הרמטכ”ל: המכתבים המרגשים ביותר
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“הצדעה אחרונה” נכתב בכותרת במעלה שער “ידיעות אחרונות”, המפנה ל”פרויקט מיוחד” במוסף לשבת של העיתון: “שיקום הצבא, ההצלחות המבצעיות והמחשבות על התפטרות בשיאה של המלחמה שהכריז עליו ברק”. כותרת ההפניה לטורו של ברנע באותו מוסף היא “קנאת ברק”. בסך הכל, נראה שלא את הפרידה מאשכנזי מציינים ב”ידיעות”, אלא את ההזדמנות להיפרע מברק.
“רות, סוף”, נכתב בכותרת המפנה למוסף לשבת ומודפסת במעלה שער “מעריב”, לצד תמונת קלוז-אפ מעט גרוטסקית (המאפילה בגודלה אפילו על ראשו של מובארכ בצילום הצרוב בגסות מתחתיה). בצמוד לאוזנו של אשכנזי נכתב: “רוצים לכתוב לרמטכ”ל? קוראי מעריב וגולשי nrg שולחים מכתבי פרידה לגבי אשכנזי. המכתבים המרגשים יפורסמו כאן”.
כן, כך באמת כתוב ב”מעריב”, זו אינה פארודיה. בשנת 2011, עיתון בישראל קורא לאזרחים לשלוח מכתבי פרידה לראש הצבא היוצא, ואף דוחק בהם לכתוב מכתבים “מרגשים”. מה בדיוק עובר במוחותיהם של עורכי “מעריב”? האם הם רואים בדמיונם נשים בשלות בקומבניזון תחרה כשהן אוחזות קסת ונוצה רוטטת? או ילדים עטויי חאקי שכותבים בעיפרון לא מחודד על שולחן שעליו מפוזרים דגמי מטוסים ושפופרות דבק פלסטי?
מהיכן מגיע הפטריוטיזם הדביק הזה, בעיתון שאך לפני רגע הוביל מתקפה אגרסיבית, פרועה ומשתלחת בקצין בכיר אחר, והביא בסופו של דבר לביטול מינויו לרמטכ”ל? הרי האופן בו טיפל “מעריב” ביואב גלנט הוכיח שיראת הצבא נוסח שנות החמישים אינה נחלתו של העיתון. אין מנוס מלאבחן כי “מעריב” אינו אוהב את הצבא, שונא את הצבא או מפחד מהצבא. “מעריב” אוהב את הסנסציה, שונא את שיקול הדעת ופוחד מהטעם הטוב.
על שער “ישראל היום” אין זכר לאשכנזי. אחרי הכל, “ישראל היום” הוא העיתון היחיד מבין היומונים שאהדתו נתונה לברק, שותפו הקואליציוני הקרוב של נתניהו ויריבו העיקש עד כדי תמיהה של אשכנזי. “ישראל היום” הוא העיתון היחיד שסיקר את פרשת קרקעות גלנט בנימה התומכת בגלנט (ובפטרונו – אהוד ברק), ושפרשנו הבכיר, דן מרגלית, עסוק בכתיבת ספר ביקורתי על אשכנזי. אבל “ישראל היום” הוא גם עיתון פטריוטי, שאף פעם אינו שוכח שהוא ישראלי (למרות היותו מודפס במכונות הדפוס הליברליות של “הארץ”).
אל דאגה ישראלים, לכל יש פתרון: במקום להיפרד מראש הצבא היוצא, נברך את זה הנכנס, שעדיין לא נקשר במחנה זו או אחר. “ועדת טירקל אישרה מינוי גנץ לרמטכ”ל”, מכריזה כותרת על שער “ישראל היום”, “הוועדה קבעה: ‘מועמד ראוי מאוד'”. לא כמו הזה.
על שער “הארץ” מודפסת ההפניה “גבי אשכנזי, ימים אחרונים”. “המונחים השגורים בפרשת גלנט, שיש לקוות כי תסתיים ביום שני הקרוב בהשבעתו של האלוף בני גנץ לרמטכ”ל ה-20, לקוחים היישר מסרט טורקי סוחט דמעות”, כותב עמוס הראל במוסף “השבוע”, “זה סיפור על כבוד וחוסר כבוד, המלווה בהטחה הדדית של טענות על עוול, השפלה ועלבון. הרמטכ”ל היוצא, גבי אשכנזי, נעלב מההשפלות שספג משר הביטחון, אהוד ברק; ברק נפגע מחוסר הכבוד שמפגינים הרמטכ”ל וקצינים נוספים כלפי הדרג הממונה; כבודו של האלוף יואב גלנט נרמס בתקשורת. העדה הפולנית, מתברר, עדיין שולטת בכללי ההתנהגות כאן, גם אם חלקה היחסי באוכלוסייה הצטמצם לאורך השנים”.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
ענת קם: עונש כבד?
