הארי פוטר מתהפך בקברו

פוסט של דורון קאלו

ידיעה שתופסת תאוצה בשעות האחרונות מדברת על הגילוי המרעיש, שהארי פוטר בכבודו ובעצמו קבור ברמלה. הסקופ המפוקפק כבר הספיק לככב בעכבר העיר, חדשות ערוץ 2 ו-ynet.

רק האחרונים, חשוב לומר, טרחו לציין שמדובר בחדשה ישנה. החשיפה, שחייל בריטי בעל השם הנפוץ הארי פוטר נהרג ברמלה ב-1939, חסרת כל חשיבות עיתונאית, ולמרות זאת הועלתה מהבוידעם לכבוד פריצת הסרט ה-873 בסדרת הסרטים המבוססת על המותג המוצלח. כי מסתבר שלסקופ הזה יש זקן ארוך – מייל שרשרת עסק בכך ב-2003 ויש הסבר עליו באתר “לא רלוונטי”, והעניין גם הוזכר, כבדרך אגב, בסוף כתבה על תיירות ברמלה באתר של ערוץ 10.

לא נותר אלא להסיר את הכובע בפני העיתונות החוקרת שלנו.

___________________
היה זה פוסט של דורון קאלו, דוקטורנט לביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, מכור למילה הכתובה באינטרנט, מנוי ליותר רסס-ים ממה שהוא יוכל אי-פעם להספיק לקרוא.

18 בנובמבר, 2010 | בנושאים: הפוסטומט | תגובה אחת

בעיית הדיור של סטודנטים בירושלים: האם יש לכם חיבה לצבע הכתום?

פוסט של אורן ברנשטיין

[עדכון 26.11.2010] מדובר בקמפיין. ראו פרטים למטה. ע”ק [\עדכון]

קשה למצוא דירה בירושלים. שכר הדירה גבוה, הביקוש בשחקים וצריך להתחרות מול יהודים עשירים מהתפוצות, שרוצים בית נוסף בארץ הקודש למקרה שיתחילו פוגרומים.

לפעמים, בלית ברירה, אנשים אפילו נאלצים לגור בתוך גזר ענקי.

המבנה המרהיב הנ”ל הוא פרי דמיונו של האדריכל אדריאן סמית’, אמריקאי ממוצא יהודי שהגיע ארצה כדי לפתור את מצוקת הדיור בירושלים. סמית’ מתכנן להציע דירות לצעירים במחירים נמוכים מאוד, ע”י ניצול פרצה כלשהי בחוק העירוני. אישית, הייתי תחת הרושם שהחוק העירוני אוסר על בניינים בצורת כדור פורח, אבל אני אינני אדריכל.

כפי שאולי הבנתם, אני לא נלהב במיוחד מהסגנון הנועז של המיזם הזה. מצד שני, אני כן סטודנט ירושלמי נואש, וקשה להתווכח עם שכר דירה של 600 ש”ח לחודש. אז הגשתי בקשה. טופס ההצטרפות למיזם (PDF) מפתיע בפשטות שלו.

תחום לימודים: מדעי המחשב
איזור מגורים מועדף: גבעת רם
האם יש לך חיבה לצבע כתום? לא.
האם יש לך רתיעה מאש? לא.
האם את/ה מתעורר/ת בקלות באמצע הלילה, בדגש על הבזקים פתאומיים? למען האמת, אני מעדיף שלא לגלות.

לצערי אני אדם הגון מטבעי, ולכן כנראה שהתשובות שלי לא מיטביות. סביר שהמקום ייתפס ע”י סטודנט עם חיבה יתרה לכתום ולאש. לפחות כך תיחסך לי ההתלבטות בין מעונות צפופים ומעופשים לבין בית בצורת קקטוס.

אגב, כנראה שלא מדובר באדריאן סמית’ מלהקת המטאל איירון מיידן, וגם לא באדריאן סמית’ שתכנן את הבורג’ דוביי,הבניין הגבוה ביותר בעולם. אני מאחל למר סמית’ שהיוזמה החדשה תעזור לו לקחת בעלות על השם שלו.

___________________
היה זה פוסט של אורן ברנשטיין

[עדכון 26.11.2010] כפי שחשדתי, מדובר בקמפיין, מסתבר שהוא של תנועת התעוררות בירושלים.

