ג’ון קייג’ הושתק ביוטיוב?
פוסט של קייל צ'ייקה
משתמש היוטיוב אדם לור (AdamLore) העלה לערוץ שלו ב-8.11.2009 סרטון עם ביצוע אודיו ותמונת סטילז של היצירה המכוננת של ג’ון קייג’, “4’33”” (משנת 1952), יצירה מוזיקלית שבה המלחין המינימליסטי המפורסם הורה להציב שעון עצר על הפסנתר ולא לעשות שום דבר אחר בפרק הזמן שהוקצב ליצירה. הוא מסגר את השתיקה חסרת המנוחה והמתנועעת בחוסר נוחות של הקהל כמוזיקה, במקום את הביצוע של המוזיקאי. הטוויסט של הגירסה של לור היא שהאודיו נחתך החוצה מהווידאו, והשאיר את ה”דממה” המבוצעת של ג’ון קייג’ כדממה אמיתית ומילולית. הצנזורה נראית כמי שנעשתה באדיבות WMG (וורנר מיוזיק גרופ), עם הודעה מתחת לסרטון שאומרת “שימו לב: סרטון זה מכיל רצועת אודיו שלא אושרה על ידי WMG. האודיו נוטרל”. קופסה אדומה בראש הסרטון עצמו משלימה את התמונה – שיתוף אמנות שהושתק על ידי חברת התקליטים הגדולה. אבל האם זה הסיפור האמיתי?
יצירת האמנות האינטרנטית הזאת החלה לתפוס ויראליות היום עם האזכור של drewtoothpaste, כוכב אינטרנט וכוכב קומי בפני עצמו. צפייה בשרשור התגובות של הסרטון ביוטיוב מעלה מהר מאוד שלור השתמש בנוכחות של הצנזורה של WMG כבדיחה אמנותית, ניכוס של המוזיקה של המלחין כמו גם של הנורמות של יוטיוב ושל היסטריית הפיראטיות, ליצירת יצירה מורכבת שהיא ביקורת פוליטית בת-זמננו באותה מידה שהיא הערה שנונה על אמנות קונספטואלית. האודיו, מסביר לור בשרשור, “לא באמת נוטרלה” על ידי WMG. אך למרות שזו לא דוגמה אמיתית של עריצות זכויות יוצרים, התוכן הפוליטי והאמנותי עדיין קיים, וכולנו יכולים להסתכל על היצירה הזאת ולשאול מה משמעותה ואיך היא משתלבת עם היצירה של קייג’.
היצירה המהפכנית של קייג’ חוברה ב-1952, והופעת הבכורה שלה ניתנה בוודסטוק, ניו יורק באותה שנה על ידי דייוויד טיודור (David Tudor). קייג’ ביקש להצביע על “אי קיומה של הדממה”, העובדה שאפילו במהלך ההיעדר המוזיקלי במשך היצירה, המוזיקה שעדיין נמשכה נוצרה מקולות הקהל, הגשם על הגג, חלקי שיחות וחוסר סבלנות. סרטון היוטיוב של לור מצביע לאותו מקור קונספטואלי. כשאנחנו צופים בסרטון היוטיוב, בוודאי, יש שקט מכיוון הרמקולים, אבל הוא מכריח אותנו להיות מודעים במיוחד למה שלא קורה – אין מוזיקה, מילולית – וגם למה שקורה… הצלילים סביבנו, זמזום המחשב, רשרוש העלים בחוץ.
כשהאזנתי לביצוע היוטיוב של לור ל-“4’33”“, שמעתי את המוזיקה של מכונת כביסה מסתובבת, ציפורים מחוץ לחלון וצעדים על רצפת הפרקט. אתם אולי תשמעו את מוזיקת הרקע מהאייטיונז שלכם, ואלה יהיו 4’33” של הסאונד שלכם. או אולי המכוניות בחוץ, או צפירה של צופר, או מישהו יוצא מהמיטה. זו דממה יפהפיה, רפלקסיבית, של העולם האמיתי, אבל היא מוגדרת על ידי היעדר מקוון. זה מה שאני חושב שחשוב בשפצור הקונספטואלי של לור, לא העובדה שזו השתעשעות עם RIAA (איגוד חברות התקליטים), או בדיחה מצחיקה, אלא העובדה שזו המשכיות של הרעיונות של האמנות ושל האמן.
עוד כמה משחקי מילים על ג’ון קייג’ זמינים ביוטיוב, פלוס כמה מחשבות ומוזיקה מצויינים מהאיש עצמו. אני ממליץ על גירסת הכיסוי עם וובוזלה ל-4’33”, שמציגה את קייג’ במופגן לא מנגן על וובוזלה (או משחק כדורגל). קטע מראיון עם האמן על מחשבותיו על דממה אפשר למצוא כאן, וכמה סרטונים של יצירות שלו לפסנתרים משופצרים (prepared pianos), מנוגנות על פסנתרים ששופצרו בעזרת ברגים, אומים ושאר נשורת, אפשר למצוא כאן וכאן. בנוסף, 27 צלילים שיוצרו במטבח!.
____________________________
היה זה פוסט של קייל צ'ייקה (Kyle Chayka), שכותב על אמנות בבלוג הייפראלרג'יק, שם התפרסם הפוסט במקור ב-4.10.2010 ברשיון cc-by-nc. אפשר לקבל עוד צ'ייקה בבלוגו Ahistoric ובטוויטר ב-@chaykak.
לירן אביב, מלך הקסטות של יוטיוב
קליפ סינגל הבכורה “תגידי” של זמר לא מוכר בשם לירן אביב עלה לכותרות כשרשם כ-1.4 מיליון צפיות ביוטיוב בארבעה חודשים. ב-ynet נרמז כי מדובר בהישג מפוקפק, ש”מעלה מחשבות לא נעימות על זיופים”. כמה מסובך להגיע למספרים הללו?
