ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק | פולמוס צומטסקי
חגי גילר הוא קומיקסאי. הקומיקס התפרסם במקור בעמוד “חגילר קומיקס“
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
• על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
איסור פרסום סקרי בחירות? אומת הרשת הצרפתית מקממבנת מעקף
קנס של 75 אלף אירו לאדם ו-375 לחברה זה לא צחוק. ואכן, התקשורת בצרפת שמרה על פנים רציניות וצייתה לחוק מ-1977, שאוסר פרסום הצהרות פומביות של פוליטיקאים, תוצאות אמת, סקרים ואפילו רמיזות על זהות הנשיא הנבחר, מתום תקופת הקמפיינים ב-21 באפריל ועד סגירת הקלפיות בשמונה בערב ביום הבחירות. לעומת התקשורת הממוסדת, אומת הרשת הצרפתית צחקה בקול רם, אם כי בזהירות.
בשש בערב נסגרות הקלפיות בערים הקטנות ובאזורים הכפריים, ותוצאות הסקרים המתבצעים ביציאה מהקלפיות, שהיסטורית קלעו לתוצאות האמת בפער של פחות מנקודת אחוז, נשלחות למפלגות ולתקשורת תחת אמברגו, כלומר איסור פרסום עד מועד מוסכם מראש (כמו בפרסום דוח מבקר המדינה אצלנו). עיתונאים זרים, בעיקר בבלגיה ובשווייץ דוברות הצרפתית, פרסמו את תוצאות בחירות 2007 לפני פקיעת האמברגו בכלי התקשורת בארצותיהם ובאינטרנט. טכנית מדובר בעבירה על החוק, מאחר שהאתרים נגישים בצרפת.
השנה הסכימו חברות הסקרים לא לקיים סקרי יציאה ולא להעביר תחזיות מבוססות ספירה חלקית לפני סגירת הקלפיות, אבל כן למכור ללקוחות משלמים תחזיות לפי ספירה מוקדמת. ועדת הבחירות קראה לתקשורת ולגולשים להפגין “אחריות ואזרחות טובה”, והפעילה צוות שניטר את התקשורת והאינטרנט כדי לאתר הדלפות. תשמעו בדיחה צרפתית: 23 מיליון צרפתים חברים בפייסבוק ו-3 מיליון בטוויטר. צוות הניטור מנה עשרה אנשים.
גולשים צרפתים שחששו מהקנסות הכבדים, ביקשו למתוח את גבולות החוק או פשוט נהנו לשחק במרגלים וסוכנים, דנו בדרכים להפיץ את המידע בדרכים עקיפות, כמו קריאת המועמדים על שם מדינות – נדרלאנד (שמה הרשמי של הולנד) לפרנסואה הולנד והונגריה לניקולא סרקוזי (ארץ מוצאו של אביו), או פרסום התוצאות כאילו מדובר בנצחונות בתחרויות ספורט. חלקם הצמידו למועמדים שמות קוד: הולנד כונה בשם הקוד “חאודה”, הגבינה ההולנדית המפורסמת. סרקוזי זכה לכינוי “נעלי פלטפורמה”, רמז לנעליים עם ההגבהה שהנשיא הנמוך נהג לנעול. “הילדה הקטנה של אבא’לה” היה כינויה של מארין לה פן, שירשה את אביה ז’אן מרי לה פן במפלגת הימין הקיצוני “החזית הלאומית”. ז’אן-לוק מלנשון השמאלני כונה “פלפל אדום לוהט”, רמיזה לקומוניזם. גולש אחד צייץ בטוויטר: “לפי משקיפים שחזרו מסוריה, טנקים רוסיים עזבו עם שחר, צפויים להגיע לפריס בשמונה בערב”, כשהשעה מבהירה שמדובר בתוצאות הבחירות והרוסים מסמלים את השמאל.
“אני רוצה לחלוק על הרעיון שהחוק הוא ארכאי רק בגלל שהוא אומץ בתקופה פרהיסטורית, לפני פייסבוק, טוויטר ואפילו האינטרנט”, אמרה נשיאת ועדת הבחירות, מארי-איב אובן, ואיימה שגם מי שיפרסם את המידע בצופן יחשב לעבריין. סרקוזי, לעומתה, היה ריאליסט בנוגע לאפשרות הפרת האמברגו: “זה לא ידהים אותי, משום שהעולם הפך לכפר. יש לנו חוקים שלפעמים הם מיושנים, כולם יודעים את זה, זה סוג של צביעות. לכולם יש מחשב. אנחנו צריכים להקים מחסום דיגיטלי? לשבש מחשבים של אנשים? באיזה מין עולם אנחנו חיים?”
