ואיך עושה היפופוטם? “אוינק אוינק”
כך שומרת יבואנית צעצועים על נפשותיהם הרכות של ילדינו מפני חזירים טמאים
ניצן אזולאי-רוזנס קיבל צעצוע: חוואי שנוהג בטרקטור ובו חיות משק. לחיצה על החוואי גורמת לו לשיר את “הדוד משה” ללא מילים בטרה-לה-לה, ולחיצה על החיות מוציאה מהן קולות: “מו מו” מהפרה “טוויט טוויט” מהתרנגול, “מה מה” מהכבשה ו”אוינק אוינק” מההיפופוטם.
רגע, אוינק? למה ההיפופוטם נוחר כחזיר? ומה הוא בכלל עושה בין חיות משק? אמו של ניצן, חגית אזולאי-רוזנס, מתרגמת ויוצרת, מצאה על האריזה של המשחק, שמיוצר בסין עבור חברת קידילנד, שתי גרסאות לקול ההיפופוטם: “אואה אואה” ו”אוינק אוינק”. באריזה הפנימית מופיע דווקא חזיר. מה קורה כאן?
“פעם זה באמת היה חזיר”, אומר יעקב עינת, איש מכירות של היבואן “אצבעוני”. “אנחנו ביקשנו מהספק שיחליף לנו את החיה, מכיוון שאתה יודע, חזיר בארץ זה קצת בעיה. אנשים לא מתלוננים, אבל הרבה אנשים לא קונים”.
אתם יודעים בוודאות שאנשים לא קונים בגלל שזה חזיר?
“כן כן, בהחלט”.
אזולאי-רוזנס כתבה בבלוגה שמדובר במקרה לא מוצלח של גיור, ענף שהיא מכירה מהמקצוע שלה: “בתרגום ישנו ענף שנקרא לוקליזציה, או בעברית, גיור. כשמייבאים לארץ תוכנה, לדוגמה, צריך לגייר אותה. כלומר, לתרגם את כל הממשק שלה לעברית, להפוך אותו משמאל לימין, לשנות את לוח השנה כדי שיתחיל ביום ראשון ולא שני, ועוד התאמות מקומיות. דוגמה אחרת ללוקליזציה היא החוברות של איקאה. מעבר לתרגום החוברות לשפה המקומית, מתבצעת בה גם לוקליזציה של האנשים המצולמים, בהתאם למדינה. אז האנשים שמצולמים בארץ דומים יותר לישראלים, בסקנדינביה הם בלונדינים, ובמקומות אחרים הם שחורים, מלוכסנים, וכו’. גם הצעצוע הזה שניצן קיבל עבר לוקליזציה, וחלקה מוצלח. הנהג של הטרקטור שר ב’אוניברסלית’. הוא אמנם שר את ‘לדוד משה הייתה חווה’, אבל כל ה”מילים” שלו הן ‘טרלללההה’, ורק הפזמון ב’אנגלית’ – ‘אי איי אי איי אווו’ (בעברית זה היה צריך להיות ‘איה איה או’). החלק הפחות מוצלח הוא הגיור של החזיר. יש הגיון בשינוי החיה לקהל היהודי, אבל אין הגיון בבחירת ההיפופוטם, מה גם שהם שכחו (?) לגמרי להחליף את הקול שהוא משמיע, וכך נוצר הסיפור המצחיק הזה”.
“ישראל זו מדינה קטנה”, מסביר עינת, “מה שאנחנו מביאים זה לא כמויות גדולות לעומת יבואן אמריקאי או גרמני. כשאנחנו מבקשים לעשות שינויים, בתי חרושת לא כל כך מתייחסים אלינו. במקרה אנחנו מביאים קצת יותר מהמוצר הזה, אז הספק הלך לקראתנו וזה מה שהוא הצליח לעשות”.
אבל גם היפופוטם הוא לא כשר.
“היפופוטם לא כשר אבל גם לא אוכלים אותו”.
