היה חתול בתמונה הזאת :(
ב-13 ביוני 2008 חלפתי על פני חנות הצילום של פרג’ בדיזנגוף פנת ארלוזורוב. בחלון הראווה מצאתי את מי שלימים התברר כג’ון.
ג’ון הלך לעולמו. פרג’ הקדיש חלון ראווה לזכרו, ומציע פיתוח מוגדל לתמונה של חיית מחמד שצילמתם, בחינם למשך שבוע, לכל הפונה.
____________________________________
תומר ליכטש הוא מתכנת ומשורר. ליכטש פרסם את שירלשה לום בגליון מאי 2011
הוניגמן מתייחסת לביקורת כמו לסנדי בר: מוחקת אותה
רשת הוניגמן מחקה את הראש של סנדי בר מהשלטים שלה בירושלים, סיפרתי כאן אתמול. גולשים שפרסמו ביקורת בדף הפייסבוק של הוניגמן התלוננו על מחיקת תגובות שלהם. הוניגמן פרסמה בדף תגובה רשמית, שבה נכתב כי “חברת הוניגמן פועלת בהתאם להנחיית עיריית ירושלים, לפיה קיים איסור בשימוש בתמונות נשים בחלקים מסויימים של העיר, על מנת לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי”. התגובה התבררה כבעייתית מבחינה עובדתית, כשחברת מועצת העירייה לורה וורטון הביאה הכחשה גורפת של העירייה.
הוניגמן לא הגיבה לגולשים שהעמידו אותה על הסתירה, ומבדיקת הדף של הרשת עכשיו עולה שהרשת מחקה את כל התייחסויות הגולשים לפרשה (תגובות, ביקורת, שיתוף הכתבה שהתפרסמה על הסיפור ב-ynet וקריאות לחרם), ומחקה אף את סטטוס התגובה שלה עצמה.
לו הייתי יועץ התקשורת של הוניגמן, הייתי עצבני עכשיו. בתור אדם שעצבני על הכניעה מרצון של החברה לפונדמנטליזם ה”צניעות”, אני שמח. כך נראית היסטריה. בואו נמשיך.
עוד בחדשות העלמת נשים:
הוניגמן מעלימה את סנדי בר ומאשימה את עיריית ירושלים
אישה, את פוגעת בתקנת הציבור או ברגשותיו
בבני ברק השחיתו תמונת מורה בקמפיין ארגון המורים
בנק הפועלים מעלים את עלמה זק
הילרי קלינטון ואישה נוספת הועלמו מתמונה בעיתון חרדי חסידי
ציפי לבני הועלמה מכרזות בבני ברק
שמה של ציפי לבני הועלם מכרזה בבני ברק
שלי יחימוביץ’ הועלמה מכרזת פרסום של מפלגת העבודה
נשים הועלמו מכרזות של “רשת” בבני ברק
רות גביזון הועלמה מתמונת ועדת וינוגרד
רענן שקד, לא הבלוגר הוא האויב שלך
הבהרה: הפוסט לא נכתב על ידי עידו קינן, אלא על ידי עיתונאי שביקש לשמור על עילום שמו
הי, רענן שקד. תן לי לספר לך משהו על המקצוע הגווע שלך ושלי. כלומר – לא שלי. אני עורך באחד העיתונים ותמיד יהיה ביקוש למישהו שיש לו את הכישרון הזה, לתווך בין תוכנת הדואר האלקטרוני ובין מערכת הזנת התוכן. ובעצם, גם לא שלך. תמיד יהיה ביקוש למישהו שמבדר את ההמונים בכל מיני הלצות נחמדות ובלתי מאתגרות כמו “תראה, יש לך ג’וק על הרגל”. אבל אתה ואני מבינים למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים “המקצוע הגווע שלנו”, וכך גם כל השאר: מדובר במותו של העיתונאי ובהחלפתו ביצור חדש, אנמי, עכור-עיניים, מגמגם, עילג וישנוני: “איש התוכן”.