אמו ובן זוגו של הנרצח בברנוער שמוסרים את חתוליו זכו לביקורת בוטה שהביאה לעימות בדף “חתול – החיה הרשמית של ישראל”
הרוצח של ניר כץ, שירה בו למוות בפיגוע הירי ב”ברנוער” ב-2009, עדיין לא נתפס. בן זוגו, תומאס שמידט, נאלץ אז להיאבק בהחלטת משרד הפנים לגרשו. עכשיו, בגלל בעיות בריאות, הוא מתקשה לטפל בשני החתולים של כץ ומבקש למסור אותם לאימוץ, לפי כתבה שפרסם ארז ארליכמן בנושא ב-ynet. מסירת חתולים לאימוץ והפרדת חתולים שחיו יחד הן סוגיות רגישות בקרב חלק מאוהבי החתולים, ואחת מהם, אילת חן, פרסמה על כך טוקבק בוטה:
הטוקבק צוטטה גם בדף הפייסבוק “חתול – החיה הלאומית של ישראל” (5922 חברים):
בהמשך טקבק ב-ynet הווטרינר ד”ר יריב רודמן, שאל מרפאתו הועברו החתולים, כי אחד מהם אומץ. בדף החתול כתבו: “ועכשיו, בנוסף לכול, עוד הגדילו ועשו: הפרידו בין שני החתולים, שכל מה שנותר להם בעולם הזה, בבלבול ובכאב הנוראי הזה, הוא האחד את השני! איזה חוסר רגישות של אנשים. ועוד בחסות עמותה ווטרינר. מה חדש?”
בדף החתול התפתחה מריבה בין גולשים שכתבו נגד הטוקבק לבין מפעילי העמוד. אלה השתלחו בחלק מהמבקרים, מחקו וחסמו אותם. אחד המגיבים, בן סויסה, פרסם צילומסך של התגובות שלו, כולל אחת שלא הצליח לפרסם משום שבדיוק נחסם, והוא כתב: “אוהבי החיות הרגישים והחכמים שמנהלים את עמוד חתול – החיה הלאומית של ישראל העלו פוסט מטומטם, שתומך בטוקבק דוחה. לכמה אנשים הייתה ביקורת, כולל לי, שהושמעה בשפה ואופן נאותים לגמרי. התגובה הייתה מחיקה והעפה (!) של כל מי שהעז לומר משהו – וחסימת האפשרות לתגובות בהמשך. הגאונים לא טרחו למחוק את תגובות הביניים גם”.
גם רותם ברוכין, שניסתה להגיב על הדברים, קיבלה על הראש:
בשלב מסוים נשארו בסטטוס של דף “החתול” בעיקר תשובות של מפעילי הדף לתגובות שנמחקו:
עכשיו אפשר למצוא שם תגובות ביקורתיות בודדות, כמו זו של ליאור שמש: “אתם צודקים לגמרי. חשבתי לאמץ את החתולים האלה ועשרות אחרים, אבל בגלל שאני לא יכול להבטיח שאחרי שארצח יהיה מי שיטפל בהם, נמנעתי מזה”. מפעילי דף החתול השיבו לו: “הגיוני”.
סויסה חקר בנושא אמש ומצא רמזים לכך שחן, המטקבקת המקורית ב-ynet, היא מנהלת העמוד: היא שיתפה את הסטטוס בקיר הפרטי שלה (והוסיפה וכתבה נגד האם: “לו היו אלה נכדים גם הייתה נפטרת מהם? הרי נלחמה שבן הזוג של ניר יישאר בארץ”), ותמונת השער שלה זהה לזו של דף החתול. הן סויסה והן ברוכין התבטאו כלפיה בבוטות. “חתול – החיה הרשמית של ישראל בהחלט. רק עמוד הפייס מנוהל ע”י חלאה”, קרא סויסה לאלבום צילומי המסך שפרסם. “לאחר דיון ‘מעמיק’, אני בטוחה שאת העמוד מנהל/ת טרול לא קטן. ממליצה לכל מי שעשה לייק בטעות לבטל אותו”, כתבה ברוכין בקיר שלה, ובתגובה אצל סויסה: “חבל לי שהגועל נפש הזה ימות ואלפי חובבי החתולים שעשו לייק לעמוד הזה על לא עוול בכפם לא ידעו מי המטורפת שמנהלת אותו”.