___________________________
הפוסט התפרסם במקור ב"מוסף הארץ", 21.1.2011
פון ושלטון: אפל וארה”ב נגד גיזמודו וְוויקיליקס
באמצע אפריל האחרון פרסם בלוג הגאדג’טים גיזמודו סרטון שבו העורך ג’ייסון צ’ן מציג לראווה אבטיפוס של אייפון 4, הדור החדש של הטלפון הסלולרי מבית אפל. שבועיים לפני כן חשף וויקיליקס את “Collateral Murder“, סרטון וידיאו ממתקפה של שני מסוקי אפאצ’י אמריקאיים בבגדד, שחיסלה 12 אנשים ופצעה שני ילדים. וויקיליקס המשיך להכות באותה שנה עם סרטון דומה מאפגניסטן, מסמכים צבאיים אמריקאיים מעירק ואפגניסטן, ואלפי מברקים דיפלומטיים מסווגים של ארה”ב.
למרות השוני וההבדלים הברורים, מעניין לנסות ולעמוד דווקא על נקודות דמיון בין החשיפות של שני האתרים. בשני המקרים, מקור שהשיג מידע בדרכים מפוקפקות העביר אותו לפרסום באתר אינטרנט; הגוף שהמידע שלו נחשף בניגוד לרצונו הפעיל את התותחים הכבדים נגד האתר המפרסם; העורך הסתבך עם רשויות החוק; וההתרחשויות חייבו דיון בעצם הגדרתו של האתר המפרסם ככלי תקשורת.
מפרי עץ הדעת לא תאכל
בעולמם של הגיקים, האבטיפוס של אייפון 4 הוא סיפור גדול. הפרסום של גיזמודו הגיע יומיים אחרי החשיפה בבלוג הגאדג’טים המתחרה אנגאדג’ט, שפרסם תמונות ראשונות של האייפון 4. שני הבלוגים דיווחו כי המכשיר נמצא על רצפה של בר בקליפורניה (אולם מיקמו אותו בערים שונות). בגיזמודו סיפרו בהמשך כי המכשיר אבד למהנדס תוכנה בחברה, גריי פאוול, בזמן שבילה בבר. המוצא, בראיין הוגאן, טען שניסה לאתר את הבעלים וליידע את אפל, ומשלא הצליח מכר את המכשיר לגיזמודו תמורת 5000 דולר. הצרה של הוגאן ושל צ’ן היתה שהחוק הקליפורני קובע שמי שמחזיק ברכוש שמצא ועושה בו כבשלו, למרות שהוא יודע מי עשוי להיות הבעלים החוקי, כמוהו כגנב.
כמו אפל, הצבא האמריקאי אוהב לשלוט במידע שהוא מחזיק בידיו. סוכנות הידיעות רויטרס, ששניים מההרוגים בהפגזה בבגדד הועסקו אצלה כעיתונאים, ביקשה מהצבא האמריקאי להעביר לה את סרטוני התקיפה לפי חוק חופש המידע, אולם סורבה. ככל הידוע, ולא הכל ידוע, וויקיליקס קיבלו את הסרטון, יחד עם שאר המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים שנחשפו אשתקד, מטר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעירק. למאנינג היתה גישה למסמכים דרך רשת מחשבים צבאית מסווגת, ובצ’ט עם ההאקר האמריקאי אדריאן ליימו הוא התוודה שצרב אותם לדיסקים והעביר לוויקיליקס. ליימו הסגיר את מאנינג לרשויות.
התפוח המכני
אפל חשאית מאוד במהלכיה ואוהבת לחשוף חידושים במגרש הביתי – כנסים בכיכובו של המנכ”ל הדומיננטי סטיב ג’ובס (אייפון 4 הוצג רשמית בכנס המפתחים השנתי של החברה בחודש יוני). מגזינים ממוסדים נוהגים לא לקלקל את המסיבה, מקפידים לעבוד בצורה מסודרת מול אפל ועושים לה כבוד בכתבות שער מתלקקות.
לאורך השנים פעלה החברה באגרסיביות נגד בלוגרים וכלי תקשורת עצמאיים שניסו לחשוף את סודותיה, כשהיא מנצלת את חולשתם לעומת כלי תקשורת ממוסדים, והמקרה של חשיפת האייפון 4 לא היתה שונה. אפל דרשה וקיבלה את האבטיפוס מגיזמודו ללא ויכוח, אולם לא הסתפקה בכך, והתלוננה במשטרה. אנשי סוכנות האכיפה המשטרתית ריאקט (ראשי תיבות של Rapid Enforcement Allied Computer Team), בידיהם צו משופט מבית משפט קליפורני מערכאה נמוכה, פרצו לביתו של עורך גיזמודו והחרימו מחשבים ושרתים. אתר מרקטווץ’ חשף כי בוועדת ההיגוי והפיקוח של ריאקט, שבה יושבים נציגי ענקיות עמק הסיליקון, חבר גם נציג אפל.
