בנק הפועלים חוסך עליכם

כמו בחברת החשמל, גם בבנק הפועלים לא יודעים להשתמש ב-redirect או לתת לינק, ודורשים שאקליד את כתובת האתר אם ברצוני לעבור מעמוד לא זמין לעמוד הבית. אין לי בעיה להקליד, אבל על פעולה זו תחויבו ב-1.35 שקלים בסוף החודש.

21 בפברואר, 2012 | בנושאים: FAIL • כשל | 4 תגובות

רוקדת עם סרטונים: רננה רז מתכתבת עם יוטיוב

הפסיקו לצפות באנשים רוקדים ביוטיוב ובואו לצפות באנשים רוקדים את יוטיוב. רננה רז חוזרת במהדורה שנייה למופע המחול Youmake Remake, המבוסס על אתר שיתוף הסרטונים

על המסך מוקרן סרטון יוטיוב על טליה שקופצת בתוך בית מחדר לחדר. על הבמה מתחילה כלה לרוץ מצד לצד, כאילו ממהרת להתארגן ולצאת מהבית. גבר נכנס לבמה והיא קופאת בפחד צייתני. הוא משחק איתה, מפשיט אותה, קושר אותה, סוכר את פיה, נושא אותה כמו שק ואז מוביל אותה בעזרת רצועת בד ארוכה. על המסך מוקרן סרטון שבו נראה הרבי מספינקא רוקד עם בתו בחתונתה, כשרצועת בד ארוכה מבטיחה את שמירת הנגיעה.

קטע הריקוד-משחק-סרטון הזה הוא חלק מהמופע Youmake Remake, שהועלה לראשונה ב-2010 בפסטיבל אינטימדאנס. “זו היתה תקופה שכמעט כל מפגש חברתי שלקחתי בו חלק הסתיים בסשן יוטיוב”, מספרת יוצרת המופע, רננה רז, יוצרת רב-תחומית ושחקנית בת 33 מתל אביב. “שמתי לב כמה יוטיוב שינה את החיים שלנו וכמה הוא חלק בלתי נפרד מהם, וזה דבר שיצירתית מאוד הסעיר והפעיל אותי. אבל הרגשתי שאני לא רוצה ליצור במדיום הזה של יוטיוב, כי זו פלטפורמה דו-ממדית, וזו לא הפלטפורמה שגדלתי עליה – אני צמחתי לתוך במה, לתוך תלת ממדיות, חזרות, משהו הרבה יותר אולד סקול. הבנתי שאני רוצה להביא את יוטיוב לבמה, לטריטוריה שלי”.

רז אוספת סרטונים בגלישה (“הצפייה שלי היא צפיה מגוייסת לגמרי”) וגם מקבלת מהסביבה. “יש אנשים שיוצאים מההופעה ושולחים לי להיטי יוטיוב כמו הילד שמדבר עם התאום שלו. אין לי מה לעשות עם זה. אלה סרטים שכל כך נטחנו שהאפשרות לעשות איתם דיאלוג היא כמעט אפסית”. המהדורה הנוכחית של המופע, השניה במספר, מתמקדת במעמד האישה, אולם רז מתנערת מאקטואליה: “הקטעים שאנשים חשבו שמתייחסים להדרת נשים נוצרו הרבה לפני שהנושא הזה עלה. ממש לא חשבתי להיות פוליטית או להתייחס לנושאים רלוונטיים, אבל רציתי לעשות מהדורה שתהיה מאוד שונה מהראשונה, שהיתה בידורית. אני משתמשת ביוטיוב לא רק לקטעים משעשעים ומצחיקים, אלא גם ללכת לקצוות”.

היא מעלה את המופעים ליוטיוב – “מין צדק פואטי, שהרשת נתנה לנו ואנחנו מחזירים לרשת בחזרה” – אבל לא חושבת שהם מתאימים לשם. “בשביל ליהנות מהם ולהבין את המורכבות שלהם אתה צריך לראות אותם על במה – לצאת מהבית, לשבת באולם ולהתרכז – לא קשב של יוטיוב, שזה קשב אחר לחלוטין”.

רז מספרת על מגעים להעלאת המופע בחו”ל ואומרת: “בניגוד לדברים שיצרתי בשנים קודמות והבנתי את תקרת הזכוכית שלהם, אני מאוד מאוד מאמינה ביכולת המסחרית של הפרויקט הזה וביכולתו להגיע להמון אנשים, לקהל שהוא לא קהל של מחול או אפילו תאטרון. כל אדם שמתעניין ביוטיוב יכול להתעניין במופע הזה”.

התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

בונוס לקוראי חדר 404: הראיון המלא עם רננה רז, ראיון טלפוני מה-3.2.2012.

המופע הוא שלך או של קבוצה?
“אני יצרתי אותו. אנחנו סוג של אנסמבל, לפחות במהדורה השניה זה הלך למקום הזה. חלק מההצלחה של המופע זה שאנשים מוכשרים ויצירתייים ופרפורמרים אדירים”.

