD של הוט, ובין מנוי חודשי לג’יגהניוז. ההבדל הוא בחוקיות (ה-VOD חוקי, ג’יגהניוז פיראטי), אבל בסופו של דבר זה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה, וזה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה. ברגע שנשברת, ואתה מוכן לשלם על התוכן שלך אז זה רק, כפי שהדגיש אוסקר ווילד/ג’ורג’ ברנרד שואו/איש אחר שמיוחסות לו אמרות שנונות, עניין של מחיר.
לגבי לעמוד רחוק ממני כשאציע לעורכים שלך להפוך את מקו לאתר בתשלום? נראה כמו רעיון חכם. מצד שני, אם היו מחליטים להשיק אתר סגור ובתשלום לבלייזר, זה גם היה נשמע מגוחך באותה מידה?
תגיד, מה בעצם השתנה? למה פעם אפשר היה להעסיק מקצוענים (“מגיהים חדי עין ועורכות שראו הכל”), והיום לא? איך פתאום נגמר הכסף? אנשים קוראים פחות עיתונים? זה מה שהשתנה?
הניו יורק טיימס ועיתוני הפרינט גוועים. מה שאני לא כל כך מבין זה למה. אם אני מבין נכון, עיתון עושה את רוב הכסף שלו מפרסומות גם כך. אם הדבר נכון, אז אני באמת לא מבין מאיפה הצרות הכלכליות של הניו יורק טיימס. מאז שעלה לאינטרנט ופתח את שעריו לעולם, אני מניח שיותר עיניים שוזפות תוכן שיוצר על ידי הניו יורק טיימס מאשר שזפו לפני שני עשורים. אם זכור לי נכון, עולם הפרסום עובד, בין השאר, על פי כמה זוגות עיניים צפו בפרסומת. אם שיעור החשיפה של הניו יורק טיימס עלה (כפי שקרה כשכל העולם התחיל לקרוא אותו), אני לא מבין כיצד נכשל העיתון לתרגם את זה להכנסות מוגדלות מפרסומות. כפי שאני רואה את זה, מדובר בבעיה במודל הפרסומי. להוציא עיתון בפרינט זה יקר? אז ותרו עליו – אתם יכולים לעשות את זה עכשיו מבחירה, ולראות איך כל המתחרים שלכם נחנקים מעולו של הדפוס, או שבעוד שלוש, חמש, עשר שנים, מישהו (ג’ף בזוס? יורשו של סטיב ג’ובס?) יחליט בשבילכם.
עיקר הטיעון שלי היה שבמודל הכלכלי של היום, תוכן הפך לסחורה. בין אם זו סחורה שמרפדת פרסומות, או ספרים שנמכרים על פי הקילו, כמו סחורות אמיתיות. מה שמבדיל סחורה (commodity) ממוצרים, הוא שהסחורה היא אחידה באיכותה (סוכר, מלח, קפה בדרגה מוגדרת מראש), וכל מה שקובע זה המחיר. בניגוד, למשל, למכוניות משומשות, או מכוניות בכלל, שם כל מכונית שונה מרעותה. מן הרגע שהפרנסים הבינו שמדובר בסך הכל בסחורה, ושאין טעם להקפיד על איכותה, כי השוק קונה הכל, חל תהליך שבו איכפת להם פחות ופחות מה יש שם באמת, במוצר הסופי, כל עוד אפשר לשים בזה פרסומות. המעמד של להיות כלי תקשורת כבר לא מחייב, ומאחר והיצע הספקים גדול, אפשר לקחת את הזול ביותר, לשלם שכר רעב, לחתוך פינות – זה בסדר. לאף אחד לא איכפת. יכול להיות שהאשם הוא בנו, הקוראים, שבולעים הכל. יכול להיות שאנחנו מעדיפים לשלם בצורה עקיפה על התוכן שלנו (פרסומות), בלי לחשוב על ההשלכות של הבחירה הזו.
אף אחד לא משתיק את הבלוגרים שנואמים בכיכר העיר, רהוטים או עילגים. הבעיה היא שהנואמים נבלעים על ידי מערכת הכריזה. עד לא מזמן זה היה ממש בסדר, כי מערכת הכריזה דיברה דברי טעם והיתה בעלת דיקציה מושלמת ועברית דן-כנרית. אבל בזמן האחרון מערכת הכריזה מתחילה לחפף, ולא משנה שהבלוגר מימין נואם ממש יפה – היא עדיין משדרת חזק יותר ממנו.
טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במדור הדיגיטל של מקו, ואת הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט
מעניין: חשבון טוויטר שמדגים תסמונת טורט
לפי אינפומד, “כשליש מהאנשים שיש להם תסמונת טורט סובלים מתופעה מביכה המכונה ‘קופרולליה’ – אמירה לא רצונית של קללות או של מילים גסות, או לא מקובלות מבחינת הסיטואציה החברתית באותו רגע. לפעמים זוהי התנהגות ‘חסרת טקט’, ללא קללות או גסויות ממש”.
@nadav4 מפעיל חשבון טוויטר שמדגים את התסמונת הזאת:
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