פרי העץ המורעל
בגיזמודו ובארגון הזכויות הדיגיטלי EFF טענו כי הצו להחרמת מחשביו של העורך צ’ן אינו חוקי, משום שהוא עומד בניגוד להגנות שהחוק הפדרלי והקליפורני מספק לעיתונאים כדי שיוכלו לבצע את עבודתם. מאחר שלגיזמודו יש עורכים, כתבים, תחום סיקור מובהק, סיפורים וסקופים, מו”ל (ניק דנטון) וקבוצת בלוגים שהוא משתייך אליה (גוקר מדיה), קל להגדירו ולהציגו ככלי תקשורת שזכאי להגנות הללו.
שני הצדדים ירדו מעץ התפוחים: באמצע יולי ביקש משרד התובע הכללי של מחוז סן מטאו מבית המשפט למשוך את הצו והשיב לצ’ן את חפציו, בתמורה להסכמת גיזמודו לשתף פעולה עם המשטרה ולספק את כל המידע והמסמכים שיידרשו להשלמת החקירה. המשטרה ניצחה בקרב. המלחמה נמשכת.
כמו אפל, גם אמריקה רוצה לספר את הסיפור שלה בתנאים שלה, ולא אוהבת כשמידע סודי שלה נגנב ונחשף לציבור. את מאנינג היא מחזיקה במעצר מאז חודש מאי. את מייסד וויקיליקס ג’וליאן אסאנג’ היא הפחידה עד שהדיר את רגליו מאדמתה מחשש שייעצר, ולטענתו היתה מעורבת ברקיחת צו המעצר האירופי שהוציאה שבדיה ואשר הוביל למעצרו באנגליה, בחשד לעבירות מין כלפי שתי נשים.
באתר וויקיליקס עצמו מטפלת ארה”ב ישירות ובעקיפין, באמצעות פניות לחברות והפעלת לחצים. ההישגים הבולטים: חברות האשראי פייפאל, ויזה ומאסטרקארד הפסיקו לסלוק תרומות עבורו (בוויקיליקס מדברים על תביעה נגדם); אמזון הפסיקה לספק לו שירותי אחסון; בצעד שהוא שערורייתי כפי שהוא אידיוטי, מאות אלפי מחשבים ממשלתיים בארה”ב נחסמו לגישה אליו, וחיל האוויר האמריקאי אף חסם במחשביו גישה לוויקיליקס ולאתרים שפרסמו את המסמכים, כולל אתרי החדשות של ה”ניו יורק טיימס”, “דר שפיגל” וה”גרדיאן”, ששיתפו פעולה עם וויקיליקס ופרסמו את המסמכים וכתבות המבוססות עליהם.
המלחמה בוויקיליקס הגיעה לאבסורד כשאפל הסירה מחנות האפליקציות שלה את זו של מתכנת בשם איגור ברינוב, שסיפקה גישה ישירה למסמכי וויקיליקס ולחשבון הטוויטר של הארגון (אף שאלה זמינים בחינם). ברינר הרוויח כ-4500 דולר בשלושת ימי חייה הקצרים של האפליקציה. בשיחה עם בלוג הטכנולוגיה טקקראנץ’ אמר כי יתרום את ההכנסות לוויקיליקס, אם כי לא ברור כיצד יעשה זאת לאור חסימת ערוצי הסליקה השונים.
עצים מתים
האם וויקיליקס זכאי להגנות של כלי תקשורת עיתונאי? האתר הוקם כפלטפורמה להדלפה אנונימית של מסמכים סודיים, אבל התפתח והשתנה מאז. במקרה של סרטון ההתקפה בעירק, למשל, לא הסתפקו אנשי וויקיליקס בפרסום חומר הגלם בן 38 הדקות – אסאנג’, עיתונאי בעברו, ערך עם אנשיו כתבת וידיאו המתארת את הנראה בסרטון בהקשר רחב יותר. האתר אף שלח שני כתבים לעירק לאמת עובדות, להשלים מידע חסר ולראיין עדי ראיה ובני משפחה של הנפגעים. במגזין “וויירד” נכתב אז כי חשיבות הסיפור היא בכך ש”הוא מראה איך אתר שיועד להדלפות אנונימיות הפך למקום למודל של עיתונות חוקרת מסורתית יותר”.
