הפאוור קאפל של ההומור העברי בפייסבוק: תילטף אוּתה כבר כסאמאמק!

זוגיות הפייסבוק של רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים

יוצרשת | יוצרי קומיקס, בדיחות רשת וסטטוסים פייסבוק | רחלי רוטנר, בת 29, עורכת וואלה ZONE וכותבת בוואלה תרבות. אריאל ויסמן, בן 25, תסריטאי בטלוויזיה, “כרגע בין עבודות ):”.

בעולם מושלם, רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היו כובשים את ראש רשימת הפאוור קאפלז של פייסבוק בישראל. בינתיים הם עומדים בשולי הכביש, לצד מכונית חתונה מעלת עשן שמקושטת בסרטים שחורים, תמונות של חיות חמודות וציורים של ביבי, על האנטנה משופדים ראשים מדממים של סלבים ופוליטיקאים, וּויסמן מנסה לחנוק את רוטנר שמייללת בקול תינוקי: “תִי, תִי, תִי, תִילטף אוּתי!” זוגיות הפייסבוק שלהם היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים.

היצירה של ויסמן ורוטנר מגיבה לאקטואליה, לגולשים, זה לזה ולשדים שבראשיהם. רוטנר מפרסמת את “ביבי מאויר“, איורים ילדותיים של הסטטוסים של ראש הממשלה. לויסמן יש את “מצחיקולים”, קומיקס סאטירי ופוגעני שהלוגו שלו, צלב קרס מפליץ ומצחקק עם הזין בחוץ, היה גס מדי לפייסבוק. רוטנר חגגה על כוכבי “מאסטר שף ילדים”, קיבלה מכתב תלונה מקרוביו של אחד מהם, והגיבה בתמונה שבה ביגרה את הדמויות וקראה לה “מאסטר שף מבוגרים מכובדים“. ויסמן פרסם סדרת משחקי יריות בגוף ראשון בגוגל סטריט ויו שהציגה את לארה קרופט במאה שערים ליד שלט “אל תעברי בשכונתנו בלבוש לא צנוע”.

אבל היצירה המרתקת באמת היא הזוגיות המקוונת שלהם: ויסמן הוא הלוזר הציני הסמולני עם הסמיילי העצוב הנצחי. רוטנר היא הג’ואיש יזראלי פרינסס עם המבט הילדותי המשתאה והדיבור התינוקי. היא מציפה לו את הוול בבקשות ליטוף. הוא מבקש “תיתאבדי כבר בבקשה ):”. היא מאיירת אותו כראש עם כנפי עטלף שמגיע לדייט איתה. אהבה. “הזוגיות הווירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי”, אומר ויסמן. “רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”

היצירה שלכם ברשת היא הדברים שאתם עושים בפייסבוק – טורי הביקורת בסטטוסים של אריאל, ביבי מאויר של רחלי. מה עוד?
רוטנר: “חלק מזה זה גם מה שנוצר תוך כדי התגובות, לדעתי. אני כותבת משהו מפגר, אריאל הופך את זה למימ, אני הופכת את זה לקומיקס, אריאל לוקח את זה לקצה והורג את הבדיחה. או קורה לנו משהו כזוג, אז אני כותבת על זה סטטוס, והוא עונה לי, ואני עונה לו, ונוצר איזה סיפור שמתישהו מקבל לפעמים גם איורים. הדיאלוג בינינו הוא מימ בפני עצמו. נוצר כאילו קיום וירטואלי נפרד לזוגיות שלנו. שנינו נמצאים כל היום על המחשב ונפגשים רק בערב, אז מרבית הקשר שלנו מתרחש על המסך: בצ’אט, בלינקים שאנחנו שולחים זה לזו, בדברים ששמים על הוול.

“למשל מתישהו התחלתי לנסות לעצבן את אריאל עם ציוצי ‘תילטף אותי’ תינוקיים כאלה. אחר כך, במהלך היום כשהייתי בעבודה רציתי להמשיך לנדנד לו, אז התחלתי להכין לו כל מיני תמונות של חיות דביליות אומרות ‘תילטף אותי’, והוא הכין על זה פארודיות, וחברים שלנו התחילו להשתתף בזה, וזה הפך להיות חלק משפת האינטרנט שלנו. אני מאוד גאה בתילטף אותי כי למען האמת, אריאל אחראי כמעט לכל השפה האינטרנטית שאימצתי. כולנו נדבקנו בסמיילים העצובים שלו והרפרנסים שלו, קשה להכיר אותו ולא להידבק. אז דבקתי בתילטף כל עוד רוחי בי”.

אתם רואים בזוגיות הפייסבוק שלכם יצירה אינטרנטית?
רוטנר: “אני רואה בזה יישות אינטרנטית. כמו שכתבתי בהתחלה”.

ויסמן: “לא נראה לי. זוגיות הפייסבוק שלנו מצחיקה כי אנחנו מצחיקים, אבל זה לא משהו מכוון. הסיבה העיקרית שאני ורחלי מסתדרים כל כך טוב היא שאנחנו ממש משדרים על אותו גל מבחינת הומור והיא לא נעלבת בקלות, ובגלל זה אנחנו כזה זוג מוצלח והזוגיות שלנו בפייסבוק זורחת כמו במציאות. אפילו מחקתי את שורת הריליינשיפ מהפרופיל שלי כדי שבחורות לא יפחדו להתחיל איתי, אבל בגלל שמערכת היחסים שלנו כל כך דומיננטית אז בכל זאת אף אחת לא הציעה לשכב איתי. אני בטוח שזאת הסיבה ):”

