יש לך אינטרנט של אתמול? אני רוצה לקרוא על פינוי מאהל התקווה
נועם שיזף כותב על המשבר בתקשורת הממוסדת הישראלית, ומתייחס לאלטרנטיבה שצומחת לה ברשת:
בטווח הארוך יותר, ייתכן שהמשבר התקשורתי הנוכחי יצמיח גופים עיתונאיים חדשים, שיתמסרו פחות לתכתיביה של האליטה הפוליטית והכלכלית. כבר היום, חלק מהכתיבה המסעירה והמעניינת ביותר, זו שבשנות ה-90 וה-80 היה ניתן למצוא במקומונים ובמגזינים, נמצאת באתרים עצמאיים ובבלוגים. הרבה מגזינים עצמאיים (כמו זה שבו מתפרסם הטקסט הזה [העין השביעית]) מגיעים לקהלים חדשים בזכות הרשת, ובעלויות נמוכות בהרבה.
לתהליכים האלה יש אפקט פוליטי וחברתי מיידי: עיקר הדיונים והפעילות התקשורתית של תנועת המחאה בקיץ האחרון התקיים למשל ברשת, כשבמקרים רבים כלי התקשורת הממוסדים מצטטים ידיעות שהופצו קודם לכן ברשתות חברתיות. המחאה החברתית היתה אולי האירוע הפוליטי המרכזי הראשון בארץ שנולד בכלים אלטרנטיביים ובמדיה החברתית, והתקיים ללא קשר לתמיכתם, ומאוחר יותר הסתייגותם, של עיתונאים ותיקים ממנה. אין ספק שזהו סימן לבאות.
התקשורת ברשת עדיין אינה מסוגלת להחליף את התקשורת הוותיקה – לא בהיקף הכיסוי שלה, לא בעומק וביכולות התחקיר, ולא בהרגלי הצריכה של רוב הציבור; גם המודלים הכלכליים שיתמכו בה טרם הופיעו, ואיומים חדשים מכיוון הכנסת עלולים עוד לקצץ את כנפיה. הסכנה האמיתית בתיקון לחוק לשון הרע, למשל, היא לתקשורת העצמאית והאלטרנטיבית, שאינה מסוגלת לעמוד בסכומי הפיצויים המטורפים שהחוק החדש קובע. גם מגבלות חדשות בתחום הפרטיות וחשיפות של שמות גולשים שחברי-כנסת יוזמים יכולות להצביע על ניסיון לרסן את האינטרנט ולשלוט בו.
ובכל זאת, דווקא כשהתקשורת הממוסדת הופכת זהירה וקונסנזואלית יותר מבעבר, ייתכן שממש כעת נפתחת הדלת לעידן חדש, דמוקרטי ופלורליסטי יותר. לנוכח המשבר הנוכחי, זו אפשרות שראוי לטפח.
שלום, אני איש גנרי ואני אהיה גנב האייפד שלך להערב
צלצול טלפון.
גנב: “שלום, ויטה?”
נכון.
“שלום לך, רציתי לעדכן אותך שאנו ניפגש היום, יש לי כוונה לרמות אותך”.
אבל רגע, איך אני אזהה אותך?
“מה זאת אומרת? אני אתלבש בשחור, מסכה תסתיר את פני, ואני מתכוון להיכנס לחדר על קצות האצבעות כשעל גבי שק גדול עם סימן של דולר”.
לפני כמה שבועות הגיע ג’וני, העורך שלי, בחזרה למשרד אחרי שבילה את כל היום בפגישות. אני כרגיל הייתי מול המחשב. ביד אחת כרסמתי כריך, ביד השנייה הקלדתי. כשהוא נכנס אפילו לא הרמתי את הראש כדי להגיד שלום, השעה היתה בערך ארבע, היו לי עוד שמונים משימות לפני שאוכל ללכת הביתה והייתי מאוד עצבנית.
“למה ניתקת לי את האייפד מההטענה?”
לפני שהספקתי לענות שלא נגעתי לו באייפד הוא כבר הבחין שהנרתיק ריק והאייפד איננו. אחרי שווידא עם העובדים האחרים בקומה שאף אחד לא לקח לו את האייפד , ג’וני חזר לתחקר אותי: “מישהו נכנס לחדר היום?”
כן, אנשים שעובדים פה.
“מי?”
לא יודעת, ג’וני, אני לא באמת מכירה כאן מישהו (כן, הייתי מאוד מעצבנת באותו יום). רגע, הבלחתי, ישב פה איזה בחור, אבל הייתי בטוחה שהוא עובד כאן.
“איך הוא נראה?”
רוסי.
“מה הוא עשה כאן?”
הוא איבד את הסלולרי שלו וביקש להשתמש בטלפון כדי להתקשר לעצמו.
ג’וני התקשר למשטרה והם אמרו שהם שולחים מז”פ. זה מאוד הרשים אותי, לא חשבתי שהמשטרה עושה CSI: דרום תל-אביב שלם בשביל טאבלט אחד מסכן. השתדלנו לא לגעת בכלום.