פרסום המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים האמריקאיים בוויקיליקס כבר בוצע בשיתוף פעולה עם כמה מהחשובים שבעיתוני העולם, כדי שהמסמכים לא יעלו אבק וירטואלי אלא יקבלו טיפול עיתונאי, ילוו ברקע והסבר ויזכו לחשיפה תקשורתית. וויקיליקס החל גם להפגין אחריות מסוימת שהחליפה את הנייטרליות הקיצונית של חשיפת מידע בכל מחיר. אסאנג’ אמר שוויקיליקס מיישם “מדיניות של מזעור נזקים” ופונה לאנשים שמוזכרים בחלק מהמסמכים כדי להזהירם מראש (אך הודה כי חברי וויקיליקס עשויים למצוא את עצמם במקרים מסויימים “עם דם על הידיים”). האתר אף הביע נכונות מסויימת לשתף פעולה עם הפנטגון בצינזור מסמכים מסויימים לפני פרסומם, אולם זו לא הבשילה לשיתוף פעולה של ממש. אסאנג’ היה מעורב גם בניסוח וקידום חקיקה שתהפוך את איסלנד למדינה הידידותית והמגוננת ביותר בעולם כלפי עיתונאים.
אם וויקיליקס אינו כלי תקשורת, הוא מאוד רוצה להיות כזה כשיהיה גדול. ה”ניו יורק טיימס” חשף בחודש שעבר שינויים מעניינים בטקסטים באתר וויקיליקס המתארים את פעילות הארגון. הוא פירש אותם כנסיון של האתר למצב את עצמו כארגון חדשותי מהוגן יותר, כדי לחסות תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות. כך המשפט “שליחת חומר מסווג לוויקיליקס הוא בטוח, קל ומוגן על ידי החוק” הוחלף במשפט “שליחת מסמכים לעיתונאים שלנו מוגנת על ידי החוק בדמוקרטיות טובות יותר”, ועמוד קבלת המסמכים שונה כך שהוא מכיל כעת כ-20 מופעים של המילים “עיתונאי” ו”חדשות”.
ואסאנג’ עצמו – האם הוא עיתונאי? בצ’ט עם גולשי אתר ה”גרדיאן” בתחילת דצמבר הוא נשאל על כך והשיב: “הייתי כותב-שותף של הספר הלא-בדיוני הראשון שלי בגיל 25. מאז הייתי מעורב בסרטים תיעודיים, עיתונים, טלוויזיה ואינטרנט. עם זאת, לא הכרחי לדון אם אני עיתונאי, או כיצד אנשים מפסיקים באופן מסתורי להיות עיתונאים כשהם מתחילים לכתוב עבור הארגון שלנו. אף שאני עדיין כותב, מתחקר וחוקר, התפקיד העיקרי שלי הוא זה של מו”ל ועורך ראשי, שמארגן ומנהל עיתונאים אחרים”.
אבל כן מעניין לדון אם הוא עיתונאי, במיוחד לאור היחס האינסטרומנטלי שלו לעיתונות, שמודגם בסיפור שנחשף בפרופיל משותף של אסאנג’ ושל הגרדיאן בגליון פברואר של ואניטי פייר. הגרדיאן, שיזם את שיתוף הפעולה עם וויקיליקס, הסכים לאמברגו – כלומר, לכך שאסאנג’ יכתיב את מועד פרסום המסמכים שהעביר לעיתון. אלא שגורם אחר בוויקיליקס הדליף לגרדיאן חלק מהמסמכים, והעיתון ראה עצמו פטור מהאמברגו לגביהם. אסאנג’ הגיע עם עורך דין למשרד עורך העיתון ואיים לתבוע אם האמברגו יופר, בטענה האנטי-עיתונאית והמגוחכת להפליא שהמידע שייך לו ושיש לו אינטרס כלכלי בדרך ובמועד פרסומו.
אתר וויקיליקס לא התקפל מול המתקפה האמריקאית. האם הוא ישרוד גם את ג’וליאן אסאנג’?
_________________________
הפוסט התפרסם במקור במוסף פירמה של גלובס, 1.2011
מתפרקים: מפלגת העבודה, תוניסיה וסטיב ג’ובס
אחי, אתה ראש עיריית תל אביב וגנבו לך את האופניים? תתכונן שיצחקו עליך. תותח, אתה פורש ממפלגת העבודה ומקים סיעה חדשה? קח בחשבון שילגלגו עליך. גיבור, אתה סטיב ג’ובס ולקחת חופשת מחלה? תתכונן שידחקקו עליך. כריש, מורד בשלטון התוניסאי? תתכונן שיתעלמו ממך. כל מה שקרה במולטיספירה >>
המשכה של המולטיספירה בדרכים אחרות: המולטיספירה בפייסבוק, המולטיספירה בטוויטר, המולטיספירה היומית.
רוצים לככב במולטיספירה? כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס. יש לכם תמונות למולטיספירה? שלחו אותן באימייל בצירוף טופס אישור פרסום הצילומים.
מהפכת הפייסבוק של תוניסיה
“האם תוניסיה עשויה להיות מהפכת הטוויטר הבאה?”, שאל אנדרו סאליבן באתר המגזין אטלנטיק. אולם נראה שההפיכה בתוניס תיקרא דווקא על שם וויקיליקס או פייסבוק. אתר הדלפות המסמכים המושמץ סיפק את חומר הבערה במברקי השגרירויות האמריקאים, שבהם נכללו מסמכים שדיברו על שחיתות “המשפחה”, משפחתה של האישה הראשונה של תוניס, לילה טרבלסי. הממשל הגיב בחסימה של וויקיליקס ואתרים אחרים שהפנו אליו (ממשל אחר שחסם את וויקיליקס ואתרי חדשות שפרסמו את מסמכיו הוא זה האמריקאי; לזכותו אפשר רק לומר שהוא חסם את הגישה רק ממחשבים ממשלתיים). מתנגדי השלטון, בחיפוי אש קיברנטית של חבורת “אנונימוס” שהתקיפה והפילה אתרי ממשל, המשיכו להפיץ חדשות בנושא ולארגן את המחאה דרך הרשת החברתית. הגפרור הצית את חומר הנפץ ב-17 בדצמבר כשמוחמד בועזיזי, רוכל בן 26, העלה את עצמו באש במחאה על החרמת דוכן הירקות הלא-מורשה שלו על ידי המשטרה.
ב-14 בינואר הודיע הנשיא זין אל-עבאדין בן עלי בנאום טלוויזיוני לאומה כי אחרי 23 שנות נשיאות, לא יתמודד על כהונה נוספת כשהנוכחית תסתיים ב-2014. הוא גם הפתיע כשהבטיח לעם חופש אינטרנט. תוניס חוסמת אתרים ברמה שדומה לזו שבאיראן ובסין, לפי דוח OpenNet Initiative ל-2010, והיא אחד המקומות המסוכנים לכתוב מהם בלוג, לפי דוח של הוועדה להגנה על עיתונאים מ-2009. זמן קצר אחרי הצהרת הנשיא הוסרה החסימה מאתרי וידאו, ובהם יוטיוב ודיילימושן. באל-ג’זירה ציטטו משתמש טוויטר שהזכיר לחבריו בציניות כי בועזיזי לא הצית את עצמו במחאה על כך שנמנע ממנו לגלוש ליוטיוב. אולם עוד באותו יום נמלט הנשיא מהמדינה וביקש מקלט בסעודיה.
באופוזיציה האיראנית, שהמהפכה הירוקה שלה כשלה בהחלפת הנשיא המכהן מחמוד אחמדינג’אד, עוקבים ודאי בעניין אחרי הסיפור, עד כמה שאפשר לעקוב אחריו דרך מסנני הצנזורה הממשלתיים. המערב עקב בעניין אחר המהפכה הירוקה דרך העדכונים בטוויטר, והממשל האמריקאי אף ביקש מהחברה להימנע מהשבתת האתר בשעות קריטיות. זמן קצר לפני הבחירות חסם הממשל האיראני את הגישה לפייסבוק ולטוויטר, ואחריהן הקים יחידת משטרה שתפקידה לאתר ולהעניש גולשים איראניים שמפרסמים ביקורת באינטרנט, או כפי שהמשטר קורא לה, “שקרים” ו”עלבונות”. באחרונה איתרה האופוזיציה האיראנית צייצן מפתיע – המנהיג הרוחני אייתוללה חאמנאי, שעומד ככל הנראה מאחורי פרופיל הטוויטר @Khamenei_ir. “אם זה אסור”, שאל-האשים מנהיג האופוזיציה האיראנית מיר-חוסיין מוסאווי באתרו הרשמי, “מדוע לשכתו של המנהיג מחזיקה בחשבון טוויטר?”
