מישהו, לא משנה מי: תלמדו מאמזון איך עובדים
הבעסה: הקינדל החדש והמגניב שלי הפסיק לעבוד יומיים אחרי שקיבלתי אותו. התקלה היא תעלומה רפואית: רבע מהמסך קפוא ולא מגיב, השאר עובד בעליצות אמזונית, כאילו הקינדל חווה חצי-שבץ.
האוסומנס: אחרי עשר דקות כבר צ’יטטתי עם נציג שירות הלקוחות, שכתב לי בניב הודי של אנגלית שהוא ממש מצטער שזה קרה לי. הוא לא האשים אותי ששברתי את הקינדל, לא ניסה לגלגל אותי למישהו אחר ולא בילה חצי שעה בהתמקחות עם המנהל שלו או משהו. הוא פשוט שלח לי קינדל חדש, אמר לי שהוא יגיע תוך שלושה-ארבעה ימים וביקש ממני לשים את המכשיר המקולקל ולשלוח אותו בקופסה על חשבון אמזון.
הלקח: מישהו, תלמדו מאמזון. אני לא יודע מי, כי אף חברה ישראלית לא באמת מייצרת או מוכרת קורא ספרים אלקטרוני ששווה לקנות. אבל חברות שנותנות שירות, באופן כללי, לא משנה מה השירות הזה – תלמדו מאמזון.
אני לקוח של אמזון מאז אמצע-סוף שנות התשעים. זה האתר הכי ותיק ברשימת הפייבוריטס שלי. ויש לזה סיבה: ב-15 השנים האחרונות, חברות (וחברים) באו והלכו, משרות באו והלכו, ספקיות אינטרנט, מפעילות סלולריות, שירותי אימייל מקוונים, מפלגות – כולן באו והלכו. רק אמזון הצליחו, איכשהו, אף פעם לא לאכזב אותי.
יהונתן זילבר עדיין קורא טוקבקים בפייסבוק
הפייסבוקבקיסטים של ידיעות אחרונות לזוג הנאנס: תצמיחו ביצים
היה זה פרופסור יוברט פרנסוורת, בן המאה השלושים ואחת, שטבע את הביטוי היפה “אני לא רוצה לחיות על כוכב הלכת הזה עוד”. הביטוי הזה עבר לי בראש כשקראתי את תגובות הפייסבוק לידיעה של “ידיעות אחרונות” שעוסקת בצעיר שנאלץ לצפות בחברתו נאנסת בחניון גן העיר במשך שלוש שעות. רגע, כמה הערות מקדימות, למקרה שלא ידעתם: (א) לידיעות אחרונות יש אתר אינטרנט משלו, בנפרד מ-ynet – אבל לא באמת. עמוד הבית של ידיעות אחרונות משמש לשרת את מנויי עיתון הדפוס; מדי פעם מתפרסמת שם כתבה, או מובאה מכתבה, אבל כדי לנווט בתוכן שמופיע שם תצטרכו ללכת לעמוד הפייסבוק של ידיעות. (ב) בשנה האחרונה ידיעות נותנים פייט רציני על הקידום בפייסבוק. יש להם 172 אלף לייקים, ובעמודי הכתבה המוזכרים לעיל שיבצו שם רכיב תגובות פייסבוק, ממש בדומה למעצמת תוכן אחרת, חדר 404. עכשיו, מה יש לגולשי פייסבוק להגיד על בחור בן 17 שבילה שלוש שעות בחדר שירותים טחוב בחניון תת קרקעי, כשאדם נושא סכין אונס את החברה שלו?
ליאת פרי וגיורא ישכרוב, למשל, מאוכזבים מהקורבנות. גיורא היה רוצה שלדור של היום יהיה יותר חיספוס. ליאת הייתה רוצה שבן השבע עשרה יהיה חזק יותר. יש לה גם השגות לגבי העדות שנתן: איך אפשר גם לאנוס מישהו וגם לאיים על מישהו אחר בסכין? גיורא מסכם את הדיון: “פשוט תצמיחו קוהונס”.
גיא אברהם כועס על המתלונן, שיכל לתקוף את האנס עם הקסדה שלו. קוראי ידיעות אחרונות כבר יודעים שקסדה היא כלי נשק קטלני, כפי שגילה ב-2010 אלי איפרגן, אב לשלושה שהוכה בראשו בקסדה ומת מפצעיו. גם בן ה-17 יכל להרוג את תוקפו, ובמקום זאת בחר לאכזב את הטוקבקיסטים. אברהם מסכם: “איזה ילדים מפגרים, דור איקס מזויין”.
סיכם את זה יפה ידידנו עבגד:
אויבי ישראל אורבים בחניון!
אבל רגע, רגע, זה לא הכל:
מורן צברי ולולה לוי מזכירים לנו, כל אחד בנפרד, שיש לפרשה הזו גם הקשר לאומי חמור מאוד. לוי מזכירה לנו שהסוד(א)נים הם אנסים ורוצחים חופשי, וצברי תוהה אם, לאחר האונס, שבוצע ככל הנראה על ידי ערבי ישראלי פלסתיני, ישארו יפי נפש שירצו להשאיר פה את הפליטים הסודנים והאריתראים.