נראה לי שכל מי שקורא את הבלוג הזה יודע מה זה עיתונאי. ונדמה לי שכל מה שצריך כדי להבין מה זה איש תוכן ולמה זה לא עיתונאי זה לקרוא קצת בעכבר העיר. אבל אם אתה היית מוכן ללעוס את נושא הבלוגרים המחליפים את העיתונאים חזור ולעוס, כאילו השנה עדיין 1998, אני אשקיע עבורך ואלעס את הנושא הזה. עיתונאי נבדל מאיש תוכן בזה שהוא סקרן, חריף, והמניע שלו אידאליסטי: הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. איש תוכן נבדל מעיתונאי בזה שהוא לא סקרן, לא יודע לערער על המציאות כפי שהיא מוצגת בפניו, והמניע שלו זה לקבל כרטיסים בחינם להופעה של מריאן פיית’פול. עיתונאי הוא אדם לא שקט: הוא תמיד מחפש לדחוף, לחטט, להזיז, לשנות, לדעת עוד. איש תוכן רוצה הסעה למסיבת העיתונאים וממנה. עיתונאי הוא מניאק בתשלום. איש תוכן מסתפק לעיתים בקרדיט. עיתונאי נעלב כשמציעים לו מתנות. איש תוכן נעלב כשלא מציעים לו. עיתונאי רוצה לשנות את העולם. איש תוכן חי בעולמו בשלווה הרמונית, יודע את מקומו ולא רב עם אף אחד. חוץ מהיחצ”נית שלא שלחה מתנה. בקיצור, עיתונאי הוא שחקן סוג א’. איש תוכן הוא שחקן סוג ב’.
רענן, אתה בעל טור. אתה לא עיתונאי. אני לא אומר שאתה איש תוכן, להפך. עשרות אנשים נהנים מההומור שלך. לפעמים גם נדמה לי שבתוכך מפעם הצורך הזה, לתפוס את הבני זונות. לכן אתה בטח מבין למה אני כל כך מתעצבן כשאני קורא את רוב התוצרת של רוב הכותבים ברוב המדורים ברוב העיתונים במדינה הזאת. גם את הדברים שאני נאלץ לפרסם. בעיקר את הדברים שאני נאלץ לפרסם. השתלטו עלינו השתלטות עוינת שחקנים סוג ב’.
איך זה קרה? הבלוגים שתו את כל האיכות מתוך העיתונים? יובל דרור הטיל קללה על “הארץ”? לא. קרה משהו אחר, יותר מעניין: העיתונים הפסיקו לשלם לכותבים שלהם. למה? גם הנושא הזה לעוס, וסיכמו אותו יפה לפני: הכלכלה שינתה את תנאי המשחק, לעיתונים נגמר הכסף, בלה בלה בלה. יש, עם זאת, נקודה קטנה אחת שצריך להבהיר. זה לא בדיוק שנגמר הכסף. מה שקרה זה שבעלי עסקים ממולחים, המכונים לעיתים בטעות מו”לים, השתמשו במשבר הזה שעובר על העיתונות כדי להפטר מעיתונאים ששכרם נאה, ולהחליף אותם בכל מי שמוכן לכתוב תמורת שקל וחצי, תמורת “קרדיט” (זה מילה נאה שפירושה “כלום”) ותמורת כרטיסים להופעה של מריאן פיית’פול. זה מה שבאמת קרה.
לחלק מהעיתונים יש כסף. קבוצת ידיעות עושה רווחים נאים, למשל. למעריב הזרימו עכשיו מיליונים. זה לא משנה. לבעלים ניתנה ההזדמנות להוזיל מאוד את עלות העבודה, והם עשו את זה. צעד עסקי נבון, שמתבטא בעובדה שמיליוני דוברי עברית בארץ ובתפוצות ממשיכים לקרוא חדשות, להתבדר ולגלות מה הנושאים שעל סדר היום הלאומי בעיתון המוביל, באתר המוביל, בערוץ הטלוויזיה המוביל ובתחנת הרדיו המובילה. צעד עסקי נבון. באותה מידה, אם חברות הרכב היו מגלות שהציבור מוכן להמשיך לרכוש רכבים גם אם מערכות ההיגוי והבלמים לא תמיד היו עובדות, זה בדיוק מה שהן היו עושות.
עכשיו, מי מוכן לעבוד תמורת שכר רע? אתה צודק. שחקנים סוג ב’. כאלו שיקחו קומוניקט, יורידו ממנו את מספר הטלפון של היחצ”נית בסוף, יוסיפו את שמם שלהם למעלה, והופ! כתבה. כאלו שילקקו ללקוח של היחצ”ן שמפנק אותם בצ’ופרים. כאלו שהעורך שלהם יגיד להם, אל תכתוב על חברת כך-וכך, יש לנו שת”פ איתם, והם יגידו בסדר. עזוב אותך מהדוגמאות האלו, בוא ניגש לעצם העניין: אנשים שכותבים רע. זה מי. שחקנים סוג א’ דורשים תגמול נאה עבור עבודתם, ולכן מי שאולי היה הולך להיות עיתונאי ב-1961 יבחר, ב-2011, להיות איש פרודקט בחברת הייטק. אז השוק מלא בשחקנים סוג ב’; בשחקנים שסוג ב’ זו באמת מחמאה בשבילם; ובקומץ הבודד והטיפש הזה של עיתונאים טובים שפשוט לא מצליחים להבין עניין וללכת להיות אנשי פרודקט בחברת הייטק.
