הצבע “האח”
בגיליון האח הגדול של רייטינג (10/12/2008) כתבה מיכל יפה טור על הדמיון בין המפלגות הפוליטיות לבין משתתפי תוכנית הטלוויזיה “האח הגדול”.
יוסי בובליל: בנימין נתניהו והליכוד. “עממי, פופוליסטי, נוטה ימינה ועל פי התחזיות הוא זה שינצח”.
שפרה: ציפי לבני וקדימה. “יתרונה הגדול ביותר הוא שהיא לא בובליל. נכון שהיא לפעמים קצת מעצבנת ולא ממש ברור אם היא ראויה לזכות, אבל היא היחידה שיש לה איזהשהו סיכוי מול יוסי”.
צבר: אהוד ברק ומפלגת העבודה. “קודם כל עזיבתו עשתה לשפרה רק טוב. בניגוד לברק הוא הודח כבר מזמן ולכן הוא לא ישתתף בגמר הזה, אבל שניהם רלוונטיים, כלומר לא רלוונטיים, בדיוק באותה מידה”.
עינב בובליל: ש”ס. “היא שומרת מסורת ובעלת קשר טבעי ליוסי. אם הוא יבחר אין ספק שהוא יפנה אליה ראשונה ותהיו בטוחים שהוא גם יעביר לה כספים. למרות הקשר שלה לאלוהים ולמצוות, היא לא תיתן לשום דבר לעמוד בדרכה להשגת האינטרסים שלה”.
לאון: מרצ. “בשביל לא מעט מהבוחרים הוא האופציה השפויה, אם כי חלקם עלולים לראות בו שמאלני מדי, אבל הוא ייזכר בעיקר כמי שגנב קולות לשפרה”.
הטור הזה הפך (בשינוי קל) לאיור שנמצא בפליקר של ציפי לבני:
אליטיסט (ת’): מי שאינו צופה בתוכנית הטלוויזיה “האח הגדול”
הוא נושא את עיניו את קלסתר הפנים העצום. ארבעים שנה ארך הדבר עד שלמד לדעת מה טיבו של החיוך המסותר מתחת לשפם השחור. הו, אי-הבנה אכזרית, בלתי-נחוצה! הו, בן סורר ומורה שגזר על עצמו גלות מן הלב האוהב! שתי דמעות מהולות בג’ין גולשות משני עברי חטמו. אבל הכל כשורה, הכל כשורה, אין עוד מאבק. סוף-סוף ניצח את עצמו. אוהב הוא את האח הגדול.
– מתוך “1984” של ג’ורג’ אורוול, בתרגום ג. אריוך, הוצאת עם עובד 1972.
(צילומסך של הלייב בלוגינג של צפניה; גם תודעה כוזבת קיבל השראה מהצילום)
מחוויותיו של לא-צופה
יום אחד אני שומע ברדיו את “הלאה” של רבקה זוהר בביצוע זמרת שאני לא מכיר. ורבקה זוהר, באמת קשה להתחרות בקול שלה, אבל הזמרת ששמעתי אפילו לא ניסתה. בינתיים נגמר לו השיר, והמגיש אמר שזה היה ישראל בר-און.
מהתקשורת שאני צורך, שאשכרה חושבת שזה ניוז, אני יודע שישראל בר-און התמודד בעונה האחרונה של כוכב נולד. גוגל מספר לי שהוא גם זכה. באוזן נקייה מהרעש שהתוכנית עושה, בר-און נשמע לי יותר חיוור מהקאברים של עינת שרוף, עם שטיקים שמחפים על שירה מונוטונית וסתמית.
אבל מה אני מבין, לא הצבעתי בסמס, לא צפיתי בתוכנית ובכלל אין לי טלוויזיה.
מיהו האח הגדול? (משימת SEO)
שחר כותב בבלוג תודעה כוזבת:
פעם די היה בצירוף המלים הזה, האח הגדול, להעביר צמרמורת, לעורר פחד ורתיעה מעתיד אפל.
אבל עכשיו הערך הויקיפדי של 1984, התוצאה הראשונה שקשורה למשמעות המקורית של הצירוף, מופיע רק בעמוד התוצאות השני[…] בחיפוש האח הגדול בגוגל […].
ככה יוצא שצירוף המלים הזה שוב מעביר צמרמורת, מעורר פחד ורתיעה מעתיד שהוא אולי הרבה פחות אפל אבל נראה מפוקפק יותר מרגע לרגע.
אז לא, אין לי עניין להיכנס עכשיו לדיון עקר סביב האח הגדול ומשמעויותיו התרבותיות, אבל יש איזה עניין פעוט שמן הראוי לתקן אותו. זכותו המלאה של כל אדם לצפות בהאח הגדול. גם אני כבר ראיתי לא מעט דקות, אני לא מתכוון להתבייש בזה, לפחות לא יותר מידי.
ועדיין, מן הראוי שכל ילד שיחפש את האח הגדול בשבועות הקרובים יקבל במקום הראשון את הערך הויקיפדי המדובר.
אני לא בטוח שבלוגרים יכולים לקבוע מי יעמוד בראש עיריית תל אביב. אני אפילו לא בטוח שהם יכולים לקבוע את התוצאה הראשונה בחיפוש האח הגדול. אבל נדמה לי שיש להם יותר סיכוי לעמוד במשימה השנייה.
כל מה שצריך זה לכתוב משהו, אפשר גם על התכנית, ולדאוג לקשר את הצירוף האח הגדול למקום הנכון, למען הסדר הטוב.