איך הכרתם?
רוטנר: “כשהייתי בת 21, והוא בן 16, הצטרפנו שנינו לחבורת קומיקס של דודו גבע, A4. הוא היה יוצר קומיקס מבריק צעיר ופרובוקטיבי, אני סטודנטית דוסית שבחיים לא יצאה מנתניה. לא היה בינינו הרבה במשותף אז רק דיברנו פה ושם באייסיקיו, ובשנים הבאות היינו סתם עושים שלום אדיש אחד לשני בירידי קומיקס. הוא היה, ועדיין, קצת מפחיד אז לא ממש התקרבתי. הוא משדר המון עוקצנות ותמיד נדמה שלא משנה מה תגיד לו, הוא יחשוב ‘איזה מטומטם’ ויעשה עליך קומיקס נבזי. עד היום נדמה לי שאנשים פוחדים ממנו, ודי בצדק. באחד מפסטיבלי הקומיקס יצא לנו לשבת באותו דוכן ולמכור חוברות קומיקס, זו הייתה הפעם הראשונה שפתאום הסתכלתי עליו אחרת וגם הפעם הראשונה שהלכנו מכות. רק אחר כך הבנתי שהרבצתי לו כי הוא בעצם מצא חן בעיניי. כשהפסטיבל הסתיים יצאנו מדי פעם עם חברים לשתות, ואט אט גיליתי שמבחוץ הוא אולי דוקרני כקיפוד אך מבפנים הוא רך כארנב. באחד הערבים שנפגשנו פתאום התנשקנו וזה היה מדהים. אבל במשך כמה זמן נאלצנו להסתיר את זה מרוס, רייצ’ל, פיבי וג’ואי”.

האינטראקציה הפייסבוקית הפומבית שלכם – זה משחק, אותנטי או גם וגם? זו הגזמה של מערכת היחסים שלכם, המשך שלה בדרכים אחרות, חלק בלתי נפרד ממנה?
ויסמן: “הזוגיות הוירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי, רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”

רוטנר: “זה די אותנטי, כי גם מערכת היחסים שלנו היא הגזמה של מערכת היחסים שלנו. כשאני כותבת בפייסבוק ‘הצילו, הוא מרביץ לי’, זה כי הוא באמת מרביץ לי. ההרבצה עצמה היא הפארודיה, לא הסטטוס שמתעד אותה. אני חושבת שמכיוון שהקשר שלנו מההתחלה היה מאוד אינטרנטי – מהפורומים של A4 דרך האייסיקיו והצ’אטים בפייסבוק עד שאשכרה התחלנו לצאת – כבר אי אפשר להוציא אותו מהמשוואה. זו צורת תקשורת מאוד בסיסית. כבר קרה לנו פעם שישבנו בחדרים נפרדים בדירה, ואני שומעת את אריאל צועק מהחדר ‘ראית?!’ וחצי שניה אחר כך אני רואה שהוא כתב עליי סטטוס, אז אני מגיבה לסטטוס ושומעת אותו שואג מהחדר ‘סליחה?!’. שיחה שהיא חצי אינטרנט חצי מסדרון. פעם כתבתי לו על הוול ‘תסתכל ימינה!’ וכשהוא הסתכל אני עמדתי שם ועשיתי לו שלום”.

אתם מושפעים זה מזה ביצירה שלכם?
רוטנר: “בעיקר אני ממנו. אריאל הרבה יותר מחובר בווריד לעולם הזה. הוא זה שהשפיע עליי לפתוח את ‘ביבי מאויר’, אני לא חשבתי בכלל בכיוון של עמוד שלם לדבר הזה. וכמו שבני זוג תמיד מושפעים מהשפה אחד של השני, כך גם באינטרנט. זה שהתחלתי להוסיף כיתוב של ‘Meh’ לכל מיני תמונות זה בעיקר בגללו, כי כשאני אומרת לו ‘אתה אוהב אותי פוגי קטן ופריך שלי פשוש חיי?’ הוא מושך כתפיים ואומר Meh”.

אתם עובדים על דברים ביחד?
רוטנר: “לא”.

ויסמן: “כן אבל זה לא לפרסום (; סתם, לא ):”

מה אתם אוהבים באינטרנט כמדיום יצירתי? מה אתם לא אוהבים?
רוטנר: “כמו כולם התמכרתי למימז, מהירים יעילים וחמודים. בתקופת ישראבלוג, כשכולנו התבטאנו בבלוגים, די סבלתי, כי בכל פעם שהיה לי משהו להגיד הייתי צריכה לפנות שלוש שעות לכתיבת הגיגים לאור הנר עם התחלה אמצע סוף. כשהגיע הפייסבוק ופרסמנו סטטוסים היה לי קל יותר להתבטא, אבל חדגוני מדי. עכשיו אנחנו מציירים, עושים קומיקס, עושים מניפולציה לתמונות, לטקסט, לידיעה חדשותית, מעבירים את הבדיחה הלאה לאחרים שיעשו עליה ואריאציות – נהדר”.

ויסמן: “יש הרבה דברים שלמדתי להעריך באינטרנט רק אחרי שהתחלתי לעבוד בטלוויזיה – הפידבק המיידי, היכולת לפנות לקהל מצומצם ועדיין להרגיש שלמה שאתה עושה יש משמעות, הדיאלוג שנובע מהיצירה ויכול להתקיים רק באינטרנט. האינטרנט גם מאפשר את הדואליות הזאת שמאפשרת לך לעשות דברים נורא קיצוניים ולהגיע איתם לקהל עצום, ועם זאת לשאת במעט מאוד אחריות כי זה בכל זאת האינטרנט, אתה לא מייצג אף אחד חוץ מאת עצמך ואין את הדרת הכבוד הזו שמחייבת אותך להתחשב בכל קהל שלא יהיה. כשמייצרים הומור קיצוני תמיד יש רצון לשמור על האיזון – להגיע לכמה שיותר קהל, לעצבן את מי שצריך לעצבן, אבל בלי לפגוע במי שזה באמת נושא רגיש אצלו. כשכתבתי בטלוויזיה לא יכולתי לעשות מה שרציתי כי כולם, כביכול, רואים טלוויזיה, וכשהפצתי פנזינים בשחור-לבן בפסטיבל הקומיקס זה לא הגיע לאף אחד. בפייסבוק ההפצה עוברת מפה לאוזן, החברים והמנויים שלי שמכירים את ההומור שלי ואוהבים אותו מפיצים את זה, ואם זה מוצלח אז גם החברים שלהם יפיצו את זה, ואולי החברים היותר רציניים שלהם יתעצבנו, אבל הסיכון שזה יתגלגל לידיו של ניצול שואה או של משפחת שליט או של רונה רמון הוא נמוך מאוד.