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“הפרקליטות: נדרוש עונש כבד לענת קם”, נכתב בכותרת על שער “ישראל היום”. זו דרך מוזרה לדווח על החדשות, שהן לא דרישת הפרקליטות להחמיר בעונשה של ענת קם, שהדליפה יותר מ-2,000 מסמכים צבאיים מסווגים לעיתונאי “הארץ” אורי בלאו, אלא עסקת הטיעון שחתמו איתה הרשויות ובמסגרתה נסוגו מהאישום בריגול. העיתונים האחרים לא מוצאים לנכון לדווח בשעריהם על החדשה הזו, אפילו לא בדרך המוזרה שעושה זאת “ישראל היום”.
מה מקורה של ההתעלמות מההתפתחות המרעישה בפרשה, שעת הותר פרסומה בשנה שעברה כבשה את הכותרות הראשיות בסערה? ובכן, נראה שהסיבה נעוצה באותן כותרות ראשיות ממש: אלו התעלמו אז מהאופי האמיתי של העבירה (העברת מסמכים לעיתונאי ישראלי, לא לארגון טרור או מדינת אויב) והודיעו על תפיסתה של מרגלת מסוכנת הנאשמת בריגול חמור. עסקת הטיעון שנחתמה כעת מציגה את העורכים, הכתבים והפרשנים של הטבלואידים באור מביך, כמי שהתנהלו בהתלהמות ובטיפשות. כעת כמה מהם מעדיפים לשתוק. גם זה משהו.
“המדינה, כך נראה, עלתה על עץ גבוה במיוחד בפרשת האישומים הפליליים נגד ענת קם. בהגשת כתב האישום נגדה, בהליכי המעצר ובאיפול הגורף שהוטל על השלבים הראשונים בהליך המשפטי נגדה היו גלומים זעם ותסכול עצומים מצד רשויות הביטחון והחוק במדינה. קם שימשה כליא-ברקים של כל הזעם הזה, מצד צה”ל, השב”כ והפרקליטות, ולכן שובצה מיד במשבצת אויבת העם”, כותב יובל יועז ב”גלובס”.
“הסדר הטיעון עימה, שהמו”מ לחתימתו נמשך חודשים ארוכים, מסמל ירידה מסוימת מהעץ. קם כבר איננה אויבת העם, היא כבר לא פעלה במטרה לפגוע בבטחון ישראל או לסייע לאויבי המדינה. […] קם אכן הפרה את החוק בכך שהוציאה מרשות הצבא, ובהמשך הדליפה לעיתונות, מסמכים צבאיים סודיים. אך נראה שבפרשה הזו החליטו המערכות הבטחונית והמשפטית לבוא חשבון לא רק עם קם, אלא עם העיתונות החוקרת כולה. העיתונות הרי חיה מהדלפות, ועיתונאים ופרשנים לענייני צבא חיים מהדלפות מהמערכת הבטחונית. היכן מסתיימת העבודה העיתונאית הלגיטימית והיכן מתחילה הפרת החוק?
“[…] הסדר הטיעון שנחתם עימה הוא אפוא השלב הראשון בדרך להחזרת הפרשה לפרופורציות הראויות. השלב הבא אמור לבוא בדמות התגמשות של התביעה גם בשאלת עונשה. אחרי הכל, לא מבצע להפלת המשטר הישראלי היה כאן, אלא חיילת אחת, חדורה ברעיונות הלקוחים מתחום חשיפת השחיתויות, שהדליפה חומרים רגישים לעיתונות. אם היו מעמידים לדין את כל המדליפים באשר הם, או אפילו רק את מי שמדליפים חומרים רגישים, שולחן הממשלה היה נותר מיותם”.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
עוד ענת קם:
• ענת קם וג'וליאן אסאנג': הרשת בלתי ניתנת לעצירה
• עם זין כביר מגיעה אחריות אדירה
• פרשת ענת קם | סימביוזה
שווה לעקוב
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“תיקים באפלה” היא כותרת פרויקט חדש ומסקרן של מוסף “סופשבוע” של “מעריב”, אודות “פרשיות גדולות שנעלמו מהרדאר”. הכתבה המתפרסמת היום במוסף במסגרת הפרויקט, בחתימתה של שרה ליבוביץ-דר המצוינת, עוסקת בפרשת פנאן, מנהל קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב: “מיד אחרי התאבדותו של מוני פנאן הבטיחו ברשות המיסים לחשוף את כל האמת על בנק ההשקעות שניהל ודיברו על רעידת אדמה. ואכן, החוקרים פשטו על משרדים, ארגנו מצעד ארוך של נחקרים ונראו עסוקים במיוחד. 15 חודשים אחרי, הסיפורים על מזוודה מלאת דולרים, מחברת מסתורית וחשבונות בנק סודיים נותרו בגדר שמועות בלבד. אז מה קרה עם כל המהומה?”, נכתב בכותרת המשנה.
