עוד עובדות על יאיר לפיד
הקטע עם יאיר לפיד באשגר –
בפרויקט חזרה ללימודים של 24 שעות של ידיעות אחרונות התבקשו כותבי העיתון לספר על היום הגרוע ביותר בבית הספר. יאיר לפיד, בשבתו כעצמו, סיפר על היום בו מורתו בכיתה ד’ האשימה אותו בכך שאת החיבור שהתבקש לכתוב כתבה אמו הסופרת. היום הכי גרוע של לפיד בבית הספר היה היום בו הוא קיבל אישור, בגיל 11, לכך שהוא כזה כותב מוכשר. הלב נשבר.
– הזכיר לי את פרויקט “המעוותים” החביב במגזין בלייזר, גליון ינואר 2006, שבו כמה מטובי הכותבים סיפרו על הפגם הפיזי שהפך לחלק מההגדרה העצמית שלהם. לטובת מי שלא קורא בלייזר, או שיש לו יותר מדי חיים מכדי לזכור גליונות של שנים עברו: ניר קיפניס כתב על ההתמודדות עם השומן, עפר שלח על העין האחת, קארין ארד על זה שהיא לא יודעת לכתוב וכו’.
יאיר לפיד (שהטקסט המרגש שלו דווקא לא עלה לאתר בלייזר כחלק מהפרויקט) כתב על זה שהוא גמד. כלומר, על זה שהוא לא.
אני יודע שאתם חושבים שאני גמד. אני הכנסתי לכם את זה לראש. הגובה שלי הוא 1.74 מ’. בדור שלי (היה לי ברונתוזאורוס מחמד) זה גובה ממוצע לגמרי […] ויש, כמובן, סיבה למסע המאורגן הזה:
אני אומר לכם שאני נמוך כדי שלא תשימו לב שאני שמן.
אז הוא שמן, כן?
הבעיה הלוגית הקלה שיש עם התיאוריה הזאת היא שאני גם לא באמת שמן. אני שוקל 86 קילו (טוב, רוב הזמן), שאת רובם בניתי במכוני כושר […] 71 אחוזים ממסת הגוף שלי הם שריר […] הסיבה שבגללה אני כל כך פוחד שתגידו עלי שאני שמן היא – שהייתי שמן.
אוקיי, אז הוא לא מוכן להודות בשום פגם פיזי נוכחי, אבל יש לו טראומת ילדות לחלוק איתנו, שזה גם מעורר אמפתיה, לא?
אפילו לא הייתי שמן מעניין כמו קיפניס. הייתי סתם ילד בן 14 עם 10 קילו יותר מדי שהתבייש להוריד חולצה בים […]
אוקיי, אז גם אין לו מי יודע מה טראומת ילדות. העיקר שהוא יודע לפרגן לאנשים שלא מבלים שש שעות ביום בחדר כושר כדי לאונן על יופיים המסוקס. אה, רגע:
הדימוי העצמי שלנו נשאר תמיד תקוע בגיל 14. חברי האהוב תמיר (ההוא מ”תמיר והלהקה”) היה באותה תקופה הילד הכי מקובל בתל אביב […] בשנים שעברו מאז הוא הזניח את עצמו בקפדנות ראויה לציון, אבל זה לא משנה כלום: ברגע שאנחנו מגיעים למקור מים, הוא מוריד חולצה בגאווה ומפגין לכל עבר מה 30 שנה של מסעדות צרפתיות משובחות ושווארמה איומה יכולים לעשות.
ובל נשכח את גולת הכותרת של הווידוי הכאוב והמרגש הזה:
רק פעם איזה גולש בלונדיני עם ריבועים בבטן אמר לי, “יאללה, יאללה, אתה לא מוריד חולצה כי יש לך ציצי כמו ילדה”. אם הייתי מוצא אותו היום הייתי מזיין את אשתו בעמידה […]”
שימו לרומזנות הסאבטקסטואלית המעודנת שבה התשובה הישראלית לאפולו מזכיר לנו, כאילו ששכחנו לרגע, שהוא יכול להשיג כל בחורה בישראל*.