– ע”ק
[\עדכון]

18 בנובמבר, 2010 | בנושאים: הפוסטומט | 5 תגובות

היפה והחנון מנקודת המבט של אוכלי הנבלות וצרכני הרקבון

פוסט של נורית דרומי

היא כן כזו יפה (אז מה אם חלק עשה הטבע וחלק בעזרתו האדיבה של הצבע) והוא כן כזה חנון, כי אין מה לעשות, יש דברים בחיים שיפים יותר מחבורת התמורות הזוגיות ב-S5.

בסימן trout mouth מטורף וסגידה לאל הלא נכון, הלא הוא אלוהי הבוטוקס, נפתחה השבוע בקול תרועה רמה העונה השניה של היפה והחנון, להלן יפ”ח.

במאמר הביקורת שלו על הקונספט בוחר טל רוזנברג לתאר את צופי היפ”ח כתמצית הזוהמה האנושית, אנשים שיושבים במשך שעה וחצי עם האצבע מופנית כלפי המסך ורק מחכים לנקודות בהן יוכלו לפלוט “Ha-ha!” נלסוני כלפי המתמודדים.

אז נכון, כל ריאליטי מבוסס על מציצנות והמציצנות היא רדודה. היפ”ח באה ואומרת לאנשים – היי, יש לכם חסרון (ושאף אחד לא יעבוד עליכם, לקות חברתית או בורות הם חסרונות), בואו נעבוד על החסרון הזה ביחד וכולם ירוויחו. המתמודדים מרוויחים ובגדול, מלבד עשרים שניות של תהילה גם שיפור של החסרונות שלהם, ויכולים להעיד על כך איציק קסאפו ורעות מלכין, שרק השבוע ב”צינור לילה” של גיא לרר ראינו אותם חברתיים, נעימים, וחפים מבורות או חוסר יכולת לבצע אינטראקציה חברתית, לפחות למראית עין. ההפקה מרוויחה, זה ברור, ואנחנו מרוויחים רגעים קסומים כמו הביטוי הגאוני חיב”ס – חי בסרט, הפירוש המקסים של מגילת העצמאות כחוזה המדינה, ה”בדיחה הטובה” שסיפר ברברברברברבאום ועוד.

זה לא שיוצרי הסדרה חפים מטעויות, והמאמר של עידוק על התיאור הסטראוטיפי הבזוי של המתמודדים מציג נקודה נכונה (סליחה על החנפנות למארח), בייחוד אל מול טענת ערוץ 10 שהם לא מעוניינים לחשוף את זהות הזוגות בשעה שהדברים מפורסמים באתר.

אבל מכל סדרות הריאליטי המתועבות באמת, ששמות להן למטרה לשים אנשים נורמליים במצבי קיצון כדי לחשוף רגעים שהשאלה העיקרית בקשר אליהם היא האם הם מביכים יותר את המתמודדים או אותנו (כל סיטואציה באח הגדול), הבחירה להשתלח דווקא ביפ”ח נקראת לי תמוהה.

___________________
היה זה פוסט של נורית דרומי, כבר לא מתכנתת, עוד לא משפטנית

12 בנובמבר, 2010 | בנושאים: הפוסטומט, טלוויזיה | 4 תגובות

שׂיפור עצוב

פושׂט של הלל גרשוני

אמרו לו / מילים: פלויצ’יני; לחן: פאולו קונטה; תרגום: עלי מוהר; גיור לחומרא: הלל גרשוני; ותודה לבן שהר

זהו שׂיפור עצוב על ילד
אחר כך נער
היום כבר איש
הוא לא שמע קולם של אלה
שהזהירו הוא נשאר אדיש
הוא לא שמע מה שאמרו לו
לכן היום הוא בעשׂק ביש

[…]

אמרו לו שהחולצה האדומה
זאת לא מציאה
אמרו לו שהוא נכנשׂ פה לצרה
ואין יציאה
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתגבר
אז הוא לא למד שום לקח
ואין לו שכל גם להצטער