חוסר היכולת והרצון לטפל באופן מתמשך בנושאים הוא מהרעות החולות החמורות ביותר של העיתונות. התחרות העזה, הפתיל הקצר של צרכני המידע, הפתיל הקצר עוד יותר של צרכני המידע כפי שהוא בדמיונם של העורכים, השפע העצום של המידע והתחלופה המהירה המתחייבת ממנו, האופי התזזיתי של התקשורת הדיגיטלית – כל אלה ועוד מאפיינים את עידן הפרעת הקשב שבו פועלת העיתונות ומרדדים את יכולתה להשיג אפקט ציבורי נקודתי.
לאחרונה חוו ב”מעריב”, בעוצמה גדולה במיוחד, את כוחו של מעקב מתמשך אחר נושא עיתונאי. האופן בו טיפלו שם בפרשת הקרקעות של גלנט, גם אם היה אגרסיבי בצורה מוגזמת ולוקה בהתהדרות עצמית בעייתית, לימד כיצד כלבים שממשיכים לנבוח ולנבוח מסוגלים בסופו של דבר לעצור את השיירה (אגב, אחרי איפוק המנצחים שהפגינו שם אתמול, מדפיסים היום ב”מעריב” במקום המוסף היומי הרגיל “גיליון מיוחד” ובו “פרסום חוזר של שני תחקירי מעריב שהובילו להחלטה הדרמטית”).
אבל כיבוש היעד ממילא אינו המטרה כאן, רק בונוס. טיפול עיתונאי מתמשך הוא ערובה לקביעת נורמות והרתעה ציבורית שהן התרופה הטובה ביותר לליקויים ועבירות: הן מונעות אותם מראש. לכן, גם אם אף אחת מהכתבות שיתפרסמו בפרויקט המבורך של “סופשבוע” לא יוסיפו אף בדל מידע חדש לגבי הפרשיות בהן הן יעסקו, עדיין יהיה כאן שירות חשוב לציבוריות הישראלית.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
ענייני תקשורת: שערוריות, שנאות וסירוב להתפנות
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“בכתבה ‘כולם שונאים את כולם’ (מוסף ‘הארץ’ 17.12.10) עורך אלון עידן סקירה מקיפה של השנאה בארץ על כל סוגיה ומאפייניה”, כותב יוסי רזי מרחובות במכתב למערכת המתפרסם היום במוסף “הארץ”, “ואולם לאורך כל הכתבה נוצר הרושם שהכותב יושב נצור בתוך מצודת הבועה התל-אביבית ומשם צופה אל מחוצה לה, אל כל המקיפים והתוקפים אותה בתחומי הפוליטיקה, הדת, הספורט והתקשורת הכתובה והאינטרנטית. ונשאלת השאלה האם בתוך המצודה הזאת אין כאלה ששונאים אף הם את כל המקיפים אותה”.
רזי הוא, כאמור, מרחובות, ולכן לא נחשף למקומון התל-אביבי מבית “הארץ”, “העיר”, שנסגר לאחרונה. עורך “העיר” האחרון היה אלון עידן, אותו אלון עידן שאחרי סגירת “העיר” השתלב ב”הארץ”. אחד הגליונות האחרונים של “העיר” בעריכת עידן, בסוף ספמטבר 2010, הוקדש לפרויקט עיתונאי מיוחד, תחת הכותרת “האדם השנוא עלינו ביותר”. מה בפרויקט? אנשי “העיר”, בצירוף עוד גברים אשכנזים מתל-אביב, בוחרים את, ובכן, האדם השנוא עליהם ביותר. בשבוע הבא: עורך מוסף “הארץ” כותב נגד חדירה לפרטיותם של אקסהיביציוניסטים טלוויזיונים. אה, בעצם, גם זה כבר היה.
“העונה הנוכחית של ‘רוקדים עם’ התאפיינה במגוון רחב של שערוריות. את רובן, עושה רושם, פמפמה התוכנית עצמה”, נכתב ב”תרבות מעריב” בכותרת בוקסה המלווה את כתבת השער המוקדשת לשערוריה בתוכנית “רוקדים עם כוכבים”. עושה רושם שמצליח לה.