ועכשיו יש לי שאלה אחרת: איזה סוג אנשים כותבים בחינם?
זו לא שאלה זהה לקודמתה. להפך. האנשים שכותבים ללא תמורה הם כאלו שפרנסתם מובטחת להם במקום אחר ושהכתיבה באה על חשבון הזמן האישי שלהם, זה סוג אחר של אנשים. חלקם כותבים בלוגים מחורבנים ולא שווה להרחיב עליהם את הדיבור. אבל חלקם כותבים בלוגים מצויינים, ממש כמו שאמרת. לכתוב בלוג טוב זה לא עניין קל או טריוויאלי, ומי שמסוגל לייצר כזה זה לא אותם אנשים שמוכנים לכתוב “תמורת קרדיט” במדור יחסינו-לאן של טוקבק דוט כלום. להתמיד ולכתוב בלוג טוב בזמן שאתה עובד 12 שעות ביום במשהו אחר – זה אפילו עוד יותר לא טריוויאלי. זו הקרבה. עושים את זה אנשים שאני, לפחות, מעריך מאוד. עושים את זה שחקנים סוג א’.
האנשים האלו לא הורגים את הפרנסה שלך, רענן. הם גם לא הורגים את המקצוע. את זה עושים כל מיני כוחות כלכליים, שהחשוב והמשמעותי ביותר מביניהם הוא תאוות הבצע של המו”לים. הבלוגרים המוצלחים הם רק האלטרנטיבה, זאת שמזל שיש אותה.
אבל רגע, אתה אומר, אם כל כך חשוב להם לכתוב, למה הם לא כותבים לעיתון וזהו? אל תהיה מגוחך, רענן. העיתון שלך מציע להם שכר מביך – וזה יותר גרוע מלא לקבל כסף בכלל. וחוץ מזה, כשהטקסטים שלהם יגיעו לעיתון הם ייטבחו בידיהם הלא-בטוחות של כל מיני “אנשי תוכן”. לפעמים יספרו להם שאסור להם לכתוב על חברת כך-וכך, כי יש להם שת”פ מסחרי איתה. בעלי העיתונים לא יכולים לוותר על אף קורא – זה לא צעד מסחרי נבון – ולכן הנבזיים והעלובים שבדמויי-האנוש יורשו להשתלח בכותב בטוקבקים, בשל חופש הביטוי (של המפרסמים). לפעמים יחתימו את הבלוגרים על כל מיני חוזים שמספרים להם שאם יתבעו על משהו שהם כתבו, הם צריכים לשפות את העיתון ולא להפך. עזוב אותך, רענן, העיתון לא מציע לבלוגרים כלום.
ויש עוד עניין. באמת שלא רציתי להזכיר את זה, רענן, אבל קצת הכרחת אותי, אז היר גואוז. לעיתון אין באמת מקום עבור הבלוגרים האלו. אנחנו תמיד רעבים למי שמוכן לבוא ולעשות עבודת רגליים, לעשות עיתונות הארד-קור. כל מי שרוצה מוזמן. אבל זה דורש המון זמן פנוי, והאנשים האלו, כאמור, מתפרנסים מניין-טו-פייב במקום אחר. לבעלי טור, לעומת זאת, יש לנו מקום מוגבל. והמקום הזה שמור עבור, ובכן – איך נאמר זאת בעדינות – עבור מי שהוא עממיקו, ולא מאתגר את הקורא, ומוכן להחניף לבורות ולשוביניזם הלאומי שלו על בסיס קבוע, ולא מציג רעיונות חדשים מדי או מפחידים מדי. יאיר לפידים, רענן שקדים. והאמת? אין כל כך הרבה בלוגרים מהסוג הזה.
הבהרה: הפוסט לא נכתב על ידי עידו קינן, אלא על ידי עיתונאי שביקש לשמור על עילום שמו
• עוד בנושא: עליית העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית
__________________
היה זה פוסט של פחדן אנונימי
לקרוא עיתונים. אבל באמת לקרוא
בשנים האחרונות יצא לי להעביר הרצאות על עיתונות בפורומים שונים. אני תמיד מתחיל בלשאול את כל הנוכחים כמה מהם קוראים עיתון כל יום. בדרך כלל יש ידיים ספורות באוויר. אחר כך אני מבקש מאלו שקוראים עיתון המחולק חינם להוריד את היד. אז כבר יש ממש מעט מצביעים – וכבר היו כמה פעמים שלא נותרה אף יד מורמת.
