מנכ”ל הוט: למנף את השנאה של הלקוחות

פוסט של דורה קישינבסקי

לא קל לי לקרוא בלוגים או פוסטים של שנאה כלפי HOT. ממש לא. זה לא עושה לי טוב, אפילו עושה לי רע.

Awww. מנכ”ל הוט עצובי.

“האם שנאה של צרכנים משפיעה על השורה התחתונה לרעה? בוודאי. אבל למרות כל זאת, בעיניי הרבה יותר מאתגר לעשות מהפך בתדמית ולהציב מטרה של יציקת רגשות אחרים במותג” – כך אומר מנכ”ל HOT, הרצל עוזר, בראיון ל”גלובס”.

תקציר העניינים: החברה של הרצל עוזר עושה עבודה גרועה, ומי שבכל זאת קונה את המוצר שלה, בגלל מיעוט החלופות, נוטה להתמרמר על כך. הרצל עוזר, כמו כל מנכ”ל טוב, יודע מיד מה הפתרון: לתקן את הלקוחות כך שירגישו את הרגשות הנכונים. זה לא יהיה קל. זה ככל הנראה ידרוש שימוש במברג, ואולי איזו מערכת של גלגלות ומנופים. אבל הרצל מוכן לאתגר הזה.

צריך להבין שרגשות חזקים, גם אם הם שליליים, מעידים על יחס ועל אכפתיות של הצרכן, כשאת עוצמת הרגש הזו ניתן למנף. בעיניי, אדישות כלפי המותג גרועה הרבה יותר. אני רואה את להט הרגשות הזה כהזדמנות שחובה עלינו לנצל, הזדמנות שאסור לתת לה לחמוק.

אתם מבינים, תאגיד הוט הוא לא גבר חנון של המאה העשרים ואחת, כזה שמחפש מערכות יחסים הדדיות המלאות בסיפוק ובבטחון. הוא רומנטיקן מהסוג הישן. הוא רוצה פרשיות אהבים עם דרמה ותשוקה, עם “עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף” ו”תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עלייך”. בגן הוא היה מושך לילדות בצמות כדי שיידעו שהוא אוהב אותן. בבית הספר היסודי הוא כבר זרק עליהן שולחנות. באוניברסיטה, כשהחברה שלו אמרה לו שהוא בן זונה עם זין קטן ובעיות של ריח גוף, הוא שמח כי הוא ידע שעדיין אכפת לה ממנו אחרי הכל. למרבה הצער, כשהוא ניסה למנף אותה זה לא נגמר טוב.

כברירת מחדל הציבור שונא מותגים גדולים ורווחיים, כי הוא מרגיש שרווחי המותג נערכו על גבו. בנקודה זו יש קושי מובנה להנהלת הפירמה לטפל בסוגיית הרגש.

כמוצא אחרון, הוט שוקלת להשמיד את כל לקוחותיה הישראליים הדפקטיביים ולייבא במקומם לקוחות זולים מסין.

אחרי הכול מה מצפים ממנה שתעשה, שתפסיק להיות רווחית כדי להיות אהובה על הציבור?

או אם ג’י הרצל, מאיפה אתה מביא את הרעיונות ההזויים האלה, גאון קומי שכמוך. שחברה גדולה תסכן את השורה התחתונה שלה ותשקיע כסף לכמה זמן איפה שצריך כדי לספק ללקוחות את המוצר שהבטיחה להם? (מוחה דמעות) אתה חייב לי מקלדת חדשה, גבר.