“קלינט איסטווד מסרב להתפנות” לשון הכותרת שעורכי מוסף “7 לילות” של “ידיעות אחרונות” בחרו בה כדי להפנות מהשער לכתבה (סתמית למדי) על סרט חדש של השחקן והבמאי המוערך בן ה-80. עם רמה כזו, כשאתם תהיו בני 80, כנראה לא תעשו שום דבר שיתפוס את תשומת הלב של מישהו כדי שיכתוב עליכם שאתם מסרבים להתפגר.
“אנחנו גם וגם”, פותח יאיר לפיד את טורו השבועי במוסף “7 ימים” של “ידיעות אחרונות”. “אנחנו גם וגם”, הוא חוזר וכותב בטור, המוקדש לרשימת מכולת של קלישאות מכל תחומי החיים “הישראליים” (אנחנו גם לא אוהבים לתת טיפ וגם אוהבים שישרתו אותנו, אנחנו גם כועסים על הטורקים וגם פוחדים מהם, גם עצבניים וגם גומלי חסדים וכך הלאה והלאה והלאה). הפואנטה של הטור המייגע: “אנחנו יודעים גם שנצטרך להחליט”. במה לפיד מתלבט? נראה שהתשובה ברורה: להמשיך להעמיד פנים שלא אכפת לו ושהוא בחור ספורטיבי, או להוריד את הקומיקס הגאוני הזה מהקיר שלו בפייסבוק.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הפוסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
דובר צה”ל החדש: רופא או ספין-דוקטור?
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“עם כל הכבוד לצל”ש של אל”מ ליאור לוטן, לא ייתכן כי למשרת דובר צה”ל ימונה אדם ללא ניסיון מקצועי איכותי”, נכתב בכותרת המשנה למאמר של טל לאור בעמודי הדעות של “מעריב”. לפי לאור, “דובר צה”ל אינו עוד דובר ממלכתי רגיל. הוא מופקד על דברור הארגון המתוקשר ביותר במדינה, ואחד הצבאות המסוקרים ביותר בעולם, אם לא המסוקר שבהם”.
לוטן יחליף את אבי בניהו, מי שרק השבוע כתב עליו אחד הפרשנים שהוא הספין-דוקטור המדופלם ביותר הפועל כיום בזירה התקשורתית בישראל, מי שניהל ביד רמה וקפוצה את דובר צה”ל, אנטיתיזה לדוברת הקודמת, מירי רגב, ולטקטיקת הפטפוט שלה.
האם העסקתו של הספין-דוקטור המדופלם ביותר בישראל הועילה לתדמיתו של צה”ל בארץ ובעולם? בכלל לא בטוח. לפי סיקור אירועי המשט, מבצע עופרת-יצוקה או דו”ח גולדסטון, למשל, נראה היה כי היחצן הממולח מרכז את הכוח דווקא כלפי התקשורת הישראלית, הכמעט שבויה ממילא, ומפקיר את הזירה המשמעותית יותר, זו הבינלאומית, ובכלל מתמקד לאו דווקא בדברור של צבא העם, אלא של חייל אחד ויחיד בו, גבי אשכנזי.
למעשה, בתחום יחסי-הציבור, הכחש והתעתוע, נדמה שההצלחה העיקרית של בניהו – אם אכן מדובר בעצה שלו – היא בכך שהרמטכ”ל נזהר שלא לתת ולו ראיון אחד ויחיד בעל משמעות בכל הקדנציה שלו, וכך נותרה תדמיתו, לכאורה, ללא פגם. אלא שגם במקרה זה השיטה הברוטלית של הסתגרות מוחלטת, למעט גיחות פראבדה לצילומי ספינינג ביום הכושר השנתי, לא ממש עזרה, ואולי אפילו היתה זו שמשכה את האש שהובילה ליריבות עם שר הביטחון ולבעיטה התדמיתית שקיבל אשכנזי, וקיבל גם בניהו, בפרשת מסמך הרפז.
למרות הקומון-סנס לכאורה בהנחה של לאור, בכלל לא בטוח שאנו רוצים שהאחראי על תדמיתו של צה”ל יהיה כזבן מניפולטיבי בעל ידיים שמנוניות, או אחד שיודע להערים על כולם ולא מאמין אפילו לעצמו. אולי צה”ל לא צריך יחצן, אלא דווקא איש אמת. אולי. איך כותבת לאור בסוף דבריה: “בכל מקרה, נאחל לו בהצלחה בתפקידו”.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הפוסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
התמודדות עם סכנות הפייסבוק: צאו קצת מהבית
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“האזכרה הרשמית להרוגי השריפה בכרמל הפכה למפגן של כעס מצד המשפחות השכולות נגד ראש הממשלה ושר הפנים”, נכתב בכותרת המשנה על שער “מעריב”, “מי שחשב להסתפק בנאומי ניחומים לא הבין את עוצמת הכאב והתסכול של משפחות הרוגי השריפה”, נכתב בזו של “ידיעות אחרונות”. […] ב”ישראל היום” אירוע ממלכתי סוער שראש הממשלה מככב בו לא הפך – משום מה – לכותרת ראשית, וזו נתונה לחיבור חסר משמעות של שני מקרים שאין ביניהם שום קשר חוץ מהאפשרות להדפיס את המילה “פייסבוק” (ולהתחמק מסיקור של אירוע אחר בכותרת הראשית): התאבדות ילד בן 16 וחשד לאונס של בת 12, תחת הכותרת “ילדים בלי רחמים”. פרויד היה אומר אולי שזו הכותרת שעורך “ישראל היום” היה רוצה להשתמש בה לסיקור אותה עצרת ממלכתית.