עיתונים מודפסים ממשיכים לראות אור, אבל הקוראים שלהם מידלדלים בקצב מבהיל, וההשפעה שלהם חמקמקה יותר מבעבר. אז למה עיתונים בכלל חשובים? יש מי שטוענים שהעיתונים יוצרים סדר יום – הם אלו שמכתיבים את הנושאים שידברו עליהם בתוכניות הטלוויזיה והרדיו ובאתרי האינטרנט. אחרים אומרים שזהות הקוראים בעיתונים היא שקובעת: חברי כנסת, אנשי תקשורת, פרסומאים, יחצנים ודוברים – מעצבי דעת הקהל – מעבירים את תמונת העולם שבעיתון אל מי שכבר מזמן אינם טורחים לעין בו. אני משער ששני ההסברים נכונים במידה מסוימת, אבל האמת היא נמשך לעיתונים מסיבה אחרת: אני פשוט אוהב אותם. אני אוהב לעבוד בהם, אני אוהב לקרוא אותם, אני אפילו נהנה מהרנסנס המלאכותי של העיתונות העברית, שבעלי הון כמו נוחי דנקנר ושלדון אדלסון פתאום התחילו לזרוק לכיוונה כסף, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות.
אני חושב שאהבה לעיתונות, וגם האמונה המעט תמימה שמה שכתוב בעיתון הוא בהכרח חשוב, היא נקודת פתיחה הכרחית לדיון במצבה. אבל כמובן שזו לא יכולה להיות גם נקודת הסיום, במיוחד לא בישראל. אני תמיד מופתע לגלות עד כמה אנשים אינם מודעים להליכים שעוברת ידיעה עיתונאית עד לפרסומה, לידיים שבוחשות בה ולכוחות שמשפיעים עליה. בחברה אינטימית כמו ישראל, שבה כל “החבר’ה הטובים” מכירים אחד את השני, הדברים האלו ניכרים במיוחד. אני חושב ששווה לשאול את עצמנו לעתים קרובות יותר למה שני עיתונים יכולים להדפיס את אותו הסיפור באותו האופן בדיוק בלי שום תיאום ביניהם, או לחילופין, מה גורם לתיאורים מנוגדים ואפילו סותרים של אירוע מסוים להופיע בכלי תקשורת שונים.
בדבר אחד אני בטוח: כדי לחשוף את המציאות, צריך לצרוך יותר מכלי תקשורת אחד. עדיף לגוון בין המדיומים, אפילו בין השפות. לפגוש כמה שיותר נקודות מבט, ולהצטייד בידע נרחב על תהליכים חברתיים והיסטוריים. אולי ככה אפשר להגיע להבנה מסוימת. מכל התיאוריות הביקורתיות של התקשורת, הכי מצאה חן בעיני התפיסה של נועם חומסקי, שבמשך שנים יושמה בארץ על ידי טניה ריינהרט ז”ל, מכיוון שזו אינה עוסקת רק בביקורת התקשורת, אלא מנסה לגבש באמצעותה תמונת עולם אמיתית יותר. אני מנסה ליישם כמה מהכלים של הגישה הזו במקומות שונים, ובעיקר בכתיבה ובהוראה.
הקורס הקצר בן ארבעת המפגשים שאעביר ב”בית בנמל” הוא אינטגרציה של הלקחים שלי מעבודתי כעיתונאי, תיאוריות בנוגע לתפקוד הפוליטי שממלאת התקשורת, קצת היסטוריה ועוד כל מיני רעיונות שמסתובבים לי בראש. במקום להעביר שיעורים תיאורטיים, בחרתי לבסס את הקורס על עיתוני השבת, בעיקר כי לטעמי העיסוק בתקשורת חייב מטיבו להיות אקטואלי, קונקרטי, וקשוב ל”רוח התקופה”, ולא מרוחק או אקדמי מדי.
בכל זאת, במפגש הראשון נדבר קצת תיאוריה: על החלק שמילא העיתון ביצירת החברה המודרנית, ועל התפקיד האידיאולוגי של השיח התקשורתי (“אידיאולוגיה” כאן אינה במובן של ימין או שמאל, אלא בהקשר רחב יותר). אנסה להדגים למה התכוונו חומסקי וריינהרט כשציוו עלינו לבצע “קריאה חתרנית” של העיתונות.