בשנה שעברה בדק המגזין המקוון סלייט סטטיסטיקות של עשרת אלפים סרטוני יוטיוב שנבחרו באקראי. חודש אחרי שפורסמו, רק 25 מהם קיבלו יותר מ-10 אלפים כניסות, רק שניים יותר מ-50 אלף כניסות והסרטון הפופולרי ביותר, קליפ של מוזיקאי גרמני, קיבל 236,516 כניסות. 65% מהסרטונים אפילו לא עברו את ה-50 כניסות. אבל שילוב של ויראליות אורגנית וקידום אקטיבי, שמביא את הסרטון לרשתות חברתיות, לבלוגים ולתקשורת הממוסדת, יכול להניב מספרים יפים.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=T0iqz2Y5qUg[/youtube]
השיר של אביב רשם 240 אלף צפיות בחודש הראשון, נתון שהוליד כתבה. סרטון ליפסינק בת הים הקטנה מתחת למים, שיצרו האחים הישראלים שיר ואור פרג, רשם ביממה הראשונה כ-500 צפיות, ואחרי פרסומים בתקשורת הישראלית (בין השאר, כתבה שלי ב-ynet, אזכור בגיא פינס והופעה ב”צינור לילה”) ואזכור בבלוג של ראיין סיקרסט, הגיע ללמעלה מ-53 אלף צפיות בעשרה ימים בלבד. הקליפ ל’היי’ של הפיקסיז, שיצרו הישראליות ליטל מייזל ועדי פרימרמן, עשה 3.2 מיליון צפיות בשמונת החודשים הראשונים, ובחמש השנים מאז פרסומו השיג 31.5 מיליון צפיות. אם כי לשני הסרטונים הללו יש יתרון על הקליפ של אביב – הם “סרטונים לייצוא”, כלומר מדברים לקהל גלובלי דובר אנגלית.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=-_CSo1gOd48[/youtube]
ללירן אביב יש כוח אינטרנטי מרשים: לעמוד הפייסבוק שלו יש כ-12 אלף חברים; כשמקישים ‘לירן’ בגוגל, מנוע החיפוש מציע חמש מחרוזות פופולריות שמכילות את השם. ארבע הראשונות הן של אביב, ורק החמישית היא של לירן דנינו מ’כוכב נולד’, תוכנית שקשת מקדמת באגרסיביות באינטרנט. אביב הוא דוגמה בולטת לתופעה הולכת ורווחת, שבה זמרים שלא נכנסו לתקשורת המיינסטרים משתמשים ביוטיוב וברשתות החברתיות לצבור עוצמה, שבסופו של דבר תאלץ את התקשורת לפרוש להם שטיח אדום.
* עדכון טרי: קומוניקט ששלחה הבוקר חברת התוכן הסלולרי יוניסל מספר ש”במסגרת הפעילות השקיעה יוניסל עד כה תקציב שיווקי של כמה מאות אלפי ש”ח בטלוויזיה ובאינטרנט אשר במסגרתו נחשפו זמרים חדשים, המהווים לדעת רבים את הדור הבא של כוכבי הזמר הים תיכוני. עד כה העלתה יוניסל קמפיינים בכיכובם של דניאל בן חיים (בשיתוף אבי גואטה הפקות), לירן אביב (בשיתוף אנווה מיוזיק), בן אל תבורי (בשיתוף אדם הפקות) ויותם קדוש (בשיתוף מירו את עדן הפקות)”. אז יש מצב שזה תרם לקידומו, אם כי זה עדיין לא אומר שנעשה פה משהו לא לגיטימי.
גירסה מלאה, מלונקקת ומעודכנת לדברים שאמרתי בכתבה שמתפרסמת היום ב"24 שעות" של ידיעות אחרונות
מהנעשה במולטיספירה: חתונה, בר מצווה ונכות רגשית
מהנעשה במולטיספירה, הטור החדש שלי ב-ynet מחשבים, מדווח מהמתרחש בבלוגים, פייסבוק וטוויטר. הטור הראשון: אליזרין ממחוברות איז מאורסת, הזמנה משודרגת לבר מצווה, פנתר שחור נזכר ברבין, מדריך לפוליטקה, נכים רגשית ועוד >>
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=O9lyHGiK42I[/youtube]
כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור במולטיספירה? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס.
הפרוטוקולים של צעירי פייסבוק: איך פייסבוק הביא אותה בנוק-אאוט למציאות
פוסט של אילן בר-מגן
קשה היה לחזות את האינטרנט בגירסתו החדשה, זו שבניצוח אחד בשם מארק צוקרברג ואורקסטרת הפייסבוק ניצחה את המציאות. ובהשלכה קצת יותר רחבה, האינטרנט בן התשחורת הטינאייג’רי הפך מגימיק למשנה סדרי עולם, שהתעלה והגדיר מחדש את המציאות עד שהפך למציאות עצמה. אז הנה גירסה מקושקשת על מה היה לנו בחמש עשרה השנים האחרונות (כאילו כזה, אתם יודעים, בערך, בחוויה האישית שלי, יו קנואו). כמו כל דבר שעובר אבולוציה, האינטרנט המציא את עצמו מחדש בלי הפסקה. האינטרנט של היום הוא לא האינטרנט של לפני ארבע שנים הוא לא האינטרנט של לפני עשר שנים.
עידן ההתלהבות
האינטרנט התחיל, אם תרצו ואם לא, במערכון של החמישיה הקאמרית, שבו הוצגה אישה בגילומה של קרן מור, שחושבת שהיא יודעת מה זה אינטרנט אבל אין לה מושג קלוש מה זה באמת, אבל בכל זאת משלבת אותו בעולם המושגים שלה. ובאמת זה היה המצב אז – האינטרנט היה מילת באז מגניבה בעלת רזולוציה נמוכה ביותר, הדבר הזה שמאפשר בערך כלום, אבל עדיין מגניב לספר עליו. באמצעות האינטרנט ניתן לבצע את הפעולה המדהימה של לדבר עם אנשים מכל רחבי המדינה, ואפילו מחו”ל הרחוקה! אין יותר להתכתב במכתבים עם אנשים במדור מיוחד במעריב לנוער (לא שאני עשיתי את זה. אממ. ילדים אחרים ;).