מתי התחלת לעבוד עליו?
“באפריל 2010, במקור הוא נוצר לפסטיבל אינטימדאנס בתמונע. זו היתה תקופה שכמעט כל מפגש חברתי שלקחתי בו חלק הסתיים בסשן יוטויב. שמתי לב כמה יוטיוב שינה את הלחיים שלנו וכמה הוא חלק בלתי נפרד מהם. וזה דבר שיצירתית מאוד הסעיר והפעיל אותי, גרם לי למחשבה, ליצריתיות, אבל הרגשתי שאני לא רוצה ליצור במדיום הזה של יוטיוב, כי זו פלטפורמה דו-ממדית, וזו לא הפלטפורמה שגדלתי עליה – אני צמחתי לתוך במה, לתוך תלת-ממדיות, חזרות, משהו הרבה יותר אולד סקול. ואז הרעיון של להביא את יוטיוב לבמה, לטריטוריה שלי, הבנתי שזה רעיון שאני רוצה להתמקד בו”.

אפשר למצוא את הקטעים ביוטיוב?
“הרעיון הוא שאחרי כל מהדורה שמסתיימת נעלה את הקטעים לאתר, אבל אין לי שום שאיפה שהקטעים יהפכו לוויראליים, ואני תוהה אם בתור משתמשת הייתי צופה בזה. בשביל ליהנות מהם ולהבין את המורכבות שלהם אתה צריך לראות אותם על במה – לצאת מהבית, לשבת באולם ולהתרכז – לא קשב של יוטיוב, שזה קשב אחר לחלוטין. אני מרגישה את המעגל הזה – החומרים הגיעו מהרשת, ואנחנו מחזירים אותם בצורה אחרת לרשת, אבל אני לא חושבת שהם מתאימים לרשת”.

זה טיזר? ארכיון?
“ארכיון, ובאיזשהו אופן פיוטי מין צדק פואטי, שהרשת נתנה לנו ואנחנו מחזירים לרשת בחזרה. אם זה משחק, אז משחק הוגן. אבל באמת אין לי שום שאיפות שהסרטונים יהפכו ללהיטים ויראליים, אני לא מסתכלת כמה אנשים ראו את זה. מבחינתי הצלחה זה שאנשים יגיעו להופעה ויקנו כרטיס”.

ספרי לי על תהליך האיסוף.
“הצפייה שלי היא צפייה מגוייסת לגמרי. אני רואה דברים, אם זה משהו שאני חושבת שאני יכולה לעבוד עליו, צץ לינק, רעיון או אפילו משהו תופס אותי, אני שומרת את זה בתייקיה, וכשאני עובדת על מהדורה אני מסתכלת על כל הדברים שאספתי, ואו שאני משתמשת בהם או שאני מחפשת דברים נוספים. לפעמים אני רואה סרט ואני מבינה למה שמרתי אותו, אבל הוא לא מספיק טוב, אז אני אחפש סרטון אחר דומה.

“אנשים שיודעים שאני עושה את זה גם שולחים לי קטעים. יש אנשים שיוצאים מההופעה ושולחים לי ילד מנגן על פסנתר או הילד שמדבר עם התאום שלו, להיטי יוטיוב. ברור לי למה שולחים לי את זה, אבל אין לי מה לעשות עם זה. אלה סרטים שכל כך נטחנו, שהאפשרות לעשות איתם דיאלוג היא כמעט אפסית. אם הסרטון בלוקבאסטר אז הוא תופס את כל תשומת הלב. וגם מאוד חשוב לי שהתגובה והסרטון ייצרו משהו חדש, ובד”כ סרטונים שהם להיטי יוטיוב נהיו אייקוניים כאלו, שנורא קשה להיכנס פנימה. אם נוצר מצב שהסרט ממש מעולה והתגובה הבימתית קצת חלשה, זה משהו שאני מנסה לא לכוון אליו בהופעה.

“גם יש סרטונים ששולחים לי שהם מעולים, אבל הם מעולים בתור סרטוני יוטיוב, ופחות מתאימים למה שאני עושה. דווקא אנשים שראו את ההופעה והבינו את הפורמט, וגם אנשים שמשתתפים בהופעה, ההצעות שלהם בד”כ מעולות. או אנשים שמכירים מקרוב את הפרויקט. אח שלי שולח לי סרטונים, ובגלל שהוא כבר ראה הכל ומכיר, ההצעות שלו הן בד”כ קולעות”.

מה עניין המהדורות?
“כרגע אני סיימתי את המהדורה השניה. בשנה שעברה עשינו מהדורה בפסטיבל אישה בחולון, העלינו מהדורה נשית. אבל אני לא קוראת לה מהדורה שלמה כי היא הורכבה מקטעים חדשים וקטעים שהיו ממהדורה מספר 1. עם המהדורה הראשונה רצנו שנה וחצי, עברו הרבה דברים עד שמיצבנו אותה ומצאנו מקום קבוע להופיע והבנו איך זה עובד. למהדורה השנייה מתוכננות שלוש הופעות – יש בפברואר ובמרץ, ובמאי יש עוד סדרה של הופעו. זה פורמט שאני גם לומדת אותו ומבינה איך הוא מתנהג, מה הכי טוב, מה כדאי. אני מניחה שלטווח הארוך נסתכל על זה כעונה ונחליט כמה הופעות יש בעונה”.

את מעדכנת מהדורות בהתאם לאקטואליה?
“המהדורה הזאת שעשינו, שהרבה אנשים אמרו שהיא מדברת על הדרת נשים – הקטעים שאנשים חשבו שמתייחסים להדרת נשים – נוצרו הרבה לפני שהנושא הזה עלה. ישראל זו מדינה שהאקטואליה זו מילה מצחיקה – תעשה משהו היום והוא יהיה אקטואלי עוד חמש שנים. כשיצרתי את מהדורה מספר 2 ממש לא חשבתי להיות פוליטית או להתייחס לנושאים רלוונטיים, אבל רציתי לעשות מהדורה שתהיה מאוד שונה מהראשונה, הראשונה היתה בידורית והשניה היתה משהו נוקב. אני משתמשת ביוטיוב לא רק לקטעים משעשעים ומצחיקים, אלא גם ללכת לקצוות.

“אני לא מרגישה שהמהדורות הן בקטע של לעדכן, אלא שיוטיוב הוא מאגר כל כך גדול ומדהים, אז אני רוצה לעשות יותר מעשרה סרטונים מתוך המאגר האינסופי והמטורף הזה, כדי לשחק איתם ולא להתקבע על משהו אחד. מהדורה 2 לא נועדה להיפטר ממהדורה 1, אלא להתקיים לצדה. יש פה המשכיות שנורא חשוב לי לקיים. מהדורה 1 התחילה ביולי 2010, משהו כמו 20 הופעות”.

זה פורמט שמאוד מתאים לייצוא. איך מקבלים את ההופעה שלך בעולם?
“קיבלתי תגובות, בספטמבר הצגתי את זה באנגליה בוועידה שעסקה בקשר בין מדיה דיגיטלית למחול, אני בקשר עם כמה אנשים מכל מיני מקומות בעולם, ובכל מקום רוצים לעשות את זה בדרך אחרת. אני מניחה שב-2012-13 דברים יצאו לפעול. יש מקומות שרוצים את הפורמט, יש מקומות שרוצים שאני אעשה את זה, יש מקומות שרוצים את ההופעה עצמה, זה מאוד מודולרי. כשאני אתחיל לעשות את זה יהיה לי מושג יותר קונקרטי איך זה עובד ואיך אפשר לעשות את זה. הקונספט הוא מאוד פשוט ואפשר לעשות אותו בכל מקום בעולם. כשיצרתי את הפרויקט, הכי רציתי שהוא יתפתח לשם – שיהיה אפשר לעשות את זה בכל מיני מקומות בעולם.

זו הצלחה כלכלית או רק אמנותית?
“כשחשבתי שזה יעבוד בעולם חשבתי מבחינה אמנותית, אבל אני חייבת להגיד שבניגוד לדברים שיצרתי בשנים קודמות והבנתי את תקרת הזכוכית שלהם, הפרויקט הזה – אני מאוד מאוד מאמינה ביכולת המסחרית שלו. אנחנו עובדים על זה מאוד קשה כדי שיוכיח את עצמו, שגורלו לא יהיה כגורלו של כל מופע מחול – גרעוני. אני מאמינה ביכולת של המופע הזה להגיע להמון אנשים, לקהל שהוא לא קהל של מחול, או אפילו קהל שהולך לתאטרון. כל אדם שמתעניין ביוטיוב יכול להתעניין במופע הזה. השאלה היא איך מתווכים את זה ומביאים את האנשים”.

20 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, יוצרשת | 2 תגובות

זכרון צילומי: המאבק בשוטרים, חיילים ומאבטחים שמוחקים תמונות ואוסרים לצלם

בשבועות האחרונים הופצו בפייסבוק תמונות של פסולת שהשאיר אחריו זוג אחרי הצעת נישואים ביער, אדם שמישהי מאשימה שהטריד אותה מינית ברחוב והמון תיעודי מצלמות אבטחה של גניבות. אפשר לראות זאת כהעצמה אזרחית שמובילה לפרו-אקטיבית חיובית, או כלקיחת החוק לידיים בגלל ייאוש מאוזלת היד של רשויות החוק.

התופעה לא דילגה על רשויות החוק עצמן: אקטיביסטים ואזרחים מהשורה מפקחים על שוטרים וחיילים באמצעות מצלמות וטלפונים סלולריים, כאמצעי הרתעה בזמן אמת, ככלי תיעוד לשימוש התקשורת הממוסדת והעצמאית, ובמקרה הצורך גם לראיות בבית המשפט. גם הצבא והמשטרה מצלמים את האירועים מאותן סיבות בדיוק.

בשטח מתפתחת ריאקציה לתיעוד האזרחי. למשל: חיילי גולני בחברון איימו לשבור מצלמה של ילד פלסטיני שצילם אותם מתעמתים עם בני משפחתו (ותועדו למרבה האירוניה במצלמת אבטחה); פעילי שמאל טענו שחיילים בחברון מחקו כרטיסי זכרון שבהם תיעדו את האלימות בעיר; פעילי ימין טענו שחיילים מנעו תיעוד של מעצר חשודים במעורבות בפריצה לחטמ”ר אפרים; שוטר שעצר באלימות שוהה בלתי חוקי עיכב לחקירה את כתב וואלה ג’וש בריינר, שתיעד את המעצר בסלולרי; מאבטחים בתחנה המרכזית בירושלים דרשו מסטודנטים לאמנות, בלי שום סמכות חוקית, למחוק סרטון שצילמו מחוץ לתחנה לפרויקט לימודי.

הדרגים הפיקודיים צריכים להבהיר לכוחות בשטח את החוקים ואת גבולות הכוח. כאנשים ריאליסטיים, כנראה שניאלץ להסתמך פחות על זכויות אזרח ויותר על יכולות טכנולוגיות: כשמצלמים בסמארטפון אפשר להעלות את הצילומים מיד לרשתות חברתיות; שירותי גיבוי מאפשרים שכפול של התמונות לענן בזמן אמת; כרטיס זכרון בשם EyeFi משדר תמונות על גבי רשת אלחוטית מיד אחרי שצולמו במצלמה דיגיטלית; ומטלפון סלולרי אפשר לשדר לשדר וידאו חי לאינטרנט באתרים כמו USTREAM.tv. תגידו צ’יז.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

20 בפברואר, 2012 | בנושאים: אקטיביזם, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פייסבוק, פירמה, צילום | 4 תגובות

מפסיקים להתקפל מול אגד ודן: קריאה למרד הורים לתינוקות ופעוטות שמשתמשים בתחבורה ציבורית

פוסט של אורי משגב

בפראפרזה על משפט שחכם סיני עתיק אמר פעם, גם מהפכה כוללת מתחילה בברקס קטן על גלגל העגלה. אז הנה התרומה שלי. אני לא מוכן לשתוק יותר מול עוול יומיומי שפוגע באוכלוסיה מובחנת מאוד – הורים לילדים קטנים שמשתמשים בתחבורה ציבורית. תבינו לבד לאיזה מעמדות כלכליים הם משתייכים.

בכל פעם שאני עולה לאוטובוס עם לירי בן השלוש בעגלה, חברת דן מחייבת אותי לשלם עבורו כרטיס נוסף. בעצם היא לא מחייבת – הנהג מציג בפני את האפשרות לקפל את העגלה, לקחת אותו עלי, ואז לא לשלם. שנינו יודעים שזה לעולם לא יקרה. אני לא אקפל את העגלה ואחזיק אותה ביד אחת, כשביד השנייה אני מחזיק את הילד שלי. זה לא בטוח לנסוע ככה, ולא סביר לביצוע. אני רוצה להדגיש: מדובר גם על נסיעה בעמידה. למעשה בתדירות הקווים של דן, כמעט תמיד אנחנו נוסעים בעמידה. כלומר לא אני ולא לירי תופסים מקום ישיבה. אני עומד, הוא יושב בעגלה, ושנינו משלמים כל אחד כרטיס מלא.

לכאורה, ילד עד גיל חמש פטור מדמי נסיעה באוטובוס. כל עוד הוא לא יושב בעגלה כמובן. אבל כאמור, תינוקות ופעוטות כן יושבים בעגלה. זה נוח יותר ובטיחותי יותר. המצב הקיים מחייב את הוריהם להכפיל את ההוצאה החודשית שלהם על תחבורה ציבורית. אני כותב להכפיל, כי שיא האבסורד הוא שאני לא יכול לשלם על לירי מחיר ילד, או לרכוש עבורו רב-קו של ילד (50 אחוז הנחה). אתם יודעים למה? כי ילד עד גיל 5 פטור מהוצאות נסיעה, אז אין כרטיסים כאלה. זה אומר גם שבמקרה של לירי והעגלה שלו, אין אפשרות גם ליהנות מפטור מתשלום שמגיע לכל מי שמחזיק רב קו ועולה על אוטובוס 90 דקות אחרי הנסיעה האחרונה שלו. ההטבה המבורכת הזו אפשרית רק למחזיקי רב-קו, וללירי אין רב-קו. הוא מתחת לגיל 5. הוא אמור לנסוע חינם.

בשנים האחרונות אני מעריך שפרקתי את זעמי, או תסכולי, על מאות נהגים בהקשר הזה. לחלקם התחננתי, במטרה לקבל קצה קצהו של הסבר הגיוני. אין להם איך ומה לענות, חלקם לא מעוניינים לענות, ובכל מקרה הם לא אשמים והם לא הכתובת. הצדיקים מביניהם לא דורשים את התשלום השערורייתי. רובם מפחדים מקנס של מבקר החברה, ובצדק. לכל היותר הם ממלמלים משהו על “ביטוח”, או סתם “ככה זה”.

אז זהו, שנמאס לי מככה זה. מדובר בשערורייה. עוול. עושק. בהיקף של 6 שקלים ושישים אגורות כמובן, יש דברים יותר גרועים. אבל אם תכפילו את הסכום הזה בשתיים או יותר נסיעות יומיות, ואז במספר ההורים שנאלצים לשלם אותו, ואז במספר ימי החול בשנה, תבינו את גודל השוד ברמה הלאומית.

אין לי כוח או כוונה לשחרר קיטור בפייסבוק ולהמשיך הלאה. אני גם לא מתכוון לפנות באופן אישי לחברת דן. ניסיתי בעבר את שירות הלקוחות שלהם; אל תנסו את זה בבית. אני מכריז מכאן על מרד. אני מקווה שהמוני אמהות ואבות יצטרפו אלי, אבל אני מתכוון לנהל אותו גם אם אגלה שאני לבד במערכה. אני יודע שאני לא מסוגל יותר לחיות עם עצמי בשלום מול העיוות הזה.

זה הולך להיות מאוד פשוט: אנחנו נותנים לחברות אגד ודן ולמשרד התחבורה חודש בדיוק לבחון מחדש את הסיפור הזה, ולתקן את המעוות. בתום חודש מהיום, כלומר ב-20 בחודש מארס, אנחנו מפסיקים לקפל את העגלות, ומפסיקים גם להתקפל מול אגד ודן ולשלם עבור ילד בעגלה כרטיס נסיעה. מצדי שיורידו אותנו בכוח, שיעצרו את האוטובוס, שיזמינו משטרה. עם שאר הנוסעים הסליחה, אנחנו מתנצלים מראש. פשוט נמאס לנו להתקפל.

אורי משגב הוא עיתונאי

20 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404 | 9 תגובות

הרשתות החברתיות על הזין של שון סטון

פוסט של תמר עילם גינדין

שמחה וצהלה, יש לנו שיעי חדש באיראן! שון סטון, בנו של הבמאי אוליבר סטון, התאסלם וערך מסיבת עיתונאים, שבה שיבח את האסלאם ואת הרוחניות שמצא במסגדים, לכלך על הוליווד הממוסחרת והתעלם באלגנטיות משאלות כמו מה יהיה טיב יחסיו עם נשים מעתה ואילך. הרשתות החברתיות מלאות לעג וקלס, אבל לא רק. שם החיבה שנתנו לו ברשתות החברתיות הוא אֹסְכֹּל (Oskol). אסכל הוא עוף אגדי שבקיץ אוגר מזון וקובר אותו ובחורף שוכח איפה קבר את מזונו.

תגובות נבחרות:

• שון סטון בראיון עם סוכנות הידיעות איסנא: “כשאני נכנס למסגד יש לי הרגשה טובה”. עפר כל העולם על ראשך!

(אלט-טאב: “עפר על ראשך – חָ’אכּ בַּר סַרֶת – היא קללה נפוצה בפרסית. ולפני שתשאלו – כן, ח’אכי הוא צבע העפר, אם כי המילה לא נמצאת בשימוש שוטף בפרסית. אפור זה חָ’אכֶּסְתַרִי. שיפט-אלט-טאב).

• עוד מעט האח’ונדים [כינוי גנאי לאנשי הדת] ישדכו לו כלה איראנית טובה, שותה טרופית ומשופמת.

• אל תדאגו, גם מייקל ג’קסון, אללה ירחמו, התאסלם בזמנו, אחר כך גם פריס הילטון. לא לקח הרבה זמן עד שנהיו כופרים.

• אידיוט.

• מסכן.

• חמור אחד יותר.

• אסכוווווווווווווווווווווווווולי מסכן, עלי ג’ון! [ג’ון – מילולית: “נשמה”, כינוי חיבה].

• אסכל לא מספיק. צריך להמציא מונח חדש, למשל שׁוֹניזם, כמו כֹּרְדָאנִיזְם.

(אלט-טאב: כרדאניזם (کردانیسم) בפרסית זה פחות או יותר “השגת תואר אקדמי במרמה”. המושג נקרא על שם שר הפנים לשעבר של איראן, עלי כרדאן, שנחשו איך השיג את תעודת הדוקטור-לשם-כבוד שלו. שיפט-אלט-טאב).

• כל המאמינים אחים, מאמינים בלונדינים הם יותר אחים [על משקל “כל בני האדם שווים אבל יש שווים יותר].

• אדם המיר את דתו. זה אינו אירוע נדיר. גם אביו של “עלי” משך ידו פעם מהנצרות והפך לבודהיסט. אבל מה שקרה לְשון זה מאוד מיוחד: אדם בלונדיני עם עיניים כחולות שהוא אמן ואביו מפורסם, אימץ את אמונת האדם שחור השיער. סוכנות הידיעת של שחורי השיער דיווחה על כך בהתלהבות מספר פעמים.

• למה הוא תולש את שערותיו?

• עלי אסטון, הלוואי שהיית בבית הספר שלנו. היית יכול להיות מקצוע* ממש טוב [*המילה סוּזֶ’ה, כמו subjet בצרפתית, היא גם מקצוע בבי”ס וגם נושא, ושלא כמו בצרפתית, גם מושא לבדיחות].

• לא היה לו מסגד בארץ שלו, שהוא בא לכאן להתאסלם?! אין לי שום בעיה עם ההתאסלמות שלו או של כל אחד אחר, אבל אני בשוק שהוא בחר את השם עלי :))

• עצה אחת, עלי: אל תבוא לכאן. אנחנו לא רואים את האסלאם. אנחנו רואים רק פוליטיקה.

• אם הוא ירצה להתנצר מחר, יוציאו אותו להורג?

בהקשר זה, הנה קטע מהבלוג “תרגיל בדמוקרטיה”, שרץ חזק ברשתות החברתיות:

שני אנשים המירו את דתם: מצד שמאל שון סטון. הוא התאסלם, וסוכנות הידיעות פארס ניוז חוגגת את המרת הדת הזאת. הוא יותר מוסלמי מהמוסלמים האחרים, כמובן לא רק בגלל שהוא בלונדיני: שון לא נולד מוסלמי, והוא בחר את הדת בעצמו. חופש המחשבה.

אבל יוסף נד’ר, מימין, הוא בוגד. הוא התנצר ונשפט למוות. למה לו אין זכות לקבוע את הדת של עצמו?

באשר לסיבות שלו, יש כמה השערות:

• זה מריח כמו כסף.

• پـــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــول [ובתרגום לעברית: “ככככככססססססססססףףףףףףףף”]

• נו, עכשיו גם הוא יתחלק בכספי המיסים שלנו?

• גם הוא הבין איפה הכסף! הכסף של האיראנים הוא בשביל כולם חוץ מהאיראנים עצמם!

• עכשיו תראו כמה כסף הוא קיבל :دی [סימן לסמיילי בפרסית, שמשתמש בדמיון הוויזואלי של רצף האותיות לסמיילי] עכשיו ייתנו לו תקציב ענק ויגידו לו בוא תצלם סרט עם סלחשור [במאי איראני ידוע, שמשמעות שמו היא “לוחם”].

אבל גם:

• וואי, הוא עישן המון חומר!

• שאלוהים ייתן לו בינה/שפיות.

• מוח-כוס [כן, בניקוד שאתם חושבים].

• אדם טיפש – לא משנה מאיפה הוא.

• כמו שאמר נפוליאון – הדבר היחיד שאין לו גבול הוא הטיפשות של בני האדם.

• הוא בא לשאת ארבע נשים או לקחת 72 בתולות.

• אוי, למה? נראה לי שהוא נשבה ביופיו של אקא [ח’אמנהא’י, המנהיג העליון]

• תגיד, מה כל כך טוב במצב שלנו, שגם אתה באת והתאסלמת?

חלק מהתגובות מתייחסות לתכשיטים של התכשיט (לקרוא “תכשיט” במבטא יידי): במסיבת העיתונאים הצטלם שון כריסטופר עלי אבן אוליבר סטון עם שרשראות זהב לצווארו. התליון הוא תליון מוסלמי של ד’ואלפקאר (בפרסית – zolfeghar) – החרב של האמאם עלי. זוהי סגולה נגד שדים ושאר מרעין בישין. למשל:

• “עוד כמה זמן יבוא אליו איזה אח’ונד ויגיד לו: בני, תכשיטי זהב אסורים למוסלמים. הסר נא את עדייך והב לנו, כדי שנמכור, נקנה טילים וניתן לחסן נצראללה כדי שישגר על ישראל”.

(אלט-טאב: המוסלמי החדש אינו יודע שלגברים מוסלמים אסור לענוד תכשיטי זהב. מותר להם תכשיטי כסף וזהב לבן, אבל זהב זה חראם, כלומר אסור. שיפט-אלט-טאב).

• מחר, כשיבגדו בך בגלל אותה השרשרת שעל צווארך, אז תבין איזה … אכלת.

• לא אמרו לו שכשהוא יתאסלם הוא יצטרך להסיר את תכשיטי הזהב שלו? אללה אכבר, לול.