“יתרון נוסף של האינטרנט על פני כל פורמט אחר היא היכולת לפרסם ולהגיב לדברים באופן מיידי, אבל זאת גם בעיה בגלל שכל פעם שקורה משהו מעניין אני מתחיל להילחץ שאני לא אספיק להגיב בזמן ושעד שאסיים את עיבוד הפוטושופ שלי של אופטימוס פריים עם ספסל של קק”ל על הגב מישהו אחר כבר יפרסם את אותה בדיחה. חוץ מזה הבעיה העיקרית בעיני כרגע עם עבודה באינטרנט היא שאין בזה כסף, וחבל.

“אה, וגם נורא קל לפרסם דברים באינטרנט אבל לפעמים קשה מאוד להוריד אותם. היום בפייסבוק זה קצת פחות בעייתי כי אתה מפרסם בעמוד שלך ואז מוריד את זה אם נמאס לך מזה, אבל האינטרנט עדיין מלא בהודעות מביכות שלי בפורומים ובכל מיני קומיקסים שפרסמתי בגיל 16 שהייתי שמח להעלים”.

האינטראקציה עם גולשים אחרים חשובה לכם? מפריעה לכם? הייתם יכולים לחיות בלעדיה?
רוטנר: “בטח חשובה. מה בנני ובנון היו עושים בלי שלושת הדובים שמגוונים את העלילה?”

ויסמן: ” באופן אישי הייתי יכול להסתדר רק עם לייקים, בלי תגובות. אין לי בעיה עם תגובות נאצה של טוקבקיסטים עצבניים, זה דווקא כיף, אבל אין דבר יותר מעצבן מלכתוב סטטוס מצחיק ואז לקבל עליו תגובה של איזה אפס שחושב שהוא מצחיק כמוך אבל למעשה הוא רק מחרבן הכל. אה, בעצם כן יש משהו יותר מעצבן מזה – לקבל תגובה הרבה יותר מצחיקה מהסטטוס שכתבת ושהיא מקבלת את כל הלייקים ))):”

התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מאי 2012 של מוסף פירמה של גלובס

16 במאי, 2012 | בנושאים: 404, אריאל ויסמן, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, יוצרשת, פייסבוק, פירמה, רחלי רוטנר | 13 תגובות

האם שאול מופז מחק את הסטטוס שבו הבטיח לא להיכנס לממשלה? ספוילר: לא

יש דיבור ששאול מופז מחק מהפייסבוק שלו את הסטטוס המדובר שבו הוא מתחייב לא להיכנס לממשלת בנימין נתניהו. הסטטוס התפרסם לפני חודשיים, ב-3 במרץ, ולשונו:

אחרי פיאסקו טיהור אתר קדימה, היעלמות הסטטוס הזה מהטיימליין של מופז גרמה לאנשים לחשוב שהוא מחק אותו. הממשק והחיפוש של פייסבוק מקשים מאוד להבין מה באמת קרה שם, אבל העובדה היא שהוא לא מחק, ~~רק הסיר מהטיימליין. בפועל זה משול למחיקה, אלא ש~~ [עדכון 2:08] הסטטוס עדיין בטיימליין, אלא שחודש מרץ נכנס לארכיון וצריך לחפור כדי למצוא אותו. תודה למיה בן ארי על התיקון [\עדכון]. תגובות טריות לסטטוס הישן, הראשונה בהן של ynet, הציפו אותו מחדש.

הנה הסטטוס חי וקיים, עם 281 שיתופים, 129 לייקים ו-183 תגובות, 81 מהן מהיממה האחרונה. והנה צילומסך, למקרה שזה כן יימחק בעתיד הקרוב.

9 במאי, 2012 | בנושאים: 404, בנימין נתניהו, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פוליטיקה, שאול מופז | להגיב זה מגניב

שאול מופז, דף פייסבוק לא הייתי נותן לך לנהל

כך מתנהל אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הגדולה בישראל. באופוזיציה מהירים ומדוייקים יותר. טור שלי בוואלה >>

8 במאי, 2012 | בנושאים: 404, בנימין נתניהו, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פוליטיקה, פייסבוק, שאול מופז | להגיב זה מגניב

קלאסי-ביס מגישה לכם מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף

פוסט של אלכס אפשטיין

חברים וחברות! הוצאת קלאסי-ביס היא הוצאה חדשה יחסית, הגאה להגיש לקהל הקוראים בישראל מבחר תרגומים מספרות המופת בעולם. אנו עושים ימים כלילות על מנת להעשיר את מדף הספרים שלכם במיטב הקלאסיקה. הפעם החלטנו – באופן חד פעמי – להביא בפניכם את תרגומינו חינם אין כסף. אך אין מה לדאוג: זה לא שלפני זה שילמנו למתרגמים ולעורכים. צומטסקי בלע הכל. אבל בינינו, מי בכלל צריך עורכים ומתרגמים כשיש גוגל טרנסלייט ואוטוקורקט של אייפון. כנאמר, פחחחח. אז בשעה שאתם קוראים, זכרו: כשאתם קונים ספר שלנו בצומטסקי, אתם משלמים בדיוק על מה שאתם מקבלים. כמו שאמר איזה סופר אנגלי כשכתב את “בין שתי ערים, סיפורה של גבעתיים”: “זה היה הטוב ביותר של פעמים, זה היה הגרוע ביותר של פעמים”. בברכה, א״א, מוציא לאור.