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=wDaG_Kte-60[/youtube]
החוויה האישית שלי? יש חלון של שעה כל כמה ימים לגלוש באינטרנט, כי החל מהשעה עשר הטלפון בחינם, והספק מוכר חבילה של עשר שעות בחודש בכמה עשרות שקלים. הגלישה כולה מתוכננת מראש, כדי לא לבזבז זמן. לקפוץ לדודים ברמת גן, להאזין למודם עושה קולות של פקס שנחנק, להיכנס בנטסקייפ לאתר של אלופת הצ’מפיונס 1994 אייאקס אמסטרדם, להוריד משם את הפלא הטכנולוגי הנקרא תמונות (ולחכות רק חמש דקות לתמונה! על מסך מחשב צבעוני! ישירות מהולנד הרחוקה!). אחרי כן לאחסן את כל חמשת התמונות על דיסקט שחור גדול ודק, להגיע הביתה, לקוות שחלק מהתמונות שרדו את הנסיעה הרחוקה מרמת גן לראשון לציון הרחוקה (דיסקט שלא נפגם זה נס!) – כל זה כדי להיות הבעלים הגאה של (תרועת חצוצרות): תמונה במחשב.
באינטרנט ניתן לדבר עם אנשים שגרים רחוק ממך, בעזרת דואר שהוא לא דואר רגיל אלא אלקטרוני. אנשים התלהבו מעצם היכולת לתקשר מסביב לעולם (אוי, תראו איזה הייפ יצר ילד בשם אילן באיזה יוזנט ב-1997 רק סביב האפשרות לתקשר ממקום רחוק).
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=z3tFx_QtkMg[/youtube]
עידן המציאות האלטרנטיבית
ופתאום זה התחיל להיכנס לנו לחיים ובאמת לעשות משהו, אנשים באמת השתמשו באינטרנט ביומיום. מאפיינים: אפשר להיות מחובר לאינטרנט קצת יותר זמן מעשר שעות בחודש. אין שמות, רק כינויים. אייסיקיו, מירק, קהילות הזויות. האינטרנט הוא חוויה מסתורית, כמו סמטה אפלה באיזור מוכה פשע. אדם יכול להתקיים בעשרות זהויות בסביבות שונות מבלי שאף אחד ידע מי הוא – וזה מה שמקובל. חברויות וירטואליות של שנים – מבלי להכיר באמת במציאות. בעידן הזה להעביר תמונה למישהו אחר היה אקט בעל משמעות, התקדמות משמעותית בהיכרות. תמונה הייתה משהו שקשה לייצר (סורק היה מצרך נדיר ומצלמות דיגיטליות נכנסו לשימוש המוני ראשוני רק בסוף 2002). הפרטיות עדיין הייתה חשובה – אינפורמציה בסיסית כמו שם אמיתי ותמונה היו כה נדירים בסביבה, שהיה ברור לכולם שישמשו לרעה. ומעל הכל, זה מחוץ לפרוטוקולים של החיים. מה שקורה באינטרנט נשאר באינטרנט. אם נפגשים עם מישהו מהאינטרנט זה מחוץ למשחק, זה לא משהו שבאמת קרה, זה אפל, זה אוונגרדי. מציאות אלטרנטיבית. וזה הגיוני שכל זה יקרה, כי בתקופה הזו יש יותר סיכוי שתדבר עם מישהו שאתה לא מכיר מאשר ממישהו מהסביבה שלך, כי עדיין לא כולם משתמשים, וגם אם כן, הם לאו דווקא בסביבה שלך. ולמה לדבר באינטרנט עם מישהו מהסביבה הקרובה שלך? דבר איתו בטלפון.
עידן המציאות הקרובה
דברים החלו להתבסס. המחשב התחיל לשמש באמת לתקשורת קרובה. סלולרי נכנס לחיים של כולם, החלה תרבות של סמסים, מסנג’רים למיניהם, כולם לומדים להשתמש באימיילים וליצור רשימות חברים – ופתאום לכולם יש את זה וכולם מכירים את המושגים והכללים. פתאום כולם מתקשרים עם חברים שלהם – אלה המציאותיים. אימיילים ויראליים באאוטלוק, ניצנים של “פרוטוקלי מציאות” – היסטוריה במסנג’ר, פורומים מאונדקסים במנועי חיפוש. חלק מהאנשים לוקחים סיכון ומעלים תמונות לאתרים שונים, אבל זה עדיין לא משהו מקובל. תמונות באתרי הכרויות ובכלל – לא מצרך שנעול בכספת, אבל עדיין משהו פרטי. בלוגים של אנשים עלומים בכל פינה, ושמות – עדיין, ברוב המקרים, פשוט לא נכתבים ולא מתועדים. האינטרנט מורכב עדיין ברובו מאסופה של שימושים של אנשים שונים, בלי זהות אמיתית.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=-6NvXEPw03s[/youtube]
עידן המציאות
מהפך! יש שמות! ויקרא המקום גילגל (או גוגל?), ויתמלא העולם בעודף מידע, ובו נוצרה ברית בין המכרים. משהו נשבר, באיזושהי נקודה השיווי משקל אבד, ומי שלא מעלה תמונה הוא חסר הזהות שחורג מהנורמה. הסטטוס קוו החדש: גם שם מלא וגם תמונה זה מאסט. לאט לאט חלחלו הרשתות החברתיות, לבסוף בניצוחו ובניצחונו של פייסבוק עם הבשורה החדשה-ישנה: לכולם יש שם אמיתי במציאות. כולם מזוהים עם שם פרטי ושם משפחה ותמונה שמחוברים אורגנית. ויחבר פייסבוק את כולם עם כולם ויברא אורגיית ענק של שיתוף ומידע. ויאחד המציאות והאינטרנט לגוף אחד. קיום של אני אחד באינטרנט ובמציאות. כל אחד אחראי למעשים שהוא עושה, והכל נרשם בפרוטוקולים של פייסבוק. המסתוריות של האינטרנט נעלמת מול העיניים, הפרטיות נרמסת בהסכמה, ואנשים יוצרים את האני המאוחד החדש שלהם באינטרנט, זה שבתפיסה שלהם מייצג אותם במציאות. אין מה להרחיב, אתם מכירים את זה טוב מדי.