“הדף פרטי, והוא מנוהל בידי 3 א/נשים”, מסרה אילת חן בתגובה לחדר 404. “אף אחד/ת לא הותקף על דעתו בידי אף אחד/ת. זהו דף פרטי, זו איננה קבוצה. זכותנו לפעול לפי שיקול דעתנו. זה לא מרחב ציבורי. מי שמקליד בדף דברי נאצה ו/או ניבולי פה, מתבקש למחוק אותם. ולא – הוא נמחק. כך לגבי הבנות האלה. אפרופו דעות: הגדרת הדף ברורה: ‘המקום הזה מקוּדש ומוּקדש לאהבה, אהדה, הערכה וכבוד לחתולים’. מי ששונא חתולים, מי שמתעלל בחתולים (ומגיעים רבים כאלה, שמתרברבים בזה על הקיר) – הדף הזה לא נועד להם. זה לא מקומָם”.
על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה | פולמוס צומטסקי
תיאלצו לסלוח לי היום, קוראיי, על הנאום הגדול שלי. אני מבקשת שתדמיינו אותי נואמת אותו בעיניים בורקות ובלסת נחושה, או משהו כזה, משום שהנאום הזה הוא בנפשי. זה קרה ככה, ששני דברים הגיעו בדיוק יחד ופשוט שינו לי את התפיסה. אולי לא שינוי דרסטי, אולי חלק מזה כבר היה קיים איפשהו באחורי מוחי הקודח, אבל שני משתנים הגיעו וגרמו לאיזשהו מפץ זעיר במה שחשבתי על התעשייה שאני חלק ממנה.
הראשון שבהם הוא הקמפיין נגד רשתות הספרים שפצח בו הסופר (הנפלא!) אלכס אפשטיין. אפשטיין פתח את מה שיקרא לימים (שבועיים בערך, דברים עובדים מהר בעידן האינטרנט) “פולמוס צומסטקי“. זה התחיל במניפסט קצר ומנוסח היטב שפרש את משנתו לגבי קנייה בחנויות ספרים עצמאיות ולא בדואופול צומת ספרים את סטימצקי. לאחר מכן הגיעו כמה כתבות בעד ונגד בבלוג של עידו קינן, חדר 404, שנתן מקום מכובד לדיאלוג אודות הפולמוס.
בין לבין, אפשטיין החל בהדגמה חיה למה שעתיד לקרות לתעשייה שהרשתות גוזלות ממנה באופן עקבי את הכנסתה: אין כסף למתרגמים ולעורכים, לפיכך התרגום יעשה על-ידי גוגל טרנסלייט והעריכה בעזרתו האדיבה של האוטוקורקט בסמארטפונים. התוצאה מצחיקה ועצובה בו-זמנית, וכל מי שעד כה קנה לפעמים ברשת ולפעמים בחנות עצמאית, תלוי מה היה קרוב יותר, יתקשה להמשיך כך אחרי שיקרא אותה.
הגורם השני קשור בהתמכרותי הקלה לספרי בישול. אנחנו מחזיקות בחנות מבחר גדול של ספרי בישול מחו”ל. כחובבת התחום, אחת לכמה זמן אני מחפשת ספרים חדשים עם העדפה לספרי בישול שלא מונים רכיבים ונותנים הוראות, אלא כאלה שמעבירים עולם בזעיר-אנפין, שמספרים סיפור. באחד מחיפושיי נתקלתי בספר בשם Bi-Rite Market’s Eat Good Food, ומה ששבה אותי הייתה בעיקר כותרת המשנה: A Grocer’s Guide to Shopping, Cooking and Creating Community through Food.
הסיפור הוא כזה: מכולת עוברת בירושה מדור לדור. בבוא היום מקבל אותה סאם מוגנם, שף שמחליט שהמכולת הזו תהפוך למשהו אחר לגמרי, וכך הוא מקים מכולת אורגנית ראשונה מסוגה, כזו שיש בה אך ורק מוצרים הוגנים ועד כמה שניתן ממגדלים מקומיים, מעדניה לגבינות, מעדניה לבשר ומטבח קטן שמנפיק אוכל טוב. Bi Rite Market הפך להצלחה גדולה. הם פתחו גלידריה קטנה ומרכז קהילתי שסובב סביב אוכל ומארח הרצאות, סדנאות ומפגשים עם יצרנים קטנים ומקומיים. חוויית הקניה שהם מספקים הפכה לשם דבר והלקוחות החוזרים הפכו לקהילה.