במפגש השני והשלישי ננסה להבין את התפקיד שממלאת התקשורת בנושאי חברה ומדינה, מרכז ופריפריה, עושר ועוני, ועוד. נזהה עבודה של יחצ”נים ושל דוברים, פרסום גלוי וסמוי, ואינטרסים שונים המתבטאים – במפורש או בסתר – בעבודתם של הכתבים. כמובן, שהעיסוק הספציפי יהיה תלוי הדוגמאות שנמצא בעיתונים, אולם מניסיון, אף פעם לא חסר חומר לעבוד איתו, ובטח לא בעיתוני סוף השבוע.
במפגש האחרון נדבר קצת על התקשורת והפוליטיקה, הסיקור של הצבא ותהליך השלום; בסוף ננסה גם להרחיב את היריעה, ולהבין מה קורה לעיתונות המודפסת בתקופת מהפכת המדיה החדשה, ואיך השינויים האלו משפיעים לא רק על התקשורת, אלא על האופן שבו מפרשים את העולם שסביבנו. אני מקווה שנצא מהקורס הזה עם תפיסה עשירה ומורכבת יותר של התפקיד שממלאת התקשורת בחברה, וגם, כמו שאמרתי בהתחלה, שפשוט נהנה ביחד.
____________________________________
נועם שיזף, כתב, עורך ומלמד ביקורת תקשורת בבית הספר “קמרה אובסקורה”, מעביר סדנת קריאת עיתוני סופשבוע החל משבת הקרובה. לפרטים >>
גולשים בזמן: מה הרג את סטיב ג’ובס? • גולשים ועוזרים • לבד בשייקר
מדור מקוצר לרגל זה שאני ממהר לחתונה בארץ הגראדים.
סטיב ג’ובס עדיין מת
ושחר אבן-דר מאנדל אומר שמה שהרג אותו זה ה-iפסטיגל (שעליו כתבנו אתמול):
טסטר משולשים
אמיר אהרוני רוצה שתתקינו גרסאות עתידיות של פיירפוקס וכרום. למה? “כי המתכנתים של הדפדפנים זקוקים לכמה שיותר בדיקות בשטח, שהם בעצמם לא מסוגלים לדמיין. למשל, אני גיליתי בגרסת אורורה של פיירפוקס באג בבדיקת איות בעברית שגורם להאטה משמעותית של כל הדפדפן, ושיכול להשפיע גם על שפות אחרות. רוב המתכנתים משתמשים בבדיקת איות רק באנגלית ולא היו שמים לב לבאג הזה. דיווחתי את הבאג הזה ועכשיו יש סיכוי שהוא יתוקן לפני שתופץ הגרסה היציבה. גוגל, לעומת זאת, הוציאו גרסה יציבה של כרום עם באג חמור למדי שגרם לשיבוש של טקסט בעברית בחלון העריכה של ויקיפדיה במקרים מסוימים. הבאג הזה מדווח עכשיו, ויש סיכוי שיתוקן בגרסה הבאה, אבל עד אז משתמשי גוגל כרום רבים שכותבים בעברית ובערבית יצטרכו לסבול ממנו. זה היה נמנע אילו היו מספיק בודקים מתנדבים דוברי עברית של ‘גרסת הקנרית’ של גוגל כרום”.
נגמרה הקייטנה
יסמין פרהדיאן מספרת על אכזבה מהיום הראשון בבית ספר:
י’, סטודנטית שנה א’ לרפואה (השם המלא שמור במערכת) מספרת בדמעות על המציאות העגומה שקידמה את פניה ביומה הראשון: “כולם בפייסבוק כותבים ‘שלום שנה א” אבל האמת היא שזה בכלל לא דומה לכיתה א’… אין טקס, אין ילדים בחולצות לבנות שמזייפים בשירה, אפילו לא הכירו לנו את המחנכת. בשמונה ורבע כבר למדנו כימיה אורגנית. אורגנית! מאז אני חווה התקפי חרדה וסיוטי לילה על אורביטלים שונים ומשונים… נורא…”
הכלוב
כל מיני אנשים הצטלמו בכלובים (צילום: יניב דרוקר; איפור: סוכנות לוביקה) לפרסום “ערב ארבע על ארבע”, הופעה שהכנסותיה מיועדות לסיוע לבעלי חיים. ההופעה מחר, כרטיסים כאן.
יו דוג, שמעתי שאתה אוהב בדידות
מה יותר בודד מלבלות בשייקר? להגיע לשייקר ולגלות שאתה לבד שם. ליזה כץ מצאה את עצמה במצב הזה.
מה זה “גולשים בזמן”?
גולשים בזמן: מדור יומי (בשאיפה) של לינקים שמגיעים בזמן ומבזבזים זמן. יש לכם משהו מעניין לספר? כתבו לי באימייל ido@kenans.net
שם המדור ניתן על ידי יהונתן זילבר. לוגו גולשים בזמן מורכב מצילום של busbeytheelder (cc-by-sa) ומגופן שטנגר של מאיר סדן (cc-by-nc-nd).