עידן הפוסט-מציאות
ועכשיו למנה העיקרית – המציאות היום. הסוויץ’. אחרי שנגמרה תקופת הטירונות, לפתע ב-2010 פייסבוק הוא המציאות החדשה, והמציאות כבר לא מתנהגת כמו מציאות. נשמע מופרך או מוגזם? רובכם שמתם לב שסימון של “אין א ריליישנשיפ” בפייסבוק הוא כבר הצהרה שהיא עשירית אירוסין, משהו מחייב שכזה, השלב ראשון בהתמסדות של קשר. שמתם לב גם שמה שלא נרשם בפייסבוק לא באמת קורה – אירועים שלא באמת מתרחשים כי אף אחד לא העלה תמונה לפייסבוק, ועל כן לא נזכרים בתודעה הקולקטיבית, שגם ככה מוצפת במידע. אבל יש עוד משמעויות הרבה יותר עמוקות לתפיסת העולם של כולם – הגדרת המציאות כולה. נדגים את זה: אם היום בחור מכיר בחורה במסיבה או בפאב והיצרים מתלהטים, עדיף לו לחשוב פעמיים אם להוסיף אותה בפייסבוק – אם הוא מתחבר איתה בפייסבוק, הוא חלק מהמציאות שלה. זה אומר שהחברים והחברות שלה, ואולי אפילו המשפחה, מודעים לקיום שלו, ובתפיסה שלה הוא חלק מהעולם שנבנה סביבה. הוא מנחית את עצמו ישירות לעולם שלה כעוד אחד ממאות חבריה וחברותיה. התמודדות אחרת לגמרי מאשר להשאיר את הקשר טלפוני, להישאר חצי אנונימי כבחור ההוא עם הבלורית מהמסיבה בבר שאוהב לעשות נעים בגב – בלי יותר מדי פרטים מעבר, בלי ריגול, בלי משמעויות, בלי מה ההוא אמר ומי ראה מה – בלי להיחשף ובלי לחשוף. כמו המסתורין ההוא מההתחלה של האינטרנט, חסרים הפרטים וחסר ההקשר למציאות שמוגדרת מחדש בפייסבוק, למציאות הסטטוסית, תרתי משמע. אם אתה בפייסבוק שלה אתה שחקן במציאות שלה, ואם אתה לא בפייסבוק שלה אתה באלטר-מציאות, זו שעדיין לא דווחה וסופרה לאף אחד ולא נכתבה בדפי ההיסטוריה של פייסבוק, מקום חופשי מדאגות. המציאות האלטרנטיבית האמיתית. כן, כמו המציאות האלטרנטיבית שפעם האינטרנט יצר. הכל התהפך. אז תחשבו טוב טוב לפני שאתם מוסיפים מישהו בפייסבוק, ולחילופין תתחילו ליהנות מהעידן שבו פתאום דווקא בסביבה הלא וירטואלית החיים הרבה יותר חופשיים וחסרי תיעוד, פרוטוקולים ומבטים בוחנים של אחרים.
___________________
היה זה פוסט של אילן בר-מגן, יזם אינטרנט, בוגר מדעי המחשב בטכניון וקופירייטר בעברו
עוד בנושא:
• איך לגלוש באינטרנט: מדריך משנת 2025
• תם עידן הפרטיות של מנכ”ל פייסבוק, מארק זאקרברג
אתרים ישדרו תוכניות מערוץ 1, אתם תשלמו את האגרה
• הקטע הוא חלק מהטור "השרת", שיתפרסם מחר במוסף פירמה של גלובס
“השידור הציבורי שייך לציבור. אתם מוזמנים לנצל במה זו וליצור קשר ישיר לרשות השידור. אני פתוח לכל רעיון או הצעה עניניית ומעשית”, הודיע היו”ר החדש של רשות השידור, אמיר גילת. לא מכתבים, לא פקס ולא טלמסר – גילת פתח עמוד פייסבוק למטרה זו. הוא גם הכריז שוב ושוב מאז כניסתו לתפקיד כי “המדיה החדשה תהיה הפלטפורמה השלישית של רשות השידור, שתשלים את פעילותה בשני ערוצי הטלוויזיה ושמונה ערוצי הרדיו שהיא מפעילה”.
וזה לא שאומת האינטרנט חיכתה שרשות השידור תקנה מודם. תכנים טלוויזיוניים, ובפרט תוכניות הזמר הנוסטלגיות שמשודרות בשעות הלילה, נדגמים ומועלים ליוטיוב ודומיו. תכני הטלוויזיה והרדיו עולים גם בצורה רשמית לאתר רשות השידור, אולם זה מסורבל, קשה לחיפוש ונותן גישה רק לתוכניות הטריות יחסית.
באמצע ספטמבר התקיימה ישיבה של ועדת האינטרנט של מליאת הרשות, וגילת הודיע על תוכנית “להפוך את אתר הרשות לאתר תוכן פעיל ודינאמי שיפעל תוך שיתוף הצופים, המאזינים והגולשים”. בתחילת אוקטובר החליט גילת לאפשר את הפצת תכני הטלוויזיה והרדיו של הרשות באתרי האינטרנט. “המדיניות החדשה תאפשר לנו להביא את תכניות הרדיו והטלוויזיה שלנו לקהלים גדולים ומגוונים יותר, ולהתאים את פעילות רשות השידור לשינויים הטכנולוגיים והחברתיים שחלו מאז הקמתה”, מסר גילת בהודעה לעיתונות.