למזלם של לוי וצברי מגיעה רונה אפל (שאת תמונת הפרופיל שלה מעטר תגפרופיל נאה של מגן דוד) ומזכירה להם מי באמת אויבי ישראל. אפל היא גם הראשונה לשים על השולחן את האופציה הצבאית. אני מאחל לכולכם בהצלחה עם כוכב הלכת שלכם וביי.
יהונתן זילבר לא מבין למה את לא נותנת לו את הטלפון שלך
יש לי אחות ואני יודע מה ההבדל בין “טורקיז” ל”תכלת”, אפשר את המספר טלפון שלך?
בחורינה יקרה,
כן, זה יפתיע אותך – יש לי שתי אחיות. אני יודע להבדיל בין “טורקיז” ל”תכלת” ואפילו לנהל שיחה אינטיליגנטית על מי יותר חמוד, בראד או ג’וני. אני לא נצמד אליך בדיזנגוף סנטר, לא ניגש אליך כל עשר דקות בשדרות רוטשילד, באמת רק אם יש לי משפט פתיחה מהמם ונראה לי שאת זורמת. ובכל זאת, כשאת שומעת את המילים “אמנות הפיתוי” את מזדעזעת וממהרת לתת לי מספר טלפון מזוייף, ומקווה בלבך שלא תראי אותי יותר בחיים. האמיני לי, יום יבוא והמשאלה שלך עוד עלולה להתגשם.
איזה כיף זה שרודפים אחריך? מחפשים אותך, שואלים אותך מי משקר יותר, נוגעים בך כאילו במקרה, והכל בשביל שתתעלמי. הכי טוב להתעלם. את הרי עסוקה, כל היום מתחילים איתך ואין לך זמן לעוד מישהו שיוצא להתחיל עם בחורות עם מדריך צמוד ובטח אין לו מושג איך לספק אותך במיטה. זו הרי נקודת המוצא, לא? חניכי תורת אמנות הפיתוי הם אנשים עם יכולת בינאישית דלה, חוסר יכולת לנהל סתם שיחה עם אדם מהמין השני ובעיקר ימכרו את אימא שלהם בשביל לראות למישהי את התחתונים. אז אני אפתיע אותך בשנית – לא כולנו כאלו. רובנו אפילו קראנו באינטרנט ואנחנו יודעים איפה הדגדגן, חלקנו אף היינו בעברנו במערכת יחסים ויש כאלו שאפילו יוגדרו כנאים פלוס. ומה לגבי אמא שלנו? לא תודה, היא קצת מבוגרת. כל מה שאנחנו מבקשים הוא אנושיות. לא מסובך במיוחד. להשתדל לענות לנו כשאנחנו שואלים אם את יודעת איזה מתנה כדאי לקנות לידידה שלנו, לתת תשובה כנה אם את יודעת מתי האוטובוס מגיע, ובעיקר לא לבעוט לנו בברך ולברוח, רק כי אנחנו לובשים חולצה של סוף מסלול אמנות הפיתוי 08 – אימפריה.
אנחנו לא אוהבים להרגיש מטרד. לא נוהגים לפנות לאותה בחורה פעמיים עם אותו פיק-אפ ליין, במיוחד אחרי שהבנו שהיא לא זורמת. לא מגיע שישפכו לנו פחית דיאט-קולה בפנים, לא מגיע לנו שיצעקו עלינו, שיגרמו לנו לחשוב 20 פעם לפני שאנחנו נוגעים בך במקרה במדרגות הנעות. אנחנו, בדיוק כמוך, מנסים לסגור FC להלילה.
בעיקר אנחנו משתדלים לכבד אתכן, הבחורינות. לדעת שלפעמים אתן צריכות לקום מוקדם בבוקר, שלפעמים אתן בזוגיות, למרות שזה לא קיר, ולזכור שלא תמיד אתן בעניין של לעזור לנו עם הבעיות שיש לנו עם ידידה שלנו. נשמח מאוד, אם לכמה רגעים שאנחנו מנסים להתחיל איתכן במקומות ציבוריים הומים, תנסו לכבד גם אותנו. ואם אתן מקשיבות והגעתם עד הנה, אפשר את המספר טלפון שלכן? מה יש, כולנו יהודים!
יהונתן זילבר קנה 10 קילו ספרים בעשר
מהנעשה בחדר: אנא, צייר לי
עידוק: איזו אילוסטרציה אתה רוצה לפוסט שלך על הספרים?
ג’וני: שווארמיה.
ג’וני: כן. תדביק על זה ספר.
עידוק: להדביק על זה ספר? טוב, נו.
עידוק: [רץ למגירה, מוציא דבק ומספריים, רץ בחזרה עם המספריים ביד, גוזר ומדביק ומרעיש ומפיל דברים]
עידוק: תסתכל.
ג’וני: אני רואה שווארמה, אבל לא ספרים.
עידוק: מה יש בעמוד השווארמה הרחוק יותר?
ג’וני: מלבן מוביוס. לא – קופסת שרודינגר. עם חורים לאוויר.
עידוק: כבשה מהנסיך הקטן, יא לאטח.
ג’וני: אני רואה קופסא עם חורים.
עידוק: הכבשה בתוך הקופסה.
ג’וני: מה היא עושה שם?
עידוק: היא מתבשלת.
______________________
בפרקים הקודמים: ג’וני מפסיד לעידוק 100 שקל, משלם לו בפורנו מיקרופונים.
ביקור ב”דוקטור ספר”: רב-פלגיאט בהשראת ענייני דיומא
אני: אני מעוניין להתלונן.
מוכר: למה להתלונן אבאלה, מה לא טוב, ספר לדוקטור.
אני: אני רכשתי בחנותכם מספר ספרים ואני מעוניין להחזיר אותם. וגם להתלונן.
מוכר: זה בלתי ניתן. זה קנית במבצע בבא?
אני: כן. ספר ככל יכולתך.
מוכר: אין אצלנו מבצע כזה. ספר ככל יכולתך זה אצל מלך הספרים לא אצלנו.
אני: מה אתם?
מוכר: עשר קילו בעשר בבא.
אני: זה באמת עשר קילו ספרים. תיקח אותם בחזרה.
מוכר: לא טוב. זה ברגע שאתה פותח את השקית יש להם תאריך תפוגה.
אני: תאריך תפוגה?
מוכר: זה נייר מתכלה, אחותנו.
אני: זה בדיוק העניין שרציתי להגיד. תראה את הספר הזה.
מוכר: “מלח של”.
אני: זהו. שבחנות שארזו לי זה עוד היה “מלחמ שלו”!
מוכר: בבא, ככה זה שאתה קונה ספר בתפזורת. זה זול, שווה לכל כיס, לפעמים יוצא טוב לפעמים לא.
אני: מה זה לפעמים יוצא טוב! תראה את הספר הזה.
מוכר: “האמ ומרגריטה”. זה כשר?
אני: למי איכפת? איפה פרק 9?
מוכר: אתה אני קלטי אותך מההתחלה אני, אתה באת לעשות לי צרות. לא מתאים לך? תילך לבוטקים במרכז המדינה תיקנה שם.
אני: אל תצעק עלי!
מוכר: לא צועק עליך! מה נראה לך אפשר לעשות? קנית מאה ספרים בעשר שקל! צריך לשלם למו”ל! הסופר מקבל תמלוג! אז הנייר סופג פחות, ככה נשאר מקום לאיכות הטקסט!
אני!: איכות הטקסט!
מוכר!: כן!
אני!: הספר הזה, קופיקו!
מוכר!: מה!
אני!: יש בו רק מילה אחת, קופיקו!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
יהונתן זילבר עדיין נוסע בטרמפים
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד. // ענת קרמנר וינשטיין
איור פלסטלינה: טופי סטולר. לוגו צומטסקי: אני (cc-by-sa).
קפקא צדק, הבין ג’וני כשגילה שרשיון הנהיגה שלו פג לפני תשעה ימים
לאחרונה אני חושב הרבה על ממשקים ועל מה הם אומרים על הבעלים שלהם. למשל, זה שצריך לנווט בתפריטים קוליים מסובכים כדי לדבר עם מישהו בחברה הסלולרית שלכם – מה זה אומר על היחסים ביניכם ובינם? הנה דוגמה יותר מעניינת.
ככה נראה רישיון הנהיגה שלכם (וגם שלי):
המסמך הזה הוא, בעיני, הוכחה טובה שהממסד שונא אתכם (וגם אותי). למרות שהמסמך הזה נאה ומתהדר בצבעים נעימים, הוא גם מוכיח שהממסד מתעב את מי שהוא מנפיק לו תעודות כאלו. הוא לא מעוניין שנחיה, אתם ואני, באותו מקום שהוא משמש בו כממסד. לא מאמינים לי? תסתכלו עוד פעם ואחרי זה תחזרו לשאלה קצרה.
מוכנים לשאלה? אוקי: איזה מהמספרים המוטבעים על הרישיון הוא מספר רשיון הנהיגה שלכם?
הנה עוד אחת: איפה כתוב מה סוג הרישיון שלכם – כלומר, באלו כלי רכב אתם מורשים לנהוג? הנתונים מופיעים, אבל הם מקודדים תחת סעיפים שלא אומרים כלום: 4b. 9. 4d. מידות החזייה האלו אמורות להגיד לנו משהו. מה? התשובות לא נמצאות במהופך: את הצד השני של הכרטיס הזה תופסת דיאגרמה של סוגי כלי רכב. איפה אפשר ללמוד מה זה 4b?
ובכן, למשרד התחבורה יש אתר באינטרנט. הוא לא כל כך תומך במובייל, ולכן, סעו לכם הביתה, הדליקו את המחשב, גגלו “משרד התחבורה”, בהו באימה באתר הכעור ועמוס המידע הזה, התעשתו, הזינו בשדה החיפוש מצד שמאל למעלה “רישיון נהיגה”, חפשו את כפתור החיפוש (אין כזה, וגם זכוכית המגדלת מימין אינה קליקה, צריך לתת אנטר), הגיעו לדף שנראה זהה לקודם, גרדו בראשכם בתימהון, ואז גללו למטה ותגלו שם את תוצאות החיפוש. שופו עיניכם בתוצאה הראשונה: “אילת – אופטיקה זוית ראיה, בחזית בית עברונה 25 (קבלת קהל/צילום לרישיון הנהיגה)”. התוצאה השנייה היא “משרד הרישוי ירושלים – התנופה 17, בית קרסו, תלפיות”, התוצאה השלישית למשרד הרישוי כרמיאל, לאחריו זה של טבריה (רחוב הגליל 20 – לשימושכם). חזרו לשדה החיפוש וחפשו “איך קוראים את רישיון הנהיגה?” בשלב הזה אתם כבר יודעים שצריך לגלול מטה כדי להגיע לתוצאות החיפוש, ואכן אחרי שתגללו תראו את הכיתוב “מילות חיפוש: איך קוראים רישיו ; נמצאו סה”כ 0 תוצאות”.
כאן אני מרשה לכם להגיע למסקנה שגם אתר האינטרנט של משרד התחבורה הוא הוכחה שהממסד שונא אתכם (וגם אותי). ואם לא שונא, אז פשוט בז לכם. מבחינת הממסד, אתם לא צריכים לדעת מה אומר סעיף 4b. מי אתם (או אני)? בשביל זה יש עובדי ממסד, כמו שוטרים. הם יודעים מה זה 4b.
זה די חמור, כי סעיף 4b מציין את תאריך פג התוקף של רישיון הנהיגה שלכם. אני, (לא אתם – רק אני), גיליתי את זה בוויקיפדיה, בתום קריאה של דקה – ותשעה ימים אחרי שפג תוקף הרשיון שלי.
ג’וני, אתם אומרים, אל תהיה אידיוט. מגלים שהרשיון פג תוקף בדרישת השלמונים הזו שהממסד שולח אליך הביתה. ככה נראית דרישת השלמונים:
ואני לא קיבלתי אותה מעולם. חבל: אני חובב גדול של מכתבי כופר, והייתי משלם מיד, הכל כדי להמשיך לנהוג על גבי התשתיות המתפוררות המחברות את ערי ישראל יחדיו כפלסטר, לו רק הייתי מקבל, כאמור. למה לא קיבלתי? בטח טעות. מישהו לא הדפיס את המכתב. או שהדפיס אבל המדפסת עושה בעיות, והיא הדפיסה עקום, ואותו מישהו אמר שהוא ידפיס שוב אחרי הפסקת הצהריים ולא הדפיס. סביר לבקש ממני שאני אבין, שאני אגלה קצת סבלנות, קצת אורך רוח. בכלל, נדמה לי שכדי לחיות במחיצת הממסד המסויים שלנו בלי להשתגע ולדרוס מישהו צריך דליים של סבלנות ואורך רוח. מלבד זאת, אני לא הייתי צריך לחכות לאיזה מכתב ממשרד התחבורה: הרי תאריך פקיעת תוקפו של הרשיון מצוין ממש על גבי הכרטיס עצמו, כשהוא מתחבא תחת הקוד האידיוטי 4b.
לכן אני מוסיף את מכתב השלמונים, זה שלא מגיע, לרשימת הממשקים שמוכיחים מה הממסד חושב עלי (ובינינו – גם עליכם).
אני אוהב לנהוג מדי פעם ואני מעדיף שאם שוטר יעצור אותי, יהיה לי מה לתת לו. ולכן פניתי לחדש את רשיוני. גיליתי שלמשרד התחבורה יש מענה קולי 24 שעות ביממה, במספר שקל לזכור, 5678* – שני דברים המרמזים דווקא על חיבתו של הממסד כלפי וכלפיכם, ולכן, הבה נתקשר, ונשמע ברכה משונה: “לידיעתכם”, (מי פותח שיחה ב”לידיעתכם”?), “ניתן לפנות גם לאתר האינטרנט של משרד התחבורה” – ואז מכתיבים את הכתובת של האתר של משרד התחבורה, זה שנתן לנו אינפורמציה כל כך מוצלחת קודם. אחרי זה מבקשים שלעברית נקיש 1, כלומר, חזרנו לשיט הזה, של החברות הסלולריות, התשה באמצעות תפריטים קוליים. יאללה, סבלנות ואורך רוח. בואו ונקיש 1, נתבקש להציע את תעודת הזהות שלנו, ואז נתבקש להכין רישיון נהיגה, רשיון רכב וכן כלי כתיבה (!). לרשיון נהיגה צריך להקיש 1, ואז השיחה מתנתקת.
אנחנו מתקשרים שוב: לידיעתנו יש אתר אינטרנט שכתובתו. 1 לעברית. תעודת זהות. הכנתי כלי כתיבה. הקשתי 1. הפעם לא מתנתק. לחידוש מקישים 1. עכשיו צריך להקיש שוב את מספר הזהות. למה שוב? הפעם יש הסבר: לאחר מספר הזהות מקישים סולמית – הנמצאת מתחת לספרה 9. בשביל ההסבר הזה, איפה הסולמית (תמיד תהיתי!) אני מוכן להקיש את מספר תעודת הזהות שלי. המערכת לא מחרחרת ולא מקיאה: היא ממשיכה הלאה ומבקשת ממני להקיש את… מספר רשיון הנהיגה… שמתחבא… ברשיון… תחת הקוד… מי יודע…
הנה: כשיש ממשק אחד גרוע, אפשר להגיד שהוא נולד בטעות ובטח יחליפו אותו בקרוב. כשיש ארבעה ממשקים גרועים, אפשר להיות בטוחים למדי במה שהאנשים הטובים במשרד התחבורה אומרים לנו. הם אומרים לנו, אף אחד לא אמר לנו שקפקא כתב משלים חברתיים ופוליטיים. חשבנו שהוא מחבר מדריכים לאיך מעצבים רישיון נהיגה.
יהונתן זילבר התייחד עם זכר כספי ניצולי השואה בגליון אפריל 2012
כשהמילים “יריתי שתי יריות אזהרה לתוך הראש שלו” יוצאות מהפה של בת 17 שגדלה בבבלי, הן מקבלות מימד אחר לגמרי
הבידור החדש שלי? שירי מחזות זמר. אבל ג’וני, אתם אומרים, מחזות זמר זה הבידור הישן שלך. כן, אני אומר, אבל עד עכשיו צרכתי אותם בגרסה ההוליוודית עם כל בוגרי ג’וליארד האלו. הכי סחי. עכשיו אני נהנה ממחזות הזמר האלו כמו שאלוהים התכוון: על במה באולם הספורט של בית ספר תיכון שיש לו מגמת אמנויות, במצלמה אחת שמצלמת מאמצע הקהל. זה חי, זה בועט, זה raw, וכדאי גם לכם לצפות בזה לפני שזה יהיה מגניב.
הנה, למשל, גרסת עירוני א’ לטנגו בית הכלא (“טנגו אסירות” הם קוראים לזה), עם הפתיח האגדי “פופ, שש, סקוויש, אה-אה, סיזרו, ליפשיץ”. אני יודע מה אתם חושבים, ואני מסכים: כשהמילים “יריתי שתי יריות אזהרה לתוך הראש שלו” יוצאות מהפה של בת 17 שגדלה בבבלי, הן מקבלות מימד אחר לגמרי. אה, לא על זה אתם חושבים? אז אני יודע על מה אתם חושבים, ואם אלוהים לא היה רוצה שנצפה בזה, הוא לא היה שם אותן ביוטיוב:
מסתבר שיש אליפות להופעות תיכון. אחד המתמודדים באליפות הזאת הוא תיכון קריית שרת. לפני שתשאלו, גם אני לא יודע מי זאת דנה קורזינר. אולי היא קשורה לחדשה המרתקת הזאת באתר עיריית בת ים.
טוב, אני בקטע של “שיער”. הביצוע הבא הוא של תלמידי בית הספר חוף השרון, שפיים, והאקוסטיקה באמת נותנת לשיר אלמנט של שירה בציבור בבית העם. שאלה: לקיבוצניקיות יש פטור ממכנסיים?
כמו שיודעים יצרני ממים בפייסבוק, הסכנה הכי גדולה לז’אנר זה שהוא נעשה מודע לעצמו ומפתח גרסאות מטא. הקטע הבא, למשל, הוא סתם מוזר. במה, תזמורת ומנצח, צלם מקצועי ושמונה זייפנים ממגמת מוזיקה נס ציונה עושים מבטא צרפתי בקטע מסרט של דיסני.
סליחה, אני מז’אנר אחר.
לסיום מגיע לכם עוד קצת גריז אחרי זה. אנחנו מכירים הרבה קטעי וידאו שצולמו במצלמה של הסלולרי. אבל תודו שעוד לא ראיתם קטע שצולם במצלמה של נוקיה E52.
יהונתן זילבר עוד מנסה לתפוס מונית, מישהו פנוי בדרום תל אביב?
יתרון בלתי צפוי של GetTaxi: לתת דירוג נמוך לנהג עם הכפכפים שגבה ממך דמי הזמנה טלפונית
אחד הגילויים המרגשים של החודש האחרון, מבחינתי, היא האפליקציה GetTaxi, שמאפשרת לי להזמין מונית בלי להזדקק לתסריט הבא:
אני: הלו? אני רוצה –
מעשן טיים כבד: אז שלא ילחץ לי על השמה. מוניות!
אני: הלו? יש לך –
מעשן טיים כבד: הלו, מוניות!
אני: הלו?
מעשן: מוניות!
אני: הלו! יש לך מונית לבוגרשוב?
מעשן: חמשדקות. [מנתק].
לאחר 12 דקות:
אני: הלו? אני מחכה כבר –
מעשן: מוניות!
אני: אתה שומע אותי? הזמנתי לפני –
מעשן: הלו, מוניות! כולם לוחשים לי היום. מוניות!
אני: אתה שומע אותי או לא? הזמנתי מונית לפני 12 דקות ואמרתי לי חמש דקות ועברו 12 דקות איפה המונית גררררררעעעעעחבעבעבעבע
מעשן: בסדר, אבאל’ה, למה להתעצבן למה. חמש דקות אצלך. [מנתק].
[המונית מגיעה כעבור 12 דקות].
ל-GetTaxi שני יתרונות אדירים כאמור: ראשית, ההזמנה מתבצעת בלחיצת כפתור; ושנית, רואים את המונית ואת מסלול התקדמותה על גבי מפה, כך שאם מבטיחים לך שהמונית תגיע תוך 5 דקות, אבל היא ביפו ואתה בבבלי, אתה לא צריך להאמין. (יש ל-GetTaxi עוד כמה אספקטים מרתקים מהבחינה החנונית, כמו כמה שהיא יעילה יותר מתחנה אזורית במצבים כמו נסיעה בינעירונית, שבה המונית חוזרת לעיתים קרובות ריקה, אבל עזבו כרגע). אל מול היתרונות הגדולים עומדת העובדה שאת הטבע האנושי קשה לשנות. וכך למשל, באחד האתמולים, כשהזמנתי גטקסי:
נהג מונית בכפכפים: [אחרי שאיחר ב-12 דקות, עצר ליד הבנין הלא נכון, טעה בדרך ומלמל לעצמו לפרקים]: הנה הגענו.
אני: תודה אבא’לה. תגיד, מה זה החמש שקל תוספת שאני רואה פה על המונה?
בכפכפים: זה קריאה טלפונית.
אני: אבל לא קראתי לך טלפונית.
בכפכפים: זה מה יש. לא מוצא חן בעיניך תתבע אותי.
אני: בוא נתקשר למוקד של GetTaxi.
מוקדנית*: אז שלא ילחץ לי על השמה. טקסי!
אני: שומעת? הלו? הלו?
מוקדנית: שומעת מצוין. איך אפשר לעזור?
אני: אני פה במונית עם מספר 425 שמבקש ממני לתבוע אותו. אתם גובים דמי קריאה טלפונית?
בכפכפים: סעמק! קמצן! עזוב אותך, רק רד לי מהמונית! ושלא יזמינו אותי אליך! שומעת מוקד, שלא יזמינו אותי אליו יותר!
מוקד: אין לנו אופציה כזאת באפליקציה.
אני: מוקד, תגידי, למה להתעצבן למה?
מוקדנית: צודק אבא’לה. אל תהיה פראייר, שים עליו פידבק באפליקציה.
אני: הופה.
וכך התגלה יתרון שלישי באפליקציית הזמנת המוניות: אפשר לדרג את הנסיעה. אני לא יודע אם מישהו יעשה משהו עם הפידבק שנתתי ל-425, ובת’כלס לא צריך לעשות לו כלום, לכולנו מגיע יום גרוע מדי פעם, וגם יכול להיות שיש לו אקזמה באצבע ובגלל זה הוא נוהג בכפכפים. אבל הסיפוק, הסיפוק שבלשים עליו כוכבית אחת מתוך חמש – זה היה שווה את הכל.
_____________________________________________
* הקטע הבא מבוסס על שיחה אמיתית. השיחות קוצרו למטרת זה שהן יהיו יותר קצרות. בשיחה המקורית המוקדנית היתה אדיבה, שירותית, איכפתית, והיה כיף לדבר איתה. אני ממליץ בחום על GetTaxi וכן על גריפולין פורטה לאקזמה ברגל.
אנחנו לא היינו סומכים על יהונתן זילבר, הוא פרץ לסניף של רשת שיווק בשם חופש הדת בגליון אפריל 2012
איך קניתי ארבעה מוצרים בכפל הנחה, ואפילו נהניתי בקולנוע
ביום שבת האחרון הזדמנתי לסניף “אמ:פמ” בכיכר צינה דיזנגוף שליד ביתי. התכוונתי לרכוש מלפפון, שמן תינוקות, מבחן הריון ביתי וקולב. למיטב ידיעתי כל המוצרים הללו כשרים לפסח. אבל שוד ושבר: כשהגעתי לשם גיליתי כי הסניף לא נקרא עוד “אמ:פמ” כי אם “מגה בעיר” ושהוא סגור בשבת. הזדעזעתי מהפגיעה באורחות חיי וכמעט והלכתי משם לקנות בסניף לא מרוחק של “טים טעם”, שם גם יש פיתות בצורת ריבוע, עד שנזכרתי: המלפפונים ב”טיב טעם” לא טעימים בכלל. החלטתי לעשות מעשה לטובת הציבור החילוני כולו ולבצע רכישה אזרחית.
ראשית בדקתי את הדלתות והחלונות שבחזית הסניף, אך אלו היו חסומים, כנראה במצוות איזה “רב כשרות” כזה או אחר. הדלת האחורית הייתה נעולה גם כן. ועם זאת המזל האיר לי פנים: נזכרתי שהסופר חולק קיר עם קולנוע “רב חן” הסמוך, שדווקא היה פתוח בשבת (רואים, מגה בעיר? תלמדו). פסחתי מעל ראשו של הקופאי בכניסה תוך שאני מנופף בכרטיס הקאנטרי שלי ומסנן “משטרה”. סרקתי את המקום וזיהיתי דלת לחדר ההקרנה של אולם 1, השוכן בחלק האחורי של בית הקולנוע. לאחר שפיניתי את החדר מיושביו היה קל לקדוח חור לא גדול בקיר, והופה, מצאתי את עצמי בתוך הסופר.
למרות שהסניף לא הואר (אני לא יודע, אולי אור בשבת זה לא כשר או משהו), לא היה קשה למצוא את המוצרים, ובתוך דקות יכולתי לסיים את הקנייה. אליה וקוץ בה: כשצעדתי ליד מחלקת השמנים והתלבטתי בין שמן תינוקות שלא נוסה על בעלי חיים ובין שמן תינוקות שלא נוסה על תינוקות דרכתי בטעות על עין אלקטרונית והאזעקה הושמעה. ציינתי לעצמי לדווח על המקום, משום שעוצמת הרעש עברה בהרבה את המותר בשכונת מגורים כמו שלי, בוודאי בשבת.
כעת נותרה בפני סוגיית התשלום. לא היה עימי כסף מזומן, מכיוון שהתכוונתי לשלם בכרטיס אשראי, ולכן השארתי על שולחנה של הקופאית הראשית פואמה קצרה פרי עטי. אמרתי לעצמי שהיצירה ערכה ודאי רב הרבה יותר מאשר המוצרים המעטים שרכשתי. על הדף כתבתי “עבור 4 מוצרים. הכל כשר לפסח. יז”. הוספתי את מספר כרטיס חבר YOO שלי – וגם את מספר כרטיס החבר בטיב טעם, כדי שידעו שדווקא היו לי אופציות.
הייתי צריך לנחש שהם לא יתנו לי לבצע את זכותי האזרחית לרכוש בקלות כזאת. בזמן שפניתי לעבר היציאה לאולם הקולנוע חסם את דרכי מנהל התחזוקה של הסניף, שמעון בוסקילה (וידאתי את שמו המלא מול תעודת זהות שהוא מסר לי), שגר בבניין ממול ושמע את האזעקה. נזפתי בשמעון על הווליום הלא סביר של האזעקה ופניתי לצאת, אבל גיליתי ששמעון מעוניין שאחכה שם עד שתגיע המשטרה. ברגע כזה, אדם רגיל היה מפחד. למזלי, כבעליו לשעבר של הבלוג “זהלאזה” (2004-2007) באתי מצויד מראש במכשיר הקלטה, במצלמת DSLR, בחצובה ובירחון עדכני מטעם “בצלם”. שמעון עזר לי להקים את החצובה ואני דרשתי ממנו שיסביר לי בשם איזה חוק הוא לא פותח את הסניף היום. שמעון מלמל משהו שנשמע כמו “חוק שעות עבודה ומנוחה” (?) ואני תקפתי בחזית אחרת: איך יכול להיות שהם לא מוכרים קולבים בבודדים? אני אישית נאלצתי לקרוע בשיניים את כיסוי הפלסטיק שעטף חבילה של עשרים קולבים כדי לקחת את הקולב שלי. שמעון אמר שיברר, ושמיד כשהשוטרים יגיעו נשים דברים על דיוקם.
בשלב הזה הצטרפו אלינו אישתו של שמעון ובתו בת העשרה, ואני הצעתי לכבד אותן מהמלפפון שלי. הסברתי לשמעון שאני עוזב עכשיו, ושאני לא מאמין שהוא מתייחס אלי כמו גנב, ושהוא יכול ללכת לקופה הראשית ולקרוא את הפואמה שלי אם הוא לא מאמין לי. שמעון חסם את דרכי בגופו, העטוי רק פיג’מה, ואני הסברתי לו שהוא מסתבך עכשיו. אפילו הראיתי לו בחוברת של “בצלם” כמה זה חמור להחזיק אדם כלוא כנגד רצונו. שמעון הבין שאני לא סתם אזרח מהשורה ונאלץ לתת לי ללכת. יש לציין שבכל הזמן הזה, ה”בוסקילות”* עמדו בצד ולא הפריעו. טיפסתי בחזרה, נופפתי לשמעון לשלום עם עדשת המצלמה שלי ויצאתי לאולם הקולנוע החשוך והקריר.
_______________________
* ב”בוסקילות” אני מתכוון לחיה בוסקילה, אשתו של שמעון, ולאוראל בוסקילה, בתם.
יהונתן זילבר הוא עורך ynet מחשבים ולא קורא את הטוקבקים שלך, אז אל תטרח
הנה למה אני לא קורא את הטוקבקים שלך
אתה חופר, אתה לא חבר, אתה אומר שאתה עו”ד או דוקטור ואין לך שלוש שנות לימוד: הנה למה אני לא קורא את הטוקבקים שלך
כולנו יודעים שהטוקבקים הם החלק הכי טוב של הכתבה. הכתב אולי השקיע כמה שעות (ובאופן ריאלי, את הזמן שנדרש לו לגמור את הסנדוויץ’) בניסוח משפטים מדוייקים ובהירים ובבדיקת עובדות מקיפה בוויקיפדיה – אבל אחרי זה בא הטוקבקיסט וגוזר את הכתב באבחת מקש: בום! טראח! ומהכתבה לא נשאר יותר מאשר קונפטי על רצפת המערכת. זה למה אנחנו קוראים, על פי סדר, את הכותרת, את שם הכתב למטרת ניאוץ, ואז את הטוקבקים. הטוקבק הוא המדיום של העתיד: קצר, קולע ולא סמולני. ועל כן רבים מחברינו העיתונאים גם הם לא קוראים את הכתבות שלהם עצמם, ובמקום זה משקיעים את זמנם ומרצם בטיקבוק עצמי סוער לאמור: אחלה כתבה! מסכים איתך במאה אחוז!
אבל יש טוקבקים טובים, ויש את הטוקבקים שלך. אתה כותב “כנסו כנסו” אבל אני לא מתכוון להיכנס לטוקבקים שלך, אני לא מתכוון להמליץ עליהם, אפילו לא להמליץ עליהם בלי להירשם. יודע למה? הנה למה:
אתה אומר שאתה עו”ד או רופא, ולכן כדאי להקשיב לך. בפועל יש לך שש שנות לימוד, ועורכי דין ראית רק ב”פרקליטי אל. איי”. זה לא מפריע לך לכתוב שלפי דעתך המלומדת, בכתבה יש סביודיצה ללא הוכחת נזק וכל בית משפט מחוזי יכול להוציא על זה אובליגו – חוות דעת המבוססת על משהו ששמעת היום באוטובוס. אני יכול להבין מה אתה עושה: אתה מניח שאף אחד לא ישים על הדעה שלך על השתלת שיער בתינוקות אם לא תכתוב שאתה דוקטור. ואני גם מסכים איתך: אף אחד לא ישים על הדעה שלך.
אתה ההוא מהמתכון של הסטייק שמספר לנו שבשר זה רצח. מצאת לך את הקהל הנכון, כמו שאומרים. כל מי שנכנס לכתבה הזאת – שלוותה גם בהפנייה מההומפייג’ עם תמונה של נתח פרה אדום ומהביל השוחה בדמו-שלו – מאוד מעוניין עכשיו במוסרניות למודת-החסה שלך. אל תעצור כאן, גבר, ופרסם גם כמה מילים בשבח הג’וגינג בכתבה על פורשה חדשה. תודה לך, טוב שהיית איתנו. תת-זן נוסף שלך: ההוא שמספר לנו שהמתכון הזה של שרימפסים שלוקים ברוטב בייקון הינו, ואני מצטט, “לא כשר אתם יהודים אתם!!!!!!”
אתה מדבר לעניין, אבל לא לעניין הנכון. לכתבה שלנו על איך משפרים את הקליטה האלחוטית טיקבקת “גם לגלעד שליט אין קליטה!!!”; למאמר על מבנה המוח אצל יונקים כתבת “המוסלמים יחסלו את כולנו!!”; ולמתכון של שרימפסים שלוקים ברוטב בייקון כתבת “יהודים טובים שימו תפילין ובדקו מזוזה!1”. שמע, אני לא מצפה ממך לקרוא את הכתבה, הרי גם אני לא קראתי אותה. אבל תהיה כמו כל הטוקבקיסטים האחרים: קרא את הכותרת.
אתה מסכים איתי משום מה. כולם יודעים שהטוקבקים הם שדה הקטל, הרי בדיוק עכשיו הסברתי לך איך בטוקבקים מראים לכתב מה הגודל האמיתי שלו, לאמור “ממנטו מורי“, והנה אתה בא וחושב שהכתבה שלי יפה מאוד, מסכים איתי במאה אחוז. אתה הרי מוציא אותי פה רע, הרי אף אחד, כולל אמא שלי, לא יאמין לי שלא כתבתי את הטוקבק הזה בעצמי. חוכמת אנשים מלומדה מימים ימימה היא שאם אתה רוצה לעשות רצח אופי למישהו, תשאיר לו עשרות טוקבקים מפרגנים – אצל הגולשים הוא יהיה גמור. למה אתה עושה לי את זה? הרי נהנית מהכתבה שלי, למה ככה, כפרה?
יהונתן זילבר הוא עדיין עורך ynet מחשבים, עדיין חייב לי מאה שקל ועדיין לא קורא את הבלוג שלך
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