ולמה אני מעלה באוב טקסטים ישנים ומביכים של יאיר לפיד כשיש כל כך הרבה טקסטים עדכניים יותר ומביכים באותה מידה לצחוק עליהם? כי זה מרתק שהוא שב ומשתתף בפרויקטים שדורשים מחילה מסוימת על האגו, ושב ונכשל בזה לחלוטין, ובחוסר-חן בולט.
________________
* לא הייתי נוגעת בו עם באט-פלאג משומש.
ילד לכל מחשב
עורך הבלוג האמריקאי “Freedom to Tinker” הזמין ילד בן 12, שכינה עצמו “SG”, לכתוב פוסט אורח בו הוא סוקר את ה-OLPC מנקודת המבט של משתמש צעיר. הפוסט היה כתוב בצורה נאה וללא שגיאות בולטות לעין; האמריקאים לא מעריכים את האינטליגנציה של הטינאייג’רים שלהם יותר משאנחנו מעריכים את שלנו; ולכן, באופן עצוב אך לא מפתיע, רוב הטוקבקים התמקדו בויכוח על יכולת הכתיבה של SG, ועל אמינות הערת הבלוגר שהפוסט לא עבר עריכה לפני הפרסום.
אבל כדאי לבחון מי היו המפקפקים, כי זה די משעשע. זה לא היה הטוקבקיסט הזה, למשל:
SG – if this laptop can help other children write and communicate half as well as you do this will be the biggest success of the 21st century.
וגם לא זה:
A good review from the perspective of what seems to be an average 12 year old, albeit one that is likely more tech savvy than average.
אבל הנה טוקבקיסט אחד, למשל, שלגמרי לא האמין:
Its a tad obvious that this boy here did not Write it.
I imagine that he wrote it, and after a Professional Journalist
read it, write down some notes on a notepad and after Re-Wrote
the Whole thing.
ואחד אחר שגם, כנראה, לא מאמין שילד יכול לכתוב טוב, ולכן חש צורך לחלק לו ציונים:
Not bad, you got most of the spelling correct, and the way you string word’s together is excellent.
Keep it up “SG”
אני לא חובבת גדולה של ילדים, ואין לי בעיה להודות שרוב הילדים בני ה-12 שאני פוגשת, באינטרנט או מחוצה לה, לא מרשימים אותי בידענותם או בעברית היפהפיה שלהם. אבל זה די דוחה לראות מבוגרים שלא מסוגלים לקבל את היותו של ילד אחד ספציפי חכם או מוכשר או משכיל. במיוחד אם המבוגרים האלה מגלים נחיתות אינטלקטואלית בוטה. ובמיוחד מכיוון שמבוגרים מהסוג הזה יכולים לדכא ולהזיק, או לפחות לעצבן בצורה קיצונית. אלה המורות שנוזפות בילד שמפקפק בפרשנות החד-משמעית שלהן (שאותה לקחו מהחוברת למורה, כמובן) לביאליק או לרחל או לתנ”ך. אלה הספרניות שמגרשות אותו מהמדף של ספרי המבוגרים ומציעות לו איזה סמדר שיר במקום.
למרבה המזל, באינטרנט קשה יותר להחביא את העילגות מאחורי הקמטים, כמו שהטוקבקים הנ”ל מדגימים. ואילו את הגיל דווקא די קל להסתיר: אם ילד כזה רוצה לקבל יחס ענייני בדיון אינטרנטי, הוא תמיד יכול לא לדבר על הגיל שלו. SG, העם איתך. רוצה להיות חבר שלי במייספייס?
פסגת הפחחח
עמיחי שלו בנענע נהנה מאוד מדירוג הבלוגים הישראליים של בלוגטל, וקשה שלא לחייך.
אז מה קורה בדירוג של בלוגטל והאם באמת הוא נותן תמונת מצב? האמת, שבגדול, אין הפתעות גדולות. העובדה כי דווקא רן יניב הרשטיין (שכותב בנענע מחשבים) דורג במקום ראשון היא פחות קריטית. כמה מקומות קדימה או אחורה לא ממש משנים. מה שניתן לראות ביתר דיוק והוא הדבר החשוב הוא רשימה כוללת, ממוספרת ואמינה של הבלוגים הטובים והנקראים ביותר בעברית.
כדי להבין למה זה מצחיק, מספיק להסתכל על הרשימה של בלוגטל. להלן המקומות הראשונים בדירוג הכללי של הבלוגים בארץ. כן, הכללי. לא בקטגוריית טכנולוגיה בלבד.
1. רן יניב הרטשטיין
2. הבלוג של אח”י דקר
3. מאבד תמלילים – הגלוב
4. xslf.com – הבלוג של שושנה פורבס
5. Things
6. וובסטר 3
7. Thecoils
8. דברים קטנים
9. ברכה גולשת
10. מחשבות, מחשבים, ושאר דברי בלע
דווקא המיקום של אלילי הוורדפרס בראש הרשימה מובן, מסיבות טכניות (כל הבלוגים שמשתמשים בפלטפורמת וורדפרס מלנקקים להרטשטיין ואלה שמשתמשים בעיצובים של אח”י דקר מלנקקים אליה; זה יכול לבלבל כל דירוג). השאר, איך נאמר בעדינות, משקף אולי איזו מציאות מקבילה נעימה. מציאות שבה רק הגיקים כותבים בלוגים, ישראבלוג טרם הומצא ותפוז וקפה הם דברים שיש במטבח.
קחו את הבלוג שאני כותבת בו שורות אלה: עם כל הכבוד לוותק של העורך’שלי באינטרנטים, ולעובדה שקהל הקוראים של העורך’שלי כולל אחרים עם ותק מרשים באינטרנטים, מדובר בבלוג עם ממוצע של שתיים וחצי תגובות פר פוסט. והוא הגיע למקום ה-13. 45 מקומות לפני ולווט אנדרגראונד, אינסוף מקומות לפני מלכות ישראבלוג שיכולות לצפות בבטחון ל-70 תגובות על כל עיטוש. אפרופו, יכול להיות שזאת בעיית הראיה שלי, אבל אני לא מוצאת את זרובבלה בשום מקום ברשימה. אני מזכירה: מדובר, לפחות לפי נענע, בדירוג שאמור לשקף מספר קוראים.
עוד מהכתבה:
באתר, שעלה לאחרונה בגירסה חדשה, מודים שלא מדובר במיפוי מספרים מושלם; יש בעיות עם בלוגים שנמצאים תחת “אותו אלקסה”, כמו ישראבלוג, בלוגלי, תפוז, רשימות או קפה דה מארקר
יו דונט סיי.
אבל הפרמטרים הללו נלקחו בחשבון, ובלוגים הפועלים במסגרת הפלטפורמות הקהילתיות הללו נספרים – וגם אם לא מדובר במדע מדויק, בכל זאת מתבהרת תמונה מעניינת.
תמונה שמשקפת, כמו ראי קסמים חנפן במיוחד, בדיוק את מה שבלוגרי הטכנולוגיה/אינטרנט אוהבים לחשוב על עצמם – שהם לא רק חשובים, חכמים, משפיעים יותר וכדומה מה”פקאצות” של ישראבלוג והתפוזיה; לא רק הנציגים המרכזיים מטעם עצמם של עולם הבלוגים בעיתונות ובטלוויזיה; אלא גם, טכנית, פיזית, איכשהו ולמרות כל הנתונים הבולטים שאומרים ההיפך, נקראים יותר.
מה שלא נחשף עד היום הוא הגילוי שאת עיקר התעבורה לוקחים בלוגים טכנולוגיים או כאלו הנכתבים בידי אושיות טכנולוגיה ישראליות.
Oh, dear. אין לי שום בעיה עם האלגוריתם של בלוגטל כשלעצמו: כמו הרבה סטטיסטיקות אינטרנט, הוא פשוט לא רציני או סגור על עצמו במיוחד, והוא מוטה לכיוון הגיקי של הסקאלה האנושית (ע”ע כשמחפשים תפוחים מגיעים לאתר של חברת Apple ושאר קלישאות). אבל לקחת אותו ברצינות? כמייצג של תעבורה?
“בחודשים האחרונים עבדנו על אלגוריתם מתוחכם יחסית, לפי שקלול פרמטרים של אלקסה, הדירוג של גוגל, הדירוג של טכנוראטי, מספר הקישורים ועוד משתנים נוספים כמו רמת עדכון, קהילתיות ואחרים, שאנחנו לא חושפים לציבור”, סיפר לנענע מחשבים ליאור לוין מבלוגטל.
בכל אופן, בשבועות הקרובים האלגוריתם אמור לעבור שדרוג נוסף, והמדד אמור להיות הרבה יותר מדויק.
אני מחכה בקוצר רוח.
איך אומרים קלישאה מטומטמת בבאסקית?
מתוך ז’אנר הכותרות המתחכמות המשומשות שלא היו משעשעות במיוחד גם בתקופה הפליאוליתית המוקדמת שבה הושרצו לראשונה, להלן השנואה עלי בעולם כולו (כן, אפילו יותר מ”נפל ברשת”, שיש בה לפחות מין סימפטיות מגושמת של תינוק שעושה את צעדיו הראשונים):
“איך אומרים [שם עצם כלשהו] ב[שפה כלשהי, בדרך כלל כזו שנשמעת לנו אקזוטית ונידחת {בניגוד לעברית, הלינגווה פרנקה של העולם המערבי והמזרחי כאחד} ונורא מצחיק לנו לחשוב עליה בהקשר של שם העצם הזה, כי אנחנו קשקשנים פרובינציאליים, צרי אופקים ורפי מוחין]?”
דוגמאות (לשם המחשה בלבד; כדי למצוא דוגמאות אמיתיות מהנייר, פשוט דפדפו בעיתון אקראי):
“איך אומרים אינטרנט ביידיש” (בכתבה על אתרים ביידיש)
“איך אומרים בלוג בסינית” (בכתבה על בלוגים בסין)
“איך אומרים איכות הסביבה באמהרית” (בכתבה על איכות הסביבה בקהילה האתיופית)
“איך אומרים פורנו בשפת הסימנים” (אין לי מושג, אבל בטח היתה כותרת כזאת)
איום, איום, איום.
הפוליגרף האנושי
אני מקנאת בכם, כל האנשים האלה שיודעים להגיד “אף אשה לא תדבר בצורה כזאת אם זה שקר”, או לחילופין “שמעתי פרפורמרית מדופלמת”. אני, שלא נולדתי עם יכולת שיפוט אופי פלאית שמאפשרת לי לדעת אם אדם זר אומר אמת לפי נימת הקול שלו ובחירת המילים, נשארתי עם סיפור. סיפור שסיפרה לנו א’.
עכשיו, האינסטינקט שלי אומר לי להאמין לסיפור הזה, אבל בואו לא נסמוך על האינסטינקט שלי: במקרים של האשמות בהטרדה מינית עד אונס אני באופן טבעי בצד של האשה, ובכלל, אני נוטה להאמין לדברים שאני שומעת כל עוד הדובר הוא לא פוליטיקאי.
לא, בואו נבחן את הדברים בצורה הגיונית. מה אפשר להוציא בבטחון מהנאום יוצא הדופן הזה?
1. “א’ היא ערסית”/”פרחה”
כך אומרים כמה מגיבים אצל ולווט, ואני משערת שהם לא היחידים. אני לא בטוחה איך הם הגיעו למסקנה הזו (המבטא?), אבל הפרשנות המלאה היא שכערסית/פרחה ללא השכלה, כישורים או קישורים, לא’ לא היה מספיק כבוד עצמי או אינטגריטי כדי להפסיק לעבוד אצל נשיא שהתחיל איתה, ולכן היא פצחה איתו ברומן כדי שיעזור לה לטפס בסולם הדרגות, ומכיוון שערסיות הן גם שקרניות, היא החליטה לסחוט אותו וכך התחיל כל הטררם. ועכשיו לפינת “אנקדוטה משעשעת מימי הלימודים”: הידעתם שבספרים מאנגליה וצרפת של ימי הביניים תמיד מייעצים לאבירים להשתמש בכוח כשהם מתחילים עם משרתות ואיכרות, כי אצל בנות המעמד הנמוך ההתנגדות לאונס היא רק על פני השטח ובעצם הן נהנות הן מהמין הכפוי והן מההתחככות עם בן אצילים? לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו, הרי זה לא משהו שרלוונטי לנקודת מבט שקיימת בימינו אנו באיזושהי צורה.
2. “לי זה לא היה קורה”
קצת קשור לסעיף הקודם, אבל קצת לא. הטענה היא שאשה נורמלית/אמינה היתה מתפטרת מיד מעבודה אצל בוס שמנפנף באיבר מינו, שלא לדבר על בוס שמתקיף. הטענה הזו מתבקשת (גם א’ ניסתה להקדים תרופה למכה ולהסביר מה עבר לה בראש), אבל לא נכונה. חייבים לזכור במקרים כאלה שנשים שמטרידים או מתקיפים אותן לאו דווקא מגיבות באופן הגיוני ושקול; הן לא חושבות מה ייראה אמין יותר אחר כך, אלא איך מצמצמים את ממדי תאונת הדרכים. דרך אחת היא לא להקים רעש. כן, הרבה פעמים זה מחמיר את הבעיה אחר כך. לא, אני לא אומרת שא’ בבירור דוברת אמת מוחלטת – אני אומרת שהעובדה שהיא חזרה לעבודה שוב ושוב ואף פנתה לקצב אחר כך לעזרה לא מוכיחה שהיא משקרת.
3. היא לא שפויה
אולי. אנחנו לא יודעים. אולי היא מכורה להרס עצמי, או סובלת מתסביך כלשהו שקשור לגברים מבוגרים ובעלי סמכות, או כל בעיה נפשית אחרת; אולי משה קצב יודע להריח נשים כאלה ולהתקיף אותן. זו לא תהיה הפעם הראשונה שזה קרה. זו לא תהיה אפילו הפעם הראשונה שזה קרה בישראל באותו השבוע.
4. מה היה הקטע של “אני לא מכוערת”?
זה לא היה הדבר החכם ביותר להגיד, אבל זה עורר בי הזדהות. ואני אסביר, לטובת מי מהקוראים שמעולם לא היו עוזרות אדמיניסטרטיביות או פקידות בקריה. אזהרה: זה לא הולך להיות נחמד או פוליטיקלי קורקט. יש זן מסוים של גברים מבוגרים שניזון מנשים צעירות יותר, ולפעמים כאלה שיש לגבר מרות עליהן. כדי לקזז את הסקס אפיל הנמוך יותר של הגבר, ואת העובדה שיחסים עם הנשים הללו לפעמים מנוגדים לחוק, הוא יחפש את הנשים עם הבטחון העצמי הירוד ואף ישתמש במגוון דרכים כדי למצב את עצמו כאבא, מנהיג ופטרון. בהדרגה, האשה תיזכר אחר כך שבעצם אין סיבה שהיא תרגיש קטנה לידו – במיוחד לא בשוק המיני, שבו לה, כאשה צעירה, יש יותר להציע. בתקווה היא גם תקלוט שזה נכון בכל שאר התחומים.
עד כאן כל מה שאנחנו לא יודעים. מה אנחנו כן יודעים? לא הרבה, וקשה להגיד אם נדע יותר אי פעם. בסך הכל, לא אנחנו אמורים לשפוט את האמינות של העדות הזאת, אלא מי ששמע את כל העדויות מכל הצדדים – המערכת המשפטית. ההיא שאנחנו אמורים לסמוך עליה שתעשה צדק עם מתלוננים ועם נאשמים, כדי להגן על קורבנות, כדי להגן על מי שמואשמים בלא עוול בכפם, כדי להגן עלינו מעוול גם אם אנחנו במקרה ערסיות או מתנהגים בצורה שקשה להסביר אותה אחר כך. ומכיוון שמערכת המשפט לא מאפשרת לנו לסמוך עליה, אנחנו מנסים לשפוט בעצמנו, תוך שימוש בכל האינטואיציות, האינסטינקטים, ההכללות והדעות הקדומות שאנחנו יכולים לגייס, ושאר רמזים, סימנים, אלילים ומזלות.
שיהיה בהצלחה. אני הולכת לישון בינתיים, תעירו אותי כשיהיה משפט.
ביקורת ביקורת ביקורת התקשורת
הידד!
נירית גורביץ’ הצרה בגלובס על כך שהאינטרסים של המו”לים גרמו לכל העיתונים להתעלם מנושא הבחירות בהסתדרות:
גם אם זה לא ממש מתמיה ששני הטבלואידים מוכי הצהבת לא מצאו לנכון להבליט את הנושא הבלתי-סקסי בעליל, ההפתעה באה דווקא מכיוון עיתון “הארץ” שהקדיש לכך את הידיעה הזערורית ביותר: 70 מילים בתחתית עמוד 3.
יואב ריבק, איש הבלוג “לחץ חברתי” ועורך בדסק של הארץ בזמנו החופשי, עונה:
אלה היו הנסיבות שהפכו את הידיעה הזאת מהגודל המכובד יחסית שניתן לה במקור – לגירסה הסופית הפעוטה שלה. לא קשירת קשר אידאולוגי של בעלי הון וברוני תקשורת, לא מדיניות ישירה ומכוונת, אלא חוסר במקום, חוסר בזמן וניסיון לתמרן בין כל האילוצים הכרוכים בהכנת עיתון ובזרימה הבלתי פוסקת של ידיעות חדשותיות.
למה אני מריעה? כי גם בתור גורת-עיתונאים ירוקה כמעט לחלוטין נתקלתי יותר מדי פעמים במצב הזה, שבו אתה רואה ביקורת אידיאולוגית מושכלת ומרתקת על גוף התקשורת שבו אתה מועסק, מדפדף כדי לבדוק הכצעקתה ומוצא שמדובר בפשלה אישית שלך או של קולגה שנובעת מחוסר מחשבה, חוסר זמן, כורח הנסיבות או היות העורך לפני מחזור. איזה תסכול. כמו יואב, גם אני בצד של המבקרים בלבי וגם אני לא רוצה להסיר את האחריות מהאנשים למעלה, כך שאני לא יוצאת לקרב; אני רק נותנת לעצמי סטירה על היד ומקווה שבפעם הבאה המבקר יפנה את התותחים שלו לכיוון הנכון.
אבל לעזאזל, יש כל כך הרבה מקרים כאלה. ביום רע נראה שביקורת התקשורת מגיעה בשני טעמים — בפינה אחת הקרב האידיאולוגי נגד בעלי ההון, שצודק לחלוטין עקרונית אבל מתעלם יותר מדי מהעובדות הפרקטיות וכך הופך את עצמו לתאוריית קונספירציה, ובפינה שניה מלקטי שגיאות הכתיב ורכילות הברנז’ה בסגנון דבורית “ולווט אנדרגראונד” שרגל, עידו “אל תפטר אותי” קינן והניג’ס האלמוני מחדר אריחה. כבודם של כולם במקומם מונח (ברצינות!) ובטח יש להם יותר ביצים ממני, אבל לא ברור מה מכל זה ייתן ולו אספירין לתקשורת הישראלית החולה והלא-אתית.
לא באנו לשדרג את הדוס
תזכורת לכל העיתונאים, הבלוגרים ושאר החברים שיוצאים נגד הצנזורה הש”סית (בין אם חנן כהן מינה אותם רשמית ובין אם לא):
לא באנו כדי לצחוק על הילדים הלא-מקובלים של הכיתה שלובשים שמלות ומאמינים באלוהים. באנו כדי לעמוד על הזכויות שלנו ולהסביר למה נסיון הצנזורה הזה מוטעה ועיוור. הדוסופוביה שמתגנבת לחלק גדול מהטיעונים לא מוסיפה לנו כבוד, לא עוזרת לנו להישמע כמו הצד הרציונלי של הוויכוח ופשוט לא לעניין באופן כללי.
רות עבור.