ההשראה לשדרוג האתר מבוססת ודאי על אתרי גופי תקשורת דומים, ובראשם ה-BBC. אלא שהיוזמה של גילת נכונה לאינטרנט של לפני עשור, ומשולה להתמודדות עם פקקי תנועה על ידי סלילת כבישים נוספים. באינטרנט של היום, שבו ההומפייג’ים נחלשים והצריכה המבוזרת ברשתות חברתיות מתחזקת, הרשות צריכה למקד את משאביה בנכסים וביכולות הקיימים – חדשות, הפקות מקור ותכני ארכיון נחשקים, ולפזרם על פני הפלטפורמות הקיימות: אתרי תוכן ורשתות חברתיות.
והיא צריכה להרוויח מזה: מכירת תכנים בסלולר, שיתוף ברווחים מהצגת התכנים בפורטלים הסלולריים, פרסומות על התכנים ביוטיוב ותשלום מהאתרים שיציגו את התכנים. זה רק צודק שאתרים שירוויחו מהתכנים של הרשות יחלקו עמה את ההכנסות; וזה רק צודק שההכנסות הללו יקוזזו מהאגרה שאנחנו משלמים כדי ליצור את אותם תכנים.
בשנה שעברה סיפק ערוץ 1 תכנים חדשותיים לפורטל וואלה, שנזקק לחיזוק בחדשות הווידאו מול המתחרים נענע10 (חדשות 10), מקו ורשת-ynet (חדשות 2). וואלה לא שילם שקל על התכנים. האם גם הפעם תתן הרשות את תכניה בחינם לאתרים מסחריים? “כל הסוגיות העסקיות ינוסחו ויגובשו בכללים ובתקנות”, מסרה דוברת הרשות, לינדה בר. לשאלה אם האגרה תרד בעקבות כך אמרה בר: “למהלך זה אין כל קשר לאגרת הטלוויזיה”. אולי כדאי להזכיר פה משפט שאמר אחד, אמיר גילת: “השידור הציבורי שייך לציבור”.
ליפסינק ישראלי מתחת למים: בת הים הקטנה באילת
סרטון שעלה אתמול ליוטיוב מציג את אריאל, בת הים הקטנה מגירסת דיסני המלוקקת לאגדה האפלה, שוחה ושרה. אבל זו לא אריאל המצוירת, אלא אישה אמיתית, לבושה בסנפיר ירוק וביקיני סגול, שעושה ליפסינק מתחת למים באילת. האישה היא שיר פרג, בת 26 מתל אביב, שיצרה את הסרטון עם אחיה, אור, בן 24. להפקה הביתית המרשימה לא יכלו הקור, התיירים, המים שהרסו סלולרי ורמקולים ופציעה מדממת מאלמוג. ראיון שערכתי עם היוצרים ב-ynet >>
בלוגותרום: להטוטני הרחוב של המילים והאידיאולוגיה המסמאת של תוכן חופשי
פרסמתי ב”הארץ” וכאן כתבה על בלוגרים ישראלים שמגייסים תרומות מקוראיהם. דובי קננגיסר, שהשיב לי באריכות ונקצץ בעריכה, עיבד את התשובות שלו לפוסט. טעימה:
המודל הכלכלי של מופעי הרחוב דומה להפליא למודל הכלכלי (אם אפשר לקרוא לזה כך) של הבלוגרים שהחלו להציע אפשרות של מתן תרומה לבלוג. הלהטוטנים, כמו הבלוגרים, יודעים שאף אחד לא ישלם מראש עבור המופע שהם מציעים, אפילו אם ידרשו תשלום מזערי. לעומת זאת, הם מניחים, ובצדק, שיהיה מי שישלם בדיעבד, לאחר שהכיר בערך ה”סחורה”. צריך להודות שיש הבדל משמעותי אחד בין הבלוגרים ללהטוטני הרחוב, והוא שהלהטוטנים כנראה יפסיקו ללהטט אם יגלו שאף אחד לא משלם, בעוד שהבלוגרים, אפשר להניח, ימשיכו לבלג בכל מקרה. אבל מה אכפת לי, כצופה, אם הלהטוטן ימשיך ללהטט בעתיד? אני כבר ראיתי את המופע. אני משלם כי אני מקבל את התכתיב הקפיטליסטי לפיו מן הראוי לשלם על שירותים, אפילו אם התשלום אינו מוצג ככורח אלא כבקשה. אבל התכתיב הזה, כפי שציין אלי, משום מה לא תופס לגבי שירותים דיגיטליים.
[…]
אבל אני לא רוצה להתאים את הבלוג שלי להגיון הפרסומי. אני רוצה לכתוב את הבלוג שלי, ממנו נהנים כך וכך אנשים באופן קבוע, ואני רוצה, בשאיפה, להנות גם מתמורה כלכלית פעוטה על עמלי. לא משכורת – דמי כיס. אני לא רוצה לכתוב פוסטים שמושכים מקליקי פרסומות. אני רוצה לכתוב פוסטים שיתנו לקוראים שלי ערך כה גבוה, עד שהם יחליטו שהדבר מצדיק מתן תרומה לבלוג.
אלי המצוטט אצל קננגיסר הוא אלי לוין, שכתב על זה ב”הציווי החדש”. טעימה:
מדוע בכל זאת הבקשה לתרומות בבלוגים מעוררת כל כך הרבה אנטגוניזם? לי נראה שמדובר כאן בעוד מקרה שבו אידיאולוגיית התוכן החופשי ברשת פשוט בעבירה אותנו על דעתנו. אני משתמש כאן במונח “אידיאולוגיה” במובן הכי פשוט של המילה, כלומר במובן של תודעה כוזבת שמסמאת את עיני ההמון וגורמת לו להאמין בדברים מופרכים שאין להם שום יסוד במציאות (אם כי במקרה הספציפי הזה לא ממש ברור את מי בדיוק משרתת התודעה הכוזבת הזאת, מלבד אולי את הקמצנות של הגולשים).