אז הנה, לפי הסדר: “לו-לי-אתה”, “דון קיחוטה בורגר ראנץ'”, “אני, קלאודיוס אידיוט”, “מאה שנים של ייאוש (הגירסה הבלקנית)”, “הזקן נגד הים” ולבסוף “סיפורה של אנה ק’ או כל משפחה אומללה אומללה אומללה”.

לו-לי-אתה. תרגום: גוגל טרנסלייט. המיקוד לא ידוע

לוליטה, אור חיי, אש חלצי. החטא שלי, הנשמה שלי. Lo-lee-ta: קצה הלשון לצאת לטיול של שלושה שלבים אל החיך לנצל, בשעה שלוש, על השיניים. Lo. לי. ת”א

“דון קיחוטה, בורגר ראנץ'”. תרגום: גוגל טרנסלייט. עורך הספר: סנשו פנצ’ו

הקורא המתנה: אכל אתה תאמין לי בלי נדר כל זה הייתי הספר הזה, כפי שהוא יליד מוחי, היו ההוגן ביותר, והעליזות, ואת החכם שאפשר להעלות על הדעת. המטרה אני לא יכול לסתור את חוק הטבע זה כל מה דעתך להוליד כמו שלה, ומה, אם כן, זו השנינות דנטלית מטרה להוליד שלי את הסיפור של צאצאים יבש, מצומק שובב. מלא מחשבות מכל הסוגים! וכזה יכול להיות אף פעם לא מצלמת לאף אחר הדמיון, רק מה יכול להיות הולידו בכלא, איפה כל אצורים וסבל הוא צליל נוגה עושה כל דיור? השלווה, נסיגה עליזה, שדות נעימה, שמיים בהירים, ממלמל בורקס! אח שלי, ממלמל בורקס. שקט נפשי, אלה הדברים שהולכים הרבה לעשות אפילו המוזות עקרות הכי פורייה, ולהביא את הלידות בעולם בקטע למלא אותו בפליאה ובשמחה. לפעמים כאשר יש אבא יש מכוער, הגסה שלה, אוהבת אותו כל כיסויי העיניים אי טי. אני, לעומת זאת, על אף שאני עובר על אבא, אני החורג נועד “דון קישוט”, אין לי רצון ללכת עם הזרם של מותאם אישית, או מפציר בך, יקירי הקורא, כמעט עם דמעות בעיניים, כמו אחרים עושים, לחון או תירוץ הליקויים חפצך תופסים בילד הזה שלי. אתה קרוב משפחה האמנות ולא אלסטי ולא חבר.

“אני, קלאודיוס אידיוט”. תרגום: גוגל טרנסלייט. כיתוב על גב הספר: זה משהו על רומא

אני, טיבריוס קלאודיוס נירון דרופבוקס גרמניקוס. זה, ו-גם-השני (כי לא יהיו לך צרות אבל עם כל התארים שלי) שהיה פעם, לפני זמן לא רב או כך, ידוע החברים שלי וקרובי משפחה ושותפים כמו “קלאודיוס אידיוט”, או “זה קלאודיוס”, או “קלאודיוס סטריאו״ או Clau-Clau, קלאודיוס, או במקרה הטוב כמו “מסכן דוד קלאודיוס”, אני עכשיו הולך לכתוב את הסיפור המוזר של חיי, החל הילדות המוקדמת שלי, ממשיך שנה אחר שנה עד שאני מגיע לנקודה גורלית של שינוי שם, כשמונה שנים, בגיל 51, פתאום מצאתי את עצמי נתפס מה מותר לי לקרוא את “הקשה הזהב” שממנו יש לי אף פעם לא הפך מאז להפריד ביניהם. וזה בטח אומר משהו.

“מאה שנים של ייאוש, כלומר של בדידות, הגירסה הבלקנית”. תורגם משפת המקור. השד יודע מהי. כמו ביצים פרהיסטוריים

שנים רבות לאחר מכן, בעודי מול כיתת היורים, היה קולונל אוריליו בוא-הנה לזכור כי אחר הצהריים רחוקה מתי לקח אותו אביו לגלות קרח. באותה תקופה היה כפר של מקדוניה עשרים הבתים של אדווה נבנה על גדות נהר של מים צלולים לאורך זה מיטה של יהלומים מלוטשים, שהיו לבן עצום, כמו ביצים פרהיסטוריים. העולם האחרון היה כל כך הרבה דברים חסרים שמות, כדי לציין שזה הם ניסר אותי לנקודה. בכל חודש מרץ במהלך שנת המשפחה של צוענים מרופט על הגדרת אוהליהם ליד הכפר, עם מהומה גדולה של צינורות התופים הם מציגים המצאות חדשות לא יהיה. קודם הם הביאו את המגנט… וכולם נדהם לראות סירים, מחבתות, מלקחיים תנורים רעוע ממקומות וקורות לחרוק שלהם ייאוש של מסמרים וברגים מנסה לצאת, עצמים ואירועים שאבד עבור הופיע מזמן מזמן איפה הם חיפשו ביותר עבור וגרירה לאורך סוערת הלך בלבול מאחורי מגהצים קסומים.

הזקן נגד הים, מאת ארנסטו חמין, גדול סופרי קובה. תרגום: גוגל טרנסלייט

הוא היה איש זקן דגו לבד בסירה בזרם הגולף והוא הלך 80 וארבעה ימים בלי לקחת דגים. בארבעים הימים הראשונים הילד היה איתו. אבל אחרי ארבעים יום ללא דגים הוריו של הנער אמר לו הזקן היה עכשיו בהחלט ולבסוף באלחוט, שהיא הצורה הגרועה ביותר של מזל. והילד הלך על ההזמנות שלהם בסירה אחרת שתפס 3 דגים טובה בשבוע הראשון. זה גרם לילד עצוב לראות את הזקן לבוא כל יום עם הסירה שלו ריקה, הוא תמיד ירד לעזור לו לשאת אחד את קווי מפותל או גף צלצל ומפרש אשר מקופלים סביב התורן. מפרש היה תוקנו עם שקי הקמח, מקופלים, זה נראה כמו דגל של תבוסה קבע.