אחרי ארבע שעות ג’וני התקשר שוב למשטרה לנסות להבין למה אף אחד לא הגיע. “הם לא העבירו את התלונה למז”פ, ואלה הלכו הביתה לפני חצי שעה”, ברבר ביורוקרטיה. “אם אני רוצה להגיש תלונה אני צריך להגיע עכשיו לתחנת רמת גן ולתת עדות. את באה?”
“ספרי לי כל מה שהיה היום עם החשוד מהרגע הראשון שראית אותו”.
יום חמישי, השעה כמעט תשע בערב. השבוע עבר עלי כמו עדר שוורים על אוגר. אני יושבת בחדר מואר פלורוסנטים מול שוטר שמקליד כמו רופא ומכתיבה לו את השתלשלות האירועים:
המפגש הראשוני שלי עם החשוד היה בערך בשעה אחת. הוא הסתובב בין חדרי המשרד, הכין לעצמו קפה ודיבר בטלפון. אני חדשה יחסית בחברה, ולא הכי חברותית, כך שיש הרבה אנשים שאני לא מכירה. הייתי בטוחה שהוא עוד עובד. באיזשהו שלב הוא נכנס לחדר של המחלקה שלנו. היא דיבר ברוסית ונשמע קצת לחוץ. הוא הסתכל עלי וסימן עם הידיים שהוא צריך משהו לכתוב איתו, נתתי לו עט ופיסת נייר והוא יצא מהחדר. אני חזרתי לענייני. אחרי חמש דקות הוא חזר, הודה לי שנתתי לו את העט והניח אותו על השולחן. נאנחתי מאושר. אנשים היום כבר לא מחזירים עטים. טוב, אחרי הכל הוא כמוני, אירופאי.
אחרי עשרים דקות בערך הוא חזר, הפעם נשען על הדלת ודיבר איתי קצת. שאל אותי האם אני דוברת רוסית וסיפר לי שגם אשתו לא נולדה בארץ וגם הרוסית שלה משובשת. הוא נראה נחמד, קצת נבוך. גם אני השתדלתי להיות נחמדה אליו. היה לו מבטא רוסי כבד והסקתי שהוא עולה חדש, לא הרבה אנשים נחמדים לעולים חדשים.
אחרי שהספקתי לשכוח ממנו פעמיים הוא שוב חזר לחדר, והפעם נראה ממש לחוץ. הוא שאל אותי האם במקרה ראיתי את הפלאפון שלו ושהוא לא מוצא אותו בשום מקום. רציתי להגיד לו שפלאפון זו חברה ולא שם גנרי, אבל זה נראה לי קצת חסר טקט. הוא ביקש להשתמש באחד הטלפונים בחדר כדי להתקשר לעצמו ואני כמובן הסכמתי.
הוא התיישב לא רחוק ממני והתחיל לחייג ולנתק, לחייג ולנתק. בשלב מסוים התקשר גם לאשתו, שאל אותה ברוסית אם נראה לה שצריך להתקשר לחברה הסלולרית ועוד כמה דברים (“אשתו עלק, סיפר לך מעשיות, אה?”). ניסיתי בכל דרך להתעלם ממנו, מתוך שמונים המשימות נותרו לי עוד 72 שלא מולאו וממש רציתי לסיים מוקדם וללכת הביתה.
“פעם אחת מנותק, פעם אחת תפוס, פעם אחת לא עונים. לא יודע מה לעשות. נראה לך שאני צריך להתקשר לחסום את הטלפון?” עזוב אותך, אמרתי לו, הגנבים היום לא מחפשים לעשות שיחות מהמכשיר שלך, הם רוצים למכור אותו. “לא יודע, הנה עכשיו שוב תפוס, אולי מתקשרים לחו”ל?” תקשיב לי, אם מישהו מנסה להתקשר זה בטח כי הוא מצא את הטלפון ומתקשר לאשתך. גנבים לא עושים שיחות, הם עושים מכירות. אם הלך אז הלך אז הלך, כפרות, ניסיתי לחשוף אותו לסלנג הנהוג במדינה.
הוא המשיך לנסות להתקשר לעצמו ואני המשכתי לנסות לעבוד, שאל אם הוא מפריע לי ואני עניתי שלא, אתה יכול לעשות מה שבא לך, אני לגמרי בתוך המסך. רעשי המקלדת שלי ולחצני הטלפון שלו הכניסו אותי לטראנס עבודה. קולות מהרחוב התפוגגו, החדר החל להיעלם ובסופו של דבר גם הוא. כשחזרתי להכרה הרוסי התחלף בג’וני, שואל אותי בלחץ איפה האייפד שלו.
סוף פלאשבק. בחזרה לחדר במשטרה.
הבנתי שיש לכם סוג של קלסתרון.
“לא בדיוק, א’ מהמחלקה הגרפית ראה אותו גם וניסה לצייר קלסתרון. אמנם יצא ציור מאוד יפה, אבל זה בעיקר נראה כמו פורטרט של דני שובבני בבגרותו. טוב, תצטרפי עכשיו למז”פניק, נסי לראות אם את יכולה לזהות אותו מתוך הרשימה שלנו”.