___________________
היה זה פושׂט של הלל גרשוני, שׂטודנט לתלמוד ולשון, עורך שׂפרים וקשקשן בשעות הפנאי. גרשוני כתב על הפייסבוק של ח"כ אורי אורבך בגליון נובמבר 2010

10 בנובמבר, 2010 | בנושאים: הפוסטומט, שירה חדשה וצעירה | תגובה אחת

תמי לא נותנת

פוסט של עידן בכור

מכירים את היפהפיות המרעיפות עליך שפע טיזרים חד-משמעיים, מפתות אותך אל מפתנן, אך ברגע האמת מחליטות לא ללכת עד הסוף כי “עדיין לא הכרנו כמו שצריך”? קחו למשל את תמי בר, שמפתה אותי להקליק וליהנות ממבצע מפתיע:

נכנסתי. אבל שוד ושבר: במקום לאפשר לי לממש את תאוותי באופן מיידי, בוחרת תמי לנג’ס לי בסגנון “תן את הפרטים ונחזור אליך”.

למה? הרי אנחנו ברשת, אני דלוק ואת רוצה להעניק לי את מיטב קסמייך – למה לא לעשות את זה כאן ועכשיו, עם קטלוג מוצרים מעודכן ומנגנון קנייה מקוון ומאובטח?

יש רק שתי אפשרויות לבחירה בפרסום מסוג זה, בו משחקת אותה תמי קשה להשגה:
1) תמי לא יודעת לשווק ולמכור ברשת, והיא עדיין שבוייה בקונספט השיווקי והטכנולוגי של המאה הקודמת.
2) תמי לא סומכת על כושר הבחירה שלי ו/או רוצה “להגדיל” את הקנייה שלי באמצעות שיחה ישירה עם נציג מכירות, אשר ישמח בודאי להציע לי שדרוגים ותוספות בסגנון “רק היום”.

אתם מוזמנים להחליט מה האפשרות המטופשת והמעצבנת יותר.

______________________________________
היה זה פוסט של עידן בכור, העוסק בייעוץ שיווקי וארגוני וכותב את הבלוגים "הגיגית", על ניהול, שיווק וחדשנות, ו"דאחקה עכשיו", שכשמו כן הוא.

3 בנובמבר, 2010 | בנושאים: הפוסטומט, פרסום ושיווק | 22 תגובות

אסור לגלוש באינטרנט* (הצעת הגשה)

פוסט של אפי פוקס

התראיינתי אתמול לתכנית אקטואליה בתחנת רדיו חרדית שפנתה אליי בנושא הגנת הפרטיות בהקשר לשירותי גוגל. המפיקה שוחחה איתי בטלפון לפני מספר ימים כדי לתאם את נושאי הראיון. בשיחה היא טרחה בכל פעם לתקן אותי ולהבהיר שלא ראוי לשתמש בדוגמאות מסויימות ומוכרות שארעו, דוגמת חשיפת התערטלות, בגידות וכו’. קיבלתי בהבנה את הבקשה.

אתמול בבוקר, במהלך הראיון, אני והשדר שוחחנו על שירותי המיפוי והדואר האלקטרוני של גוגל, והופתעתי לשמוע שאלות ענייניות ומעמיקות יחסית על שאלות פרטיות באינטרנט, המרחב הציבורי, זיהוי אדם על פי שאילתות חיפוש וכד’. במהלך השיחה גלשנו לשאלות על שירותי הדואר, מנוע החיפוש ועל צילום הרחובות. עניתי בהרחבה ונמענתי מלציין דוגמאות “לא נאותות”. בסיום הראיון הודה לי השדר והוסיף במהירות: “תודה לעו”ד פוקס ואני מבקש להזכיר למאזינים שלנו שגדולי ישראל קבעו שהגלישה באינטרנט אסורה“.

האינטונציה והתזמון של האזהרה בסיום הראיון הזכירו לי את הסיומות הבנאליות בפרסומות רדיו וגרמו לי לחשוב קצת על המשמעות של “האיסור” ואיך שהוא באמת נתפש אצל קהל המאזינים (החרדי) של התחנה. הרי ניכר היה שהכתב ידע היטב על כל השירותים שהוא שאל עליהם, ניכר שאופי הראיון כוון לאנשים שלא צריך ללמד אותם מה זה אינטרנט ומהם השירותים של גוגל.