(נכון לעכשיו, התוצאה הראשונה היא “האח הגדול ישראל – אתר מעריצי תוכנית האח הגדול“, והשנייה היא הערך הוויקיפדי; האתר של קשת, זה שהוציא קומוניקט מלא גאווה על הקריסה שלו כי וואי-וואי-וואי-כמה-שנדירביליון-גולשים-נכנסו-אלינו-בבת-אחת-אתם-לא-מאמינים-בכלל-יא-רבי-שמעון במקום להתבייש שנכשל בתפקידו האינטרנטי הבסיסי להיות זמין, מגיע רק למקום השישי).
לא רק תוכנית טלוויזיה של נשיונל ג’יאוגרפיק: נמר טרף ג’ירפה במציאות!
עשרות שנים משמש הפוליגרף ליישוב סכסוכים עסקיים. פעם אחת שודרה התוכנית “פוליגרף” עם גדי סוקניק, ובגלובס כבר הפכו את מי שמשתמש בפוליגרף בהקשר עסקי, במקרה הזה יו”ר בזק, לחקיין של תוכנית הטלוויזיה:
חבל, דווקא בניתי על רובוטריק חדשות ענק שמורכב מכל כתבי ערוץ 1
קומוניקט של רשות השידור:
בהמשך לפרסומים שהתפרסמו היום בעיתונות הכתובה בעניין ינון מגל ומירב מילר, מבקש מנכ”ל הרשות , מוטי שקלאר, להבהיר ולהדגיש כי אין בכוונת הרשות לפעול בכיוון זה ולצמצם את מגישי “מבט” למגיש אחד, וכי מעולם לא התקבלה החלטה שכזו.
ועתה, לצופינו בשפה העברית
אמש התקיים אירוע מחאה של משפחת החייל השבוי גלעד שליט, ובין השאר נאם שם חן ארד, אחיו של הנווט השבוי רון ארד. בכתבה של חדשות ערוץ 2, הכתב יוסי מזרחי הקריא ציטוטים נבחרים מהנאום של ארד, ואחר כך השמיע הקלטה מהנאום עם אותם ציטוטים בדיוק:
[audio:http://www.room404.net/wp-content/uploads/2008/06/chen-arad-on-channel-two-news.mp3]ובאותו עניין, צילום ישן: האם מדביק הסטיקר התכוון ליצור את האירוניה המופלאה הזו, או שהתפלק לו?
yes: הומור עצמי ב-HD
מודעת ענק של יס מציגה מסך טלוויזיה מושלג ועליו הכיתוב: “מצטערים, HD רואים רק ב-yes”. הטקסט הוא עקיצה למתחרה הוט, אבל האימג’ הוא בפירוש ביקורת עצמית מבורכת של יס, תזכורת לתקלות המסתוריות (ספינה הולנדית? חייזרים חמאסניקים?) שאיימו ממש לא מזמן למוטט את התדמית ואת מערך השירות של חברת הלוויין.
או ביקורת עצמית, או שמשרד הפרסום של יס, מקאן אריקסון, יצא מדעתו.
מסז’ מיידי
ליביק11 מדווחת בפורום תרגום ועריכה בנענע על מניח רעפים נוצרי אינטרנטי:
הידעתם שבחורה ש-instant messaging עם החברה שלה, בעצם מעניקה לה עיסוי קצר?
“הטוקבקיסטים” ואני
בשנה שעברה קיבלתי אימייל לתיבה של הבלוג מההפקה של הסרט התיעודי “הטוקבקיסטים”, בו כתב לי יוצר הסרט, צביקה בינדר, שהוא רוצה לראיין אותי בנושא. לא התראיינתי (ובדיעבד, חבל), אבל פרסמתי ב-nrg ידיעה ראשונה על הסרט המתהווה, כולל הזמנה לטוקבקיסטים שמעוניינים להשתתף ליצור קשר עם ההפקה.
באותו יום קיבלתי אימייל מדב בינדר, אביב של צביקה ואחד מכוכבי הסרט, שכתב לי “אני רואה שלקחת את עניין הסרט ברצינות,אני נהג המשאית שיופיע בסרט,וגם אבא של צביקה”, וגם צירף תמונה שלו ליד המשאית.
דב בינדר והמשאית שלו. צילום פרטי
מאז יצרתי קשר עם בינדר הבן כל כמה חודשים, לברר איפה עומד הסרט. בסוף אוקטובר יצאה הודעה שהסרט ישודר בנובמבר, ואני הרמתי טלפון לבינדר. הוא אמר שהיחצנות של yes אסרו עליו להתראיין, כי הם הבטיחו בלעדיות לידיעות ולערוץ 2. הוא אמר שיש לו פגישה עם yes, ושהוא ישאל אם הוא יכול בכל זאת לדבר איתי. הוא לא חזר.
מבאס אותי שעל גבו של הסרט המאוד מוצלח הזה אני נאלץ לשחק את משחקי הכוח של yes, שהיחצנות שלהם זורקים עלי זין בגודל של צלחת לוויין באופן קבוע; בזמנו, כשביקשתי לראיין את היוצרים של “מסכים”, הם הסבירו לי שכולם סגורים לראיונות בכלי תקשורת אחרים, ושאני יכול לראיין ע. תאורן או משהו בסדר הגודל הזה; הם אסרו על בינדר לדבר איתי; ואפילו את עותק הפרומו של “הטוקבקיסטים”, שנשלח לעיתונאים, לא קיבלתי מהם, ונאלצתי להשיג בעקיפין.
ואז אני מגיע לקרדיטים של הסרט ומגלה שאני מופיע בתודות.