ישבתי עם הספר וסיכמתי לעצמי את מה שיש לו לומר על צרכנות נבונה בשוק האוכל. את רוב הדברים שסאם מוגנם כותב אפשר להעתיק כמעט מילה במילה, עם כמה שינויים הכרחיים, לשוק הספרים. הוא כותב, פחות או יותר, ככה:
בשנים האחרונות יותר חשוב לנו לדעת מאין האוכל שלנו מגיע. לא לאכול מזון מעובד מדי, להיות בקשר עם מי שגידל אותו עבורנו. פעם קהילה הייתה חלק בלתי-נפרד מחווית הקניות, החיבור בין הקונים למוכרים היה מובן מאליו (זוכרים את מחלק הקרח, את בעל המכולת שאפשר למצוא אצלו גם סנדוויצ’ים ולרשום בהקפה, את הסנדלר ואת החייט? מאבק המכולות החדש בארץ לגמרי עוזר לנו להיזכר), הרשתות וחנויות גדולות שיש בהן הכול- אוכל, בגדים, כלי בית, ספרים – הן עניין חדש יחסית שנותן חוויה אנונימית, אף אחד לא מכיר אותך בשמך, אף-אחד לא יודע מאין המוצרים מגיעים ולא שש לענות על שאלות. החזרה שיש בשנים האחרונות למגמה של חנויות קטנות וקהילתיות מביאה גם לצרכנות נבונה. יותר אנשים רוצים לדעת מאין המצרכים מגיעים ומה עדיף לכלכלה המקומית.
אפשר, פתאום הבנתי, להשוות את רשתות הספרים לסופרמרקטים הגדולים: מחזיקים את כל החברות ואת כל המוצרים. מוצר שמקבל מקום גדול ומרכזי יותר, פרסום נרחב, מקבל את המקום הזה לא מפני שהוא טוב אלא מפני שמשווקיו שילמו על כך. לחשוב שברשתות ספרים זה לא כך- זו תמימות.
אמנם גם אצלנו יש הנחות, והן אולי פחות גדולות מאלו שיש ברשתות משום שכוח הקניה שלהן משמעותי יותר, אך ככל שתקנו יותר בחנויות קטנות ופחות ברשתות- כוחן של החנויות הקטנות יגדל וכוחן של הרשתות יפחת. מה גם שאצלנו תוכלו לצאת עם ספר אחד בהנחה ולא תתבקשו לבחור עוד כמה כדי לקבל אותה.
השפע שיש היום גורם לנו להעדיף מחיר ומותג על-פני איכות, כותב מוגנם. אתם צריכים להבין כי בעסק קטן תוכלו לקבל שירות יותר קשוב, פחות מכוון-מכירתית, כל שאלה תתקבל בהבנה ותיענה משום שהעובדים מחוברים יותר לעבודתם ומתוגמלים ללא קשר למכירת מוצרים מסוימים. כשספר עולה לרשת 20 שקל, ההוצאה מקבלת הרבה פחות כסף ולא יכולה לשלם כראוי לעובדיה, שמנסים לייצר מוצר מוגמר ואיכותי: הסופר, המתרגם, עורך התרגום, העורך, הלקטור, המגיה, המביא לדפוס ועוד.
יתרה על כך, כשרשת משלמת 20 שקל על ספר ורוצה להרוויח ממכירתו, זה מביא לכך שכל העובדים בחנויות שלה יחיו משכר מינימום, גם המנהלים ירוויחו מעט, למעשה כל עובדי החברה ירוויחו פרוטות פרט להנהלה הבכירה: כלומר, הכסף שצרכן משלם ברשת ספרים אינו קשור כלל למי שעסקו במלאכה והוציאו את הספר לאור. כשרשת מפתה את הצרכן במבצעים, היא גם משפיעה על טעם הקהל. כשעבדתי ברשת, קרה אולי פעם-פעמיים ביום שלקוח קנה ספר שאינו במבצע. כך הרשתות והמו”לים הגדולים מעצבים באופן הרבה יותר משמעותי ממה שהיינו נוטים לחשוב את חווית הקריאה של ציבור הקוראים . כיוון שהקהל, בצייתנות מפתיעה, יקנה רק מאותן הוצאות גדולות שמשתתפות במבצעים.
אצלנו בחנות למשל, אנחנו מחזיקות רק את מה שהיינו מוכנות שיהיה אצלנו בבית. שלא בדומה לשוק המזון, עולם הספרות עובר עכשיו מהפך דיגיטלי. כוחנו במקרה זה, דומה מאוד לזה של בעלי הוצאות קטנות, כמו שכותב רני גרף. אנחנו עושות יותר מלמכור ספרים שמודפסים על נייר. לא כל ספר חדש נכנס לחנות, אנחנו שואלות את עצמנו תמידית אם הספר החדש מספיק טוב מבחינת תוכן, אם הוא עשוי טוב, אם הוא מכבד את הצרכן שמשלם עליו ואת הסופר שכתב אותו מבחינת איכות התרגום, איכות הדפוס. האוצרות הזו יוצרת מצב שבו אנחנו יודעים שמי שיוצא מהחנות עם ספר- יצא בודאי עם ספר טוב, ומי שנכנס יודע שכל הספרים נבחרו ידנית ולפיכך אפשר לסמוך עלינו.
אם יש משהו אחד ברור שלמדתי מהקמפיין של אלכס ומאותה הקדמה מאירת-עיניים של ספר בישול אחד, שורה תחתונה, היא כזו: אנחנו בבעיה. בכוחו של כל צרכן להיות חלק מהבעיה או חלק מהפתרון שלה. כלקוחות, עלינו להיות מודעים להשפעה שיש בכל רכישה שלנו. כשאנחנו קונים ברשתות- אנחנו חלק מהבעיה. כשאנחנו קונים בחנויות קטנות- אנחנו חלק מהפתרון.
ממש כמו ב-Bi Rite Market, נוצרה אצלנו קהילה. היא אמנם קטנה, אך נאמנה ומשמחת ומאפשרת איזשהו דיאלוג מתמשך. קיבלנו לעת עתה לא מעט תגובות, ברובן חמות, על הפצת הקמפיין של אלכס. תגובה אחת שחזרה על עצמה הייתה שלא לכל אחד יש חנות עצמאית ליד הבית. ובכן, ראשית, זוהי רשימת החנויות העצמאיות שנאספו נכון להיום ברחבי הארץ (ושימו לב לדף הפייסבוק החדש של חנויות הספרים העצמאיות בישראל), ונשמח אם היא תגדל ותתרחב, מה שבהחלט עשוי לקרות אם כולנו נחזור לקנות בחנויות העצמאיות. לעת עתה, בחודש מאי, מי שמתגורר מחוץ לתל-אביב יכול להזמין אצלנו ספרים ונשלח לו אותם ללא עלות המשלוח. אתם מוזמנים, כמובן, להגיב, להתדיין, ולהפיץ את המהפכה הקטנטונת (בינתיים) שלנו. נשמח לשמוע מה יש לכם לומר.
ציפי גוריון, בעלת תואר שני בספרות עברית, עובדת בחנות הספרים העצמאית “סיפור פשוט“, שבאתרה התפרסם הפוסט במקור
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
מופז קרא לביבי “שקרן” ויצא שקרן בעצמו, אבל גוגל לא משקר
בחיפוש גוגל של [שקרן], שתי התוצאות הראשונות הן משחק קלפים בשם זה, אחר כך יש תוצאות גוגל חדשות שבהן כל הכותרות עוסקות בדיל, הראשונה מזכירה שמופז כינה את ביבי שקרן והשתיים האחרות עוסקות בהתקפלות שלו אל תוך הממשלה. התוצאה השלישית בהמשך החיפוש היא כתבה מ-ynet, “מופז אמר: נתניהו שקרן, לא ניכנס לממשלה שלו”, ומיד אחריה הכתבה “מופז על ‘נתניהו שקרן’: שמנו את זה מאחורינו – חדשות”. מופז השקרן חוזר פעם נוספת בעשיריה הראשונה, במקום השמיני, עם כתבה מחדשות 2 במקו, “הגולשים צוחקים על מופז: שקרן שקרן”.
כשכותבים [שאול מופז] בגוגל, הוא נותן מספר השלמות אוטומטיות (Google Suggest). רק בעשירית מופיעה המילה “שקרן”, וגם שם מדובר במה שמופז אמר על נתניהו, [שאול מופז ביבי שקרן].