[…]
“התעללות בפייסבוק” היא אחת הכותרות היום על שער “מעריב”, הנדחקת לפינת העמוד מפני תמונת נתניהו ורוזן התופסת את רובו. “בן 15 מאיזור ירושלים התאבד לאחר שחבריו הקניטו אותו ברשת החברתית הפופולרית”, נכתב בכותרת המשנה. “עשו לו את המוות” היא הכותרת לידיעה על שער “ידיעות אחרונות” (שם גילו של הילד הוא 16): “ספג מחבריו בפייסבוק השפלות במשך חודשים ושתק”, נכתב בכותרת המשנה המספקת גם דוגמאות. כותרת נוספת על השער היא “מדריך להורים: איך להגן על הילדים בפייסבוק”.
יש משהו מגוחך במיסגור הזה של העיתונים את הטרגדיה של הילד ומשפחתו, טרגדיה שניתן לשער שכלל לא היתה זוכה לסיקור, בוודאי לא סיקור בנפח כזה, לולא היתה קשורה ל”רשת החברתית הפופולרית”. איך כתב מישהו (איתו הסליחה: איני זוכר את שמו) בפייסבוק, מתחת לציטוט של אחת הידיעות על ההתאבדות שהתאפיינה באותו מיסגור בעייתי: לפני מאה שנה כתבו בוודאי בעיתונים על ילד שהתאבד בגלל שהציקו לו בטלפון.
ובכל זאת, למרות הגיחוך המתבקש מהאופן בו מסקרים העיתונים את ההתאבדות, ולמרות התרעומת על האופי הציני של הסיקור, המשתמש בטרגדיה כדי לפרסם עוד ידיעה על פייסבוק, יש כאן גם ניסיון, רדוד ככל שיהיה, לעסוק בבעיה אמיתית: פייסבוק לא הביא להתאבדותו של אף אחד, כשם שהטלפון לא עשה זאת, אולם פייסבוק הוא תופעה חדשה בעולמנו, ואנו צריכים ללמוד להתמודד איתה, עם סכנותיה ועם נפלאותיה. התקשורת אמורה לסייע בכך לציבור, ו”מדריכי התגוננות” למיניהם, מטופשים ככל שיהיו, תורמים במשהו לעידוד השיח בנושא שעד לא מזמן (עד כמה שהדבר נראה כעת מפליא) היה נחשב איזוטרי ו”של ילדים” או קבוצות מיעוט כאלה או אחרות, בדיוק כמו שהיו פעם האינטרנט, או הטלפון.
האם ההורים והילדים יודעים כבר להתמודד עם הסכנות שטומן בחובו השימוש בטלפון? לא בטוח. אבל זו לא סיבה לא להתחיל ללמוד להתמודד גם עם פייסבוק, שבשנה הבאה, או בחודש הבא, תהיה הטלפון של לפני מאה שנה. וכמובן – ילדים התאבדו גם לפני שהיו טלפונים. אפילו לפני שהיו עיתונים.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הפוסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
• עוד בנושא: אונס בפייסבוק! התאבדות בפייסבוק! פייסבוק פייסבוק פייסבוק! הקלקתם?
כיפת הברזל של בית”ר ירושלים
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“המטרה: טיל על טדי”, נכתב בכותרת הראשית של “ישראל היום”. “הותר לפרסום”, פותחת כותרת המשנה, “שני תושבי מזרח ירושלים הואשמו אתמול בבית המשפט המחוזי כי התכוונו לירות טיל אל תוך הקהל בעת משחק של בית”ר באצטדיון הירושלמי. מנכ”ל הקבוצה איציק קורנפיין: ‘אנחנו מזועזעים לחלוטין’. השחקן לשעבר אלי אוחנה: ‘היה יכול לקרות אסון בקנה מידה עולמי'”. לא הובאה תגובתו של הקומץ, זו תינתן כנראה ביציעים. באותו עמוד ב”ישראל היום” מודפס דיווח נוסף, בשולי העמוד, על כך ש”חיילי צה”ל הרגו פלשתיני בלתי חמוש”.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הפוסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
ערב יום הדין
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“יום הדין” היתה הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” ב-26 בפברואר 2008, היום שבו היה בית-המשפט העליון אמור להכריע אם לקבל את עסקת הטיעון של המדינה עם משה קצב, מי שהיה עד לא מזמן נשיא מדינת ישראל והודה במסגרת עסקת הטיעון בהיותו עבריין מין – אולם בעבירות פחותות בהרבה בחומרתן מאלו שנכללו בטיוטת כתב האישום.