הוניגמן הורידו לסנדי בר את הראש | חדשות המיזוגיניה
רשת האופנה הוניגמן הסירה את ראשה של הדוגמנית סנדי בר משלטי החוצות שלה בירושלים. ענת פרוסנר סטודנטית לחינוך בת 23 מירושלים, הגיבה עם קבוצת מחאה בשם “מחרימים את ‘הוניגמן’ – לא נסכים לצנזור נשים“, בהשראת הקבוצה “לא מצונזרת – נלחמים ונלחמות נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי“.
מה הפריע לך בזה?
פרוסנר: “קודם כל, הסירו רק את הראש של הדוגמנית, אבל הדוגמן מופיע כרגיל ואין איתו שום בעיה; שנית, זה נעשה בירושלים ולא בערים אחרות. התחושה שלי היא שהוניגמן, שהיא חברה מסחרית שמחזור המכירות שלה נשען על נשים חילוניות או דתיות, מתכופפת בגלל לחץ של קבוצות חרדים קיצוניות. התפיסה לפיה אסור להראות פני אישה בשלט חוצות מטרידה אותי, כי אני חושבת שיש אווירה של הקצנה ברצון למשטר נשים ולהעלים אותן; זה סימפטום של אותה תופעה כמו החיילות שקיבלו פקודה להיכנס לאוהל מגודר ואטום כדי שלא יראו אותן רוקדות”.
בהונגימן, שמחקו תגובות של גולשים מדף הפייסבוק הרשמי שלהם, פרסמו תגובה: “חברת הוניגמן פועלת בהתאם להנחיית עיריית ירושלים, לפיה קיים איסור בשימוש בתמונות נשים בחלקים מסוימים בעיר, על מנת לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי. סנדי בר, פרזנטורית החברה, נבחרה לקמפיין בזכות התאמתה לערכי המותג, ומצידנו היינו מעדיפים להשאיר את מודעות הפרסום כפי שמוצגות בכל רחבי הארץ, עם פניה של סנדי בר”. על כך אומרת פרוסנר: “התגובה הזו לחלוטין לא מקובלת ולא מתיישבת עם המציאות, כי לא סביר שהעירייה תוציא הנחיה כזו, כי אין מקומות בירושלים שבהם תמונתה של בר מופיעה בגרסא המלאה, וגם כי אין העלמה מוחלטת של נשים אלא רק של פניהן”.
ואכן, לורה ורטון, חברת מועצת עיריית ירושלים, הביאה את תגובת העירייה מפי הדובר אביתר אלעד: “לא היו דברים מעולם. מדיניות העירייה מאפשרת פרסום נשים על שלטי חוצות בירושלים והעירייה אף מפרסמת נשים בשלטי חוצות בפרסומיה. לעירייה לא הגיעה כל פנייה מחברת הוניגמן והעירייה לא פסלה כל פרסום של החברה”.
דף המחאה גייס רק 81 אנשים, אבל הצליח להגיע למירב קריסטל, שפרסמה ב-ynet כתבה מקיפה על העלמת נשים מפרסומות. בכתבה אומר מנכ”ל הוניגמן, מיכה רונן, מסר לוויינט כי “חברת הוניגמן פועלת ככל חברה אחרת. על פי הנחיות חברת השילוט, ‘זוהר חוצות’, לא ניתן לעלות בשילוט עם תמונה של אישה. כפי שנמסר לנו – מדובר בהנחיות של עיריית ירושלים שאוסרת עליית פרסומות עם תמונות נשים בחלקים מסוימים מהעיר, שעלולים לפגוע ברגשות הציבור הדתי. ראוי לציין כי כל חברות האופנה פועלות בהתאם למגבלות אלה”. כאמור, בעירייה מכחישים, אבל ניסים חסון מ”זוהר חוצות” אמר לוויינט: “אסור להראות נשים בשלטים בירושלים. ולא רק שם, אלא גם בקריית מלאכי, בני ברק ונתיבות. זו עיר אחת מיני כמה ערים בארץ שאני לא יכול להעלות בהן דמויות נשיות בגלל ריבוי הדתיים. ואני בפרסום חוצות המון שנים. פעם, כשלא היה האיסור, כל דמות אישה שהייתי מעלה לשלטים היו שורפים לי בגללה את המתקנים. וזה היה מביא לנזקים מטורפים. לכן אנחנו לא תולים נשים במקומות שיש בהם חרדים”. פרוסנר שיתפה את הכתבה מוויינט בדף המחאה וכתבה: “חשוב לציין, אגב, שליד השלט שבו סנדי המצונזרת (ומצידו השני עתי השלם) ישנו מרכז מסחרי שעל קירותיו מוצגות תמונות של קופאיות ולקוחות של רשת הסופרמרקטים הפועלת בו. ככה שכנראה אין בעיה מצד עיריית ירושלים עם תצלומי נשים”.