בחיפוש המילה [שקרן] בגוגל תמונות מתקבלת בעמוד הראשון תמונה של שאול מופז. התמונה מגיעה מידיעה טריה באתר thenews.co.il על התרגיל של מופז ובנימין נתניהו. ראש הממשלה מופיע שבע תמונות מאוחר יותר, מיד אחרי בשאר אסד, ולא בהקשר של התרגיל הנוכחי אלא בנושא הדלפות מוועדת חוץ ובטחון. את מופז ונתניהו מקדימים מאיר דגן וגבי אשכנזי בתמונה משותפת מכתבה בוואלה על כנס שבו כינה דגן את השר גלעד ארדן שקרן.
_________________
תודה, ערן ורד
האם שאול מופז מחק את הסטטוס שבו הבטיח לא להיכנס לממשלה? ספוילר: לא
יש דיבור ששאול מופז מחק מהפייסבוק שלו את הסטטוס המדובר שבו הוא מתחייב לא להיכנס לממשלת בנימין נתניהו. הסטטוס התפרסם לפני חודשיים, ב-3 במרץ, ולשונו:
אחרי פיאסקו טיהור אתר קדימה, היעלמות הסטטוס הזה מהטיימליין של מופז גרמה לאנשים לחשוב שהוא מחק אותו. הממשק והחיפוש של פייסבוק מקשים מאוד להבין מה באמת קרה שם, אבל העובדה היא שהוא לא מחק, רק הסיר מהטיימליין. בפועל זה משול למחיקה, אלא ש [עדכון 2:08] הסטטוס עדיין בטיימליין, אלא שחודש מרץ נכנס לארכיון וצריך לחפור כדי למצוא אותו. תודה למיה בן ארי על התיקון [\עדכון]. תגובות טריות לסטטוס הישן, הראשונה בהן של ynet, הציפו אותו מחדש.
הנה הסטטוס חי וקיים, עם 281 שיתופים, 129 לייקים ו-183 תגובות, 81 מהן מהיממה האחרונה. והנה צילומסך, למקרה שזה כן יימחק בעתיד הקרוב.
דווחו על ההונאה של שאול מופז
שאול מופז, דף פייסבוק לא הייתי נותן לך לנהל
כך מתנהל אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הגדולה בישראל. באופוזיציה מהירים ומדוייקים יותר. טור שלי בוואלה >>
כנראה שהאנשים הלא נכונים, שקוראים ספרות לא נכונה, אינם ראויים לתשומת הלב של הנכבדים שמגנים על חוק הספרים | פולמוס צומטסקי
כבר מזמן רציתי להגיד משהו על פולמוס הספרים האחרון, ובדיוק אנשים התחילו לשים לב לכך שקול הקורא לא נשמע, לכן החלטתי לתרום את שני הסנט שלי. כרגע קיימים שני מחנות בפולמוס: אלה הרוצים לגלגל את העלות של העולם הספרותי על הקוראים, ולעומתם אלה שמעוניינים לתקן את המצב הרעוע של ענף הספרות, גם אם זה אומר שהקוראים יקבלו פחות ספרים, ובמחירים פחות נוחים. להלכה, מדובר בצעדים שהם כמעט זהים מבחינת הקורא. העושר הספרותי בהישג יד יעלם ויוחלף במקבץ קטן ויקר של ספרים. למעשה, מדובר בשאלה הרבה יותר חשובה: למי שייך עולם הספרות, וכפועל יוצא מזה, מי רשאי להנות ממנו?