שוטר חתיך ליווה אותי לחדר עם מחשב ושני כסאות, לנסות לראות האם מחזיר-העטים נמצא במאגר המידע המשטרתי. כדי לעשות זאת הייתי צריכה ראשית לתאר את החשוד כדי לצמצם את הרשימה.
“חי/מת?”
אני לא יודעת מה מצבו עכשיו.
“גבר/אישה? טוב מן הסתם גבר. יהודי, לא יהודי?”
לא שואלים דבר כזה בסמולטוק.
“אמרת שהיה לו מבטא רוסי, נכון?”
אמרתי לו בן כמה הוא נראה בערך ומה גובהו, ובתמורה קיבלתי 132 תמונות של גברים רוסים. חצי מהם נראה כמו בן אדם אחד, החצי השני נראה כמו בן אדם אחר.
היה לי מאוד משונה לגלות שמרגע שהייתי חייבת להיזכר בתווי הפנים שלו, הם נמחקו מהראש שלי לחלוטין. לא רק שגנב, הוא גם לא השאיר שום מזכרת; לא אף בולט, לא קעקוע אפילו לא שומה. פנים גנריות שחלפתי על פניהן כבר מאות פעמים. לנסות לשרטט אותו בדמיוני היה כמו לצייר בחול, כשהגלים שוטפים כל קו חדש.
כל החיים מלמדים אותנו להיזהר מאנשים חשודים, אבל כדי שנדע לזהות אותם מוכרים לנו כל מיני תיאורים סטריאוטיפים מטופשים שבסופו של דבר רק גורמים לנו לפחד מגברים שחורים. אם הייתי יכולה לתת עצה לאנשים בתחילת דרכם היא ללא ספק היתה, תמיד תחשדו באנשים שאי אפשר לזכור את הפנים שלהם. במיוחד אם הם מחזירים לכם עט.
• עוד בנושא: גיאחה ותעלומת המחשב האבוד
___________________
ויטה קיירס היא עדיין כתבת ynet מחשבים. היא כתבה על משמר ההפלות בגליון אוגוסט 2011 ועל הקלקות על שלטי חוצות בגליון ספטמבר 2010
הפצצת גוגל: הכתם של המועמד הרפובליקאי ריק סנטורום
ריק סנטורום, המתמודד על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות ארה”ב, הפתיע בשבוע שעבר כשקפץ משיעורי תמיכה חד-ספרתיים בסקרים הישר למקום השני בפריימריז באיווה, בהפרש של שמונה קולות מהמנצח מיט רומני. נפח חיפושי שמות המועמדים בגוגל עלה באותם ימים והגיע לשיא ביום הבחירות המקדימות. בניגוד להצלחה בקלפיות, ההצלחה בגוגל פחות משמחת את סנטורום: תוצאת החיפוש הראשונה של שם משפחתו היא אתר Spreading Santorum שמציג הגדרה מילונית: “סנטורום (ש”ע): התערובת המוקצפת של חומר סיכה וצואה שהיא תוצר לוואי מזדמן של מין אנאלי”. מי שלא הבין יכול להיעזר באיור הרקע: נתזים של נוזל חום.
סנטורום, קתולי אדוק ושמרן, הוא מתנגד קולני ופרו-אקטיבי להומוסקסואליות, כולל השוואתה לניאוף, ביגמיה, גילוי עריות, זואופיליה ופדופיליה, קריאה להחזיר את החוק האוסר על יחסי מין אנאליים והבטחה שאם ייבחר לנשיאות ישיב את מדיניות ה”אל תשאל, אל תספר” שבוטלה זה מכבר. דברים בסגנון זה שאמר בראיון הקפיצו את דן סאבג’, הומו בעל טור סקס בוטה ופופולרי, Savage Love, שביקש מקוראיו לבחור אקט מיני שייקרא על שם הסנאטור.
3000 הצעות הגיעו, חלקן של אקטים וחלקן של עצמים שקשורים למין. קורא שכינה את עצמו Wipe Up That Santorum, Anal Pokers הציע את ההגדרה לעיל והסביר: “אני חושב שעדיף שנקרא על שמו תוצר לוואי של מין. אחרי הכל, להיתקע עם אידיוטים כמו סנטורום כנבחרי ציבור זה תוצר לוואי של המנהג הרצוי-מכל-בחינה-אחרת לתת לכל בור כפרי להצביע”. ההגדרה שלו נכללה בקומץ ההגדרות שסאבג’ העמיד להצבעה, והציבור הצביע לה בהמוניו. סאבג’ הקים את Spreading Santorum ועשה “הפצצת גוגל”, קידום מלאכותי של אתר בגוגל במטרה להעביר ביקורת (הפצצה כזאת אצלנו העלתה לראש תוצאות החיפוש “כשלון חרוץ” את דף קורות החיים באתר הרשמי של ראש הממשלה).
“אם היה שם משהו כזה על [סגן הנשיא] ג’ו ביידן, הם היו נפטרים מזה. […] הם טוענים שהם לא יכולים להתמודד עם זה, אבל אני חושד שזו לא האמת”, אמר סנטורום בספטמבר, אחרי שגוגל סירבה לבקשתו להסיר את האתר מהחיפוש, יותר משמונה שנים אחרי ש”בעיית הגוגל” שלו נולדה. תגידו מה שתרצו על סאבג’, הבנאדם יודע להגיש נקמה כשהיא קרה ומוקצפת.
_________________________-
התפרסם במקור בגירסה שונה במוסף הארץ, 13.1.2012
ברוכים הבאים לאינטרנט הכשר של איראן
אחת הבעיות של האינטרנט היא שהוא משחית את הנוער. אם אתה אָח’וּנְד – זה כינוי הגנאי האיראני למה שאנחנו קוראים “איאתוללות” – ההגדרה שלך של “משחית את הנוער” יכולה להיות סרטונים ביוטיוב שמראים בהם נשים חשופות שיער, או פייסבוק שעלול לגרום לאנשים לפתח קשרים עם המערב. רחמנא ליצלן.
הפתרון – אינטרנט נקי. חלאל. כשר. נפרד. שר התקשורת האיראני הכריז על כך לראשונה בסוף שנת 2010, וביוני 2011 דיווח ד”ר רז צימט בעלון “זרקור לאיראן” (פדף) על התוכנית לגייס לא פחות משמונת אלפים חברי בסיג’ כדי להקים רשת אינטרנט סגורה ונקייה לאיראנים. אתם רואים? הבסיג’ זה לא רק לדיכוי הפגנות, זה גם לחינוך טוב לנוער ולמבוגרים.
לתוכנית שתי רגליים: הקמת רשת אינטרנט פנימית, שבה השלטונות יכולים לפקח טוב יותר על התעבורה ברשת ועל התכנים בה, וגם אינטרנט חלאל (אינטרנט כשר), שיאפשר לאיראנים החסודים גישה לתכנים טהורים יותר ברשת העולמית.
כבר עכשיו, אם אתם רוצים, אתם יכולים לראות סרטונים טהורים באפאראט, המקבילה החלאלית ליוטיוב. ברשת הזאת יש תכנים אישיים, בדיחות, חינוך, פנאי, קולנוע, דת, מוסיקה, חדשות, פוליטיקה, מדע, ספורט, פרסומות. בקיצור – הכול. אבל כשר. הנה דוגמה לפרסומת בלי ערומות למשקפי “הפרופסור”, והנה פרסומת לחברת ביטוח.
ואם ברשת חברתית נקייה חשקה נפשכם, אתם מוזמנים לפארספייס (פייל! היה צריך להיות פארסבוק!). פארספייס עוזר לכם למצוא את חבריכם ולחלוק את מחשבותיכם, את דעותיכם, את תמונותיכם ואת קבציכם עם אחרים! בין המביעים דעות לא נכונות תוגרל חופשה בכלא אֶווין.
שאלתי את חבריי האיראנים מה דעתם – האם זה אמיתי, האם זה ייתכן, איך זה ישפיע. חלק מהתגובות בנאליות, כמו “אלוהים ישמור, זה יהיה ממש רע לאנשים בפנים”, ו”בשביל המשוגעים שום דבר אינו בלתי אפשרי”. התגובה שהכי הצחיקה אותי הייתה “איראן הופכת לצפון קוריאה”, שמזכירה מאוד את “ישראל הופכת לאיראן” שלנו.
והנה עוד כמה תגובות מעניינות:
שאלה: מה זה אינטרנט חלאל?
תשובה של האייתאללות: אינטרנט חלאל קוראים לאינטרנט שנשחט בשחיטה כשרה על בסיס העקרונות הנכונים של ההלכה המוארת ועל האסלאם הַמְּגַלֶּה: אומרים בסמאללה, משספים את גרונו, מאפשרים לכל הדם לצאת עד שיוצאת נשמתו לחלוטין. כמובן, צריך שראשו של האינטרנט יהיה לכיוון הכעבה, בית האלוהים, כדי שיהיה ראוי למאכל.
זה להפוך את הקשה לאפשרי, וזה יפריע למסחר. אם המערב רציני לגבי שינוי באיראן, הוא צריך להשקיע בדרכים לאפשר לאיראנים לעקוף לחלוטין את תשתית האינטרנט הפנימית. יש דרכים לעשות זאת, וזה עולה פחות מהפצצות שמשלם המיסים האמריקאי הולך לשלם עליהן כדי להחריב את איראן. הפחד הגדול ביותר של משטרי עריצות הוא חברה פתוחה.
אני לא מומחה באינטרנט ומחשבים, אבל שמעתי שזה בלתי אפשרי מבחינה טכנית. בתחילת השנה שעברה הייתה שמועה שהוא יושק בחודש שהריוור [כלומר לפני ארבעה חודשים; תע”ג], אבל עכשיו אנחנו בחודש דֵי ושום דבר לא קרה. זה מראה שהתוכנית הזאת, אם היא אפשרית, היא קשה ועושה לממשלה כאב-ראש.
למיטב ידיעתי, “אינטרנט חלאל” הוא בדיחה, שם שנתנו בלוגרים ועיתונאים. הם קוראים לזה “אינטרנט לאומי”, ומסובך וקשה ככל שיהיה, לצערי זה אפשרי. אבל לא בעתיד הקרוב.
וד”ר צימט הבטיח תשובה מהעיתונות האיראנית בזרקור הקרוב, אז נעקוב.
________________________
ד”ר תמר עילם גינדין היא מחברת הספר הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית, ומרצה במסגרות שונות, פרטיות וארגוניות. ביום חמישי 12.1.2012 בשעה 16:00 היא נותנת במוזיאון ארצות המקרא בירושלים את ההרצאה אשמדאי החנטריש – השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו.
#סיפורקצר
במקום להוציא ספר שיעמוד חודשים ספורים על המדף בחנות, הסופר אלכס אפשטיין מפרסם סיפורים קצרצרים כסטטוסים בפייסבוק
טוויטר מגבילה את משתמשיה ל-140 תווים לציוץ, אורכו של סמס בודד באנגלית. פייסבוק, שהתחילה עם מגבלה שרירותית של 160 תווים לפוסט, הגדילה אותה בהדרגה בשנתיים וחצי האחרונות, ובתחילת החודש הקפיצה אותה ל-63,206. “ברומן יש כ-500 אלף תווים”, הסבירו שם, “אפשר לשתף אותו ב-9 פוסטים”.
אלכס אפשטיין, סופר בן 40 מתל אביב, לא צריך 60 אלף תווים – הסיפורים הקצרצרים שהוא מפרסם בפייסבוק בשנה וחצי האחרונות מסתכמים בעשרות תווים. למשל, הסיפור הארס-פואטי “הקדשה“: “בעולם שבו כל הספרים דיגיטליים המושג ‘ספר יד שניה’ מאבד מיופיו. הכל יהיה חדש, לנצח. אבל אני מבטיח לך: אנחנו נמשיך להתפורר מרוב אהבה”.
לפני עשור יצר אפשטיין את פרויקט “הספריה הדמיונית” בוואלה וכתב בלוג ב”רשימות”, וחזר לאינטרנט אחרי הפסקה. “אני חושב שזה חלק מתהליך שעובר על עולם הספרות”, הוא אומר על סיפורי הפייסבוק שלו. “בעיניי זה נראה כמו החזרת המרכז לסיפור עצמו ולא לעטיפה שלו – איך שהוא נמכר היום בחנות ספרים. כשאנחנו מדברים על האודיסיאה, לא בהכרח חשוב לנו שזה שיר אפי שבכלל לא נכתב אלא נמסר מדור לדור בעל פה, ולא משנה מתי בדיוק הוא נכתב על נייר והודפס ונכרך. המדיה הדיגיטלית מאפשרת לי לתת את הדגש לטקסט עצמו ולא להיות מוגבל מדברים שאנחנו בדרך מוגבלים בהם”.
הפרסום המקוון הופך לחלק מהתהליך היצירתי. אפשטיין: “אם אני יכול לשים סיפור, ואפילו סיפור שהוא לא גמור עד הסוף, ולראות תגובה של קהל, לי לפחות מאוד עוזר – זה נייר לקמוס שאני בוחן איתו דברים, ולאו דווקא בעניין של השאלה אם זה טוב או רע, אלא איך זה נראה במקום אחר, ואיך אנשים אחרים לגמרי, בזמן אפס של תגובה, מגיבים לזה, וזה משהו שלפחות אותי מאוד מפרה”.
חנו של הספר המודפס לא סר בעיניי אפשטיין, אבל יש לו ביקורת על התעשיה: “היום כשסופר כמוני מוציא ספר, אחרי חודש-חודשיים-שלושה-ארבעה הספר כבר לא בחנות, החיים של הספר הופכים להיות מאוד מוזרים ומוגבלים. במקרה שלי, בגלל שהטקסטים כ”כ קצרים, אז ברור שפייסבוק וטוויטר זו מדיה כמעט מושלמת. לקח לי הרבה זמן להבין שאני לא צריך לפרסם סיפור בתור note, שזה בסדר גמור לשים סיפור בתור סטטוס, ואחרי יומיים שלושה אף אחד לא יראה אותו יותר. המדיה מאפשרת חיים רגעיים מאוד אבל מאוד מלאים. זה מגיע ברמה הבסיסית להרבה יותר אנשים”.
כמה חודשים בחנות זה עדיין יותר מיומיים בפייסבוק.
“ספר מחזיק מעמד נגיד ארבעה חודשים בחנות, סיפור מחזיק יומיים. אבל מאה סיפורים מחזיקים כמעט שנה, כי זה עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור. יש להניח שגם את הספר הזה, שמורכב מסיפורים שאני מפרסם בפייסבוק, כנראה אפרסם בדרך מקובלת לגמרי”
ומה עם הפרנסה?
“אחרי שאני מפרסם חלקים נרחבים בפייסבוק, אני לא חושב שאני ארוויח יותר או פחות. זה לא משרת איזושהי מטרה כלכלית, כי אני לא מקבל כסף על סטטוס שאני מפרסם בפייסבוק. סופר כמוני, שפרסם כמה ספרים ויש לו קהל קוראים, אבל הוא לא סופר של מיינסטרים או רבי מכר, סיכוייו להתפרנס בארץ מספרים בלבד הם ממילא אפסיים”.
הוא מדגיש שוב ושוב שפייסבוק מתאים לו בזכות אורך סיפוריו, ולא בהכרח מתאים לכל סופר: “אם מישהו ינסה יפרסם רומן בפייסבוק בתור סטטוס, זה יהיה ניסוי מעניין וקיצוני, אולי קיצוני מדי. יש אקסיומה שאנשים מעדיפים לקרוא רומן ולא סיפורים קצרים. בלי ספק, אנשים בפייסבוק יעדיפו לקרוא סיפור קצר ולא רומן, כפי שזה מתנהל כרגע. ברומן יש 50 אלף מילה, אז נספור תווים ונחלק. אולי זה יחזיר את הנובלה לאופנה”.
“אני בלי ספק אעשה ניסוי, אשים טקסט ארוך ואראה איך זה נראה”, אומר אפשטיין ואז מתחרט: “בעצם, אני לא אשים, בפייסבוק בעברית היישור לימין נראה נורא”.
________________________
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון דצמבר 2011 של מוסף פירמה של גלובס.
אחרי הקיפול: הראיון המלא.
פיגוע איכותי: פסלים מהדמיות תלת-ממד של התפוצצויות, התנגשויות ושטפונות
אייל גבר, סטארטאפיסט (זאפה דיג’יטל ארטס, גיזמוז) עם רקע באמנות (בצלאל), עשה אקזיט ופנה ליצירה. באמצעות תוכנה פיזיקלית שתכנת הוא מדמה תרחישים פיזיקליים מתפרצים, מייצא את הפריים הנכון למדפסת תלת-ממד ונותן גימור בצבע ובציפוי לק. התוצאה היא פסלים שמקפיאים רגעים מקפיאים: פיצוצים, שטפונות והתנגשויות.
האסונות של גבר מלאכותיים – תיבות נטולות פרטים בצבעים מטאליים מתנגשות ונמעכות, ונוזלים בצבעים אחידים, אטומים ומבריקים באופן לא-טבעי מתפרצים משום מקום הגיוני. גבר נמנע במכוון מכל רמיזה לאסונות מהחיים, כמו הצונאמי ביפן או תאונת דרכים חזיתית – “אני מנסה ליצור רגעים נשגבים. הרגע שממלא אדם בתדהמה, יראת כבוד, אימה, השתאות ודממה מתורגם בעבודתי לרגעים של יופי טהור”.
אפשר לראות את הפסלים של גבר באתר שלו, ובמרץ 2012 בגלריה אלון שגב.
________________________
התפרסם במקור בטור “אמנות בשער” במדור fi בגליון דצמבר 2011 של מוסף פירמה של גלובס.
“רוב הזמן, גיקים לא רוקדים”
דידי חנוך, עורך, מתרגם, כותב ומבכירי קהילת הגיקים הישראלית, הוסיף לרשימת הקרדיטים שלו את התואר די.ג’יי. אבל הקהל שלו הוא לא קהל הבליינים הנותנים בראש המקובל: חנוך מדג’ה לרעיו הגיקים, במסגרת הליין החודשי Geekdom שהוא מריץ בבלום בר מאז ספטמבר.
“זה ארוע שחלק ניכר מהקהל שלו הוא לא – או כבר לא – קהל של פאבים ומועדונים”, אומר חנוך. “אנחנו אוהבים מוזיקה, אבל לא תמיד את מה שמושמע. זה גם ארוע חברתי, מקום שבו הקהל הזה – במידה רבה, הקהל של אייקון – יכול להיפגש כל חודש, לשמוע מוזיקה ולשתות ביחד. אין מספיק אלכוהול באייקון”.
הליין הוא יוזמה של בעלי הבלום בר, גיורא ליבוביץ, שאהב את המוזיקה שחנוך השמיע ביום הולדת בבר והציע לו למסד את העניין. איך בוחרים מוזיקה לגיקים? חנוך אומר ש”מוזיקה לגיקים היא מוזיקה שמשיקה לתרבות הגיקית בדרכים שונות. לפעמים אלה שירים שמספרים על חלליות וחרבות, ולפעמים אין קשר ישיר. מוזיקה גיקית היא מוזיקה אינטליגנטית, מצחיקה. מוזיקה גיקית מזכירה לנו סדרות או סרטים או ספרים או משחקים שאהבנו”. שירים לדוגמה: Still Alive, שיר הסיום של המשחק Portal, זיגי סטארדסט, Rest in Peace מתוך פרק המחזמר של באפי קוטלת הערפדים.
גיקים רוקדים לצליליה?
“רוב הזמן, גיקים לא רוקדים. והבלום הוא לא ממש מקום לריקודים. זה פאב. אבל גיליתי שאם שמים את The Time Warp ממופע הקולנוע של רוקי, יהיו מי שיבצעו אותו צעד לימין”.
אירוע גיקדום הקרוב יתקיים בבלום בר ב-10.1.2012, 22:00.
_________________________
התפרסם במקור במדור fi בגליון דצמבר 2011 של מוסף פירמה של גלובס
מחאות פייסבוק יצירתיות נגד הדרת נשים
יאן יאנקו קוטליארסקי קובע שעות כניסה נפרדות לנשים ולגברים לפרופיל שלו.
דינה ריץ’ מגבילה שעות כניסה של נשים לפייסבוק:
שירי מזרחי שרה מול קהל חרדי:
לולה קידר מתלבשת צנוע:
נדב רביב פותח קבוצות פייסבוק נפרדות לגברים ולנשים (דרך “מזבלה”).
עמית ליכטמן נמצא על הגבול שבין טעם רע להסתה:
דרדר במדבר: הפייסבוק של רעיית נשיא סוריה*
“מה שחשוב זה איך העם הסורי מסתכל עליך, לא איך אתה מסתכל על עצמך”, אמר נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, בראיון גלגול-העיניים המדובר לברברה וולטרס. ואסמא אל-אסד, הגילה קצב של סוריה, באמת משתדלת, כפי שעולה מדף פייסבוק על שמה, Facebook.com/Asma.Al.Assad, כנראה הדף הרשמי של רעיית הנשיא, שמעודכן בגוף שלישי על ידי ארמון הנשיאות*.
הפרסום המוקדם ביותר בדף, אלבום “הגברת הראשונה של סוריה”, עלה באוגוסט 2008, והדף התעדכן מאז באופן לא סדיר בתמונות וסרטונים של אסמא, לפעמים עם בעלה. לא בטוח שהעם הסורי הסתכל: כשנה לפני פתיחת הדף חסם הממשל הסורי את הגישה לפייסבוק, לצד עשרות אתרים נוספים, שבהם יוטיוב, סקייפ, אתרי אופוזיציה, אתרי שיתוף קבצים ועיתונים ביקורתיים מדי.
חלק מהאזרחים עקפו את החסימה, ובפברואר החל הממשל לשחרר את הרסן, אולי כדי לשחרר את הקיטור שהצטבר בעקבות המהומות בתוניסיה ובמצרים. בסוף אותו חודש פרסם מגזין ווג כתבה חנפנית על אסמא אסד, “ורד במדבר” בלשון המגזין, תוך התעלמות מוחלטת ממעלליו של השלטון והתסיסה שהחלה במדינה. בדף הפייסבוק של אסמא פורסם לינק לכתבה בליווי תצלום מחמיאה מתוכה, של אסד עטויה שאל בורדו מבריק וצופה אל האופק על רקע הדמדומים שיורדים על דמשק. שבועיים לאחר מכן החלו המהומות האלימות. בווג השכילו להעלים את הכתבה מאתרם.
ממרץ דילג העמוד למאי, אז החלו שמועות שאסד ברחה ומסתתרת במולדתה בלונדון. מאמצע מאי שוב שתיקה, שהופרה פעם אחת באוגוסט, ואז בספטמבר תמונות של המשפחה וסרטון, ושוב שתיקה.
השבוע ניעור הדף משנתו ופרסם את הראיון המלא עם בשאר המיתמם, וסרטון תדמית עם תמונות מחמיאות של אסמא מחייכת עם שלל גברים, נשים, זקנים וטף על רקע צלילי פסנתר רכים. למחרת, יום ב’, העדכונים האחרונים (נכון לזמן כתיבת שורות אלה, 12.12.2011): סרטון ושתי תמונות מביקורה בחאלב, שם היא “השקיפה על פרויקט ייחודי בבית ספר במג’דל שאמס”, “הקשיבה למצוקותיהם ותלונותיהם של תושבי השכונה בנוגע לשירותים לקויים ובעיות בביוב והבטיחה לתקן זאת”. למנהל הדף היה “חשוב לציין שזה אינו הביקור הראשון של הגב’ אסד בשכונה”.
“בשם אלוהים, אולי תבקרי בחאמה?”, שלח אותה אחד המגיבים אל גיא ההריגה, ואחר כתב: “אולי תבקרי בשכונת א-חאדר בחומס, איפה שההורים שלך נולדו? אולי ככה ירתח הדם בוורידים שלך ותגידי לבעלך להפסיק”; “שאלוהים יהיה לעזרה. אולי האישה הזאת לא גרה בסוריה בכלל?”, תהה מגיב שלישי. וישראלי אחד, דורון בורנשטיין, העלה הצעת ייעול בעברית ובאנגלית: “שלום ולא שפיכות דמים”.
_____________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה מעט ב”מוסף הארץ”, 16.12.2011.
* הידיעה נכתבה ביום ב’, 12.12.2011. העמוד לא זמין כעת, והלינק הישיר אליו מוביל לדף הבית של פייסבוק.
* עדכון 4.3.2012: הדף זמין, מתעדכן ואף עבר לממשק הטיימליין.
בנק לאומי וקמפיין התרומות הכושל: 2 מיליון סיבות פטורות ממס
בנק לאומי ערך השנה בפעם השניה את הקמפיין-המתחזה-לפילנתרופיה “מיליון סיבות לתרום”, הפעם עם 2 מיליון סיבות. המחאה בשנה שעברה נגד הבנק, שמאלץ עמותות להתרפס ולהתחנן (ולפרסם את הבנק על הדרך) כדי למשוך גולשים להצביע עבורן, לא השפיעה. המחאה השנה, שיצאה נגד הכללת עמותת “אם תרצו” בתחרות, לטענת המוחים בניגוד לכללי התקנון, דווקא הצליחה, ובנק לאומי ביטל את התחרות.
הלל גרשוני ראיין אותי לכתבה ב”בשבע” על ההיבט הרשת-חברתי של הסיפור. הנה התמליל המלא של הראיון.
גרשוני: האם לדעתך עצם הקונספט של תחרות כזו (בסגנון התחרויות של בנק צ’ייס מנהטן) שגוי מיסודו?
“אם הם לא היו נופלים עם ‘אם תרצו’, מבחינה שיווקית מדובר בקונספט מנצח – הבנק הופך את העמותות ותומכיהן למפיצים אגרסיביים של הקמפיין ברשתות החברתיות, ובכך מחזק את תדמיתו כתורם לחברה. שני מיליון השקלים שיועדו לתרומה הם לא רק תקציב שיווק שנתפס בציבור כתרומה לקהילה – הבנק עוד מקבל עליהם הטבות מס!”
האם בנק לאומי נהג נכונה כאשר הפסיק את הפרויקט בשלב כה מתקדם?
“שיטת הפעולה של הקמפיין היתה להשתמש בחברי הרשתות חברתיות לקידום תדמיתו של הבנק כפילנתרופ. ברגע שהציבור חטף את ההגה וניווט לוויכוח הפוליטי ימין-שמאל, השיח הנקי והחיובי לכאורה סביב הקמפיין הזדהם, ולא היה עוד טעם להמשיך בו”.
לו אתה היית אחראי המדיה החדשה של הבנק, כיצד היית מנהל פרויקט כזה, או על איזו חלופה היית מצביע?
“אם בבנק לא מבינים מה ההבדל בין חלוקת אייפדים ללקוחות במבצע חבר-מביא-חבר לבין חלוקת תרומות לעמותות במבצע שנורותרום משפיל, הבעיה שלהם היא בתפיסת העולם. הפעילות במדיה החדשה היא רק הנגזרת המקוונת שלה”.
באחת הכתבות הובאו דברי אלון מוליאן שאמר לגבי הקמפיין התקשורתי: “לאומי היו צריכים לנהל אותו אחרת. על גבי העמוד החל להתנהל קרב תגובות בין גולשים, וכל מה שלאומי עשו היה להעלות פוסט מסורבל. מדהים איך בכל המשברים עושים בדיוק אותן טעויות, מגיבים באיחור למשבר, וגם זה באופן לקוני ולא מתאים”. אתה מסכים או חולק?
“ארגון שמתמודד עם מתקפה ביקורתית בפייסבוק צריך לקבל החלטה מנומקת, לפרסם אותה, להסביר אותה ולעמוד מאחוריה בנחרצות. הבעיה היא שבדיונים אינטרנטיים פתוחים לציבור, נימוקי הצדדים מתמצים מהר מאוד, ומשם זה מידרדר מהר מאוד להתנצחויות ולעלבונות. אני לא בטוח שיש דרכים טובות להתמודד עם זה, רק דרכים פחות גרועות”.
בסופו של דבר, האם כל הסערה לא תרמה לבנק לאומי, לפי הכלל ש”אין פרסום רע”?
“‘שלום עכשיו’ רשמו הישג (שלא שייך רק להם) בדמות ביטול הקמפיין, ו’אם תרצו’ הרוויחו חשיפה ואהדה (ועוד משהו רע להגיד על יריב אופנהיימר). בנק לאומי הפסיד מכל הכיוונים, כשזיגזג בין עמידה עיקשת על עמידתה של ‘אם תרצו’ בכללי התקנון לבין ביטול הקמפיין, והצליח לעצבן גם את הימין, גם את השמאל וגם את העמותות. הבעיה היא שהוא כנראה לא ישלם על כך מחיר כלכלי: הקמפיין לא הסתיים בפיצוץ אלא ביבבה, ולאף אחד מהצדדים לא נשאר מספיק זעם לקום בהמוניו ולסגור את החשבון בלאומי”.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