אם לא די בהעלמת פרצופה של הדוגמנית בגלל חוק לא קיים, מנכ”ל הוניגמן מתנדב לעשות בשביל הפונדמנטליסטים הדתיים את העבודה המלוכלכת: “בקמפיין הבא בהחלט אשקול לעשות צילום אחר לטובת האזורים הרלוונטים בי-ם כיוון שגם אני לא מרגיש נוח עם תמונה קטועה. […] נשקול לעשות פרסום שונה, לצלם מוצרים במקום אנשים”.
הגולשת עידית עמית סיכמה את העניין בסטטוס שטרם נמחק שנמחק מהדף של החברה: “כשתחזירו לסנדי את הראש, אקנה הוניגמן”.
עוד בחדשות העלמת נשים:
אישה, את פוגעת בתקנת הציבור או ברגשותיו
בבני ברק השחיתו תמונת מורה בקמפיין ארגון המורים
בנק הפועלים מעלים את עלמה זק
הילרי קלינטון ואישה נוספת הועלמו מתמונה בעיתון חרדי חסידי
ציפי לבני הועלמה מכרזות בבני ברק
שמה של ציפי לבני הועלם מכרזה בבני ברק
שלי יחימוביץ’ הועלמה מכרזת פרסום של מפלגת העבודה
נשים הועלמו מכרזות של “רשת” בבני ברק
רות גביזון הועלמה מתמונת ועדת וינוגרד
חולצת חולצת גלעד שליט
אחי היה בעזה וכל מה שקיבלתי זה את החולצה המחורבנת הזאת. רעיון: אני. איור: עומר הופמן.
• עוד בנושא: הכובע של גלעד שליט עדיין חי
יש כסף בכתיבה באינטרנט? פוסט בתשלום על פוסטים בתשלום
בשבוע האחרון שצפה הבלוגוספרה זעם וביקורת על רענן שקד, העיתונאי שכתב על כך ש”אני נכנס לאינטרנט ומוצא שם את הכותבים הכי טובים בישראל שאף אחד לא משלם על הכתיבה שלהם […] האנשים האלה מנסים להרוג את המקצוע שלי – שמבוסס על כתיבה בתשלום – כי הם מכתיבים את תנאי השוק החדשים: כתיבה לא צריכה לעלות לקורא שום דבר”; על דבריו כתבו לא מעט פרשנות, של רן הר-נבו, יובל דרור ובועז כהן, לדוגמה. בניגוד לטענות של הבלוגרים על כך שהמצב לא צריך להיות כך ומשקף את התדרדרות העיתונות וש”היינו רוצים לקבל שכר עבור כתיבתנו, אבל אין מי שמוכן לשלם”, כדברי בועז כהן, אני רוצה להציג את התזה ההפוכה.
היום יש הרבה אנשים שמוכנים לשלם על כתיבה לבלוגרים; עידו קינן סיפר על צורת פרנסה אחת של בלוגר, כתיבת פוסט שבו הוא מדבר בצורה קשורה למחצה על רכב ונותן קישור לאתר אינטרנט המקדם אירוע מסוים.
קינן הוא לא היחיד; בלוגרים מקבלים הצעות כל הזמן לכתיבה בתשלום. בין אם מדובר בכתיבת פוסט אוהד לצורך קבלת לינק, בקשות מציקות להחלפת לינקים או סתם יחצנים שחושבים שהם יכולים לקנות בלוגרים על ידי מתן פרסים או השתתפות באירועים אוהדים. חלק מהכותבים, יהיו אלה בלוגרים או עיתונאים, מקבלים זאת בהומור וציניות האופיינית, עושים מנשוא התשלום בדיחה ומציגים לאומה בדיוק את ההסדר של “יד רוחצת יד” שאמור להיות מאחורי הקלעים. יובל דרור, לדוגמה, התעמת עם היחצ”ן רני רהב על הצעתו הנדיבה לממן לו ולמשפחתו נסיעה לאילת לצורך יום כיף לילדים על מנת שהעיתונאים יכתבו על פרויקט מסוים בחסות בנק הפועלים (שווה לקרוא עוד על הפרשה כאן).
עכשיו, כבר הפרכנו את התיאוריה של שקד: יש מי שישלם על כתיבה, השוק השתנה ומי שכותב טוב דיו יקבל הצעות לתשלום עבור כתיבתו. הקוראים, מנגד, מקבלים תוכן בחינם שהוא לפעמים איכותי במיוחד. אבל, מה נוצר כאן? נוצר כאן הסדר מושחת. מדוע? לורנס לסיג מסביר בספרו “Republic, Lost” בדיוק על הסדרים מסוג זה, בהם תשלום מתקבל על דיעה מסוימת, שהם יוצרים הנחה מראש של שחיתות גם אם אין שחיתות בפועל. הוא מביא לדוגמה את הניסויים שנועדו לבחון האם החומר BPa מסוכן או לאו; הוא טוען שכי יש מחקרים שנוטים לכאן או לכאן, אבל מבין המחקרים שמומנו על ידי גורמים שייצרו את החומר, אף מחקר לא מצא כי הוא מסוכן. כעת, יכול להיות שהחומר הוא מסוכן או לא, אבל האם אנחנו יכולים לסמוך על חוות דעת של מי שמקבל תשלום עבור ייצור החומר?
ההסדר הזה לא ייחודי לבלוגרים או למדענים: קבלת תשלום יוצרת הטיה מובנית גם בתקשורת מוסדית, שנשענת על מפרסמים. מאז רכישת מעריב על ידי נוחי דנקנר, כל פרסום בעיתון הנוגע לרשת שופרסל שהיתה בבעלותו מתחיל בסיקור ביקורתי: ברור לנו שעיתון לא יסקר בצורה שלילית את בעליו, כמו שבלוגר לא יסקר בצורה שלילית חברות שמשלמות לו כסף עבור כתיבתו.
נחזור לרגע לתשלום על כתיבה. האם הדבר שונה בהרבה ממכירה של פרסומות? האם פרסומות משפיעות על תוכן או לא? ובכן, לתשלום ישיר לבלוגר יש מספר יתרונות על כותב אשר עובד עבור מערכת בשכר. אני יודע שהדבר נשמע מושחת, אבל קבלה ישירה של הכסף חוסכת לנו מספר מתווכים באמצע. אם נשווה בין שקד, שמקבל תשלום מגורם מסחרי (ידיעות אחרונות) שמקבל תשלום מגורמים אשר יש להם אינטרס בכתיבה מערכתית מסוימת (המפרסמים), אז אכן, שקד מרחיק עצמו מהאינטרסים, אבל הוא גם מושפע מהם. מנגד, לא מעט גורמים גוזרים קופון בדרך ומגדילים את עלויות העסקה לצורך השפעה על הכתיבה של שקד (וקראו דוגמה מעניינת על הקשר בין סיקור עיתונאי לפרסום). כך, בלוגר שמקבל כסף ישירות דווקא חוסך את העלויות בדרך וגורם לכך שהשוחד הישיר יהיה גלוי (“גורם X שילם לי Y ש”ח כדי לכתוב זאת”).
אז אכן, מה ששקד מתרעם עליו הוא אותה השטחה של האינטרנט: אבדן של מתווכים ומאכערים שגוזרים את רווחיהם מהכתיבה המיוחצנת. כן, יש דרך להרוויח מכתיבה, אלא שיש לא מעט אנשים שמעדיפים לא להרוויח מהכתיבה, אלא לכתוב בלי אינטרסים, וזאת תוך ויתור על תשלום. שקד, מנגד, יכול תמיד למצוא לו פטרון שיממן את הכתיבה שלו ולוותר על מי שגוזר את הקופון בדרך.
____________________________________
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע. הפוסט הוזמן מקלינגר תמורת 300 שקלים, שהוצעו לעידו קינן על ידי חברת קומברסיישן כדי שיכתוב פוסט ממומן על תערוכת רכב. הכסף ייתרם לעמותת אשנ”ב
הבימה על קופיפייסט סקוט פילגרים: “לא מדובר בפוסטר הסופי של ההצגה”
הבימה העתיקו את כרזת הסרט “סקוט פילגרים” לכרזת ההצגה “נתתי לה חיי”, כפי שפורסם כאן בעקבות דיווח של אביעד שמיר. ב-ynet עשו ידיעת מעקב וקיבלו מהבימה את התגובה הבאה: “לא מדובר בפוסטר הסופי של ההצגה. הפוסטר מודפס בימים אלו ויעלה בקרוב”.
מעניין, כי הכרזה הזאת מופיעה באתר הרשמי שלהם. האם נהוג בהבימה להציג לציבור סקיצות של כרזות, או שהם מכינים את כתב ההגנה לתביעת זכויות היוצרים?
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