ראשית, צריך להפריך את ההנחה שלספרים ולספרות יש כבוד. ספרות היא מושג אבסטרקטי, וספרים הם חפצים. אף אחד מאלה הוא לא יצור אנושי המסוגל להרגיש עלבון או כעס ולכן אנחנו לא יכולים להגן על כבוד הספר, כפי שאנחנו לא יכולים להגן על זכותו של הטלפון שלי לבחור את נשיא ארצות הברית (אם כבר לתת לו זכויות, למה לא ללכת בגדול?). הספר לא מרגיש שום דבר. הסיבה שספרים מעוררים יראת כבוד היא אך ורק כיוון שהם נדירים. זו הסיבה שדיווידי לאספנים זוכה לכבוד רב יותר מאשר המהדורה בהפצה רחבה, למרות שאין הבדל בתוכן ובאיכות. המלחמה על כבודו של הספר היא בעצם מלחמה שנועדה לשמור על הנדירות של הספר, בין אם בהורדת הנגישות הפיזית (ספרים יהיו נגישים רק בחנויות קטנות, שנמצאות רק במקומות בודדים בארץ) ובין אם בהורדת הנגישות הכלכלית (מחיר גבוה). גם דברים שלא הוזכרו, או גרוע מכך, הוזכרו בתור יתרון, כמו דגש על ספרים אמנותיים כביכול, אומרים שמי שמתיימר לשמור על כבוד הספר בעצם רוצה בשוק יותר ספרים שלא יהיה מי שיקרא אותם. כך הספרות תישאר כמו השירה, מועדון סגור שבו מספר קטן של יוצרים יוצר עבור עצמו. אמנם זה יוסיף למסתורין של הספר, וכנראה יוסיף יוקרה לסופר, אך לא ישרת אף אחת מהמטרות האחרות של הספרות. ספרים כמו סיפורי שרלוק הולמס, יצירותיו של שייקספיר ואף ייסורי ורתר הצעיר כולם היו פופולרים בזמנם. בדיקה של עשרת רבי המכר של כל הזמנים מראה שברובם המוחלט הם יצירות הנחשבות עד היום כ”איכותיות” ו”מעמיקות”. פופולריות היא לא מדד לאמנותיות, או לאיכות הספר, בשני הצדדים שלה. גם פופולריות בקרב קליקה של פרופסורים ועובדי הוצאות הספרים היא מדד רע לטיב של הספר, בדיוק כמו הפופולריות בקרב ה”המונים הנבערים”.
שנית, צריך לנפץ את מיתוס האמנות. אמנות היא שם קוד לבידור. ההבדל העיקרי בין אמנות לבידור זול היא הזהות של המבודר. כוכב נולד מול חווית הקונצרט: שתיהן מעניקות הנאה לקהל דרך מוזיקה. אף אחד לא הולך לקונצרט אם הוא לא רוצה לשמוע את המוזיקה שמנוגנת בו. אם הכותב הוא זה שנהנה, הרי זו אמנות, או בידור, או פשוט כיף. עם זאת, אם מי שנהנה מהיצירה הוא לא מי שמבקר אותה, אז המוזיקה פשטנית או ארכאית (אם אנחנו טוענים שלא צריך לעודד אמנות “מיושנת” או “בלתי רלוונטית”). נכון שנהוג לומר שיצירות אמנות מרוממות את הנפש ומרחיבות את האופקים, בעוד שבידור זול הוא “סתם כייפי”, אבל מדובר במקרה קלאסי של עודף סופרלטיבים. רוממות הנפש או הרחבת האופקים, או כל תאור אחר, בסך הכול מתאר הנאה שאדם מקבל מיצירה כזו או אחרת, ובפרט מספר. מכיוון שטרם הומצא מדד הנאה, אין לנו שום בסיס לומר שההנאה שאדם כזה או אחר מפיק מקריאת שירה אנינת טעם, שווה יותר מההנאה שאדם אחר מפיק מקריאת מותחן “זול”.
(כאן חשוב לציין שיש יצירות שנחשבות טובות, ולא רק ביחס ליצירות אחרות מהז’אנר שלהן. בצורה די מקיפה, אלה יצירות שנחשבות אוניברסליות (בין אם הן פופולריות ובין אם לא). כאשר מדברים על שייקספיר, מדברים על כך שיש בו משהו עבור כל אחד והוא מדבר גם אל אנשים בזמנים שונים ובתרבויות שונות מאלה שבהם פעל).
מנקודה זו ברור לחלוטין, שכל אותן נבואות חורבן על השתלטות העבודה הזולה על השוק הן בולשיט גמור. לדוגמה, איכות התרגום נקבעת בלעדית על ידי ההנאה שהקורא מפיק מהתרגום. תרגום גרוע, שפוגם בהנאה, יפגע במכירות של הספר, גם אם מדובר בספר מתח. אם ההנאה שהקורא מפיק מספר נפגמת מעריכה גרועה, אז הקהל לא יקנה את הספר. אלה הם דברים שאינם נוגעים בסיפור, וניתן לתרגם או לערוך יצירת מופת אזוטרית בצורה גרועה בדיוק כמו ספר פופולרי, אלא אם מניחים שהקוראים של הספרות הפופולריות כל כך נחותים, שהם לא שמים לב לדברים כמו תרגום ועריכה גרועים. להנחה האחרונה אין כמובן שום ביסוס, כיוון שאהבה לנרטיב זה או אחר באמת לא אומרת הרבה על האדם.