סיפורה של אנה ק’. עורך הספר: אוטוקורקט של אייפון

משפחות מאושרות כולם דומים, כל משפחה אומללה אומללה אומללה על פי דרכה. היתה מהפכה בבית של אמבולנס. אשתו גילתה שבעלה נשא על תככים עם בחורה הצרפתי, שהיה במשפחה האומנת שלהם, והיא הודיעה לבעלה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות באותו בית עם אותו. עמדה זו של העניינים נמשך עכשיו שלושה ימים, ולא רק בעל ואישה עצמם, אלא את כל בני המשפחה שלהם בבית, היו מודעים עד כאב לכך. כל אדם בבית הרגשתי שיש כל כך טעם החיים שלהם יחד, כי העם רחוב הפגיש במקרה בפונדק כלשהו היה יותר במשותף זה עם זה מאשר, את בני המשפחה ואת הבית של אמבולנס את. אשתו לא עזבה את חדרה, בעלה לא היה בבית במשך שלושה ימים. הילדים השתוללו בכל הבית, האומנת אנגלית רב עם מנהלת משק הבית, וכתב לחבר מבקש ממנה להשגיח על המצב החדש שלה, אדם הטבח לא הלך אתמול בדיוק בזמן לארוחת ערב; המטבח, משרתת, הרכב נתן אזהרה.

אלכס אפשטיין (אתר, טוויטר, פייסבוק) הוא סופר שמפרסם סיפורים קצרצרים כסטטוסים בפייסבוק והוציא ספר כאלבום תמונות בפייסבוק. אפשטיין הסביר איך לצייץ נכון בטוויטר בגליון נובמבר 2011

הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר

איור פלסטלינה: טופי סטולר.

6 במאי, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, צומטסקי | 7 תגובות

משטרה, עצרי! את לא יכולה לסגור אתרי אינטרנט סתם ככה גם אם נורא נורא מתחשק לך

ביולי 2010 שלחו מפקד מחוז מרכז במשטרה, ניצב בנצי סאו, ומפקד מחוז תל אביב, ניצב שחר איילון, מכתבים לספקי האינטרנט הישראליים ובו הורו להם לחסום את הגישה למספר אתרי הימורים של ויקטור צ’נדלר, סטן ג’יימס, אתר thespinroom.co.il ואתר Keshcard למכירת כרטיסי חיוב לתשלום באינטרנט. המשטרה והספקים עשו ככל שביכולתם לסגור את העניין מאחורי גבו של הציבור – המשטרה סירבה להעביר לתקשורת את המכתבים ולנמק באיזו סמכות נשלחו; הספקים (למעט 012 סמייל) צייתו בלי לערער על המהלך התקדימי, ולא יידעו את לקוחותיהם על החסימה.

כמעט שנתיים לאחר מכן פסקה סגנית נשיא בית המשפט המחוזי תל-אביב, השופטת מיכל רובינשטיין, בשבתה כשופטת ביהמ”ש לעניינים מנהליים, כי למשטרה לא היתה סמכות לתת הוראה כזו, וקבעה מספר קביעות חשובות נוספות:

ייצוג הגולשים. האתרים הנחסמים וספקי האינטרנט לא עתרו נגד ההוראה. איגוד האינטרנט הישראלי הגיש את העתירה המנהלית, ובית המשפט קבע כי יש לה זכות עמידה “כמי שמייצגת את עניינו של הגולש הישראלי כבעל עניין ישיר בצווים לאור הפגיעה לכאורה בזכות הגישה למידע”.

אסור להמר, מותר לגלוש. המשיבים, כלומר המדינה, “אינם עושים את ההפרדה בין מניעת ההגעה לתוכן, לבין פעולה המונעת או מקשה על ביצוע פעולת ההימור” – למשל, איסור על חברות אשראי לאפשר חיובים באתרים אלו.

מה זה אתר? המשטרה הורתה על חסימת האתרים לפי חוק העונשין, המתיר למפקד מחוז להורות על סגירת מקום פיזי שמשמש להימורים. המטאפורה של “אתר” שנכנסים ויוצאים ממנו מטעה, משום שאתר אינטרנט איננו מקום פיזי או מקום בכלל. בנוסף נקבע כי החוק מתיר סגירה של מקום הימורים, לא חסימה של הגישה אליו.

חופש הביטוי. אף שמטרת האתרים היא הימורים לא חוקיים, השופטת מגינה על חופש הביטוי “של הגולשים – שמעוניינים להיכנס לאתרים ולעיין במידע – ושל בעלי האתרים שהעלו את התוכן”. לדבריה, “הגבלות על גלישה חופשית ברשת הננקטות באופן ריכוזי על ידי הרשות המבצעת, פוגעות בזכות הגישה למידע. גם אם המידע המופיע באתר הוא בעל ערך שלילי בלבד”.

הסמכות לצנזר. “לרשות השופטת אין סמכות להוציא צו הפוגע בחופש הביטוי באינטרנט בלא הסמכה מפורשת בחוק. לא סביר בעיניי כי למשטרה יהיה סמכות להוציא את הצווים האמורים, בלא לעבור קודם לכן את המסננת של הביקורת השיפוטית”. קובעת רובינשטיין, ואומרת כי המחוקק “לא התכוון להעניק למפקד המחוז סמכות ‘צנזוריאלית’ […] בסוגיות העוסקות בהצרתו של חופש הביטוי באינטרנט, יש להמתין להסדרה מפורשת בחקיקה הראשית”.