בית-המשפט העליון קיבל, כידוע, את עסקת הטיעון, אולם דווקא קצב היה מי שביטל אותה לבסוף, במהלך מפתיע בפרשה רצופה מהלכים מפתיעים. בעקבות ביטול עסקת הטיעון נפתח משפט נגד קצב, באישומים של אונס ועבירות מין אחרות כלפי עובדות בלשכותיו בתפקידיו השונים כנבחר ציבור בכיר. בכך נפתחה האפשרות בפני העיתונים להשתמש שוב בכותרת “יום הדין”, והיום, יום מתן פסק הדין במשפט, הם אכן מנצלים אותה.
“יום הדין של קצב”, מודיעה הכותרת הראשית של “ישראל היום”; “יום הדין”, מודיעה הכותרת הראשית של “מעריב”. ב”ידיעות אחרונות” הכותרת הראשית היא “רגע האמת” וב”הארץ”: “הבוקר יוכרע משפט הנשיא לשעבר קצב”. “מסתמן:”, נכתב בכותרת אחרת על שער “הארץ”, “הפרקליטים חוזרים הבוקר לעבודה”. “שביתת הפרקליטים עומדת להסתיים”, מודיעה כותרת על שער “ידיעות אחרונות”, “התובעים במשפט קצב יגיעו להכרעת הדין”. התובעים יגיעו, הנאשם יגיע, עורכי-הדין יגיעו, השופטים יגיעו, יגיעו גם העיתונאים – שמאבקם המשפטי להקראת פסק הדין בדלתיים פתוחות נחל הצלחה – אך מהעיתונים, לצערם, ייבצר מלדווח. אחרי הכול, הם הודפסו אתמול.
המלה “יום” שבכותרות הראשיות של העיתונים, ועוד יותר המלה “רגע” בזו של “ידיעות אחרונות”, מצביעות על המימד הקריטי של ההתרחשות: זה של הזמן. זה המימד שבו המדיום המודפס ניגף תמיד בפני המדיומים האחרים, המשודרים, למיניהם ולסוגיהם. “אחרי ארבע שנים”, נכתב על שער “ידיעות אחרונות”, “אחרי יותר מ-4 שנים” נכתב על שער “ישראל היום” – אחרי כל השנים האלה מצטמצם, מתמקד ומתנקז הסיפור לרגע אחד של חדשות, שנייה אחת ומלה אחת: אשם או זכאי. העיתונים ידווחו על כך רק מחר.
[…]
“יום הדין”, הכריזה הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” בנובמבר 2009 עם פתיחת משפטו של ג’ון דמיאניוק בגרמניה (משפט שהעיתונים בארץ זנחו את סיקורו). “יום הדין”, כינה “מעריב” ביולי 2009 את הכרעת הדין בערעור על זיכויו של “האברך הדורס” (זוכרים?). “יום הדין של אברהם הירשזון”, הכריזה כותרת על שער “ישראל היום” ביוני 2009. “יום הדין”, הכריזה הכותרת על שער “מעריב”. “הונאת המאה: יום הדין”, הכריזה כותרת על שער “מעריב” באותו חודש. “יום הדין”, קבעה באותו יום, יום גזירת דינו של הנוכל ברנרד מיידוף, כותרת על שער מוסף “ממון” של “ידיעות אחרונות”. “יום הדין והחשבון”, הכריזה הכותרת הראשית של “ישראל היום” בינואר 2008, לקראת פרסום דו”ח וינוגרד (הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” היתה “רגע האמת”). “יום הדין של רומן זדורוב”, הכריזה כותרת על שער “מעריב” בספטמבר 2010. “יום הדין”, הכריזה כותרת על שער “מעריב” החודש עם פרסום דו”ח המבקר על שירותי כיבוי האש. דוגמאות אקראיות מהשנים האחרונות.