________________________
היה זה פוסט של דורה קישינבסקי, כותבת הבלוג OMG. קישינבסקי כתבה על הקקי של נגב קרמיקה בגליון דצמבר 2009

עוד הוט:

נציגת הוט: “מאיפה כל השטויות האלה באמת אתה חושב שזה חכם לשמוע כל מיני שמועות ולפעול ליהם?”
הוט מחדשים, מפתיעים ומרגשים
מי צריך ESPN? יש לנו יורוספורט 2!
HOT: חבר מביא חבר. בפקודה

תוגת ההומלסית

פוסט של דורה קישינבסקי

אמרו לי לנסות להיות אופטימית לגבי חיפוש הדירה, אז הנה:

על הקקי של נגב קרמיקה

מדי פעם אני מוצאת על הפרווה של החתולים שלי פירורים שחורים. זה תמיד מוציא ממני אנחה גדולה, כי אלה לא פחות מאשר גללים של פרעושים (איכס), ובעוד שמהגללים אפשר להיפטר בקלות, המלחמה בפרעושים היא ארוכה ומסובכת ודורשת אמפולות, מסרקים, שואבי אבק, ספריי K2000, פצצות חכמות והתערבות של הילרי קלינטון. אבל מה תעשה – תשאיר את הפרעושים למצוץ לחתולים את הדם? לא ולא.

מה שיותר גרוע הוא שלפעמים יש לי פרעושים גם בבלוג. אני יודעת את זה לפי הגללים שהם משאירים:

עזבו, רגע את ג’ורג’! ראיתם את העיצוב המדהים באח הגדול??? אין דברים כאלה פשוט!! במיוחד הריצופים..פשוט מגרה לעשות דבר כזה בדיוק:) אין ספק שנגב קרמיקה עשתה עבודה מדהימה!

תגובה זו הושארה בפוסט שעסק בשימוש-יתר ברפרנסים לג’ורג’ אורוול בחדשות. קחו רגע כדי לעכל את הטראגיות שבדבר. איזה לכלכן-אינטרנט רפה שכל, שמפריך במו מקלדתו את הפתגם “כל עבודה מכבדת את בעליה”, אשכרה חיפש “האח הגדול” בגוגל כדי להשאיר בכל מקום פרסומת “סמויה” פתטית על נגב קרמיקה — וכשהוא הגיע לדיון שבו הביטוי “האח הגדול” כלל לא התייחס לתוכנית, הוא עדיין השאיר את התגובה.

LOLCat for Caturday, photo richspk (cc-by-nc)

יתר על כן: הנהלת נגב קרמיקה, נואשת להוציא את המירב מהעובדה שהאריחים שלה הופיעו בתוכנית פופולרית, שילמה על התגובות האלה. ככל הנראה בכסף אמיתי, שעמו היתה יכולה לעשות מגוון של דברים מועילים יותר, כמו לגלגל את השטרות ולדחוף אותם לאוזן כשחיוך של אושר מטומטם שפוך על פניה השמנות.

“זהו? מזה את מתלהבת? אף פעם לא שמעת על טוקבקיסטים ממומנים? כל חברה עושה את זה”. ובכן: נכון. נגב קרמיקה (שלנצח תחרת בזכרוני כחברה עם ליקויי למידה קשים) רחוקה מלהיות היחידה שמטנפת את הרשת בהפרשות שיווקיות. אבל – וקחו את זה כעקרון לחיים – זה שיש גם קרדיות לא אומר שהפרעושים בסדר. מבחינתי, כל חברה וחברה שהופכת את עצמה למפגע תברואתי ראויה לקבל מנה בריאה של K2000 לפרצוף בדמות לעג וקלס פומבי.

גם אם היא ממש גרועה בזה.

מן הארכיון:
תגובה מהממת!!!!!
מלחמת האותנטים
מקבלוג: פוסט מורטם
אריה ניר והטוקבקים
די ללכלך לי את האינטרנט

גוגל אנטישמי!!!!1

In Soviet Russia, Tube You! יוצר: עופר קינן

“גוגל נוקט עמדה פרו-פלסטינית?” שאלה כותרת מרעישה במדור המחשבים של גלובס. בגוף הכתבה כבר הובהר ללא שום סימני שאלה ש”YouTube של גוגל ממשיך לנקוט עמדה בכל הנוגע ללחימה בעזה”. איך האתר עשה את זה? הוא “הסיר סרטון ישראלי המתאר שימוש של החמאס בילדים כמגן אנושי”.