[…]
משום מה רק כשזה מגיע לתכנים ברשת פתאום הרעיון שאנחנו אשכרה מתבקשים לשלם ממיטב כספנו עבור מה שאנחנו צורכים נראה לנו כמו דרישה מופרכת ואפילו לא מוסרית בעליל. אבל במקום לזעוק ולהתבכיין בכל פעם שמישהו מציע או מנסה מודל כלכלי אלטרנטיבי לצריכת תכנים ברשת ומנסה לחרוג מהנורמה המקובלת, עדיף יותר שנהיה פתוחים ובעיקר סלחניים כלפי מי שלא מסתפק במודל החינמי. נכון, כסף זה דבר מחורבן והעולם שלנו היה הרבה יותר טוב בלעדיו, אבל כל עוד העולם שבו אנחנו חיים מתנהג בצורה הזאת אין שום סיבה שהמצב ברשת יהיה שונה.
נציגת הוט: “מאיפה כל השטויות האלה באמת אתה חושב שזה חכם לשמוע כל מיני שמועות ולפעול ליהם?”
בזק, פלאפון, סלקום, אורנג’, 013 נטוויז’ן, בזק בינלאומי, 012 סמייל ויס נמצאות שם, אבל בהוט לא מבינים בשביל מה צריך שירות לקוחות בפייסבוק וטוויטר, גם כשרות שפירא התחילה לצעוק שם תלונה נגדם. ניסיתי את הכלי האינטראקטיבי היחיד שהם מספקים, צ’ט עם נציגת מכירות:
טניה: “במה אוכל לעניין אותך?”
רציתי להתחבר לאינטרנט שלכם, אבל ידידה שלי שלחה לי את זה ועכשיו אני לא בטוח.
טניה: “זה לא מעניין אותי לראות כתבות שמשמיצות חברות”.
אני רק רוצה לדעת אם כשארצה להתנתק אקבל יחס דומה.
טניה: “ידוע שחברת הוט היא החברה היחידה שמסוגלת לספק מהירות עד 100 מגה באינטרנט ומשתמשת בטכנולוגיות העברת מידע מתקדמות ביותר”.
ידוע גם שזה לא מה ששאלתי.
הסיפור והתמליל המלא בכתבה שלי ב-ynet >>
שמונה עובדות מפתיעות על האינטרנט בסין
פוסט של יובל חופשי
1. קצת מספרים. סין היא מדינה גדולה, את זה כולם יודעים. עד כמה היא גדולה יכולים להעיד המספרים הבאים: בסין יש 420 מליון משתמשי אינטרנט המהווים מעל 21% מכלל משתמשי האינטרנט בעולם. נכון להיום, סין היא המדינה עם כמות משתמשי האינטרנט הגדולה ביותר בעולם. לשם השוואה, ארה”ב נמצאת במקום השני עם 220 מליון משתמשים, ובכל אירופה ישנם 475 מליון. למקרה שתהיתם, הונג קונג ומקאו לא נספרו בדו”ח המדובר, בסך הכל מדובר בעוד 2.5 מליון משתמשים. זניח…
2. הרבה כסף מסתובב שם בחוץ. חברת האינטרנט המדורגת שלישית בעולם מבחינת הון היא Tencent הסינית, הרחוקה מרחק נגיעה מגוגל ואמזון הנמצאות בראש הרשימה. בניגוד לשתי החברות הבינלאומית, מרבית הכנסותיה של Tencent מגיעות מהשוק הסיני.
ואיך אפשר בלי הקשר הישראלי? מוצר הדגל של Tencent הוא תוכנת מסרים מיידיים שנקראה במקור OICQ. בשנת 2000 הפסידה החברה בתביעה לאייסיקיו ונאלצה לשנות את שם המוצר ל-QQ. זוכרים את הפרח הקטן שהיה לכולנו ליד השעון בחלונות 98/95?
3. האתרים המובילים בסין הם אתרים סיניים. כמו בכל תחום בסין, המספרים הגדולים הולכים למותגים המקומיים. תשכחו מגוגל, בסין מחפשים ב-Baidu. העיצוב, אגב, יראה לכם מוכר. רוצים לראות וידאו ברשת? youku.com היא הכתובת. מפטפטים ב QQ, מנהלים דוא”ל ב-163 וקונים ב taobao.com. סליחה, מה זה איביי?
4. האתרים החלשים בסין הם אתרים שהשלטון רואה בהם איום. אתרים רבים חסומים לגלישה בתחומי סין, בהם פייסבוק, יוטיוב, טוויטר, בלוגר, וורדפרס והרשימה ארוכה. בהונג קונג, אגב, התנועה זורמת כסדרה.
5. אז איך בכל זאת מתחברים לפייסבוק מסין? קיימים שירותים רבים המתיימרים לפרוץ את חומת האש הסינית, אולם יש להם נטיה לאכזב ברגע האמת. אני ממליץ על FreeGate, שעובד בסך הכל בצורה יציבה. באיזור שנזן, אגב, יש מלונות המחוברים לספק אינטרנט בהונג קונג והגלישה בהם חופשית.
6. אבטחת מידע היא לא הצד החזק של האינטרנט הסיני. בחצי הראשון של 2010, קרוב ל-60% ממשתמשי האינטרנט (כ-250 מליון משתמשים!) הותקפו ע”י וירוס או סוס טרויאני, ול-30% מהם נגנבו סיסמאות הכניסה לחשבונותיהם. בין אם אתם מתפרנסים מאבטחת מידע או שאתם האקרים מפוקפקים, הפוטנציאל העסקי ברור.
7. מה הם אוהבים? על פי סקר TIM האחרון, בישראל אוהבים את גוגל, פייסבוק, יוטיוב ואת אתרי החדשות השונים, אך האינטרנט הסיני שונה לחלוטין. מוזיקה, לדוגמה, היא יישום האינטרנט הנפוץ ביותר בסין, ואתרים מרכזיים ומכובדים מאפשרים הורדת שירים. היכנסו ל-mp3.baidu.com ולא תאמינו לקלות בה ניתן למלא את נגן המוזיקה שלכם. למקרה שתהיתם, אין צורך בכרטיס אשראי.