פסק הדין המלא:

להורדה (PDF, 1.35MB)

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון אפריל 2012 של מוסף פירמה של גלובס

26 באפריל, 2012 | בנושאים: חוק ורשת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | 3 תגובות

פלאפון, לא יצא לנו שום דבר מתאוות המערב

קמפיין האוטובוסים הנוכחי של פלאפון מאוד לאומי: מלבד הכחול-לבן של המותג, הוא גם פונה לחיילים ומציע להם הנחות ייחודיות על מכשירי אייפון. אבל בצילומי האייפונים במודעה, הכל מצביע לעבר ארה”ב: מזג האוויר המקומי הוא זה שבקופרטינו (אם כי בצלזיוס ולא בפרנהייט), המניות המוצגות הן דאו ג’ונס ונאסדק, למתקשרים ולמסמסים שמות לא ישראליים ואפילו שמה של רשת פלאפון לא מופיע לצד עוצמת האות. “נשאלת השאלה, מה כל כך טוב וידידותי בטלפון שהמשווק שלו לא הצליח לשנות את הלוקיישן של מזג האוויר?”, תוהה עידו אמין, מוותיקי האינטרנט הישראלי, שדיווח לנו על המודעה.

פלאפון שותפה אמנם לקידום האגרסיבי של החלום הישראלי-אמריקאי – אייפון לכל פועל – אבל לא אשמה במודעה הפרובינציאלית, שמשותפת לספקיות סלולר נוספות בעולם. “על פי התקנות של אפל אנו חייבים לעשות שימוש בויז’ואלים שלהם, שאותם אנו מקבלים מהם, ואין אפשרות לבצע התאמות בעברית”, מסבירה דוברת החברה, נוי קדם. “לכן גם אין לוגו חברה על מכשירי האייפון”.

התפרסם במקור במדור fi בגליון אפריל 2012 של מוסף פירמה של גלובס

26 באפריל, 2012 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, סלולר, פרסום ושיווק | להגיב זה מגניב

שולחנציקלופדיה

לא נדיר למצוא היום ברחוב אנציקלופדיות מודפסות, שהוחלפו באנציקלופדיות דיגיטליות ובראשן וויקיפדיה החופשית והחינמית. כך מצאו איל שפירא ושני בניו כרכי אנציקלופדיה בריטניקה באנגלית ברחוב רמת גני. “במשך שעות דפדפנו במאגר המידע הזה – מוקסמים. בעיני, שיטוט אנציקלופדי מהדור הישן עדיף לעיתים על חיפוש אינטרנטי, מאחר שעל הדרך מוצאים הפתעות”, הוא מספר. “החלטתי לצפות את שולחן הסלון שלי, כדי שתמיד תהיה לילדים נקודה שבה הם יעצרו ויגלו משהו חדש – איור, צילום, מפת כבישים של פריז, מנגנון מכני של מצלמה מדור ישן, תצלומי שבטים דרום אמריקאים. דברים שפעם היה צורך להתאמץ בכדי לראותם (והיום הכל מצוי בלחיצת כפתור)”.

היצירה הקדימה בכמה שבועות את ההכרזה הדרמטית של בריטניקה על הפסקת הדפסת האנציקלופדיות והתמקדות באונליין.

25 באפריל, 2012 | בנושאים: אמנות גיקית, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | תגובה אחת

ארגון הגג של הממים בישראל

“בעקבות פנייתם של מקימי 9GAG לצוות האתר בתלונה על גניבה והעתקת הרעיון ולאחר אין ספור מיילים ודיונים עם עורכי הדין בצער רב אנו מודיעים כי תןגאג נסגר!”, הודיעו מפעילי אתר הממים הישראלי 10gag.co.il לכ-3300 חברי האתר בפייסבוק. הוא אמנם הוקם בצלמו של 9GAG הפופולרי, אולם האיום המשפטי הוא מתיחת אחד באפריל, ותןגאג ממשיך לנסות להיות, כלשון הסיסמה שלו, “המקום בו הומור ישראלי נולד, חי ומת”.

“הסתכלנו על המגמה בפייסבוק בארץ, שאנשים מעלים תמונות וממים אבל אין מקום שירכז את זה”, מספר אלכס זזרין, מעצב בן 31. “ראינו שישראלים עושים דברים כאלה בניינגאג ואז מבקשים בפייסבוק ‘בואו תעשו לנו לייק, זה שלנו'”, אומר שותפו להקמה, אנטולי אלפון, מתכנת ווב בן 32. “המטרה היתה לתת במה לבדיחות המקומיות שלא מתקבלות בניינגאג – מם הכאב של בניזרי לא יעבוד שם”. השניים השיקו את האתר בסוף דצמבר, ובהמשך צירפו את יורי מיצ’ורין, מתכנת ווב בן 26, ואת קונסטנטין לאורי, קופירייטר דיגיטל בן 26. ביום הראשון לקיומו רשם האתר 15 אלף כניסות, לדברי המפעילים, והיום הוא עומד על 3000-4000 כניסות ובין 20-30 פוסטים ביום של הגולשים. זזרין מעיד ש”שבת הוא היום החזק – כל הילדים על המחשב”.

“יש כאלה שמאוד שונאים את האתר, אומרים, ‘אה, אתם מעתיקים מניינגאג, זה מעפן'”, אומר מיצ’ורין. “מצחיק להגיד שגנבנו מניינגאג כשהם עצמם לא מקוריים, הם לוקחים מ-4Chan [קהילת קבוצות דיון מבוססת תמונות שאחראית לרבים מהממים המפורסמים ברשת; ע”ק]”.

ויטה קיירס כתבה ב-ynet שהממים העבריים מתו. זה נכון?
לאורי: “ויטה התכוונה לממים הפוליטיים. קורה משהו עם אקטואליה, כולם עפים על זה עד שמשהו תופס, למשל בניזרי והכאב – וזה ממשיך לגסוס עד היום. לזה אין חיי מדף ארוכים. אבל יש ממים שבאים מהתרבות שלנו – הערס, החייל הג’ובניק, אחלה אח אמיר, נפל האסימון – אלו דברים שיש להם חיי מדף ארוכים כי הם לא אקטואליה, ואם יש משהו אקטואלי אפשר לחבר אותם אליו. המם לא מת, הוא גוסס הרבה מאוד זמן”.

התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון אפריל 2012 של מוסף פירמה של גלובס. בתמונה: למעלה מימין לשמאל: קונסטנטין לאורי, אלכס זזרין. למטה מימין לשמאל: יורי מיצ’ורין, אנטולי אלפון. צילום: עידו קינן. חומוס באדיבות פלאפל הקוסם.

הראיון המלא והלא-ממש ערוך:

זזרין: “אני וטולי כל הזמן מחפשים דברים מעניינים לעושת. אנטולי הוא חובב גדול של ניינגאג, ועלה רעיון לעשות משהו בארץ. הסתכלנו על המגמה בפייסבוק בארץ, שאנשים מעלים תמונות וממים לפייסבוק אבל אין מקום שירכז את זה”.

אלפון: “ראינו שאנשים עושים דברים כאלה בניינגאג ואז מבקשים בפייסבוק – בואו תעשו לנו לייק, זה שלנו”.

זזרין: “ראינו שלא נצליח להתגבר לבד על כל העבודה שיש, ולשמחתנו הצטרפו אלינו יורי וקונסטה, ממש בהתחלה. וכולנו יחד דחפנו את הדבר הזה”.

מיצ’ורין: “אף אחד לא נשאר אדיש לאתר, יש כאלה שמאוד שונאים – אומרים לנו, ‘אה, אתם מעתיקים מניינגאג, זה מעפן’.

זזרין: “מלכתחילה בחרנו אסטרטגיה – לא להסוות את מה שאנחנו עושים. הרבה אנשים מכירים את הפורמט של ניינגאג, בחרנו לא להתחיל להסוות את זה בשמות שלא קשורים לעולם הזה, אפילו לייאאוט של האתר ובכלל. כל הרעיון הוא לא להסוות, כן ללכת על האתר האהוב בכל העולם ולספק גירסה ישראלית. מן הסתם, בגלל שבחרנו בדרך כזאת, חלק מהאנשים מאוד התרגזו, אלה שדוגלים במקוריות ואולי רוצים להמציא את הגלגל”.

לאורי: “זה היה להשתמש בכוח של המותג המוכר”.

מיצ’ורין: “מצחיק להגיד שגנבנו מניינגאג, כשהם עצמם לא מקוריים, הם לוקחים מפורצ’אן”.

זזרין: “ראינו שבכל מדינה יש פורמט דומה – ברזיל, רוסיה, רומניה”.

אלפון: “המטרה היתה לתת במה לבדיחות המקומיות שלא מתקבלות בניינגאג. הכאב של בניזרי לא יעבוד בניינגאג.

לאורי: “נהייתה קהילה תומכת, וכאילו עוקבת וחוזרת ואנחנו פוגשים את אותם אנשים שמגיבים ועושים לייקים ומעלים דברים.

מה הממים הבולטים שנוצרו אצלכם?
זזרין: “מחאתיים. לפעמים אני בחילוקי דעות עם עצמי. יש דבראים מחאתיים שאני שואל את עצמי אם יש מקום להומור. יש ממים מחאתיים שנולדו אצלנו, ויש כאלה של צחוקים – כמו אייל גולן, אחלה אח אמיר, שימי תבורי שר שירים בלועזית. אני זוכר את השבת הראשונה, עלינו ב-19-22 בדצמבר, ביום הראשון שעלינו היה 15K כניסות על ההתחלה, האתר מאוחסן בשאחסון משותף, חששנו שיסגרו לנו אותו. היה גם גל של טרולים, אנשים שלא אהבו”.

אלפון: “אמרנו שנבדוק את זה, ואם זה ילך נמשיך לפתח את האתר”.

זזרין: “התחיל מ-1500 כניסות ביום, עלה ל-2000, אחרי שקוסטה הצטרף בזכותו האתר התפזר הרבה יותר – עכשיו זה 3000-4000 כניסות ביום. בין 20-30 פוסטים ביום. שבת הוא היום החזק – כל הילדים על המחשב”.

זזרין: “זה כיף, אנחנו נהנים מזה ובצורה כזאת מביעים את כל הידע שלנו – קופירייטינג, תכנות, גרפיקה, פיתוח צד לקוח. כמובן לאורך זמן – המטרה היא כן להתעסק יותר באתר – כן היינו רוצים שהאתר יכניס כסף למטרה שנתמקד באתר, בדברים אחרים, חדשים. וכן היינו רוצים שזה יהיה מסחרי ונרוויח ממנו. למטרה אחת – שנתעסק רק באתר ובתוספות האחרות”.

לאורי: “כרגע אנחנו רק בהוצאות – שרתים, עו”ד (תנאי שימוש, כדי שלא נקבל תביעות). יש פרסומות, זה כמו הרצה של פרסום לפני התותחים הגדולים. עבדנו עם גוגל אדז, שזה לא באמת כסף”.

זה נכון שהממים מתו?
לאורי: “ויטה התכוונה לממים הפוליטיים. קורה משהו עם אקטואליה, כולם עפים על זה עד שמשהו תופס, למשל בניזרי והכאב – וזה ממשיך לגסוס עד היום. לזה אין חיי מדף ארוכים. אבל יש ממים שבאים מהתרבות שלנו – הערס, החייל הג’ובניק, אחלה אח אמיר, נפל האסימון. זה דברים שיש להם חיי מדף ארוכים כי הם לא אקטואליה, ואם יש משהו אקטואלי אפשר לחבר אותם אליו. המם לא מת, הוא גוסס הרבה מאוד זמן”.

איפה ממים נוצרים? אין בארץ פורצ’אן ורדיט.
לאורי: “אני מניח שאצלנו זה נוצר בחבורות עצמן. אם אנחנו יושבים חבר’ה ליד שולחן ועולה בדיחה, כבר יצרנו את החממה הזאת. אם האינטרנט מקבל את זה, אומר ‘זה אחלה גאג’, זה מתחיל לשכפל את עצמו. עלתה איזו כתבה בוויינט, מישהו הגיב, מישהו הגיב לו, זה התגלגל, מישהו עשה את התמונה וזה הפך למם”.