מה הבנתם מזה? שגוגל מצנזרת עדויות לפשעי מלחמה של חמאס, נכון? מזעזע! מזל שזה לא נכון.

הסיפור הוא שחברה בשם “שרוטונים”, שמפיקה סרטונים “סאטיריים” שאיכות האנימציה שלהם נופלת רק מאיכות ההומור, העלתה ליוטיוב עוד איזה דאחקה. מן הסתם הנושא היה המלחמה בעזה. מישהו – פרו-פלסטיני או לא – סימן את זה כסרטון עם תוכן פוגעני, והאתר חסם את הסרטון אוטומטית, כמו שהוא עושה לפעמים. כמה שעות אחר כך הוא חזר לאוויר. אבל עוד לפני זה, “שרוטונים” ניצלה את התקרית כדי להשיג יחסי ציבור חינם, בעזרתה האדיבה של כתבת גלובס, נועה פרג.

זו לא הפעם הראשונה שגלובס מטיח בגוגל האשמה די חמורה. בפעם שעברה שכתבתי פוסט כזה, נועה פרג כתבה שגוגל שיתפה פעולה עם פוליטיקאים ישראליים כדי לצנזר בלוגים. מה שאגב לא הכי מתיישב עם זה שגוגל היא אויבו של העם היהודי.

תראו, ברור למה כתבי מחשבים הם טרף קל. אנחנו נואשים לאייטמים אקטואליים ונגישים שיביאו רייטינג ויעזרו לנו להרגיש שייכים בישיבות המערכת. כל מה שאתם צריכים כדי לקבל אצלנו אייטם זה להגיד שמישהו נגדכם באינטרנט כי אתם יהודים. או סתם שהאתר שלכם נפרץ. ובניגוד לעיתונאים אחרים, אנחנו יודעים ששום דבר שנכתוב לא ירעיש עולמות ולא יגרום למלחמות.

עדיין, ואולי זאת רק אני, נראה לי בעייתי מבחינה עיתונאית להמציא דברים.

גילוי נאות: הכותבת עובדת במדור המחשבים של עיתון כלכליסט המתחרה, וזה רלוונטי כי אחרת היו לה דברים יותר טובים לעשות מלעקוב אחרי כל מדורי המחשבים בארץ

שקר הסקס

סקר של אינטל מצא: 46% מהנשים היו מעדיפות לוותר על סקס למשך שבועיים מאשר לעבור שבועיים בלי חיבור זמין לאינטרנט, לעומת 30% מהגברים.

הכותרת של דה מרקר:

46% מהנשים מעדיפות גלישה באינטרנט על פני סקס.

אני לא יכולה להאשים אותם יותר מדי על הדאחקה על חשבון היענו-פריג’ידיות — הפיתוי לתת כותרת כזו היה גדול. ובכל זאת, על אותו משקל היה אפשר לתת כותרת כמו “90% מהנשים מעדיפות לדבר בטלפון על פני סקס”. אמנם לא עשיתי סקר, אבל אני מנחשת שרובנו היינו מתקשות לתפקד שבועיים בלי טלפון, בעוד שתקופת יובש של שבועיים זה באמת לא ביג דיל.

או עוד יותר פיקנטי: “100% מהנשים מעדיפות שתיית מים על פני סקס” ו-“100% מהנשים מעדיפות שאיפת חמצן על פני סקס”.

פוטו רצח פוליטי

אני לא מבינה את הכרזה של ציפי לבני.

כבר העירו על זה במזבלה שלשום, אבל למיטב הבנתי הנקודה שלהם היא שזו כרזה לא מספיק יצירתית ומושקעת. לי היא נראית איומה — ברמה שאם הייתי חובבת קונספירציות, הייתי שוקלת רעיון של חבלה מכוונת.