ואז הבנתי מאיפה המשפט הזה מוכר לי. האזהרה של השדר נשמעה כמעט כמו הכוכבית המגוחכת שמופיעה בפרסומות ובשלטים ושאומרת תמיד את המובן מאליו – “המציג אינו חייל/רופא”, או “הצעת הגשה בלבד: הקורנפלקס שבתמונה אינו כולל את החלב והקערה”.

גם ההערה של השדר נשמעה בסגנון “כולנו יודעים שכולנו גולשים באינטרנט, אבל הייתי חייב להכניס את הכוכבית. כי אני חייב”. אז הוא הכניס.

_______________________________
היה זה פוסט של אפי פוקס, עורך דין ויזם אינטרנט

1 בנובמבר, 2010 | בנושאים: הפוסטומט, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 10 תגובות

Hooray!

פוסט של רועי זוהר

מדי פעם אני נכנס להציץ בספריות הספאם שלי, רק כדי להרגיש טוב שאני מוחק אותם (אז מה אם זה לא מפריע שם, אני עדיין נהנה מזה).

בג’ימייל תמיד שמתי לב למשפט “Hooray, no spam here!”, שהופיע כאשר תיקיית הספאם ריקה.

עכשיו שמתי לב פתאום למשהו בהוטמייל: “You don’t have junk here (hooray!)—Microsoft SmartScreen is working to keep it out of your inbox, too”.

נתקלתי במילה hooray מעט מדי פעמים בשביל לחשוב שמדובר בצירוף מקרים.

____________________________
היה זה פוסט של רועי זוהר, פילנטרופ, פילוסוף, פילולוג, פיתגורס ועוד כמה מילים שמתחילות ב"פי"

29 באוקטובר, 2010 | בנושאים: ממילא אף אחד לא יראה את זה, הפוסטומט, קופי-פייסט | תגובה אחת

סם האונס: שוק תחרותי

פוסט של moonset

נראה לי שהתמונה, שצולמה באזור רחוב הארבעה, מדברת בעד עצמה.

____________________________
היה זה פוסט של moonset, כותבת הבלוג moonset.

25 באוקטובר, 2010 | בנושאים: 404, הפוסטומט | תגובה אחת

הפרוטוקולים של צעירי פייסבוק: איך פייסבוק הביא אותה בנוק-אאוט למציאות

פוסט של אילן בר-מגן

קשה היה לחזות את האינטרנט בגירסתו החדשה, זו שבניצוח אחד בשם מארק צוקרברג ואורקסטרת הפייסבוק ניצחה את המציאות. ובהשלכה קצת יותר רחבה, האינטרנט בן התשחורת הטינאייג’רי הפך מגימיק למשנה סדרי עולם, שהתעלה והגדיר מחדש את המציאות עד שהפך למציאות עצמה. אז הנה גירסה מקושקשת על מה היה לנו בחמש עשרה השנים האחרונות (כאילו כזה, אתם יודעים, בערך, בחוויה האישית שלי, יו קנואו). כמו כל דבר שעובר אבולוציה, האינטרנט המציא את עצמו מחדש בלי הפסקה. האינטרנט של היום הוא לא האינטרנט של לפני ארבע שנים הוא לא האינטרנט של לפני עשר שנים.

עידן ההתלהבות

האינטרנט התחיל, אם תרצו ואם לא, במערכון של החמישיה הקאמרית, שבו הוצגה אישה בגילומה של קרן מור, שחושבת שהיא יודעת מה זה אינטרנט אבל אין לה מושג קלוש מה זה באמת, אבל בכל זאת משלבת אותו בעולם המושגים שלה. ובאמת זה היה המצב אז – האינטרנט היה מילת באז מגניבה בעלת רזולוציה נמוכה ביותר, הדבר הזה שמאפשר בערך כלום, אבל עדיין מגניב לספר עליו. באמצעות האינטרנט ניתן לבצע את הפעולה המדהימה של לדבר עם אנשים מכל רחבי המדינה, ואפילו מחו”ל הרחוקה! אין יותר להתכתב במכתבים עם אנשים במדור מיוחד במעריב לנוער (לא שאני עשיתי את זה. אממ. ילדים אחרים ;).