• לא ראיתם את השרשראות שלו, מראה מצודד עם ד’ואלפקאר של עלי שתלויה על צווארו, כדי להגן עליו מפני השדים.

גם בעמוד של הזכרת האמאם נקי לשיעים שמחה וצהלה. למשל:

• “אז הפכתם תכול-עיניים אחד לעַלַוִי [שיעי שמאמין באמאם עלי]. ומה תעשו עם אלפי הצעירים שהופכים מדי יום ל-נַקַוִים [=מאמיני האמאם נקי]?
אמאם נקי (עליו השלום) ומאבקו בתעמולת העלווים.

• האמאם נקי עובד עכשיו על הפיכת הסטונים האחרים לנקווים. הוא אומר: עזבו את שון אבן אוליבר אסטון, הוא לא נחשב. כשהגברת החאג’ית שרון סטון תהפוך לנקווית, אז תראו מה זה אסלאם נקווי.

נדמה שבטוויטר מעסיק אותם רק דבר אחד:

• חתכו לו או לא?

• בנו של אוליבר סטון, שון סטון, התאסלם. הדילמה הגדולה הראשונה שיש לו היא איך יעשו לו ברית.

• למה לא נראה ששון סטון התאסלם? הוא לובש מכנסי ג’ינס. להתאסלם בגיל כזה זה אומר ללבוש חצאית כמה שבועות! אני בספק.

• [ומפייסבוק:] סלחשור אמור להיות המוהל של האפרוח הזה. כמובן, עם קוצץ ציפורניים!

(אלט-טאב: אצל מוסלמים, כידוע, הברית מתקיימת כשהילד כבר עומד על דעתו. באיראן זה בד”כ בגיל שנתיים או שלוש, בניתוח, על ידי רופא כירורג, לא איש דת. חלק מהטראומה של הבנים זה שהם צריכים ללכת עם חצאית כמה ימים אחרי הברית. שיפט-אלט-טאב).

ומה הלאה?

• משוגע, הוא יתחרט עד סוף ימיו.

• לא, באבא, (זה) עדיין חם. הוא לא יודע איזו טעות הוא עשה. מרחוק הוא הריח ריח של קבב, ולא הבין שהם צולים חמור! הוא יבין מהר מאוד.

• שיחיה שנה אחת באיראן, הוא יבין מהר מאוד איזו טעות עשה [מילולית: “איזה חרא הוא אכל”].

אבל יש גם קולות אחרים, כמו:

• בחירת הדת של אדם היא עניינו הפרטי ולא קשורה אלינו. שימוש בדברים כאלה לשם פרסום הוא גם לא דבר חדש, ואין לנו מה להתפלא עליו.

• קצת כבוד לאמונות של אחרים!

• דת היא דבר אישי לגמרי. איך זה שכשאנחנו שומעים שבאיראן מציקים לאנשים שמתנצרים, אנחנו מקימים קול מחאה? עכשיו הוא, בא לו להתנצר ולהיות שיעי. מה אכפת למישהו? הבעיה היא שהמשטר האסלאמי מנצל את זה לצרכי תעמולה ורוצה לפרסם את זה בשורת ההישגים של הרפובליקה האסלאמית.

• מה אתם צוחקים עליו?! הוא הרג מישהו? בא לו, והוא התאסלם. זה טוב.

• למה אתם מתנהגים ככה? אם אנחנו בעד חופש האמונה, אנחנו צריכים לכבד גם את דעתו.

• כל אחד חופשי לבחור את האמונה שלו, אפילו אם זה לא מוצא חן בעינינו. ההעלבות שלכם חסרות בסיס, ואני התייאשתי מכם.

• הלוואי שכל האחים והאחריות המוסלמים היו מפיצים את דת האסלאם כמוהו, כדי שכל האחים והאחיות בעולם יהיו מוסלמים טובים.

נו, שוניזם.

וזאת שלי, אבל זו רק ההתחלה, תשלימו בעצמכם לפי התבנית הידועה של “יהודי, מוסלמי ונוצרי נכנסים לפאב”: שון כריסטופר עלי סטון נכנס לפאב.

ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, שמעבירה הרצאות העשרה. ביום שלישי 21.2.2012 היא מרצה בקהילת יונתן בהוד השרון על מגילת אסתר. היא כתבה על התגובות האיראניות לפרסומת של גיבורי עספור באיראן בגליון פברואר 2012

20 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, מהנעשה באיראן | 3 תגובות

נגד ארבעה בחורים התמודדה בחורה

מיכל צבאג מספרת על סוגי הגברים שמתחילים איתה באינטרנט. קליק להגדלה.

19 בפברואר, 2012 | בנושאים: היכרויות, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | תגובה אחת

לקומיקס הרפואי של יוליה ברמן נולד דף פייסבוק

הקומיקס הרפואי של הסטודנטית לרפואה יוליה ברמן שפורסם פה זכה לתגובות נלהבות. בעקבות פניותיכם, שהועברו לברמן, היא פתחה לקומיקס דף פייסבוק ונתנה לו שם: “פצעי לחץ“. לייקקו ותהנו.