זו לא רק הססמה הריקה, הצבעים ששולחים מסר לא ברור, החיתוך האקראי למראה של התמונה (לא היה זמן להעביר פוטושופ על השיער, אז חתכו אותו החוצה?) והמיקום החובבני והצורם באופן מופגן של האלמנטים. זו גם התמונה עצמה.

לבני מסתכלת הצידה, לא מישירה מבט אמין ומשכנע אל הצופה. אם העיניים המצומצמות (באופן לא סימטרי, אגב) אמורות לשדר את הקשיחות הראויה לראש ממשלה, השפה התחתונה המשורבבת מבטלת את האפקט. הלחיים ורודות מדי. אין לה צוואר וכתפיים שיוכלו להתיישר כדי לרמוז שהיא מוכנה לשאת בעול. יש ללבני תמונות גרועות יותר, אבל לא הרבה.

מה שהכרזה הזו אומרת לי: נו באמת. לבחור בלבני? זו תהיה בדיחה. הרי עצם הרעיון צורם.

חיפשתי הסברים ברשת ומצאתי ראיון של יועץ התקשורת של לבני, אייל ארד, לגלובס:

זאת גרפיקה חדשנית שיצר אדלר, כשהמיקום של התמונה במרכז. נקי, לא צעקני, לא מנסה לתת אגרוף בפרצוף, גרפיקה ממש אינטרנטית.

אינטרנטית? כשעסקים ישראליים רוצים לעשות אתר שייראה “נקי”, הם במקרים רבים עושים אותו פשוט עלוב ומכוער. אז מהבחינה הזו, כן, הגרפיקה של הכרזה אינטרנטית.

די ללכלך לי את האינטרנט

כשבן אדם כמו עידוק מקבל ספאם ויאגרה או קזינו או עוקץ ניגרי לג’ימייל, הוא מוחק אותו.

כשהוא מקבל בחדר 404 טוקבק באנגלית עילגת של בוטים עם 27 לינקים לאתרי זבל, הוא מוחק אותו.

אבל כשהוא מקבל טוקבק בזו הלשון — או עשרים מהם —

תאורה יפה. איפור נהדר. כל השאר מזויף לא פחות. הרצון הבוער של ה”סלבס” האלה לחקות את הכוכבים הגדולים של ארה”ב במערכת הבחירות שלהם, גרם להם להגיע לסטודיו ולפטפט מול המצלמות. כל זה בשביל מועמד שמגדיר את עצמו כלא-ציוני? ממי אני אמור להתרגש שם? משי אביבי, שמדבר בדיוק באותה אינטונציה שבה הוא מקדם כרטיס אשראי של בנק גדול???

— הוא מגלגל עיניים וממשיך הלאה. והקוראים של הבלוג צריכים לעשות את אותו הדבר.

למה ספאם (=הודעת זבל מסחרית) פוליטי מקבל יחס סלחני יותר מסוגים אחרים של ספאם?

על זה צריך לשאול את עידוק, אבל יש לי כמה השערות:

1. עידוק לא אוהב למחוק תגובות באופן כללי, מכיוון שהוא עצמו כותב פרובוקטיבי ולא רוצה שישתיקו אותו. היושרה שלו דורשת ממנו סובלנות יתרה לפרובוקציות של אחרים.

2. מחיקת תגובות בדיונים פוליטיים, במיוחד כשהבלוגר מזוהה עם אחד הצדדים, מסריחה מצנזורה, וזה לא נעים.

3. אדם שוב, שאחראי על השיווק האינטרנטי של רון חולדאי, כבר התלונן בעבר על צנזורה אנטי-חולדאית בבלוגים ועידוק רוצה להיות נקי כפיים ב-200 אחוז בפעם הבאה שנכנסים לוויכוח הזה.