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=wDaG_Kte-60[/youtube]

החוויה האישית שלי? יש חלון של שעה כל כמה ימים לגלוש באינטרנט, כי החל מהשעה עשר הטלפון בחינם, והספק מוכר חבילה של עשר שעות בחודש בכמה עשרות שקלים. הגלישה כולה מתוכננת מראש, כדי לא לבזבז זמן. לקפוץ לדודים ברמת גן, להאזין למודם עושה קולות של פקס שנחנק, להיכנס בנטסקייפ לאתר של אלופת הצ’מפיונס 1994 אייאקס אמסטרדם, להוריד משם את הפלא הטכנולוגי הנקרא תמונות (ולחכות רק חמש דקות לתמונה! על מסך מחשב צבעוני! ישירות מהולנד הרחוקה!). אחרי כן לאחסן את כל חמשת התמונות על דיסקט שחור גדול ודק, להגיע הביתה, לקוות שחלק מהתמונות שרדו את הנסיעה הרחוקה מרמת גן לראשון לציון הרחוקה (דיסקט שלא נפגם זה נס!) – כל זה כדי להיות הבעלים הגאה של (תרועת חצוצרות): תמונה במחשב.

באינטרנט ניתן לדבר עם אנשים שגרים רחוק ממך, בעזרת דואר שהוא לא דואר רגיל אלא אלקטרוני. אנשים התלהבו מעצם היכולת לתקשר מסביב לעולם (אוי, תראו איזה הייפ יצר ילד בשם אילן באיזה יוזנט ב-1997 רק סביב האפשרות לתקשר ממקום רחוק).

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=z3tFx_QtkMg[/youtube]

עידן המציאות האלטרנטיבית

ופתאום זה התחיל להיכנס לנו לחיים ובאמת לעשות משהו, אנשים באמת השתמשו באינטרנט ביומיום. מאפיינים: אפשר להיות מחובר לאינטרנט קצת יותר זמן מעשר שעות בחודש. אין שמות, רק כינויים. אייסיקיו, מירק, קהילות הזויות. האינטרנט הוא חוויה מסתורית, כמו סמטה אפלה באיזור מוכה פשע. אדם יכול להתקיים בעשרות זהויות בסביבות שונות מבלי שאף אחד ידע מי הוא – וזה מה שמקובל. חברויות וירטואליות של שנים – מבלי להכיר באמת במציאות. בעידן הזה להעביר תמונה למישהו אחר היה אקט בעל משמעות, התקדמות משמעותית בהיכרות. תמונה הייתה משהו שקשה לייצר (סורק היה מצרך נדיר ומצלמות דיגיטליות נכנסו לשימוש המוני ראשוני רק בסוף 2002). הפרטיות עדיין הייתה חשובה – אינפורמציה בסיסית כמו שם אמיתי ותמונה היו כה נדירים בסביבה, שהיה ברור לכולם שישמשו לרעה. ומעל הכל, זה מחוץ לפרוטוקולים של החיים. מה שקורה באינטרנט נשאר באינטרנט. אם נפגשים עם מישהו מהאינטרנט זה מחוץ למשחק, זה לא משהו שבאמת קרה, זה אפל, זה אוונגרדי. מציאות אלטרנטיבית. וזה הגיוני שכל זה יקרה, כי בתקופה הזו יש יותר סיכוי שתדבר עם מישהו שאתה לא מכיר מאשר ממישהו מהסביבה שלך, כי עדיין לא כולם משתמשים, וגם אם כן, הם לאו דווקא בסביבה שלך. ולמה לדבר באינטרנט עם מישהו מהסביבה הקרובה שלך? דבר איתו בטלפון.