ויום הדין – עדיין לא בא.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הפוסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
דיווח על תאונת דרכים
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
בחורה בת 21 נפצעה קשה מפגיעת מכונית, כאשר עמדה בשולי כביש מהיר כשיצאה מרכבה לבדיקת תקלה. פציעתה זוכה לאזכור בולט על שערי כל העיתונים, אחת משלוש הפניות מרכזיות ב”ידיעות אחרונות”, שבחר את הכותרת הוולגרית “סרט אימה”. אחת מארבע הפניות מרכזיות ב”מעריב”, עם הכותרת הסנטימנטלית “בר נלחמת על חייה”. אחת מחמש ב”ישראל היום”, עם הכותרת “כתבת גל”צ במצב אנוש”. גם ב”הארץ”, ששערו מורכב מידיעות, ולא רק מהפניות, מקבלת תאונת הדרכים מקום נכבד על השער (“השחקנית והעיתונאית בר בלפר נפצעה קשה בתאונת דרכים”). שערי כל העיתונים מציגים גם תמונה של הפצועה.
תאונות כאלו ופציעות כאלו הן דבר יום ביומו. 1,708 אנשים נפצעו קשה בתאונות דרכים במהלך 2009.
בלפר שיחקה בהיותה בת 17 בסרט, שהפך למיני-סדרה, על פי ספרו של דויד גרוסמן “מישהו לרוץ איתו” – וזכתה על משחקה בפרס השחקנית הטובה בתחרות של האקדמיה לטלוויזיה. תמונתה בשיער קצוץ, מתוך הסדרה, היא זו שבחרו להציג הבוקר “ידיעות אחרונות” ו”ישראל היום”.
בשנים האחרונות משרתת בלפר בגלי-צה”ל, ככתבת בדסק החוץ. ביולי היא אמורה להשתחרר. לפני גיוסה שיחקה גם בסדרה “מסכים”. גילה של האישה שנהגה ברכב שפגע בה (טויוטה יאריס): 77. מרמת-גן. בלפר חיכתה על אי-תנועה, למכר שיחלץ אותה. הנהגת הדורסת מרגישה “מאוד אשמה”. למרות שקרוביה, לפי הכתבת בת חן אפשטיין אליאס ב”ידיעות”, אומרים לה שוב ושוב כי “זה לא באחריותה ותאונות קורות”. דני ספקטור וניר גונטז’, בידיעה השנייה מתוך שתיים שמקדיש “ידיעות” לתאונה, מדווחים כי לנהגת הפוגעת רק שתי עבירות תנועה לחובתה, במשך 40 שנה בהן היא מחזיקה ברשיון.
זירת התאונה היתה בנתיבי איילון, לפי התצלום ב”ידיעות”: סמוך למחלף קק”ל. בלפר נפגעה בראשה. פרמדיק שעבר במקום דקות ספורות לאחר האירוע העניק לה טיפול ראשוני. כיצד הועברו הפצועים לבתי-החולים? דובר מד”א מוסר שהדבר התבצע באמצעות אמבולנסים. מה חשו עמיתיה של בלפר בגלי צה”ל עת נודע להם על פציעתה? לפי ספקטור וגונטז’, הם חשו “הלם ותדהמה”. אחד מכתבי החדשות התייחס לאירוע כ”בלתי נתפס”. הוריה של בלפר שוהים בחופשה בחו”ל, אותה הפסיקו והם “בדרכם חזרה לישראל”.
ב”מעריב” הידיעה על התאונה נפרשת על פני עמוד שלם, עמוד 14, שרובו מוקדש לתמונה גדולה בה נענדות לבלפר דרגות סמל-ראשון. כיתוב התמונה הוא “מקצועית ומוכשרת. בר בקבלת הדרגות, שלשום”. על התמונה מודפסת גם חותמת צהובה גדולה ששוליה מחוררים ועליה הכיתוב “שלשום: בר מקבלת את דרגות הסמ”ר”. בידיעה קורא “מעריב” לפצועה “בלפר”, ולא “בר”. הכתבים החתומים עליה, תומר ולמר, אבי אשכנזי, נתיב נחמני וערן סויסה, או לפחות אחד מהם, הצליחו להגיע לחברתה של בלפר, איתה דיברה דקות ספורות לפני התאונה. בלפר אמרה לה כי היא מפחדת לצאת מהרכב. “אני מפחדת לצאת, יש הרבה מכוניות שחולפות”. הידיעה ב”מעריב” נפתחת כך: “רק שלשום בר בלפר היתה מאושרת”.