“הבניה דכאנית של הצבע” / “תראו, כוסיות בביקיני” // דורה קישינבסקי
אל תחמיצו את הטור הנחרץ של שלומית ליר בנרג’ על קטלוג בגדי הים של אירית. מדובר בקטלוג באמת מופרך בפרימיטיביותו, שמציג את בר רפאלי נשואת-הפנים כגבירת האחוזה הבלונדינית (בביקיני) שמשרתות אותה ומשעשעות אותה שלל כוסיות שחורות אנונימיות (בביקיני). לא היתה לי בעיה עם זה אם זו היתה פנטזיית BDSM שמסומנת ככזו ומוצגת איפשהו ב”סוכנות ארוטיקה” (כלומר, לא הייתי רוצה לצאת עם הבחור שזו הפנטזיה שלו, זה גם נורא לא מתוחכם וגם ידוע שלקולוניאליסטים יש איבר מין זעיר) אבל כאיזה סיפור שיהיה נורא כיפי וסקסי להציג בציבור? איכס.
בר ברית. רפאלי בתמונה מהקטלוג של אירית
מעבר למופרכות של הקטלוג, מה שהורג אותי זה המרחק בינו לבין האנשים שעשויים לבקר אותו ושרכשו את ההשכלה שאמורה לעזור להם לעשות את זה. תראו כמה “הבניה דכאנית”, “חניכה גברית”, “הגוף השחור” מול “הגוף הלבן” ושאר מונחים מקצועיים שלומית ליר שולפת כדי לירות במטרה הלא-מאוד-חמקמקה הזו; רואים שהיא רגילה להעביר ביקורת על פדיחות הרבה יותר מרומזות, על שוביניזם וגזענות שנמצאים בתת-מודע של התמונה ושצריך לנתח בכלים מורכבים כדי להבהיר את קיומם. גם אני למדתי בתואר הראשון למצוא רמזים לגזענות ולראיית הנשים כחפץ בין הפסיקים והעפעופים בסיפור, רמזים דקים כל כך שצריך לדבר על הבניה והנכחה והחפצה כדי שלא יברחו. ואז יוצאים מהאקדמיה, שבמובן הזה באמת מתפקדת כמו מגדל השן מהקלישאה המעצבנת, ושומעים את עולם התקשורת, שלא לדבר על ענף הפרסום, אומר לך “שחורים זה נחות נשים זה ציצים חחחחחח!!!1”. מה אמורים לעשות עם זה?
ומה לעזאזל עבר לדוגמניות האלה בראש?
יש באג באשר עידן
ספיקינג אוף ווב 3.0, אני חושדת שאשר עידן מקולקל. בדרך כלל אני מצליחה להבין, אם לא את קו המחשבה (?) שלו, לפחות את האסוציאציה האסתטית שמחברת בין הדברים הלא מובנים השונים שמרכיבים את המאמר. הפעם, תהרגו אותי, פשוט לא הצלחתי להבין מה הקשר בין מעבדים מרובי-ליבה לווידג’טים. כאילו… בשני המקרים יש משהו גדול שמורכב מכמה דברים קטנים? כי זה נכון גם לגבי מגהזורד.
תוכנה זו לא מורשה לשימוש. לכו מפה
לפני ההתקנה הפכתי את הקופסה הכתומה החביבה של מיקרוסופט אופיס 2007 (גירסת סטודנט מגוירת) וקראתי את האותיות הקטנות של רשיון השימוש:
לא לשימוש בפעילויות מסחריות, בפעילויות שאינן למטרות רווח או בפעילויות עסקיות מניבות הכנסות, וכן לא לשימוש בארגונים ממשלתיים.
בעצם, הרשיון לא מאפשר שום שימוש בתוכנה לשום מטרה – לא לשימוש מסחרי ולא לשימוש לא מסחרי, לא למטרות רווח ולא למטרות שאינן רווח.
בהתחלה הנחתי שמדובר בבאג תרגומי או לכל הפחות בניסוח משפטי ביזארי. אחר כך, כשגיליתי שהתוכנה מסרבת בתוקף להתקין את עצמה למרות כל התחנונים, התחלתי לחשוב שהם התכוונו לזה.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