גם שירותי מסרים מיידיים, שנדמה לרובנו שחלפו מהעולם מאז שפייסבוק צבר תאוצה, נמצאים גבוה ברשימת ההעדפות הסינית עם יותר מ-300 מליון משתמשים פעילים. עסקי התיירות סוגרים את הרשימה עם 8.6% מהתעבורה בלבד. מצד שני עדיין מדובר ב-36 מליון משתמשים.
8. לא רק האתרים בסין זרים לנו, גם סלנג האינטרנט שונה מהמקובל במערב. לדוגמה, הסמיילי הוא לא 
אלא ^_^. 3 זה sān, ולכן 3Q זה… ניחשתם נכון: Thank You. אם נשים את התקינות הפוליטית בצד לרגע, אז NB הוא קיצור של niúbī, ומבטא משהו מאוד טוב או מאוד רע. המקבילה העברית היא “משהו בן זונה“. בתרגום חופשי מדובר ב”זין של שור“.
אזהרה: מתוך 420 מליון משתמשי האינטרנט בסין, רק שיעור נמוך מכיר את הקיצורים האלה, שצמחו באוניברסיטאות, והם אינם מקובלים בתקשורת עסקית. אל תבואו אלי בטענות שהתפוצצה לכם עסקה NB בגלל שכתבתם 3Q בסוף המייל.
הנתונים בפוסט נלקחו מהדוח התקופתי ה-26 של CNNIN ומ-Internet World Stats, ונכונים לסוף הרבעון השני של 2010. אם חפצה נפשכם להעמיק בנושא, בקרו בלימפיד, שם תוכלו למצוא דברים מפתיעים ומעניינים על האינטרנט בסין, התרבות ועולם העסקים. אם תרצו להרגיש כמו גולש סיני, תוסף הפיירפוקס chinachannel ידמה לכם את הגלישה בסין.
______________________
היה זה פוסט של יובל חופשי, ממייסדי "xiexie.co.il, בלוג סיני דובר עברית", שם התפרסם הפוסט במקור
בלוגותרום: בלוגרים ישראלים מגייסים תרומות מקוראים
“אני חי על טבק ואלכוהול. שניהם זולים, והכמות אינה מספקת”, כותב יוסי גורביץ בעמוד גיוס התרומות בבלוגו “החברים של ג’ורג’“. לחיצה על כפתור ה-Donate הצהוב מעבירה את הגולש לעמוד בו הוא יכול לתרום בפייפאל או בכרטיס אשראי. “רמת ההכנסות משתנה מעת לעת”, מספר גורביץ. “יש שבועות שאין בהם תרומות כלל, יש שבועות שיש בהן תרומות זעומות – 30, 40 שקל – ולפעמים מישהו מנחית עליך פצצה של 400 שקל. החודשים של פרוייקטי 300, שבהם הייתי כותב פוסט כל יום, הניבו הכנסות גבוהות: בראשון כ-650 דולר ובשני כ-750 דולרים, שיא התרומות”. גם חנן כהן, מפעיל אתר בירור השמועות “לא רלוונטי“, מצליח לגרוף כמה שקלים: “כל ההכנסות מהאתר מהוות בערך משכורת של חצי חודש בשנה. ההכנסות מכסות את עלות אחסון האתרים שלי והשאר עובר לקיבוץ [העירוני תמוז, שבו הוא חבר; ע”ק]”.
מצטרפת חדשה לשורת המתרימים היא יעל “קלבה” רגב, מעצבת אופנה ועיתונאית שכותבת את הבלוג “Kalba In Glam Town“: “הרעיון לשים קופת תרומות הוא משהו שמתבשל אצלי הרבה זמן, בעיקר אחרי שקראתי לפני כמה חודשים איזה מניפסט הורס שאמנדה פאלמר, סולנית הדרזדן דולז, כתבה בבלוג שלה על כל הקונספט של מעמדו הפיננסי של האמן בעולם החדש. היא כמובן התייחסה למוזיקאים ולכל הרעיון שאין שום דרך היום להתפרנס ממוזיקה בגלל האינטרנט, והיא הצדיעה שם לרעיון של קשרי מסחר ישירים בין האומן לקהל שלו. אני חשבתי שזה היה קטע אדיר ומסקנה אדירה. הרי אמנים, וגם הקהל שלהם, מתלוננים שנים על ההתערבות המזוהמת של כל המתווכים למיניהם, דוגמת חברות התקליטים או חברות ההוצאה לאור, בתכנים של האמן. אז מעולה, הנה יש לכם הזדמנות להוכיח שאם מסירים את ההתערבות הזאת, אתם עדיין מסוגלים להתנהל בהגינות הראויה – לקבל, ולדעת גם לתת. סוג של ניסוי באנרכיה, אני משערת – לראות אם בלי ה’ממשל’ של המתווכים, האנשים באמת יצליחו להתנהג בצורה מוסרית והגונה אחד כלפי השני”.
לצד התרומות קיבלה רגב גם תגובות שליליות, והשיבה למבקרים בבוטות: “קפצו לי חתיכת צבועים נחותים. אני מבינה שאתם מעדיפים שאני אטביע את הבלוג בפרסומות במקום, לא? או אקבל כספים מאנשי יח”צ ואקבור את הבלוג בתוכן יח”צני ואשטוף לכם את המוח בלי לעדכן אתכם? אולי זו דרך הרבה יותר הגונה בעיניכם לעשות כסף מתכנים..”
אבל גם הבלוגרים עצמם לא חשים בנוח בחליפת השנור. “אתה נראה קצת מתמסחר”, מודה גורביץ. “הרעיון נראה לי מוזר בהתחלה, קצת מביך אפילו”, אומר שלום בוגוסלבסקי, כותב הבלוג “תניח את המספריים ובוא נדבר על זה“. “זה נראה כמו הזנייה של הבלוג – אחותי כינתה את זה קיבוץ נדבות, ויש משהו פולני בבקשה הזו, שגורם לאי נעימות מצד הקוראים”, מספר-מתנצל דובי קננגיסר, דוקטורנט שכותב מקנדה את הבלוג “לא שומעים!” ומתרים טרי.