שמו של קצין בוחני התנועה במשטרת תל-אביב שסיפר לאבי כהן, כתב לענייני משטרה בת”א של “ישראל היום”, על פרטי התאונה, הוא רב-פקד מארק זאנה. כהן מציין כי “כמעט כל חבריה של בר באו אמש לבית החולים”. כהן מספק גם מידע שאין בעיתונים האחרים: החבר של בר (בידיעה ב”ישראל היום” מתייחסים לפצועה כאל “בלפר”, אבל בהמשך הידיעה היא “בר”) הוא טייס. לא באל-על, אלא בחיל-האוויר, והוא קיבל חופשה מיוחדת כדי לבקרה בבית החולים. “ישראל היום” מקדיש שלוש ידיעות ועמוד שלם לסיקור התאונה. בטור צד, אלון רוזנבלום פורש את הקריירה הקולנועית שלה (“מישהו לרוץ איתו”, “מסכים”), תחת הכותרת “כוכבת בת 17″. הטקסט של הדס שטייף מודפס על רקע צהוב, בו משתמשים ב”ישראל היום” לציון מאמרי פרשנות. הכותרת היא “משפחת גל”צ מתפללת לשלומה” ואילו כותרת הגג היא “במסדרונות התחנה”. שטייף, כתבת גלי צה”ל בעצמה, כותבת כי “כמעט כל אחד נזכר בדקה האחרונה שבה פגש בבר בבניין”.
העיתונים אינם מסגירים, או אינם יודעים, את הפרטים הבאים: מה שמה של הנהגת הדורסת, מדוע סטתה מהכביש, מהו האתוס המקצועי שמכתיב את סדרי העדיפויות של הסיקור העיתונאי בישראל והאם, בכלל, יש כזה.
• עוד בנושא: מיטל אהרונסון ונאאל אבו-פאני נדרסו למוות בנסיבות דומות. הסיקור התקשורתי היה שונה בתכלית. גם גזר הדין של הדורסים
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הפוסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
הוט מחדשים, מפתיעים ומרגשים
פוסט של שוקי טאוסיג
“רצינו להשאיר טעם טוב”, נכתב על הגלויה ששלחה אליי חברת “הוט” לפני יומיים. “לקוח יקר, לאחרונה קיבלנו את בקשתך לניתוק”, נכתב בצידה השני של הגלויה, “אנו מכבדים את בקשתך […] אנו מקווים שגם בעתיד תבחר לחזור ולקבל שירות מאיתנו ונוכל לחדש, להפתיע ולרגש אותך”. על החתום: סביון בר סבר, סמנכ”ל שיווק HOT.
ובכן, סביון יקרה, נציגי שירות לקוחות יקרים, נציגי שימור לקוחות יקרים לא פחות, טכנאים יקרים, המנכ”ל היקר מאוד הרצל עוזר (יקר באמת, עם משכורת של 1.2 מיליון שקל בשנה, לא כולל בונוסים ואופציות בשווי 4.2 מיליון שקלים), משפחת “הוט” היקרה – תודה לכם על הטעם הטוב שהשארתם.
תודה על נציגת שירות הלקוחות “האישית” שלי (“אני נותנת לך מספר פלאפון, אני זמינה בכל עת”) שנעלמה אחרי שחתמתי על הצ’ק.
תודה על הנציגות הלא אישיות, שנעלמו באופן לא אישי כל אימת שצלצלתי.
תודה על הערוצים שהובטחו לי “חינם” (תמורת יותר ממאתיים שקלים לחודש), אבל לקחו את הפנייה הלא נכונה בצינורות ומעולם לא הגיעו.
תודה על הפגנת היכולת המרשימה: כל כך הרבה ערוצים וכל כך מעט לראות.
תודה על שקופית התקלה שהופיעה מדי כמה דקות כל פעם שניסיתי להשתמש בווי.או.די, זו שיעצה לי לכבות את הטלוויזיה, לנתק את הממיר ולהתקשר לטכנאי, מה שיבוא קודם, ממילא אף אחד מהם לא יעזור.
תודה על התכנים שזלגו פתאום משירות הווי.או.די שנכלל במנוי שלי, אל שירותי וי.או.די חדשים ומלהיבים שיהיו שלי אם רק אתרום ל”הוט” עוד כך וכך שקלים כל חודש.
תודה על השבועות שחיכיתי מהרגע שביקשתי להתנתק ועד שהטכנאי מצא את הדרך לממירים שלכם שבסלון שלי.
תודה על שלושת נציגי מחלקת “שימור לקוחות” שהטרידו אותי בכל שעות היום כדי לשכנע אותי שאני עושה טעות איומה כשאני מבקש להתנתק מ”הוט”. לא ראיתי, אבל אני מנחש שהם לבשו חליפות.
תודה על הקנס של כמעט 500 שקל שגביתם ממני בגלל שהעזתי להיפרד מכם.
באמת תודה. הצלחתם להפתיע אותי (לרעה), הצלחתם לחדש (ברמת האיכות והשירות), והצלחתם אפילו לרגש. אני ממש מתעב אתכם עכשיו, וגם זה סוג של רגש.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