עידן המציאות הקרובה

דברים החלו להתבסס. המחשב התחיל לשמש באמת לתקשורת קרובה. סלולרי נכנס לחיים של כולם, החלה תרבות של סמסים, מסנג’רים למיניהם, כולם לומדים להשתמש באימיילים וליצור רשימות חברים – ופתאום לכולם יש את זה וכולם מכירים את המושגים והכללים. פתאום כולם מתקשרים עם חברים שלהם – אלה המציאותיים. אימיילים ויראליים באאוטלוק, ניצנים של “פרוטוקלי מציאות” – היסטוריה במסנג’ר, פורומים מאונדקסים במנועי חיפוש. חלק מהאנשים לוקחים סיכון ומעלים תמונות לאתרים שונים, אבל זה עדיין לא משהו מקובל. תמונות באתרי הכרויות ובכלל – לא מצרך שנעול בכספת, אבל עדיין משהו פרטי. בלוגים של אנשים עלומים בכל פינה, ושמות – עדיין, ברוב המקרים, פשוט לא נכתבים ולא מתועדים. האינטרנט מורכב עדיין ברובו מאסופה של שימושים של אנשים שונים, בלי זהות אמיתית.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=-6NvXEPw03s[/youtube]

עידן המציאות

מהפך! יש שמות! ויקרא המקום גילגל (או גוגל?), ויתמלא העולם בעודף מידע, ובו נוצרה ברית בין המכרים. משהו נשבר, באיזושהי נקודה השיווי משקל אבד, ומי שלא מעלה תמונה הוא חסר הזהות שחורג מהנורמה. הסטטוס קוו החדש: גם שם מלא וגם תמונה זה מאסט. לאט לאט חלחלו הרשתות החברתיות, לבסוף בניצוחו ובניצחונו של פייסבוק עם הבשורה החדשה-ישנה: לכולם יש שם אמיתי במציאות. כולם מזוהים עם שם פרטי ושם משפחה ותמונה שמחוברים אורגנית. ויחבר פייסבוק את כולם עם כולם ויברא אורגיית ענק של שיתוף ומידע. ויאחד המציאות והאינטרנט לגוף אחד. קיום של אני אחד באינטרנט ובמציאות. כל אחד אחראי למעשים שהוא עושה, והכל נרשם בפרוטוקולים של פייסבוק. המסתוריות של האינטרנט נעלמת מול העיניים, הפרטיות נרמסת בהסכמה, ואנשים יוצרים את האני המאוחד החדש שלהם באינטרנט, זה שבתפיסה שלהם מייצג אותם במציאות. אין מה להרחיב, אתם מכירים את זה טוב מדי.

עידן הפוסט-מציאות

ועכשיו למנה העיקרית – המציאות היום. הסוויץ’. אחרי שנגמרה תקופת הטירונות, לפתע ב-2010 פייסבוק הוא המציאות החדשה, והמציאות כבר לא מתנהגת כמו מציאות. נשמע מופרך או מוגזם? רובכם שמתם לב שסימון של “אין א ריליישנשיפ” בפייסבוק הוא כבר הצהרה שהיא עשירית אירוסין, משהו מחייב שכזה, השלב ראשון בהתמסדות של קשר. שמתם לב גם שמה שלא נרשם בפייסבוק לא באמת קורה – אירועים שלא באמת מתרחשים כי אף אחד לא העלה תמונה לפייסבוק, ועל כן לא נזכרים בתודעה הקולקטיבית, שגם ככה מוצפת במידע. אבל יש עוד משמעויות הרבה יותר עמוקות לתפיסת העולם של כולם – הגדרת המציאות כולה. נדגים את זה: אם היום בחור מכיר בחורה במסיבה או בפאב והיצרים מתלהטים, עדיף לו לחשוב פעמיים אם להוסיף אותה בפייסבוק – אם הוא מתחבר איתה בפייסבוק, הוא חלק מהמציאות שלה. זה אומר שהחברים והחברות שלה, ואולי אפילו המשפחה, מודעים לקיום שלו, ובתפיסה שלה הוא חלק מהעולם שנבנה סביבה. הוא מנחית את עצמו ישירות לעולם שלה כעוד אחד ממאות חבריה וחברותיה. התמודדות אחרת לגמרי מאשר להשאיר את הקשר טלפוני, להישאר חצי אנונימי כבחור ההוא עם הבלורית מהמסיבה בבר שאוהב לעשות נעים בגב – בלי יותר מדי פרטים מעבר, בלי ריגול, בלי משמעויות, בלי מה ההוא אמר ומי ראה מה – בלי להיחשף ובלי לחשוף. כמו המסתורין ההוא מההתחלה של האינטרנט, חסרים הפרטים וחסר ההקשר למציאות שמוגדרת מחדש בפייסבוק, למציאות הסטטוסית, תרתי משמע. אם אתה בפייסבוק שלה אתה שחקן במציאות שלה, ואם אתה לא בפייסבוק שלה אתה באלטר-מציאות, זו שעדיין לא דווחה וסופרה לאף אחד ולא נכתבה בדפי ההיסטוריה של פייסבוק, מקום חופשי מדאגות. המציאות האלטרנטיבית האמיתית. כן, כמו המציאות האלטרנטיבית שפעם האינטרנט יצר. הכל התהפך. אז תחשבו טוב טוב לפני שאתם מוסיפים מישהו בפייסבוק, ולחילופין תתחילו ליהנות מהעידן שבו פתאום דווקא בסביבה הלא וירטואלית החיים הרבה יותר חופשיים וחסרי תיעוד, פרוטוקולים ומבטים בוחנים של אחרים.