אז למה תרומות ולא פרסומות, שנדמות לפעמים כמודל העסקי הבלעדי בווב שתיים אפס? “פעם היו לי בבלוג פרסומות של גוגל”, אומר קננגיסר. “הבעיה היא שגוגל אוסרים על בעלי אתרים לדון בעובדה שיש לך פרסומות שלהם באתר על גבי האתר עצמו, ובמיוחד הם אוסרים להגיד לאנשים שתשמח אם הם יקליקו על פרסומות. מכיוון שלי הייתה רשומה כזו, ומכיוון שהם פנו אלי בדרישה שאני אסיר אותה, החלטתי להסיר את הפרסומות במקום. בזמנו, אחרי כעשרה חודשים של הצגת פרסומות גוגל, צברתי סכום אסטרונומי של 30 דולר, כשבחודשים האחרונים של התקופה ההכנסה הממוצעת שלי עמדה על פחות מחצי דולר לחודש. מתרומות כבר עברתי את ה-100 דולר תוך חודשיים”. יש לו גם בעיה ערכית עם הפרסומות: “יש משהו מטריד ברעיון שאתר מצליח (כלכלית) הוא אתר שמושך מספיק אנשים טמבלים מספיק כדי להקליק על פרסומות. מנגנון התרומות עובד הפוך – המבקרים הקבועים, אלו שהכי אוהבים את הבלוג שלך הם אלו בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לתרום”.
בוגוסלבסקי, שהקים את בלוגו רק בחודש שעבר, התלבט לפני שהצטרף למתרימים: “חששתי שהיות שהבלוגוספירה העברית למבוגרים לא בדיוק ענקית, התפשטות כפתורי התרומות תביא לסוג של קניבליזציה בתחום”. מצד שני, הוא אופטימי: “אני אשמח אם זה יהפוך למקור הכנסה אמיתי, ואני לא רואה סיבה שזה לא יהיה כך. בתור מי שלא גומר את החודש ולא תמיד יש לו את המינימום הנדרש לקיום סביר, גם סכומים קטנים הם מקור הכנסה אמיתי. אבל מעבר לזה, ככל שאני נהנה מהעבודה שלי, אני נהנה יותר מכתיבה. אם ההכנסות מתרומות יאפשרו לי לעבוד פחות ולכתוב יותר, אשמח מאוד. אני משקיע בפוסט ממוצע זמן ומאמץ (בתחקיר, כתיבה והגהה) שווה ערך ליום עבודה. אם אחד מעשרה קוראים יתרום סכום של כוס קפה בחוץ על כל פוסט, אני אוכל להפסיק לעבוד ולהקדיש את זמני לכתיבה”.
סכומי התרומות שמגלגלים הבלוגרים עדיין לא מתקרבים למשכורת. ובכל זאת, מדובר בכסף שמגיע מגולשים ישראלים, אלו שלפי הסטריאוטיפ משיגים תוכנות פרוצות בפורומים, מורידים מוזיקה, סרטים וסדרות ברשתות שיתוף קבצים ומייבשים אתרי חדשות ומגזין שמבקשים תשלום. כהן מגלה שבמקרה שלו, הגולשים עצמם יזמו את התרומות: “קוראי האתר ביקשו להודות לי באופן כספי”. הוא התייעץ עם זיו פוגטש, מייסד אתר המרצ’נדייז “פרינטמול“, וזה הקים בסוף 2004 את לתרום.קום, שירות גיוס תרומות לאתרי תוכן עצמאיים (שמסיבות טכניות עובד כיום רק עם עמותות רשומות ומלכ”רים). “תרומה, בניגוד לאחותה האנאלפבתית הצדקה, מגיעה ממניע אחר. תורם מביע מעורבות, צדקה נועדה להיעשות בסתר”, מסביר פוגטש. “תרומה לבלוגרים מגיעה מאותו מקום שמניע טיפ במסעדה. אתה יודע שלא ישלמו לו בלעדיך, כי אתה מכיר את כוחות השוק. משתמש שכבר יצר קשר רגשי עם בלוג, יעשה חישוב נסתר ששווה לו להשקיע כמה עשרות שקלים פעם בחצי שנה. ולעשות את זה מרצונו. בניגוד למודל התוכן בתשלום שמרגיש לישראלי המצוי כאילו באים לעשות עליו קומבינה ולמכור לו תוכן! בכסף!”
“דבר אחד שעדיין מהווה מגבלה הוא הסכומים הרלוונטיים”, אומר קננגיסר. “לתרום 20 או 40 ש”ח לבלוג זה סכום משמעותי, אבל אחרי העמלות של פייפל, לא נשאר הרבה כסף שם. זה גם לא משהו שהייתי עושה כלאחר יד. אם היה מנגנון יעיל של מיקרופיימנטס, כפתור כזה שנרשמים פעם אחת ואז כל פעם שלוחצים עליו זה אוטומטית מעביר שקל לבלוגר, אני חושב שהיה ביקוש בקרב הרבה בלוגרים להצטרף למנגנון הזה. הנה רעיון לסטארטאפ שאני תורם בחינם (סטארטאפיסט יקר: פטור מעמלות לכל החיים יהיה נחמד כתודה). התחושה שלי היא שלרוב האנשים לא היה אכפת אם במקום כפתור ‘לייק’ היה כפתור ‘יש’ך שקל?’, והבלוגרים היו זוכים לעוד טפיחה על השכם”.
___________________________________
• הכתבה התפרסמה במקור בגירסה קצרה יותר במדור "קפטן אינטרנט" בעיתון "הארץ", 28.9.2010 (הכתבה באתר "הארץ", הכתבה ב"וואלה")
• עוד על כסף וכתיבה:
• עליית העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית
• בלוגרים למכירה
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