כל אלה טיעונים טובים, אבל אני לא בטוחה שהם טובים מספיק. תחשבו איתי שניה מה זה ספאם, ולמה אנחנו מוחקים אותו.

ספאם באינבוקס, כמו הדוגמה שנתתי למעלה, הוא מייל שלא ביקשנו; הוא מגיע אלינו בניגוד לרצוננו, לא מציע לנו דבר ודורש מאיתנו השקעה מסוימת (בקריאתו ובמחיקתו); הרבה פעמים הוא משקר לנו (בזיוף שם השולח, במתן שורת נושא מטעה וכדומה); והמטרה שלו בכל זה היא לשכנע אותנו, לפתות אותנו, להוציא מאיתנו משהו, בדרך כלל כסף. מקובל עלינו להתייחס לדואר זבל לא כדואר, בעצם, אלא כטפיל על שיטת הדואר האלקטרוני, מין מזיק שבבירור צריך להשמיד, ואם אפשר — ללא מגע יד אדם.

יש סיבה שעיתונים מפרידים, לפחות רשמית, בין התוכן המערכתי לפרסומות. יש סיבה שבארצות רבות חוקי הגנת הצרכן דורשים שפרסומות בכל מדיום יסומנו בבירור כפרסומות. פרסומות, מטבען, הן שקרים (“הכי טוב שתראו השנה!” “מכיל אנזימים שנלחמים בקמטים!” “יביא שלום!” — אף אחד לא חתום על האמירות האלה ולא נושא באחריות עליהן). אנחנו רוצים לדעת מראש כשמישהו מנסה לשקר לנו כדי למכור לנו משהו. כך לפחות נוכל לנסות לעמוד על המשמר.

טוקבקים ממומנים הם פרסומות סמויות. הם מתחזים לשותפים כנים וידידותיים בשיחה המקוונת, כשבעצם הם אורחים לא קרואים שבאו בחשכת הלילה כדי לכייס. מבחינת התועלת (האפסית) והנזק (האפשרי) הם זהים לספאם הוויאגרה הפתטי — רק שהם באמת עלולים לשכנע מישהו. על פי ההגיון, מקומם בבלוג מתוקן הוא כמו מקומו של לכלוך שהכלב של מישהו השאיר באמצע האינטרנט, וזה שרבים מהעורכים ומהבלוגרים מהססים למחוק אותם רק מעיד כמה השתרשה בישראל נורמת אי-מחיקת-הטוקבקים הפופוליסטית והדי מטומטמת.

באשר לטוקבקים ממומנים פוליטיים… אני לא יודעת, אבל האינסטינקט אומר שהם עוד פחות לגיטימיים, כי הם עוד יותר קשים לזיהוי לגולש הלא-מנוסה, וכי לפחות אני אישית מעדיפה שינסו לגזול ממני עשר שנקל ולא את הקול שלי בבחירות דמוקרטיות.

אז עידוק ובלוגרים אחרים: אולי אפשר לבקש כבר — גם אם זה יבעס אתכם כשלא תוכלו להגיד במסיבת השמאלנים הבאה שמעולם לא סתמתם את הפה למגיב — שתתחילו לשמור על נקיון סביר באגף הטוקבקים. הריח פה נהיה נורא.

13 סיבות להתאהב בדב מורן

אל תראו אותי ככה בחורה מרירה וסרקסטית: אני מאמינה באהבה. אהבה ממבט ראשון, אהבה מרחוק, אהבה שהיא הערצה. וברור לי לגמרי שכשאתה מאוהב, אתה רוצה לדבר על מושא אהבתך, להסביר כמה הוא מופלא, אפילו לכתוב לו שירים. כך שאני לגמרי מפרגנת לדהמרקר בכל הסיפור עם דב מורן, גם אם כמה נשמות רעות טוענות שהגיע הזמן שהעיתון יתחיל לדבר על משהו אחר.