___________________
היה זה פוסט של אילן בר-מגן, יזם אינטרנט, בוגר מדעי המחשב בטכניון וקופירייטר בעברו

עוד בנושא: • איך לגלוש באינטרנט: מדריך משנת 2025 • תם עידן הפרטיות של מנכ”ל פייסבוק, מארק זאקרברג

20 באוקטובר, 2010 | בנושאים: הפוסטומט, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 11 תגובות

כמה סוכר לשים לך בנס הרפואי?

פוסט של נמרוד צפנת

“נס רפואי בקפלן: “נולד במשקל 590 גרם ושרד”, קוראת כותרת בוואלה ומצליחה לגרום לי ללחוץ על הקישור ולראות על מה כל המהומה.

וכך נכתב: “פג שנולד בשבוע ה-26 להריון ובמשקל של 590 גרם בלבד, הצליח להשתקם בבית החולים ‘קפלן’, בניגוד להערכת הרופאים לפיה סיכוייו של הילד להתפתח באופן תקין עומדים על 10% בלבד.”

אני מעריך שהפסקה הראשונה נכתבה בצורה כל כך דרמטית בגלל ההתרגשות שפשטה במערכת וואלה. זה אולי יסביר את צמד אי הדיוקים שהם הצליחו להעמיס במשפט עמוס אחד בן 29 מילים.

א) התינוק לא שרד בניגוד להערכת הרופאים. הרופאים העריכו שבאחד מתוך עשרה מקרים כאלה התינוק שורד. וראו הפלא ופלא, בעקבות טיפול מסור של הרופאים והאחיות, הוא שרד.

ב) מה הוא נס? האם סיכוי של אחד לעשר הוא נס? יש לי חברים שקולעים כדור מקו השלוש לסל בעשרה אחוזים. עשרה אחוזים זה גם הסיכוי שלי להצליח להשיג מספר טלפון מבחורה בפאב. זה גם כמעט הסיכוי לפגוע באחד מארבעת הקלפים היחידים בחבילה שיעזרו לך לנצח יד במשחק פוקר, תופעה הידועה בתור Bad Beat.

בעקבות ההתפתחויות הרפואיות במאתיים השנים האחרונות, סיכויי ההשרדות של פגים עלו פלאים. יכול להיות שלפני מאה שנים, הסיכוי של תינוק כזה לשרוד היה אחד לאלף. ולפני חמש מאות שנה אולי אחד למיליון. השרדות של פג שנולד במשקל חצי קילו באותה תקופה היתה מפליאה בהרבה. אולי היו ממנים אותו להיות המשיח אפילו.

במילון התקשורת המתלהמת שלי, נס מוגדר בתור משהו שההסתברות שלו היא באמת קלושה. כל כך קלושה שהיא נראת בעינינו כבלתי אפשרית. דברים כאלה, למשל, שבאמת לא קורים כל יום.

___________________
היה זה פוסט של נמרוד צפנת

עוד על נסים בתקשורת:
• ניצלו בנס
• נס רפואי בוואלה: כבד הושתל בלב
• חדשות 2 מבקשים שתברכי על הנס

18 באוקטובר, 2010 | בנושאים: הפוסטומט, עיתונות ותקשורת | 12 תגובות

← לדף הקודם — לדף הבא →