19 בפברואר, 2012 | בנושאים: קומיקס | להגיב זה מגניב

יאיר לפיד: “טוב ביי”

שתיקה שווה זהב, ומישהו מיועצי התקשורת של יאיר לפיד צריך להגיד לו לשבת על המטילים בכספת מאובטחת עד הבחירות.

“גישה”, ארגון שמטרתו המוצהרת היא “הגנה על הזכות לחופש תנועה של פלסטינים”, פנה ללפיד בפייסבוק ושאל:

תהינו מה עמדתך בנוגע למעברן של ארבע סטודנטיות למגדר וזכויות אדם מעזה לגדה המערבית. ארבע הנשים הללו, כולן בכירות בחברה האזרחית ברצועה, מעוניינות לסיים את התואר השני שלהן, אך מערכת הביטחון מסרבת באופן גורף לאשר לסטודנטים מהרצועה לצאת ללימודים בגדה, גם אם הם אינם חשודים בפעילות טרור. בעבר דיברת כמה וכמה פעמים על חשיבותו של חינוך ליצירת חברה בריאה יותר, האם היית תומך בלאשר לנשים הללו לעבור לגדה ולהשלים את לימודיהן?
נשמח לשמוע מה דעתך בנושא. מצורף קישור שמספר מעט על הנשים הללו.
http://spg.org.il/he_blog/meet-the-people/students/

מועמד עתידי לא אמור להכיר כל סיפור שקורה בארץ ולהחזיק בדעה נחרצת לגביו. אבל לפיד הבהיר שהוא אפילו לא מתכוון לשאול:

ובהמשך:

ואז:

מם או לא מם? ברור שמם.

אני לקבל יכול פלאפל.

עמיר שיבי.

Israeliest Yair.

איתמר שאלתיאל (מעמותת “גישה”).

19 בפברואר, 2012 | בנושאים: יאיר לפיד, מם (meme), פוליטיקה, פייסבוק | 9 תגובות

יאיר לפיד – תיקון שגיאותיך אינו השמצה

בעקבות פרשת ההשכלה של יאיר לפיד, שהתקבל ללימודי תואר שלישי לפני שהשלים תואר ראשון, התארח ב. מיכאל ב”תיק תקשורת” בשבוע שעבר ומנה בעוקצנות שגיאות בטוריו של לפיד (כשהוא מצליח לשגות בעצמו). אליזבת’ צורקוב פרסמה לינק לסרטון על קיר הפייסבוק של יאיר לפיד, וכתבה: “‘הרבה יהירות ורשלנות’. מדויק, לא?”

בדיון שהתפתח עלו נושאים שונים: המעטה בחשיבות השגיאות, התמודדותו של לפיד עם ביקורת, קריאה לדון במצע ובדעות שלו ולא בשגיאות, הגדרתו את ההצבעה על השגיאות כ”השמצה” ועוד. לפיד עצמו הסתפק בתגובה אחת בתחילת הדיון: “אוי, אליזבת, איזו הברקה חמודה ושנונה להעלות אלי לקיר מישהו שמשמיץ אותי, כל הכבוד!”

טוב שלא הוציא לה לשון.

• עוד יאיר לפיד:
• יאיר לפיד בפייסבוק – לא טוב, לא מספיק
• יאיר לפיד נמנע מהסברת משנתו בפייסבוק?
• יאיר לפיד והסתירות

19 בפברואר, 2012 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, יאיר לפיד, פוליטיקה, פייסבוק | 3 תגובות

אבי דיכטר רוקד עם כלבים: “מי יכול להישאר אדיש?”

“הבנתי שבטעות יצרתי מם, לקח לי קצת להבין את המונח – אבל אחרי הדוגמה של ביבי גאמפ הבנתי וגם צחקתי”, אומר ח”כ אבי דיכטר על המם שנוצר בעקבות התמונה ששחרר לאינטרנט עם הודעתו על התמודדות על ראשות קדימה. בתמונה הוא נראה מלטף כלב, שאחר כך הסתבר שאינו שלו. דיכטר: “אלברט הוא הכלב של הצלם גיל לביא, וכאחד שמגדל בבית שלושה כלבים, אני מודה, לא יכולתי להישאר אדיש. הצלם גיל לביא ביקש ממני להיראות רשמי וממלכתי, אך מי יכול להישאר אדיש כשכלב כמו אלברט מבקש חיבה?”

“יום לאחר פרסום התמונה, הגיעו חברים מחוות ‘דרך כלבבי’ למסיבת העיתונאים שבה הכרזתי על מועמדות, וכאות מחווה הלבישו את הכלבים בחולצות ‘גם אני עם דיכטר'”, מספר דיכטר. כמי שבילה כמה שנים בפוליטיקה, גם דיכטר מבין שהוא צריך חברים נאמנים באמת.