אני מבינה שהאנשים הלא נכונים, שקוראים ספרות לא נכונה, אינם ראויים לתשומת הלב של הנכבדים שמגנים על חוק הספרים. אני מבינה שהם רואים בצופי האח הגדול סכנה מהותית לתרבות שלהם ולא צרכנים שווי ערך (או חס ושלום יוצרים). כיצד בדיוק זה אמור לשכנע (או לעודד) את אותם האנשים לקנות ספרים?
החבר’ה האלה יקנו כל דבר
בנימה אישית: אני מקרה קלאסי של צרכן שמזלזלים בו. אני צורכת ספרות מנישה ז’אנרית קטנה, שמלאה בתרגומים איומים, מתוך ההנחה ש”החבר’ה האלה יקנו כל דבר”. אני באה מעיר קטנה, שבה אין חנויות עצמאיות קטנות לרכוש בהן ספרים. את הספר הראשון שקניתי בעצמי רכשתי בגיל 15, אחרי שחסכתי דמי כיס במשך חצי שנה, כיוון שהעותק שהיה בספרייה המקומית שלי נעלם. אני מאוד אוהבת ספרים, והאהבה הזאת הולכת איתי כל חיי. היא הלכה איתי כשהשגתי כסף. היא הלכה איתי כשעברתי למרכז, והיא הלכה איתי כאשר רכשתי את 500 הספרים שמרצפים את קירותיי.
היה לי מזל, כי שמרתי על גחלת הקריאה גם בתנאים שהיו מייאשים כל אדם נורמלי. סדרות ספרים שנאלצתי להמתין חצי שנה בין ספר לספר, במקרה שהוא בכלל היה נגיש בספרייה העירונית, הן דוגמה נפלאה. הטראומה הייתה כל כך חזקה שאני עדיין מתקשה לקרוא טרילוגיות. היה לי מזל שהיו לי את צומת הישנה בכפר ברנר לקנות בו הרבה ספרים בזול, כדי שיהיה לי בכל זאת מה לקרוא, עד שאני ארוויח מספיק כסף להצטרף לברנז’ה הנכונה.
ראיתי הרבה חובבי קריאה שהפסיקו לקרוא כי להשיג ספרים היה מייאש. אני מכירה אנשים שלא קוראים בעברית, אלא ברוסית או באנגלית (כולל כאלה שנולדו בארץ), כי בשפות האלה הספרים זולים יותר. אנשים שאין להם כסף לתרבות יקרה ולא צורכים אותה כלל. נחמד להגיד שכל אותם אנשים יקנו ספר אם הוא מספיק חשוב להם, אבל לפעמים שמונים שקל הוא הוצאה גבוהה מדי, לא משנה כמה אתה מכבד את האמנות שעליה אתה מוציא את הכסף הזה.
ג’ניה קוזלוב היא אשת הייטק בזמנה הלא פנוי ותלמידת קוגניציה בזמנה הפנוי. מטפחת ספריית מד”ב ענפה ושלושה חתולים
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• קלאסיקות ספרות מופת, מתורגמות בגוגל טרנסלייט // אלכס אפשטיין
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
האתר של “קדימה” נעלם, כנראה מבושה על כניסת שאול מופז לממשלה שהוא נשבע לא להיכנס אליה
כך נראה אתר “קדימה” ב-10:25 הבוקר, אחרי העיסקה הלילית לביטול הבחירות המוקדמות וכניסת שאול מופז ומפלגתו לממשלת בנימין נתניהו. עודד פריד מ”גיא אופק תקשורת” פרסם את הצילומסך בקבוצת PRGuru, ושעה אחר כך האתר כבר לא היה באוויר. [עדכון 17:40] האתר חזר לאחר מספר שלבי טיהור. פרטים נוספים כאן [\עדכון]
צחי אפרתי מצא את הטיוטה המקורית של הסטטוס שבו מופז מבטיח לא להיכנס לממשלת נתניהו:
יואב אברמוביץ’ ליקט בדאים ספרותיים מפורסמים:
זוכרים שאמרתי לכם שתמהוני מסתובב בפייסבוק וטוען שהוא ראש הממשלה? הנה תזכורת.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