כבו לרגע את הציניות ותראו כמה זה יפה כשעיתון מאוהב, איזו רגישות ענוגה ומעיינות של פיוטיות זה מוציא ממנו.

1. “דב מורן קורא טוקבקים. אחד אחד הוא קורא אותם, את המפרגנים וגם את אלה שמאחלים לו כישלון. זה לא מעליב אותו, בוודאי לא מחדיר בו רגשות נקם. ‘זה מצער אותי’, הוא אומר בפשטות, ‘צר לי על כל הרשעות הזו'”.

נפשו האצילית! כאבו המוצנע! הוא מסתיר את זה טוב, אבל עיניים של אוהב רואות הכל.

2. “הציבור, התקשורת ואנשים לא מעטים מן התעשייה מדברים וכותבים עליו, אבל גם מחכים לו בפינה […] לשאלה אם הדברים האלה משפיעים עליו יש לו תשובה מוכנה. ‘אני אדם שחושב אחרת’, הוא אומר […] ‘בסדר, לא כולם יתפעלו תמיד מהרעיונות החדשניים שלי'”.

זה סיפור שחוזר משחר ההיסטוריה: כאבו של גאון שהקדים את זמנו. לוון-גוך זה עלה באוזן.

3. “לא ברור אם מוטו החדשנות של מורן נגזר מאופן חשיבתו השונה, ממוחו הקודח, מניסיון חייו ההיי-טקי והאישי, ואולי מכולם”.

תמיד קשה לאתר את מקור הגדולה של אנשי מופת בסדר הגודל הזה, אבל במקרה של דב מורן קרוב לוודאי שזה קשור לזה שהוא המשיח.

4. “אחת התכונות החזקות של מורן היא יכולתו למוסס התנגדויות תוך שימוש בקסם אישי רב”.

גם שריריו המסוקסים וריח המושק הגברי והמשכר הנודף ממנו לא מזיקים.

5. “טכניקה אחת היא לדבר על עצמו בפתיחות. […] המידע הזה שופך אור אישי ומעניין שמבהיר כי אופן החשיבה השונה של מורן לא מסתיים בגבולות המשרד”.

דהמרקר יכול להקשיב במשך שעות לטיפים שלו לנצחון מהיר בטאקי.

6. “טכניקה אחרת, אולי החשובה שבהן, היא היצטנעות. ‘כל אדם בחברה הזו טוב ממני, ‘הוא אומר […] כל סטודנט שנה א’ לפסיכולוגיה יוכל להסביר בקלות כמה ביטחון עצמי נדרש מאדם שמתנהל בדרך הזו”.

רק דבר אחד הוא לא הצליח עדיין: לברוא אבן שהוא לא יכול להרים. אולי אחרי שהוא ייצא לפנסיה יהיה לו זמן רב יותר לעבוד על זה. דהמרקר ישמח לעזור, או לפחות לעסות את כתפיו העייפות.

7. “החדר שלו, אולי אחד מסימני הסטטוס הבולטים, רחוק מלהיות לשכה. הוא קטן, נטול חלון, בסיסי במיוחד”.

בקרב עמו הוא יושב. זו אחת הסיבות שהוא צריך להנהיג את המדינה.

8. “ההצטנעות האינטנסיווית וחלוקת התשבוחות מעלות את השאלה המתבקשת: האם מדובר בפוזה, או בהתנהלות אמיתית”.

נחשו. לא, נחשו. טוב, נגלה לכם.

9. “תשובה מסוימת ניתן למצוא בסקר שביעות רצון חיצוני שנערך בחברה לא מכבר. הסקר קובע כי 85% מעובדי מודו מגלים נאמנות גבוהה במיוחד למקום עבודתם […] מורן טוען שמספרים דומים הוא מכיר מהחברה הקודמת שלו – אם סיסטמס.

“איך זה קורה?”

אני חושבת שבשלב זה כבר אין צורך לשאול!

10. “במהלך השנים הפך מורן למנהל ששמו הנרדף הוא העצמה וטיפוח. אצל העובדות הבכירות של מורן – ‘אני מטפח גם המון גברים, שאף אחד לא יבין לא נכון’ – דוגמת דנה גרוס, ציפי עוזר-ערמון, רונית מאור ונטלי קרמר – מנהלות שהגיעו גבוה תחת חסותו, נזקפות לו זכויות רבות”.

דהמרקר לא מגזים. בשבילי באופן אישי דב מורן הוא כמו אבא, ואני אפילו לא מכירה אותו.

11. “למרות המסננת ההדוקה, גם מורן טועה”.

מורן… טועה? לא הבנתי.

12. “כשהוא מתאכזב מעובד אותו טיפח, הוא לא ישן את שלוש השעות הרגילות, של לילותיו הקצרים ממילא”.

אוקיי, זו לא ממש טעות, זה פשוט שהוא היה טוב מדי, הרעיף יותר מדי מטובו על אחד העובדים שלו. כמו שה’ פינק יותר מדי את עם ישראל, והעם כל פעם התחיל להשתובב.

בבקשה, דהמרקר, אל תדאיגו אותי ככה שוב. מספיק קשה לי עם זה שהוא עובד קשה מדי ולא נח מספיק.

13. “לעתים דווקא מהדברים הקטנים ניתן להבין דברים גדולים על המנהל ועל הארגון. במקרה של מודו מדובר ב-Something, מסר מיילי קצר שמורן שולח לעובדיו בכל יום ראשון. טור מספר 164 נשלח בשבוע שעבר:

“‘ברלין מדהימה. ירוקה. פורחת. שוקקת חיים. כאילו לא היתה מלחמת עולם שנייה. בדרך חזרה מהתערוכה למלון הצעתי לעבור במוזיאון השואה המפורסם. כשיצאנו שאלתי מישהו מהחבר’ה מה הוא מרגיש. התשובה: כעס. “אפשר להבין ולהזדהות עם הכעס הזה, אך כל שאני הרגשתי שם זה שאני פה בשביל לייצג את כל ה-6 מיליונים האלה, שאני צריך לעשות מודו מדהים כזה, שלא יהיה גרמני אחד או פולני אחד או אוקראיני אחד שלא ישמע על מודו מישראל. זהו. רציתי לחלוק איתכם'”.

מנהיג ומשורר. איש-שלום וציוני. מודו הוא לא סתם גאדג’ט – הוא תקומת עם ישראל, מרוכזת לתוך מכשיר אחד קטן, פלוס ששה ז’אקטים במחיר מבצע ושעון מעורר אופציונלי.

עכשיו שהתרגשנו ביחד, אני מקווה שתצטרפו אליי באיחוליי לדהמרקר שיצליח לכבוש את לבו של מורן ויתנה עמו אהבה מתוקה בכנס החדשנות של דהמרקר, שיתקיים ב-21 בספטמבר. הראיון הזה פורסם במסגרת סדרת כתבות לקידום הכנס, בו ירצה מורן.

הקציצה שהתחפשה

פוסט אורחת של דורה קישינבסקי:

תודה לעידוק על פרסום הראיון המלא (והמרתק) עם טל פורקוש לגבי הבלוג האומלל של מקדונלדס ישראל.

מעניינת אותי הדיסאוריינטציה ואוזלת היד המוחלטת של פורקוש, וכנראה גם של TBWA ומקדונלדס, בכל הפרויקט הזה. אם הם לא ידעו מה הם רוצים מהבלוג ואיך להגיע לזה, למה הם עשו את זה? אני מנסה להסיק על אסטרטגיה כלשהי מהדברים של פורקוש, אבל מוצאת רק דיבור מבולבל על נסיון לדיאלוג עם הגולשים. מכיוון שלא היה שמץ של נכונות לדיאלוג בפועל (כפי שיפורט להלן), אני מסיקה שב-TBWA שכנעו את מקדונלדס שהבלוג ישים פנים “אישיות” וידידותיות על המותג – ממש כמו שרונלד מקדונלד (הקריפי לאללה!) אמור לעשות. כמו שכבר כתבתי פעם, זה חוסר הבנה מוחלט בחומר. וכמו שרן יניב הרטשטיין העיר בתגובות, לא נראה שבדיעבד הם מבינים יותר.