זזרין: “הייתי רוצה להודות…”

למשפחה?
זזרין: “המשפחה לא כל כך מבינים מה אני עושה. אשתי שואלת: שוב אתה יושב על האתר הזה? אתה לא עושה ממנו כסף. אני רוצה להודות לאנשים שתמכו בנו, שתומכים בנו עכשיו, שממשיכים להעלות בדיחות. זה נותן רוח גבית להמשיך לעשות את זה. היו לי הרבה נקודות משבר.

אלפון: “הוא אמר לי, אנטולי, בוא נסגור את האתר. היו אנשים שלקחו את זה קשה, התחילו להתקשר אלי, [הטרדות]”.

זזרין: “הקהילה כבר מגיבה ומסתערת על האנשים האלה, ופשוט מפרקת אותם”.

לאורי: “פעם מישהו היה כותב ‘אמא שלכם, ולמה אתם מעתיקים’. הייתי מגיב על זה בנימוס. היום כבר לא צריך, האנשים בהקילה עולים עליהם”.

אתם מסננים פוסטים מראש או מוחקים בדיעבד?
זזרין: “מוחקים כשצריך – יש דברים מגעילים, דברים גזעניים. יש קו אדום – מוסר חברתי בתפיסה שלנו. אנחנו דווקא כן מתעקשים לשמור על פורמט שהדברים עולים מיד, בלי סינון. הסינון בא אח”כ במידה וזה משהו שהוא לא לעניין”.

23 באפריל, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, יוצרשת, מם (meme) | 3 תגובות

אספסוף רשת, האקר גזען ונער אחד מת

איליין ודייויד מקליין, זוג בני 70 ו-72, הוצפו בסוף החודש שעבר באימיילי שטנה ונאלצו לברוח מביתם שבפלורידה ולהסתתר במלון מחשש שיבוצע בהם לינץ’. התאמלל מזלם ושמו האמצעי של בן הזקונים שלהם הוא ג’ורג’, ושם משפחתו הוא זימרמן . גולשים שחיפשו את ג’ורג’ זימרמן מצאו את כתובתם ופרסמו אותה בטוויטר, ובהם הבמאי ספייק לי, שלו 200 אלף עוקבים ברשת החברתית.

ג’ורג’ זימרמן נשוא נסיון הלינץ’ הווירטואלי אינו בנם של המקליינים אלא תושב שכונה מגודרת בסנפורד שבפלורידה, שמינה את עצמו לקפטן המשמר השכונתי וירה למוות בטרייבון מרטין, תלמיד תיכון שחור בן 17 שהיה בדרכו מחנות לבית אביו בשכונה כשהוא לובש קפוצ’ון. זימרמן התקשר ל-911 לדווח על חשדותיו, וכשהשוטרים הגיעו מצאו אותו מדמם וטוען שירה במרטין מתוך הגנה עצמית לאחר שזה תקף אותו. המשטרה הודיעה שאינה יכולה לעצור אותו, מאחר שהוא מוגן על ידי “חוק דרומי” של פלורידה, הודעה שהובילה את אספסוף הרשת לפרסם את כתובתו (השגויה).

לי צייץ התנצלות עמוקה על הפרסום השגוי, ביקש להניח לזוג מקליין וסיכם: “צדק בבית המשפט”. באותו זמן פרסמה השחקנית רוזאן בר בטוויטר את כתובתם של הוריו של זימרמן הנכון, מחקה אותה בעקבות ביקורת ציבורית, אמרה שלקיחת החוק לידיים היא שגרמה למותו של מרטין אבל איימה שאם זימרמן לא ייעצר, היא תפרסם את הכתובת שוב ואולי תלך לשם בעצמה.

גם מרטין המנוח נפל קורבן לאספסוף רשת ולזיהוי שגוי. אתר הדיילי קולר פרסם כמה עשרות עמודים עם ציוצי טוויטר משני חשבונות טוויטר שלטענתו שייכים למרטין, אחד מהם בעל השם הפוגעני NO_LIMIT_NIGGA. אתר ביזנס אינסיידר העלה את השאלה הטעונה-גזעית אם יחס הציבור לסיפור היה משתנה אם התקשורת לא היתה משתמשת בתמונות של מרטין הצעיר החייכן והבלתי-מאיים לעיניים לבנות, אלא בתמונות שפורסמו באתר הגזענות-הלבנה Stormfront.org – אחת עם חיוך חושף שיני זהב ושניה בפלג גוף עליון חשוף ואצבעות משולשות מונפות (שהסתבר בהמשך שכלל אינה של מרטין).

האקר גזען-לבן בכינוי Klanklannon פרץ לחשבונות רשת של מרטין, קיבץ משם הודעות שמציגות את המנוח כמשתמש במריחואנה וסוחר סמים ופרסם את שמות המשתמש והסיסמאות. גולשים נכנסו לתיבה של המנוח ושלחו אימיילים בשמו, עד שגולש אחד מחק בזעזוע את החשבון.

16 באפריל, 2012 | בנושאים: 404, חוק ורשת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | להגיב זה מגניב

קייג’ עושה את קייג’: ‫ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של ניקולס קייג’‬

פוסט של שי רינגל

ג’ון קייג’ היה מלחין אוונגרד מפורסם שלא בחל באף אמצעי על מנת לעורר את קהל פוקדי אולמות הקונצרטים, כולל יצירה בשם ‎4’33”‏, שמורכבת מארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של שקט (עוד בנושא: האם ג’ון קייג’ הושתק ביוטיוב?).

ניקולאס קייג’ הוא שחקן קולנוע ענק שלא בוחל באמצעים על מנת להעביר את הטירוף האנושי אל מסך הקולנוע, גם כשהתפקיד ממש לא דורש ממנו את זה.

הנה מה שקורה כששני הקייג’ים המפורסמים בעולם נפגשים: ניקולאס קייג’ מבצע את יצירתו האלמותית של ג’ון קייג’, ‎4’33″‏. שקט באינטרנט בבקשה: