שנית קטיפא: הזיה על הימין ההזוי
הסערה ששטפה את חוגי הימין בארץ השבוע התחילה, באופן לא מפתיע, ברשת האינטרנט. ארגון “שנית קטיפא לא תיפול” מארגן את ההפגנה השבועית נגד מכירת פירות וירקות לתושבי הרצועה תחת הכותרת “אל תתנו להם ויטמינים!” ההפגנות מתבצעות תוך חיכוכים עם כוחות הביטחון ולעיתים קרובות נזרקות בהן עגבניות. באתר התנועה, “המלפפונים הם שלנו” (melafefon-ours.org) הופיעה הודעה שנדמתה תמימה לעין הבלתי מזויינת, אבל גררה אחריה קיתונות של מירמור וכעס, שחשפו את ריבוי תתי-הזרמים התת-קרקעיים השוצפים מתחת לפני השטח האחידים למראה של הימין הקשה בישראל.
לשון ההודעה (המובאת כאן בקיצור; להודעה המלאה פנו ל: melafefon-ours.org/lo-kashe-lo-kasher)
לא קשה, לא כשר
חברים נפלאים ונהדרים! שמחנו לראות גם אתכם בהפגנה השבוע. כידוע לכם, אנחנו מארגנים את ההפגנות יחד עם חבורה נהדרת של נוצרים אוונגליסטיים מארה”ב המפגינים איתנו בשמחה ובעזוז ואפילו משתתפים בהוצאות על האוטובוס. לאחרונה התבשרנו שמתגלים ויכוחים קשים על הסנדוויצ’ים שמביאים איתם חברינו מארה”ב משום שהם מכילים לפעמים “בולוני” שהוא נקניק ממין שאינו כשר ולעיתים גם, השם יתברך, שילוב של “בולוני” וגבינה. אנחנו יודעים שלעיתים המנהגים של הגויים אינם נעימים, אבל כאשר מנהלים מאבק משותף מתוך כבוד הדדי, יש צורך גם בפשרות ובהתחשבות, הנובעות מהבדלים בתפיסות ובאורחות החיים. לכן ביקשנו מכל המשתתפים שלא להציק לגויים בזמן שהם אוכלים, לא לזרוק את הסנדוויצ’ים שלהם לפח כשהם יורדים לרגע מהאוטובוס, ונדמה לי שלא צריך להרחיב את הדיבור לגבי אותה תקרית שבה אחד משותפינו מצא את הסנדוויץ’ שלו ספוג בנוזל מסתורי.
רבים משותפינו האוונגליסטים הביעו אי נחת בעניין היחס לארוחות הצהריים שלהם. חלקם אף נמנע במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזאת. מאחר ושיתוף הפעולה הזה הוא קריטי בעינינו, ומאחר ונוכחותם של הפעילים מארה”ב בהפגנות הוא דבר שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו, אנו מבקשים מכל המשתתפים לתת לאחינו לאכול לא כשר בנחת שנאמר כבדהו וחשדהו וכל עוד לא מציעים לכם ביסים, לא ליצור עימותים.
ההודעה פורסמה ביום ראשון, ה-11 לחודש, ולא עוררה תגובות מיוחדות עד שהבלוגר דובל’ה טבנקין, המפעיל את האתר “אין פרטנר”, העיר עליה בבלוגו. “זו תופעה ידועה במאבקי הימין ברחבי העולם”, הוא כתב, “שבה מטרה אחת נרמסת כדי לשמש מטרה אחרת. כאילו אומרים לנו, אלוהי אברהם ויעקב יכול לחכות; אנשים יראי שמיים ושומרי מצוות, לכו חפשו את החברים שלכם במאה שערים; הוויטמינים חשובים יותר מהשבת“.
ההודעה השיגה את מטרתה; עוד באותו היום התפוצצה הבלוגוספירה הימנית, כמו גם הפייסבוק והטוויטר, בדיונים נוקבים לכאן ולכאן. ד”ר רות כרמון, ממקימות אירגון “נשים למען ברית מילה”, כתבה מאמר חריף מאוד בגנות אי-ההתנגדות לבולוני. (“לצערנו כי רב,” היא כתבה, “ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן אנשים טובים ויראי שמיים תמכו במשטרים דכאניים ורצחניים, שונאי השם, רק כי הם היו בראש הנכון בכל הנוגע לשכנינו מעבר לגדר”). חריפות יותר היו התגובות למאמרה: הבלוגרית החרדית לחמית בת חנן העירה, “כל פעם שננגס ‘בולוני’ על אדמת ישראל קודש, הרי זה כאילו כל אחד מאיתנו יצא לרחוב בשבת על אופנוע תוך כדי שהוא שורף ספרי תורה ומגדל שפם כמנהג הישמעאלים”. היו מיעוט שהתנגדו לחריפות התגובות (“עכבר שבת” ציין כי “הערבים לוקחים לנו את המדינה והוויטמינים ואתם מתקוטטים על סנדוויץ’ של מישהו אחר”, אבל הוא זכה להתעלמות כמעט גורפת). אחת ממארגנות הפגנת הוויטמינים כתבה מנשר ארוך ובו היא כתבה, “אתם לא מבינים שגם הבקשה לאכול ‘בולוני’ בשקט באה מכיוון אנשים יראי שמיים ושומרי מצוות. אמנם השמיים לא אותם שמיים אבל כולנו ילדים של אלוהים. גם אם זה לא אותו אלוהים”. “משיח שקר” ענה לה: “כל זה טוב ויפה אבל הם עכו”ם יימח שמם ולמה את שונאת את השם יתברך?” דובל’ה טבנקין ענה בתגובה בבלוגו, “החוצפה היא שאומרים לנו שאם גם הם מאמינים באלוהים, אז לגרום לאלוהים שלנו לבכות זה פתאום בסדר”.
בינתיים הפייסבוק המה: קבוצה חדשה בשם “ויטמנים [כך במקור] שונאים את אלוהים” זכתה לכמעט עשרים אלף חברים תוך שבוע. “חמור גרם אפיים” כתב בטוויטר שלו: “איך כולם עיוורים? איפה אתם גרים, על איזה כוכב לכת?” בינתיים פורסם בעיתונות הכללית כי צריכת הירקות והפירות בקרב פלשתינאים בין הגילאים 12-55 עלתה ב-12% ברבעון האחרון. משתמשת הטוויטר tfilin08 כתבה ביום ראשון, “סליחה באמת שאני לא הולכת וקוטפת לאש”ף את המלפפונים מתוך הצלחות זה בטח אומר שאני מתנצרת או משהו”. הבלוגר עודד נקניקי, חובש כיפה אך ציניקן מקצועי, פרסם שיר היתולי בנושאי כשרות של סנדוויצ’ים שהקליטה להקת הפאנק החסידי “שומו שמיים”.
בינתיים הדיון הלך והחריף. עצומה שהסתובבה בבלוגו-, פייבסוקו- וטוויטרו-ספירות קראה לדרוש להציב משגיחי כשרות בכל מעבר גדול לגדה ולרצועה. חבר הכנסת מן הימין יעקב חבקוק הגיש הצעת חוק האוסרת מכירת ויטמינים ללעיסה לילדים בשטחי הרשות. עשרים בלוגרים, כמעט חצי מהבלוגוספירה, באו לכנסת לתמוך בו. בינתיים חמישה (!) בלוגרים מהימין הקיצוני-הקיצוני הקימו מחאה משל עצמם: הם דרשו שהסנדוויצ’ים של הגויים יהיו לא רק כשרים, אלא גלאט-כשרים, אחרת יחרימו את ההפגנות וגם יקראו לכל מי שהם מכירים לא לבוא גם כן. בדיון סוער בין תומכי הכשרות ובין תומכי הכשרות-גלאט קראה לחמית בת חנן לדובל’ה טבנקין “נאציל’ה”. קטטות אגרופים נצפו בכמה קפה-אינטרנט באיזור עפרה ומעלה אדומים. מישהו ירק על עודד נקניקי ברחוב.
ביום חמישי פרצו הפלשתינאים את הגדרות ופשטו על כל מטעי הירקות בדרום ואכלו את כל הכוסברה. איש לא שם לב, משום שכולם בדיוק רבו באינטרנט.
היה זה פוסט של יהונתן זילבר, מייסדו ועורכו הראשון של מגזין “גבר“. יהונתן כתב על הזין הכביר של צה”ל בגליון יוני 2010
עם זין כביר מגיעה אחריות אדירה
פוסט של יהונתן זילבר מהמגזין “גבר“
שלום, אני צבא ההגנה לישראל, וכמו שניתן לראות מהצינור הענק שמשתלשל לי פה למטה, יש לי את הזין הכי גדול במזרח התיכון. אני רוצה שתביטו בזין העצום הזה. בוורידים המשורגים. בכיפה האימתנית. אם יש לכם משגר טילים, ספר קוראן או סירת גומי, תנו לי להזהיר: הזין הגדול שלי ואני עוד נפגוש אתכם.
הזין שלי הוא לא סתם זין כשאר הזיינים. הזין שלי הוא כוח ההרתעה הגדול, הרוטט והמאיים ביותר שהיה במזרח התיכון מאז שהלגיונות הרומים ביצעו משגל נסוג בבית המקדש השני. הזין שלי הוא מדיניות החוץ ששמרה על עם ישראל זקוף גו, גדול, חם ושעיר במשך 62 שנות מדינת ישראל.
אני יודע שחלק מאזרחי ישראל עדיין זוכרים שלפני פחות מארבע שנים חבורת ערסים עם מטולי כתף ניקנקו את אחוק שלכם צה”ל למרות שלזה האחרון היו מטוסים, ספינות וכוח אש של פי ארבע ממה שניצח את מלחמת ששת הימים. אבל לא מספיק ישראלים יודעים אלו צעדים קיצוניים נקט אח שלכם כדי להגדיל, להעמיק ולהזקיף את יכולת ההרתעה שלו בעולם: מאז המלחמה ההיא בוצע גיזוז מקיף בשיער הערווה של צה”ל, ומעתה הזין שלו נראה ארוך יותר ומאיים יותר.
כמה נודניקים — בעיקר מהשמאל הישראלי המתעב את עצמו — בטח ירצו להזכיר לנו עכשיו שממש לפני חודשיים גילינו שאיזו פקידונת הצליחה לקחת מצה”ל רבע מהתכניות האופרטיביות שלו ולתת אותם לאיזה עיתונאי. לכל אלו אני רוצה להמליץ להביט על הדבר עצום-המימדים הזה שמתנדנד פה בין הרגליים של אחויה כמו הספינת פיראטים בלונה-פארק ולנחש בעצמם היכן הם יכולים, מבחינת צה”ל, לשבת.
מי שעוד היה צריך להביט בזין המפואר של אח שלכם, אבל בחר להסב את עיניו, היה צי קטן של חובבי-פלסטין שבא לעשות רעש ברצועה עם תחתונים נקיים ותרופות נגד זיהומים בצוואר הרחם. זה נכון שצבא שיש לו חיל ים יכל פשוט לעצור את המשט הזה ולשלוח אותו קיבינימאט, אבל המשט הזה סירב להכיר בעליונותו הפאלית של צה”ל. אנשי המשט כאילו אמרו “מבחינתנו, לצה”ל יכל להיות זין של ילד בן 12″. אתם יודעים מה אומרים. עם זין כביר מגיעה אחריות אדירה. ולכן צה”ל הקים צוות משימה מיוחד שמשך אחורה כמה סנטימטרים בתחתונים הלאומיים, ועכשיו כל העולם, ובמיוחד מי שנשאר בחיים מאותו משט, יכול לראות שלצה”ל יש זוג ביצים עגול, תפוח ושעיר.
צה”ל קרא את הברברת בקשר הבינלאומי מאז מקרה חשיפת הביצים, ואפילו התעצב לראות כל כך הרבה ישראלים מצטרפים להילולת הפינס-אנבי ההיסטרית. צה”ל רוצה להגיד לכל אותם מחרבי שמחות שכשהם משתינים על צה”ל, צה”ל נרטב, אבל כשצה”ל משתין עליהם, אזי הזין הגדול ביותר במזרח התיכון משתין עליהם. ושיחשבו על זה. וכל פעם שהם לא זוכרים את זה, פשוט שיביטו במעלה נתיב הטיפות ויזכרו למי שייך הזין הדינוזאורי, האובליסקי, המוכן להתפרץ בכל רגע, ששומר עליהם בטוחים.
יהונתן זילבר הוא מייסדו ועורכו הראשון של מגזין “גבר“, שם פורסם הפוסט לראשונה
מכתב פתוח לרונית מרכוס, סמנכ”ל שירות ומכירה בפלאפון
פוסט של יהונתן זילבר
רונית היקרה שלום,
תודה רבה לך על מכתבך המרגש מיום 7/5, שבו פנית אלי אישית בהצעה חד פעמית למכשיר (באותיות מודגשות!) חדש ומתקדם ברשת היי ספיד שקר כלשהו במחיר מציאה של 0 שקלים למשך שלוש שנים ובאמת קנס יציאה קטן מאוד, רק כמה אלפי שקלים, למקרה שהמכשיר יתגלה כלא כל כך מרגש — קנס יציאה כל כך זניח, שהוא אפילו לא מוזכר במכתבך. אני מודה לך גם על החוברת הצבעונית שצירפת (על גבי החוברת לא היה מצוין אם גם היא אישית), המכילה מכשירים מגניבים כשלייקעס כמו הסוני אריקסון T707 במחיר מציאה של 29.90 מינוס 29.90 שהם 0 שקלים שהם בעצם 1,074 שקל וגם טלפונים סקסיים כרוחמה אברהם באוברול ג’ינס כמו הבלקברי אוניקס 9700 במחיר מציאה של 79.90 מינוס 50 שהם 29.90 למדברים מעל 149 שקל בחודש שהם בעצם 2,876.4 ש”ח.
אבל הצעתך הנדיבה לשעבד אותי לחברתך היא לא הסיבה שאני כותב לך. מה שבאמת ריגש אותי במכתב שלך הוא ההצעה שלך (באותיות מודגשות!) לביטול יתרת התשלומים שנותרה לי על המכשיר שברשותי.
את מבינה, רונית, בצירוף מקרים יוצא דופן, ממש לפני חודשיים סיימתי לשלם את יתרת התשלומים שלי על מכשיר טלפון חדש ומתקדם שקניתי אצלכם בשנת 2007, המוטורולה Q. כשהבאתם אותו לשוק הישראלי שיווקתם אותו עם פרסומת סטייל טרמינייטור, עם לייזרים אדומים וגרפיקת מחשב וריבועים בבטן וכל חננה עגולת משקפיים שכמותי הלכה ורכשה אותו מכם מיד באותו היום. הסכמתי לשלם לכם מחיר מרגש של 89 שקל לחודש, אתם נתתם לי את המכשיר עם נרתיק דמוי עור ומטען אקסטרה וכולנו היינו מאוד שמחים, כנראה בגלל שלא סיפרתם לי באותו מעמד שה-Q הוא אולי אחד ה-FAILים הכי גדולים בעולם הטכנולוגיה מאז שיצא לאקרנים שליחות קטלנית 3.
רונית, אני יודע שלא עבדת בפלאפון בשנת 2007, אז הנה קצת רקע, למקרה שלא שמעת על ה-Q. כשהבאתם אותו לארץ באיחור אופנתי, העולם כבר ידע שמדובר במכשיר מסורבל עם ביצועים בעייתיים, שלא משתווה למתחרים כמו נוקיה E61. אבל אז עשיתם משהו בגיור שלו לעברית שהפך אותו ממכשיר בינוני אך יקר למשהו מתוך פרק של מיסטר בין: עברית שלא מצליחה אף פעם להתיישר ימינה או שמאלה; טלאי פגום שגרם למכשיר להכבות אחרי 4 שעות עבודה; באגים עונתיים ששכחתם לספר עליהם ללקוחות ולא יידעתם אף אחד גם כשמצאתם להם פתרונות באיחור של ימים; פיצ’ר מעניין שגורם לטלפון לקרוס ולהתרסק כל פעם ששולחים מספר זוגי של סמסים; בקיצור, הטלפון הזה היה חתיכת צואה חשמלית עם פרסומת של שליחות קטלנית.
כמנהלת חטיבת שירות ומכירה בחברת פלאפון תקשורת בע”מ, רונית, לא תופתעי לשמוע שפניתי אליכם בבקשה להחליף את המכשיר הזה במשהו קצת פחות מקולקל. אתם הייתם מאוד נחמדים אלי והסכמתם להחליף את מכשיר המוטורולה Q שברשותי בעבור מכשיר מוטורולה Q שברשותכם, שהיה אמור להיות פחות מקולקל משלי. עשינו את זה פעמיים (בפעם השנייה, שליח בא עד אלי הביתה!) לפני שהסכמנו שאולי כדאי להפסיק עם ההצגה הזאת כאילו יש מכשיר Q פחות מקולקל ממשנהו. זה השלב שבו ביליתי כמה שעות נחמדות בתחינות בפני שירות הלקוחות שלכם, רונית, שתיקחו ממני את המכשיר הזה ותתנו לי משהו שעובד. הנציגים שלכם אמרו לי שהם לא רוצים לקחת את המוטורולה Q המגעיל שלי, והם גם לא רוצים לתת לי מכשיר חדש. בשלב הזה קיבלתי אייפון מתנה מאבא ואימא, רכשתי לי מנוי אצל אחד המתחרים שלכם שהרשה ללקוחות שלו להשתמש בכרטיסי SIM, ומאז נרגע לחץ הדם שלי וגם העווית המציקה בעין כמעט וחלפה. אנשים חזרו להתקשר אלי ואני הצלחתי להתקשר אליהם. העולם התמלא פתאום בבחורות שהיו ערות בשתיים בלילה והחיים חזרו למסלולם.
אבל מה, רונית, היה עניין אחד שהמשיך להפריע לי, ואני מקווה שלא תחשבי שאני קטנוני, אבל זה היה התשלום החודשי הזה של השמונים ותשע שקל. (אה, וגם דמי תיקונים בסך 24 שקל לחודש. זה היה תשלום מאוד אירוני). מדי פעם הייתי עובר על דו”ח כרטיס האשראי שלי ורואה את השמונים ותשע שקל האלו, ומשהו בתוכי היה נצבט. הייתי חושב מה יכולתי לעשות באותם 89 שקל: שניים וחצי כרטיסים לקולנוע. שלושה חצאים של גולדסטאר בבר החביב עלי. פוסטר ענק של פלאפון כדי לזרוק עליו חיצים. סלט קטן וכוס מים במסעדת “רפאל”. מדי פעם, כשהתשלום הזה באמת הציק לי, התקשרתי אליכם בבקשה לבטל את יתרת התשלומים תחת סעיף לקוח פראייר וחברה נכלולית, אבל אתם עניתם לי שנו הבלה אינגלז ושאני ארד בבקשה מהקו.
רונית, אני לא רוצה לשעמם אותך ולכן אומר רק שהחיים נמשכים וש-36 חודשי ההתחייבות נגמרו. השתמשתי בכסף שהתפנה לי כדי לקנות יותר אלכוהול ובעזרתו כמעט שכחתי מהחברה המצויינת שלכם, עד שהגיע המכתב המרגש שלך כאמור. כשדפדפתי בחוברת הצבעונית שצירפת למכתבך לא יכולתי שלא לתהות: איזה מהמכשירים הללו יתגלה כקקה עם אנטנה: שלקוחותיכם יצטרכו לשאת סביב צווארם במשך 36 חודשים של התחייבות ב-0 שקלים לחודש? האם זה יהיה הסוני אריקסון Yari הבלתי מרגש? הנוקיה N86 המיושן? הסמסונג 5603 המזכיר בצורתו רואה חשבון? ייתכן שאף אחד מהם. מה שבטוח הוא שבפעם הבאה שמשרד התקשורת מקבל ביצים, כדאי לו להשתמש בהן כדי לאסור עליכם למכור טלפונים סלולריים ולהתמקד רק בזמן אוויר. אתם הרי מוכרי טלפונים איומים: אתם הסיבה שמכשיר טלפון בארץ עולה פי שלוש מאשר בחו”ל, והשירות והתמיכה שלכם — ובכן, רונית, בזה כבר נגענו.
בקיצור, רונית, תודה שפנית אלי. במועד הזה אני אבחר לבטל את יתרת התשלומים שלי מראש בכך שלא אשלם לכם. כולי תקווה שאחרים ילמדו מסיפורי העצוב וידעו איך לא לצאת פראיירים ולשלם המון כסף על קקה שלא עובד.
שלך בהתרגשות,
– ג’
יהונתן זילבר הוא אב טרי לאתר “גבר“, שם פורסם הפוסט במקור
פרשת ענת קם | במדינה מתוקנת, אנשים נעלמים פתאום
פוסט של יהונתן זילבר, כותב הבלוג ציטוטסגורציטוט בהווה ועציר בטחוני לעתיד
ענת קם לא ביקשה להתגייס לצבא. קשה להאשים אותה בכך שבגיל 18 היא מצאה את עצמה חולקת לשכה עם הרבה מסמכים עסיסיים וסודיים ומעט מדי פיקוח. לעומת זאת, צה”ל לא ביקש מענת קם להעתיק כאלפיים מסמכים עסיסיים ולקחת אותם הביתה. באותה מידה לא סביר להניח שמישהו הציע לקם לתת את המסמכים האלו לכתב “הארץ” אורי בלאו. בעשותה כן, קם הכניסה את עצמה ביודעין לעולם הצללים של הריגול הבטחוני ותושביו המוזרים: סוכני חרש, מאסרי סתר, עונשים סודיים ונבזיים ודברים אחרים שעין השמש זוכה שלא לשזוף אותם. לעולם הריגול יש חוקים משלו. מצער שצעירה בת 23 צריכה לגלות על בשרה את החוקים האלו, ומצד שני, קשה להאמין שקם לא ראתה אף סרט מרגלים ולא ידעה מה מצפה בסוף הדרך שתחילתה בדיסקט הנדחף חרש לכונן במחשב של המפקד.
לאינטרנט יש נטיות פוליטיות משלו, והדבר נכון במיוחד לגבי הבלוגוספירה. לכן לא מפתיע שכשהמדינה נופלת במלוא כובד משקלה על אדם פרטי, ועוד עיתונאית צעירה שלחמה לכאורה למען חופש המידע, האינטרנט תהיה בעדה ונגד הממסד האפל (על השיקולים של העיתונות אפשר לקרוא כאן). מאז התפוצצה הפרשה בחו”ל התמלאו הבלוגים והרשתות החברתיות קריאות נלהבות בזכותה של חושפת הסודות הצעירה והלא בלתי מצודדת. ואיך אפשר שלא לצדד בענת קם: זה הרי כמו אגרוף בבטן, ההבנה הפתאומית הזאת שגם במדינה כמעט-כמעט חופשיה ודמוקרטית כמו זאת, אפשר לבוא למישהו הביתה באמצע הלילה ואחרי זה לא ישמעו ממנו חודשים, עד שהאינטרנט והפרסומים הזרים יגררו אותו בחזרה אל תוך האור. מה אם אני הבא בתור, אתה שואל את עצמך. טוב, כדי להיות הבא בתור, היית צריך להעתיק אלפיים מסמכים מסווגים בזמן השירות הצבאי שלך.
ומכאן שענת קם היא הגיבורה שלנו דה ז’ור. היא זוכה בתהילה הזאת כי תפסו אותה מעתיקה. כבר שיבחנו גיבורים על מעשים גדולים יותר.
יהונתן זילבר כתב על האח הגדול (תוכנית הבידור והיישום הגוגלי של הקונספט האורווליאני) בגליון ינואר 2010
עוד על פרשת ענת קם: סיקור מלא של פרשת ענת קם ב”העין השביעית” • ████ ██████ • תמונות של ענת קם לשימוש חופשי • ענת קם טרוריסטית
כמה מחשבות על האח הגדול (תכנית טלוויזיה) והאח הגדול (מנוע חיפוש מבית גוגל)
לפני שנה עלתה לאוויר, תשע שנים אחרי שהייתה סנסציה בעולם, העונה הישראלית הראשונה של האח הגדול. למרות שהגרסה העברית הייתה מתונה לאין ערוך מהגרסאות החו”ליות שלה (אף אחד לא הרביץ לאף אחד, לא היו סצינות מין לסבי נועזות בחסות החשכה, הזירה הייתה נקיה להחשיד מפרחות ופסיכים, וכן הלאה) היו לא מעט ישראלים שהצטערו ואף הזדעזעו מהעבודה שהדוגמה האולטימטיבית לטלוויזיה נמוכה ונצלנית הגיעה גם לכאן.
לא היו מזועזעים מחברי הבלוגוספירה העברית. שחר (בלוגר) הרים את נס המהפכה בבלוגו, תודעה כוזבת, וקרא לקמפיין שיוודא שהביטוי “האח הגדול” יוביל בגוגל קודם כל לערך הוויקיפדי העוסק בספר המופת של ג’ורג’ אורוול, ורק אז בשטות הזאת של ערוץ 2. זה היה בשלישי לספטמבר. הבלוגוספירה התאגדה והתחילה מלחמת SEO אמיתית סביב הערך הזה. בשישי לספטמבר, הערך הוויקיפדי היה במקום השני בגוגל (אחרי אתר מעריצים כלשהו) והאתר של האח הגדול באתר הישן של קשת היה רק במקום השישי. אחרי שבועיים האתר של קשת היה במקום השני, ויומיים אחר כך טיפס למקום הראשון, התיישב שם בנוח ובנה לעצמו שם מבנה קבע.
באמצע אוקטובר גילה שוקי גלילי (אישיות רשת מכובדת וחומוסאי-על) שתשע מתוך עשר תוצאות בדף הראשון של גוגל מובילות לדפים העוסקים בתכנית הטלוויזיה, וקרא לשלב שני בקמפיין – הוא פתח דף לביטוי “האח הגדול” בוויקיפדיה וביקש מהבלוגוספירה לקשר לשם. שוב הייתה התגייסות, ושוב לא עזר כלום. גוגל העניקה את הביטוי “האח הגדול” לזכיינית ערוץ 2, קשת, ולמעריציה. אפילו המעבר מהדומיין keshet-tv.com לאתר החדש, mako.co.il, שהתרחשה בעיצומי העונה, לא הזיז את האח הגדול של קשת ממקומו.
עם תחילת העונה הנוכחית, הייתה התגייסות קטנה יותר ומקומית יותר למלחמת SEO נוספת, ובהזדמנות הזאת אולי כדאי לגלות מה קרה בצד השני, אצל קשת, משום שבאותה תקופה שימשתי כאחראי ה-SEO באתר שהפך באותם ימים להיות mako, כלומר, אני הייתי האדריכל* שתכנן* את הניצחון* המופלא* הזה.
* לא באמת.
מה קרה שם? ובכן, מיותר לציין שהגענו לזירה עם השקת התכנית, גילינו שאנחנו מקום שמיני למושג בגוגל, שהשקת mako, שהייתה צריכה להיות קודם לעליית האח הגדול לאוויר, עוכבה, ושאנחנו צריכים לעשות מלחמת SEO קשה. עשינו את כל הדברים שאתה עושה במצב SEOי כזה: עשינו אופטימיזציות לדפים שלנו, התווספנו לאינקסים, הוספנו הרבה לינקים מבחוץ, שיפרנו את מבנה הלינקים בתוך האתר, שלחנו מיילים נרגשים לכל עובדי קשת בבקשה שילנקקו מתוך האתרים והבלוגים האישיים שלהם, וצפינו בסיפוק בעוד גוגל מקפיצה אותנו בסולם התוצאות. כשהגענו למקום הראשון, נדמה לי שאפילו מישהו אמר לי כל הכבוד.
האמת היא שלא עשיתי כלום. המילים “האח הגדול” הופיעו בעמוד שקשת הקדישה לאח הגדול; וחוץ מזה, זה היה העמוד שקשת הקדישה לאח הגדול. יותר מזה לא היה צריך לעשות כלום – הטיפוס של הדף הזה למקום הראשון היה בלתי נמנע. כל מה שעשיתי שם אולי קצת שימן לו את הדרך. אולי אפילו לא זה.
הסיבה לנצחון הזה הייתה עדיפות רלוונטית מכרעת של הדף שעוסק בתכנית הטלוויזיה על פני הדף שעוסק בביטוי ובמקורו. בתחילת ספטמבר הייתה עליה מופרעת בכמות החיפושים אחרי הביטוי הזה, והמחפשים החדשים האלו לא היו אנשים שגילו עניין פתאומי בג’ורג’ אורוול. הם לא ידעו שלשם של התכנית החדשה שמגניבה אותם יש משמעות ספרותית, ואם היית מספר להם על זה – זה לא היה מעניין אותם. הם רצו לראות תמונות של שפרה בביקיני.
גוגל טרנדס לביטוי “האח הגדול” ל-2008. שימו לב שלפני ספטמבר, אף אחד לא אהב את אורוול
אפשר להמשיך מכאן לכמה מסקנות על חוסר הטעם בנסיון לחנך את גוגל ואת הגולשים, אפשר גם לתהות על ההבדל החריף בין הבלוגוספירה העברית והעם שבו היא יושבת, אלו גם נושאים טובים לפוסטים עתידיים – אבל היום אני רוצה להתמקד בעניין הזה, של ההבדל בין לעשות דברים ולהזיז דברים בעולם ה-SEO. עשינו עבודת SEO טובה ונמרצת, גוגל תגמל אותנו במקום הראשון אצלו, ודאי עשינו עבודה טובה, לא? ובכן, עד כמה שקל להחליף מקומות בין שתי תוצאות רלוונטיות בערך באותה מידה עם עבודת SEO טובה, האמת הכואבת היא שלכל מחרוזת חיפוש שהיא, הערכים העליונים הם פשוט הערכים הכי רלוונטים. ואל תתנו לאף מומחה SEO להגיד לכם אחרת.
במקום אחרית דבר, אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לעניין הבא. היום, אחרי שהאבק שקע על מלחמת ה-SEO בין קשת לבלוגוספירה, ויקיפדיה היא הדומיין השני** בתוצאות של גוגל לביטוי האח הגדול – אבל עם הדף שמוקדש לתכנית. [**נכון למועד הפרסום המקורי של הפוסט. היום התוצאה מוויקיפדיה נמצאת במקום החמישי]
יהונתן זילבר כותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט ואת הפוסט שכרגע סיימתם לקרוא, שפורסם במקור ב-26.11.2009 בבלוג NewPR.co.il ברשיון cc-by-nc-sa
אי אפשר לבחור בין קל ובין טוב
פוסט של יהונתן זילבר
יש מדד כזה לכמה הבלים כל מדיום יכול לסבול, אפשר לקרוא לו “מדד חם היום”. זה עובד ככה: האם במדיה נתונה ניתן לכתוב “כמה חם היום, חבריא” ושזה יתקבל בסדר? לחילופין, כמה עבודה צריך כדי להפוך את ההצהרה הזאת, שחם היום, לתוכן מתקבל? הנה למשל. טוויטר: כמה חם היום. [עובד יופי]. בלוג: וואו, כמה חם היום. הייתי בחוץ והייתה שמש. הלכתי לבקר את האבא החורג שלי, שיואו, כמה שאני שונאת אותו. [גם כן עובד יופי, בלי הרבה מאמץ]. טור יומי בעיתון יומי: היום, כך אומרים המומחים, היה יום חמישי החם ביותר זה חמישים ושש שנה, היום החם ביותר מאז החלו החזאים לתעד בספריהם את מדידות החום. זה לא פלא שדווקא ביום הזה התפוצץ הנסיון למשא ומתן היסטורי בין הישראלים, הפלסטינים, והמשלחת של הנשיא אובמה, המייבשת את זיעתה ברוח הקרירה הנושבת בין ירושלים לעזה. [עובד, אבל צריך לתת לקורא גם קצת תוכן]. מגזין בינלאומי טוב, כתבה של 15 אלף מילה: אתה יכול לכתוב שהיה לך חם היום ולנסות לצאת מזה לאיזה אלגוריה חכמה על מצב החבושים בגליל, אבל אלא אם כן גם אתה וגם העורך שלך גונזואים לאללה זה פשוט ירד בעריכה. פייסבוק: אפשר לכתוב שחם היום, אפשר להעלות תמונה שלך בביקיני. זה בערך כל מה שאפשר לעשות בפייסבוק. (אה, אפשר גם לתת לינק לקליפ של השיר “איזה חם היום” ביוטיוב).
כל זה זה לא מעניין, אלא אם כן אתה מושך בעט הסופרים וגם במקרה חם לך. מה שכן מעניין הוא שמדד חם-היום מודד יפה בכמה זבל (המכונה בנימוס רעש) הקורא נאלץ לדשדש בדרך לתוכן טוב בכל מדיה נתונה. הנה למשל, גם השנון והרלוונטי בטוויטראים ישתדל להשמיד את זמנך בכל מיני הלצות שעלו לו בחדר הנוחיות או תוך כדי שהוא התלוצץ עם חבר שלו ניר. גם הטוב שבבלוגאים יגלה מדי פעם שיש לו יום קשה היום וימשיך בפוסט שאינו שנון, אינו הגון או פשוט מבוסס על עובדות שהבלוגר שמע פעם בתור לקופה לסופר. וכן הלאה. ככל שקל יותר לכתוב שחם היום סביר פחות לשמוע בעיקר דברי טעם. לשון אחר: ככל שאתה מנוי על יותר מדיה שחם בה היום כך פחות סביר שאתה קורא דברים עם ערך תזונתי.
אנחנו מדשדשים לנו בזבל הזה – אולי סטטוס אחד מחמישים בפייסבוק הוא לא שטות מוחלטת של מישהו שאתה לא באמת מכיר, אולי טוויט אחד משלושים אינו בדיחה פרטית בין שני טוויטראים מגניבים ממך, אולי פוסט אחד מעשרים בקורא ה-RSS שלנו שווה קריאה – ומקללים. אבל זבל באינטרנט זה כמו יתושים בטבריה, אי אפשר להלחם בזה, עדיף לקלל.
גם ידידי ורעי טל גוטמן, שכמוני מחזיק בחשבון טוויטר, שנה על כך בבלוגו, תוך שהוא מצביע על כך שכמה שקל לעדכן בטוויטר, ככה גם קל להפליץ. והמטאפורה אינה בלתי ראויה.
העניין הוא שאני לא צריך להביא לכם ניתוחים של טראפיק ברחבי הרשת בשביל שתסכימו איתי לגבי איזה סוג של תוכן אנחנו צורכים יותר ואיזה תוכן אנחנו צורכים פחות. כמה מילים היו בכתבה ממוצעת ב-1989, כמה מילים בפריט תוכן ב-2009. מעניין לציין שהתכנים הטובים לא התמעטו, אבל הם איבדו את הבכורה לסרטונים קצרים, טוויטים קצרים, ציצים קצרים, פוסטים בבלוג של ההיא על המקרה המרגש הזה שבו היא מצאה את המסרגות של סבתא – מרגילים אותנו לתוכן שלא מכבד אותנו ולא נותן לנו כלום, מרגילים אותנו לרע. מרגילים אותנו לצרוך תוכן אגואיסטי, עסוק בעצמו, עצלני ובלתי מעניין, ואנחנו מתרגלים. למה אנחנו מתרגלים? במיוחד כשהאינטרנט הביאה לנו כזה עושר של מידע טוב ומעניין?
כי זה קל.
כי תמיד יש לך ראש לטוויט האחרון של מה-שמו, גם אם לא בא לך לשבור את השיניים על 15 אלף מילה באתר של הניו יורקר ועוד באנגלית (גם הכתבים ומערכות העיתונים מתעצלים, אבל כבר דשנו בזה דוש וחזור). לקרוא ספר? תעזוב אותך, חם היום. תמיד אפשר ללכת לשוטט קצת בפייסבוק ולקוות שמישהי שם לובשת ביקיני.
קל.
להבדיל מחקלאות שאינה בת קיימא, הלוואות בריבית סאב פריים ופליטת גזי חממה, החסרונות בצריכה תוכן אינסטנט גרוע מתגלות מיד: בואו נודה על האמת, פייסבוק משעמם, מרגישים את זה מיד, השיעמום הוא אינסטנט, כמו התוכן. תחושת האין מה לראות הזאת, שאנחנו רגילים לה מהטלוויזיה, הועתקה בשלמותה לרשת והיא אפילו עוד יותר מזוקקת וחריפה פה. ובכל זאת אנחנו נשארים לבהות בתוצאות החידונים של ההיא שהוספנו פעם כי חשבת שהיא למדה איתנו בחטיבה ולא הולכים לעשות משהו עם המוחות שלנו. באופן פרדוקסלי, ככל שמשעמם לך יותר, כך פחות סביר שתפנה לפעילות הדורשת העמקה. לזה אפשר לקרוא בשם ספירלת החם לי.
עידוק, פה תשים תמונה של ספירלה עם בר רפאלי בביקיני עליה. ותשאיר את ההערות שלי בגוף הטקסט, כדי שיבינו שאתה לא עורך את הטקסט שלי או מכבד את הקורא או מה שלא קישקשתי שם על מדדים.
טוב, מה הלאה? אני לא חושב שכולנו צריכים לסגור!!! את הפייסבוק!!! והטוויטר!!!!111 ולעבור לגור בבקתה מעץ ולקרוא פפירוסים. להפך, אני חושב שטוויטר הוא מדיום מענין עם המון פוטנציאל לא ממומש ושפייסבוק הוא ניסוי חברתי מלהיב שאולי יגדיר את הדרך שבה הילדים שלנו יתייחסו לכל מיני מושגים מיושנים כמו פרטיות. אבל אני כן רוצה שנשים לב למחיר של כל דבר שאנחנו עושים. כמו שאם באמת נקרא את פירוט כרטיס האשראי ששולחים לנו כל חודש אולי נבזבז פחות על פיצה ואולי גם נרזה יותר, אם נשים לב לכמה מעט תוכן מעשיר אנחנו צורכים על חשבון כל הטראש הזה, אולי נטרח להשקיע בעצמנו במוח שלנו ואולי נדע יותר, אולי אפילו נהיה יותר. אין סיבה להתנזר מפיצה, אין סיבה לא להנות מחתולים חמודים באינטרנט. אבל גם המוח שלכם צריך לאכול. אני אישית הבטחתי לעצמי להנות מעוד תוכן שעושה לי טוב, שמישהו השקיע מחשבה וידע (ועריכה) בכתיבה שלו, ולשמור את הטראש לרגעים של ניקוי ראש. זהו. ודרך אגב, אני לא יודע אם שמתם לב, אבל ממש נהיה קריר פה לאחרונה.
יהונתן זילבר כותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט ואת הפוסט שכרגע סיימתם לקרוא
דה בסט שואו אין טאון, לצערנו (זילבר משיב לגוטמן)
תקציר הפרקים הקודמים:
• טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן
• יהונתן זילבר טוען שזהלא סופה של הכתבנות, אלא של הכוכבוּת
• טל גוטמן מסביר למה הוא לא אחראי אישית להתדרדרות התוכן בישראל, וגם המודל העסקי לא משהו
יש שלב בלתי נמנע בדיונים באינטרנט שאני אכנה כאן בשם “זה מעניין רק את שניכם”, שמתרחש כשדיון שהיה לפנים פורה ורב משתתפים הופך לקרב נואש על ניצחון בנקודות בין שני נואמים. כשאני מריח שהשלב הזה מתקרב, אני משתדל להודות בטעותי ולהתנצל וללכת לשחק עם עצמי בפינה אחרת של האינטרנט, גם אם – ובמיוחד אם – אני אחד משני האנשים האלו שרק אותם זה מעניין. ועם זאת, במעין דיון שהתרחש ביני ובין חברי טל גוטמן תוך כדי אונס הבלוג הזה (עידוק, להבא אתה יכול פשוט להשאיר לטל ולי את המפתחות לבלוג וללכת לישון. אנחנו ננקה אחרינו) עלו כמה נקודות שלדעתי אולי ייתכן ומעניינות גם עוד אנשים שקוראים פה, ואולי אם אני אצליח להתרכז אני אתייחס אליהן ולא לצורך המציק שעולה בי, לעשות ניטפיק לפוסט האחרון של טל גוטמן.
שתי הטענות בדיון הזה – ואלו טענות שנשמעות הרבה לגבי העיתונות, מעמדה החדש ועתידה, לא רק מפי קומוניסטים – הן שהעיתונות נאבקת על חייה כי המודל העסקי שלה גרוע ואף אחד לא שם לב לזה, ואילו רק היו עוברים למודל אחר, נגיד תוכן בתשלום, הכל היה בסדר. תוכן בתשלום, טוענים, יכול לעבוד – תראו כמה מנויים יש לכבלים. טענה דומה היא שהאינטרנט ודאי מעלה את רמת החשיפה לתוכן שהיה קודם יותר לוקאלי (עכשיו יותר קל לג’וני מתל אביב לקרוא את הניו יורק טיימס מניו יורק) – אז איך יכול להיות שיותר קוראים מייצרים פחות כסף על פרסומות? שתי הטענות האלו, שהמסקנה שעולה מהן היא שהעיתונות יכולה להיות רווחית מספיק כדי להמשיך לקיים את עצמה בערך באותה מתכונת שבה היא התקיימה בתחילת המאה, מקורן לדעתי בטעות או באי הבנה של הכלכלה מאחורי עולם הפרסום, ואני אנסה להסביר מה לדעתי מקור הטעות עוד שתי פסקאות.
הטענה השניה היא שמשהו השתנה ביחס של מי שמממן את העיתון (או פלטפורמת התוכן האחרת) אל הכתבים (או ספקי התוכן). הטענה היא שלפנים הכתבים והפובליציסטים היו, בעיני פרנסי העיתון, אנשי מקצוע מעולים שיש להתייחס אל התוצרת שלהם בכבוד, ועכשיו הם סתם ספקי תוכן ובעל ההון יבחר מתוכם לא את הכי טוב, אלא את הכי זול – כתבים בשקל, בני 22, בלי מגיהות, ועם עורכים בני 23. זאת טענה שמקורה התרפקות על עבר מזוייף או חוסר רצון לדעת מה היה פעם, משולבת ברצון של כולנו שלא לדעת שיש לנו תג מחיר. אני אכתוב כמה דברים חריפים על העניין הזה עוד, לא יודע, שלוש פסקאות ככה.
נגמר לעיתונות הכסף. מישהו הפסיק את הזרם. איש לא מתווכח עם העובדה הזאת מלבד כמה מסכנים, שמצאו את עצמם תקועים עם עיתון בבעלותם. הסיבה לכך היא לא שחלק מהתכנים של העיתון פתאום נמצאים בחינם באינטרנט. הסיבה היא שמפרסמים, שהיו מאז ומעולם המממנים הכמעט בלעדיים של העיתון – המחיר שהקוראים שילמו כיסה בערך את עלות ההדפסה וההפצה – לא רוצים ולא צריכים להעביר לעיתונים כל כך הרבה כסף כמו בעבר. יש לכך שתי סיבות: קודם כל, לכולנו יש היום המון אפשרויות להתבדר ולקבל אינפורמציה שהן לא עיתון (או מדיה אחרות, כמו טלוויזיה בכבלים) – פייסבוק, ynet, יוטיוב, מקו, פורנו באינטרנט, משחקי מחשב, משחקים בפלאפון, עוד קצת פורנו באינטרנט. מה שמאפיין את כל הדברים האלו הוא שבכולם (במיוחד העוד קצת פורנו) אפשר לפרסם ובצורה ממוקדת, מפולחת ומפודבקת הרבה יותר מאשר פרסומת בעיתון. הסיבה השניה לכך שלעיתון אין פתאום הכנסות היא שפרסום אונליין הוא הרבה, הרבה, הרבה הרבה יותר זול מפרסום בפרינט. כן, גם עכשיו, באמצע 2009, יותר מחצי עשור אחרי שלכולם היה אינטרנט בבית.
כשהאשמתי את טל המסכן קודם שהוא הרג את העיתונות בגלל שהוא לא מכניס עיתון הביתה, לא התכוונתי שהחמישה שקלים שהוא לא שילם על העיתון הם אלו שבהעדרם צריך לפטר את המגיהה של מעריב. התכוונתי שהמפרסמים יודעים שטל לא מכניס עיתון הביתה, ובגלל זה לא קונים מודעת עמוד אחד שתופיע פעם אחת באמצע השבוע בידיעות אחרונות ותעלה להם עשרת אלפים שקל, ובמקום זה מוציאים את הכסף הזה על קמפיין Google Adwords שיספיק להם לחודשיים ויפנה בדיוק לקהל שמתאים להם.
העניין השני הוא באמת מתועב ומוכר כבר – ההרגשה הזאת שכתבים ועורכים, ובייחוד בעלי טור, הם זן מיוחד ונפלא של אנשים, שאומנותם נמצאת מעבר לכל הגדרה כלכלית והצורך החברתי שהם ממלאים, אין להסליאו בפז. הטענה הזאת באה בדרך כלל במבצע 1+1 עם הדרישה שמישהו יממן את כל האומנות הנפלאה הזאת, ואם אין כסף – אז שימציאו משהו, כדי שיהיה כסף, אולי איזה מודל של פרסומות לפי eyeballs, ומה זאת אומרת אין כסף?
אין כסף.
פעם לעיתונאי ולבעל הטור היה יותר כבוד, וגם השקיעו בהם ובתוצרת שלהם יותר כסף (לפחות יחסית לתמ”ג). מישהו בחר את העיתונאים שלו בקפידה, לא לקח כל ילד מהרחוב, ושילם לעיתונאי כסף בסדר ודרש ממנו פחות כתבות תמורת אותו בסדר, ומישהו אחר קיבל כסף עוד יותר נחמד כדי לערוך את הכתבה ולוודא שהיא מגיעה לקורא בלי שגיאות כתיב. התוכן היה טוב יותר – לפחות בסוג מסויים של עיתונים, זה שהיתה לו הרבה תפוצה ורפיוטיישן טוב (צהובונים גרועים שילדים כותבים בהם היו מאז ומעולם). הסיבה שהיה לעיתונאי יותר כבוד היא שהוא היה מקור המידע העיקרי של האזרח הממוצע, והסיבה שהיה לו יותר כסף היא שכולם קראו עיתונים. שני הדברים האלו, שהם בעצם אחד, כבר לא נכונים. וכשאין איך לקיים דברים נפלאים, הדברים האלו פסים מן העולם, לא משנה כמה הם נפלאים.
כל מי שמרגיש מיוחד מדי בשביל התקופה שאנחנו חיים בה צריך לזכור שגם בשנות העשרים והשלושים כתבים היו סחורות. היה להם תג מחיר. כשעיתונאי לא סיפק את הסחורה הוא פוטר והוחלף באחר, שעשה עבודה טובה יותר. הם קיבלו כסף כי הם סיפקו סחורה. השקיעו בהם משום שהם החזירו את ההשקעה. בחסות הרווחיות שלהם הם התייקמו ברווחה שאיפשרה לפחות לחלקם – ובואו נזכור שאיש לא נהיה מיליונר בגלל כתבות בעיתון, וכתבים תמיד נאלצו להאבק כדי להתפרסם – לפתח את אמנותם ולשרת את החברה באופן חשוב, באופן שעיצב לא רק את הדמוקרטיה אלא את התפיסה העצמית שלנו כחלק ממרחב משותף של שפה ותרבות, של לאום.
כל הדברים האלו יפים וחשובים והלוואי שיכולתי לחיות בתקופה שבה לעיתונאי כמוני יש כסף וכבוד – אבל אני גם יודע שבעולם ההוא לא היו לי חתולים חמודים באינטרנט.
יהונתן זילבר עורך את makoגברים ו-makoדיגיטל וכותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט
לא סוף הכתבנות, סוף הכוכבות
[תקציר הפרק הקודם: טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן]
טל גוטמן פרסם כאן כמה דברים חריפים בגנות העיתונות, ולמרות שהדברים שהוא אומר הם בדרך כלל מה שאנחנו מסננים מתחת לשפם בקפיטריה, בין דדליין לחוץ למשנהו, כשאתה רואה את זה אצל אחרים אתה מבין גם כמה מזה לא נכון. אז רוצו לקרוא את הזה שלו ואז חזרו לכאן לקרוא את התגובה שלי.
גוטמן, נראה לי שאתה מצר לא על סוף הכתבנות, אלא על סוף הכוכבות.
סופרי עיתונות וכתבים מעולם לא נהיו מיליונרים מהכתיבה שלהם; ריימונד צ’נדלר לא מת על הר של מטבעות (ועשה את רוב הכסף שלו מהתמלוגים ששילמה לו תעשיית הקולנוע); דיימון ראניון נפטר עם מספיק כסף כדי לפרנס שלוש גרושות וקרן נגד סרטן, אבל ההון שלו לא היה פרומיל מזה של הבוס שלו, איל העיתונות הרסט. אתה מצר על כך שיש היום הרבה יותר קופצים על כל משרה, ושהמשרות עצמן משלמות פחות – אבל מי אשם בזה? ההרסטים של עולמנו? ובכן, לא. כי אין הרסטים.
יש עדיין בעלי הון גדולים שמחזיקים בעיתונות, אבל הם כנראה אחרוני הפראיירים, כי הנכסים שלהם מניבים רק חובות. אם החבר שלך שעוסק בתוכן באינטרנט (לא הבנתי, תוכן באינטרנט או עיתונות?) אמר את מה שאמר על סופה של העיתונות, הוא ודאי ראה לנגד עיניו איך בשנה האחרונה עיתון פרינט אחד אחרי חברו נסגר והולך לעולם שכולו טוב. העיתונות הפסיקה לעשות כסף – וכשאין לך הכנסות אין לך איך לשלם את אותם סכומים לאותם כתבים. מי אשם בזה? אתה. ספציפית אתה, טל גוטמן. למרות שיכול להיות שגם עוד אנשים אשמים, אני מאשים בעיקר אותך.
איך אתה אשם – תגיד לי, מתי בפעם האחרונה הכנסת עיתון הביתה? מתי ישבת בבית קפה ובמקום לשחק בפלאפון שלך עילעלת במגזין החדש והמצוין “שמנת” מבית הארץ? לכמה מעיתוני הערב אתה מנוי? אתה לא מכניס אפילו שקל אחד לקופת אף אחד מהעיתונים, הגופים היחידים היכולים לפרנס אתר אינטרנט כמו זה שאתה כותב בו (ולפי מקורות זרים, מרוויח בו *יותר* מאשר כמה ששילמו לך בתור כתב נוער בוויז). אף אחד לא קונה עיתונים. בעשורים של הטלוויזיה עוד קנו עיתונים – למרות שאז כבר לא היו פה שלושים עיתוני בוקר וערב כמו שהיו לפני היות הטלוויזיה – אבל עכשיו עם האינטרנט הזה, אף אחד לא מכניס עיתון הביתה.
כי יותר קל להשיג חדשות באינטרנט. גם אם הן פחות טובות. כי יותר מבדר לראות עשרים סרטוני חתול חמוד ביוטיוב. או לקרוא מאמרים נידחים בוויקיפדיה. או לקרוא את הבלוג (המצוין) שלך. כולם תכנים שניתנים בחינם, וחלקם טובים ומבדרים, אבל אף אחד מהם לא נהנה מהיתרונות של מערכת עיתונאית או מגזינית – סינון התוכן, ההקפדה על הפרטים, מחלקת אימות העובדות, ומעל הכל הקשר שאין לו תחליף בין עורך לכתב.
וכדי לחזור להתחלה – דומני, ואני לא מתכוון להסיט את הדיון לאד הומינם, אלא רק לבאר את הביקורת שלי על הביקורת שלך, שהבעיה שלך היא בכמות הכיבודים המורעפים על ראשו של הכתב או הפובליציסט, ובייחוד אלו המצלצלין או המרשרשין. וכאן אני אומר שוב שבהיסטוריה של הכתיבה, גם כשהעיתונות הייתה המדיה ולא היה בלתה, לא היה מצב שבו כל או אפילו רוב הכותבים השתכרו היטב, הם פשוט השתכרו טוב יותר מאשר עכשיו. האם הכוכבים עשו חיל? כן, והם ממשיכים לעשות חיל, וגם להיות מעטים כשהיו מאז ומעולם.
אתה אומר שהרצון לכתוב למדיה מקצועית (טוב, אצלך) משנה בהתאם לכובד הכיבודים. ובמקביל אתה אומר שהמוני בני 22 עטים על כל משרה. ובמקביל אתה אומר שאתה תכתוב, אבל בבלוג שלך. בעצם אתה בעצמך מודה שהכתיבה קשורה יותר לרצון לכתוב, וזה נכון: מאז ומעולם היא הייתה יותר שליחות ופחות משלח-יד. התוצאה של ההצטמצמות הזאת היא שאי אפשר להתפרנס ממנה יותר, ופחות קל לקבל כל מיני כיבודים, אבל לא שאין איפה לכתוב – ולמעשה ההפך הוא הנכון: בעולם שבו פחות אנשים מוכשרים מתפרנסים מכתיבה, העיתונות המקצועית צריכה בדחיפות רבה הרבה יותר אנשים מוכשרים שיכתבו לה. במיוחד כאלו שלא זקוקים לה לפרנסתם.
אז הכתבנות לא מתה. מה עם התוכן? האם התוכן גרוע היום מבעבר? לא בסמרטוטונים, אלו שמציגים דוגמניות ואסטרולוגים בראשית שלהם; אבל כן בעיתונות המכובדת, הרצינית, זו שמחרחרת ומנסה עכשיו לשאוף מלוא הריאה אוויר ומגלה שאין מספיק חמצן בשביל גופה הכבד ורב האיברים – כתבים מנוסים, מגיהות חדות-עין, בודקי שגיאות רבי ידע ועורכים שכבר ראו הכל. אז מה יהיה בעתיד? ובכן, הקידמה מביאה איתה הרבה דברים טובים – ומחסלת דברים אחרים במקומם.
[תקציר הפרק הבא: טל גוטמן אומר שהוא לא אחראי להתדרדרות התוכן בישראל, וגם המודל העסקי לא משהו]
יהונתן זילבר עורך את makoגברים ו-makoדיגיטל וכותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט
האמת, או סיפור מסופר היטב: האקטיביסטים נגד סלקום ומקאן
בפרסומות לסלולר לא מוכרים את מכשירי הטלפון, בטח ובטח לא את שירות הלקוחות, אלא חוויית-עולם בת שלושים שניות, שאפשר להגיד עליה שהיא החוויה ההפוכה מזאת של המתנה למוקד השירות הטלפוני: פנטסטית, אסתטית, מרגשת ומפתיעה לטובה. ובעוד החברות המתחרות נוהגות להציג אפריקאים שמחים מחכים למים (ראובני פרידן) או ליליפוטים בעולם לגו (אלדר חומסקי & ורשבסקי), בסלקום (מקאן אריקסון) מציגים סצינות מההווה הישראלי – ששונו והומתקו באופן פנטסטי ומפתיע לטובה.
אפריקאים שמחים מחכים למים:
ליליפוטים בעולם לגו:
הנה, לדוגמה, הפרסומת האחרונה של סלקום מציגה את אחד הפצעים הפעורים בנוף הישראלי-פלסטיני, חומת ההפרדה, מונומנט בן 402 מטר לאי היכולת שלנו ושל שכנינו לחיות יחד – באופן מאוד פנטסטי ודי מרגש. בעולם של סלקום, הדברים ששכנינו זורקים מעבר לגדר הם רק כדורי רגל; ואילו חבורת החיילים הממהרת אל הזירה בג’יפים ובחדוות קרב בעקבות נחיתה שכזאת לא עוסקת בסיכול ממוקד של חשודים בעלי שמאלית מתפרצת, אלא בטורניר כדורגל ספונטני ומשמח. אבל לא זו הסיבה שהעולם בפרסומת של סלקום כל כך פנטסטי ומרגש: בעולם הזה אין פלסטינים. יש, כמובן, מישהו שמחזיר את הכדור מעברו השני של הגדר, אבל הוא לא נראה, לא נשמע, לא מפריע בכלל לאסתטיקה המחוספסת של החייליות האנרגטית והשמחה הזאת, זו המתבטאת בשיר “אחלה בחלה” של הדורבנים. רק מחזיר ת’כדור.
מי שמצא את הפרסומת הזאת מגעילה במיוחד הוא Hippie Witch Doctor, שמסרב למסור את פרטיו או לדבר בטלפון, אבל טוען שהוא היפי מזדקן ושמאחוריו יש חבורה של היפים מורדים, פליטי סיקסטיז ומנענעי-סורגים-מערכתיים. ההיפים האלו הפיקו גרסה סאטירית של הפרסומת הגועלית ההיא, שבה בכל פעם שהכדור נבעט לצד השני, הנסתר, הטרצנדנטי של הגדר, הוא פוגע בראשו ובגופו של פלסטיני כפות ומכוסה ראש, המתכווץ בפחד ובכאב.
סלקום ומקאן עירניים מאוד בתחום יחסי הציבור, ככה שכמה שעות ספורות אחרי שהסרטון הועלה לפליקס, הוא כבר ירד משם. סלקום עשו את מה שאתה עושה כשיש לך טענה רעועה על זכויות ואתה צריך להפטר ממשהו שפוגע בך: אתה שולח מכתב מאיים מעורך דין. סלקום אמרו לתפוז שהפרו את זכויות היוצרים שלהם, ותפוז נכנעו. על החוקיות המפוקפקת של המהלך הזה ועל התגובה המהירה של תפוז כתבתי לעין השביעית ביום שישי, הנה כאן.
עכשיו אותה חבורה של היפים שחררו ליוטיוב סרטון חדש – ובו הם תוקפים את מקאן. “מקאן אריקסון היא סניף של חברה אמריקאית”, אמר לי בראיון מייל אותו Hippy Witch Doctor, “שסיסמתה היא ‘The Truth, Well Told’. אני תוהה איזה מין אמת יש בפרסומת של סלקום”. הסרטון החדש מראה, בהטיה שאפשר לצפות לה מהיפים מזדקנים, את המציאות מהצד השני של הגדר, כלומר, הצד שבו לא משחקים כדורגל יופי אחלה בחלה (בין השאר אפשר לראות שם קטע בלתי נעים של חייל צהל מפרק לאיזה מפגין פלסטיני את הברכיים במכות).
“לפלסטינים בפרסומת אין פנים”, אומר הסרטון, “אבל הנה הפנים מאחורי הפרסומת”, וממשיך להציג תמונות של אילן שילוח, מנכ”ל מקאן אריקסון, עמוס שפירא, מנכ”ל סלקום ישראל, וג’ון דונר, מנכ”ל מקאן אריקסון העולמית. ההיפים הם חובבי עימותים ידועים, כך שהם שלחו את הלינק לסרטון שלהם לכל המנהלים הרלוונטים במקאן העולמית; מעניין אם יישבר השיא של סלקום בהסרת הסרטון, וכמה זמן הוא יחזיק שם לפני שייעלם. יש הימורים?
יהונתן זילבר עורך את makoגברים ו-makoדיגיטל וכותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט
תגובה מהממת!!!!!
דברים מצחיקים קורים לך כשאתה מסנן טוקבקים. במיוחד אם אתה מסנן טוקבקים, כי הרי התחום הצר במנעד התגובות שאינו בנאלי, משעמם ומיותר יושב בדיוק משני צידי השנתות המראות מה על גבול הפסילה ומה יש לפסול מיד. אם לנסח את העניין באופן מתמטי, הרי שאם אתה זה שמסנן טוקבקים אתה מקבל פי שניים יותר הומור.
למשל, כשאנחנו מפרסמים אייטם על בחורה נאה מאוד, מורן אטיאס, ומפרסמים תמונות שלה בחזיה, לא כל הטוקבקיסטים הם שוביניסטים פרועים כמותנו, המעירים שהיא “כוסית”, או “סקסיתתתתת” – הנה, למשל, יש גולש אחד שמתעניין מאוד מה היא לובשת. “מהממות!!!!” הוא כותב לנו, מכתובת IP השייכת ל-AOL בארה”ב, “מישהו יודע של איזו חברה החזיות האלו?” ותוך קצת פחות משלוש דקות מפרסום הטוקבק יש מישהו שיענה לו, מכתובת אייפי אחרת השייכת לספקית נטוויז’ן, “תשובה: בוניטה דה מאס”. אני חלילה לא רומז שהחליפין האלו של שאלה ותשובה נשתלו על ידי בעלי אינטרס, הרי מסתובבים הרבה מומחי חזיות בערוץ הגברים של mako. אני רק אומר שזה זה מאוד יהודי לשאול וגם לענות.
ובכן, שמחתי לשוחח ביום ג’ עם מ’, המשמשת כיועצת תקשורת ל-yes. באותו יום כתב לנו חגי אלקיים על בארני סטינסון, הדמות שהופכת את “איך פגשתי את אימא שלך” לשווה צפיה (כי חמוקיה של רובין שרבטסקי פשוט לא מחזיקים ארבע עונות). התלבטנו אם לפרסם שהסדרה משודרת אצל יס מדי שבת, אבל החלטנו, כיוון שהאינטרנט היא מה שהיא, דבר הנכון במיוחד באתרי תוכן ישראליים, שאם נוסיף את המשפט הזה לכתבה המהללת סדרת טלוויזיה באופן כן, היא תיתפס כאיזה מין שיתוף פעולה על רקע מסחרי בינינו ובין מי שיש להם אינטרס. זה אולי שיקול פרנואידי נורא, אבל הוא נראה לי נכון, וכך גם הסברתי למ’, ששלחה לי מייל וגם התקשרה להציע לי שאציין שהסדרה משודרת ב-yes Stars Comedy בימי שבת.
מ’ לא אהבה את התשובה שלי, אבל הייתה מנומסת ונעימה, כך שבאותה הזדמנות ציינתי בפניה שדקות קודם פסלתי שני טוקבקים לכתבה הזאת, שניהם מאותה כתובת האייפי, 79.178.10.165, השייכת לספקית בזק בינלאומי. הראשונה, מאת “לילי אלדרין”, הייתה לאמור “הסדרה משודרת ביס כל יום, ורקים חדשים בשבת” (הטעות במקור); השניה, מאת “רובין שרבטצקי”, הייתה “תודה ליס על הסדרה הנפלאה הזאת!!!!!”. מ’ ציינה שהיא לא יודעת מי השאיר את התגובה ואם היה זה מי מאנשי יס. אני אמרתי לה שאני לא מאשים אף אחד, אבל אני מעוניין להציע לה הצעה: בואי וכתבי בטוקבק מתי ואיפה משודרת הסדרה, אמרתי, אבל חתמי בשם החברה שאת מייצגת. לא רק שנאשר טוקבק כזה, אלא גם נשמח מאוד לקבל כמותו: הוא מוסיף לגולש ידע שמסיבה משונה כלשהי נמנענו מלספק אותו. מ’ הודתה לי, ונדמה לי לפחות שהיא אמרה שתעשה כעצתי.
ובכן, אני באמת לא יודע אם שיחת הטלפון שלנו היא שמנעה ממני טוקבקי-המשך מטד מוסבי וממרשל אריקסן; מה שבטוח הוא שהיא לא זיכתה אותי בטוקבק משל yes. וזה חבל, ויותר מאשר זה חבל, זה מראה משהו, נדמה לי, על הדרך שבה חברות מסחריות, שלפי כל מיני פרסומים בזמן האחרון מפעילות טוקבקיסטים מטעם, חושבות על זירת הטוקבק. לפי ההגיון הזה, לפרסם תגובה בעילום שם זאת פעילות ששווה נתח בתקציב יחסי הציבור של החברה, אבל תגובה מטעם היא טיפשות: לזירה המלוכלכת של הטוקבקים לא כדאי להיכנס כשאתה לבוש במדים הרשמיים של החברה שלך. מי יודע, אולי אורבים שם טוקבקיסטים של המתחרים, שלא יהססו לזרוק בך בוץ כל עוד אתה עומד שם.
==========================
שתי הבהרות קטנות. ראשית, בחרתי במקרה שתי דוגמאות הנוגעות לשתי חברות – המקריות כאן היא שאלו היו פשוט שני המקרים האחרונים שנתקלתי בהם – אבל גם אני לא מכיר חברה גדולה שאין לה טוקבקיסטים מטעם, ויח”צנים כבר הודו בפני שהם סופרי הצללים מאחורי כל מיני תגובות המהללות את מוצריהם.
שנית, אני משוכנע שבעיית הטוקבקים השתולים היא בעיה זמנית. ככל שהמחוקק והשופט יעמיקו את אחיזתם בענייני התגובות – ועם המיאוס שגם בעלי האתרים הגדולים ודאי חשים למראה הסחי שהם נותנים לו ביב לעמוד בו – כל כיכר השוק תנדוד לה לעבר עולם התגובות המזוהות, אלו שעומד מאחוריהן פרופיל.
בעולם הזה – שבו כבר יהיה פחות כדאי להמציא לעצמך אישיות ופרופיל בפייסבוק רק כדי להגיד שהמתחרה שלך הוא קקה בלבן – אני בטוח שדווקא נראה “זהויות קורפורטיביות”, שינהלו דיון אודות עצמן ברשת בערך באותו אופן שהיום יח”צנים שולחים תגובות לכתבות והודעות לעיתונות. חלק מזה קורה כבר עכשיו – למשל, עידוק מנהל בשם העין השביעית טוויטר שיש לו תחומי עניין, דיעות ואישיות (עידוקית במפגיע, למרבה הצער); למשל, מאמצי קידום התוכן של mako באים לידי ביטוי גם בפרופיל פייסבוק, שיש לו אופי ודעות גם על הכתבות שהוא מפרסם לגולשים, והוא גם מגיב לתגובות, כותב על קירות המשתמשים (או זהויות-פייסבוק) החברים שלו, וכולי. כשזה לא יהיה השוליים, אלא הרוב של פעילות היח”צ בעולם החדש, אני משוכנע שאנחנו נהיה עדים למשחק מעניין הרבה יותר של זהות ושל אזרחות-רשת – וגם שלבעלי חברות מסויימות תהיה סיבה שלמה אחת פחות להימנע מלהביט במראה בבוקר.
יהונתן זילבר כותב מדי פעם את הבלוג ציטוטסגורציטוט ועורך את makoגברים ואת makoדיגיטל. תקליטו החדש, “פליקס, הזחל האחורי”, ייצא בקרוב בהוצאת טף-לטף. זילבר כתב כאן בעבר על טוקבקים שתולים, וקיבל על זה הרבה טוקבקים
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