Humorous Pictures

מעבר לזה, אני מקווה שאני לא היחידה ששמה לב כמה מזעור נזקים נעשה בראיון הזה (לא יודעת אם מטעם פורקוש או בעקבות תדרוך מ-TBWA או מה). הנה כמה דברים שהוחלקו בו ושכדאי לשים אליהם לב:

1. כל העניין של מי כותב פוסטים בבלוג הזה היה פארסה מוחלטת. זה הרבה מעבר לזה ש”לא גובשה אג’נדה”, כמו שפורקוש מודה, ושעובדים של מקדונלדס לא הזדהו בבלוג בשמם ובתפקידם. רבאק, היו שם פוסטים שנכתבו על ידי סטודנטית אלמונית וקלה להשפעה שהשתכנעה בתכונות הבריאותיות של מקדונלדס ומיד קפצה לבלוג הרשמי של החברה כדי לכתוב שם פוסט (אני מנחשת שאת הפוסטים האלה כתבה פורקוש עצמה בתור מנהלת הבלוג). WTF? אחרי פיקציה קומית כזו אני אמורה להאמין שב-TBWA חושבים ש”הגולש הישראלי מאוד אינטליגנטי”?

2. מהראיון אפשר להבין שפורקוש כתבה טוקבק בוויינט מתוך סערת רגשות ושכחה לחתום עליו בשמה. האמת היא שהיא כתבה מספר טוקבקים במספר שמות שונים, שבהם היא כתבה דעות שונות זו מזו על הבלוג, שהמשותף לכולן היה שכדאי להיכנס אליו בכל זאת כי קורה שם משהו מעניין בתגובות. זו לא פאשלה. זו עבודה של מטקבק-בתשלום מיומן. עוד סעיף לתיק “TBWA מכבדת את האינטליגנציה שלי”.

3. אין שום סיבה להזיל דמעה על עלבונות שספג תאגיד ענק בינלאומי עשיר כקורח. גם אין שום סיבה לדבר על טוקבקים בבלוג תאגידי כאילו מדובר בתקשורת אחד-על-אחד הנתונה לחוקי נימוס הרגילים. אם פורקוש באמת חשה את כל הבעסה והתסכול שהיא מביעה בראיון, לבי לבי לה, אבל זה רק מעיד על חוסר מקצועיות קולוסאלי – אותו חוסר מקצועיות שבו היא פעלה כשהבלוג היה חי. למשל, היא ערבבה בבלוג האישי שלה תכנים של מקדונלדס, אבל כשטוקבקיסטים עקצו את מקדונלדס שם, היא התנפלה עליהם בזעם וקראה להם פלצנים קטנוניים וצבועים, כאילו הגיוני באיזשהו יקום שנציג של חברה יענה ככה לביקורת מהלקוחות.

כן, חשבתי על העסק הזה הרבה יותר מדי.

רגע של לטינית

אין דבר כזה “מדיות”. “מדיה” זה כבר ברבים (“אמצעי התקשורת”).

אם אתם רוצים לדבר על אמצעי תקשורת בודדים, אפשר להשתמש ב”מדיום” ו”מדיומים”. טלוויזיה היא מדיום. טלוויזיה, אינטרנט ועיתונות הם שלושה מדיומים.

אם אתם רוצים לדבר על האלה שצורבים עליהם, אפשר להשתמש ב”דיסקים ריקים”.

אל תעצבנו אותי.

לדף הבא →