_________________________
הפוסט התפרסם במקור במוסף פירמה של גלובס, 1.2011
אנגרי בירדז בטלוויזיה: קץ התרבות המערבית?
מהו נזקה של אנגרי בירדז לאנושות? מהו נזקה של הטלוויזיה לאנושות? ומה יקרה כשאנגרי בירדז יגיעו בקרוב לטלוויזיה? כתבה שלי ב-ynet מחשבים >>
(ואפרופו אנגרי בירדז: לא יפה!)
הרב כהנא, היד
טוקבקיסטים מציפים אתרים בשנאה והסתה כי הם יכולים להסתתר מאחורי כינויים, קובעת אקסיומה ותיקה. מבט בפייסבוק יבהיר שהאקסיומה מיושנת, אם לא מופרכת: אנשים כותבים שם דברים איומים תחת שמותיהם ותמונותיהם האמיתיים. ובעוד הטוקבקים עוברים סינון כלשהו, בפייסבוק אפשר לטנף בחופשיות יחסית. היסטוריונים יתווכחו בעתיד אם הרשת החברתית רק שיקפה את השיח המידרדר, או לקחה חלק בדרדורו, כשסיפקה פלטפורמה להתארגנויות כמו קבוצת “כולנו כהנא – ממשיכים בדרכו”, 88 חברים נכון לשעת הכתיבה.
ובינתיים במציאות: קירות ירושלים מלאו כרזות של תומכי כהנא למיניהם. באחת מהן, על אירוע לציון רצח בנימין וטליה כהנא, מוצג לוגו כ”ך, אגרוף על רקע מגן דוד. אלא שאת האגרוף מחליפה יד שאגודלה זקור, סמל מתוך גופן הסמלים Wingdings, שמזכירה את סמל מחוות ה”לייק” הבסיסית והפרימיטיבית של פייסבוק. “בשירו כותב יהודה עמיחי כי ‘גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות'”, אומרת גילי רעי, ירושלמית וסמנכ”לית האגודה לזכויות האזרח, שסיפרה לנו על הכרזה. “כנראה שבעידן הפייסבוק גם האגרוף יכול לשנות פניו לסוג של ‘לייק’. לא יודעת אם לצחוק או לבכות”.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור ב"מוסף הארץ", 7.1.2011
וויקיליקס: לכבות את השמש
האנלוגיה האנלוגית המקובלת להמחשת נפח אחסון דיגיטלי היא ספרים וספריות – כמה מהם נכנסים בתוך כרטיס זכרון, כונן קשיח או דיסק און קי. נגנים נמדדים בשירים: על האייפוד הכי גדול, 160 גיגהבייט, אפשר להושיב כ-40 אלף מהם. בראדלי מאנינג, אמריקאי בן 23, שייך לדור של אנשים שמחזיקים בכיס יותר אלבומים ממה שההורים שלהם החזיקו בידיים כל החיים; הכמויות מעידות שלפחות חלקם הגיעו מהורדות פיראטיות.
טר”ש מאנינג, אנליסט מודיעין שהצבא האמריקאי הציב בעיראק, עשה לממשל האמריקאי את מה שהדור שלו עשה לתעשיית המוזיקה: הוא גנב רבע מיליון מברקים דיפלומטיים מסווגים ושני סרטונים שתיעדו הריגת אזרחים ושלח אותם לאתר שיתוף הסודות וויקיליקס, שכל העולם יוכל לראות ולהוריד.
“הייתי נכנס עם מוזיקה על דיסק לצריבה רב-פעמית שכתוב עליו משהו כמו ‘ליידי גאגא’, מוחק את המוזיקה ואז מעלה עליו קובץ מכווץ מחולק. אף אחד לא חשד בכלום, ורוב הסיכויים שהם לעולם לא יחשדו”, התוודה בצ’ט עם ההאקר אדריאן ליימו, שהסגיר אותו לשלטונות. הסרטונים פורסמו בוויקיליקס, מאנינג נעצר בסוף מאי והוא ממתין למשפט. באמריקה לא חסרים נבחרי ציבור שקוראים להוציאו להורג באשמת בגידה.
רבים היו רוצים לראות גם את ג’וליאן אסאנג’, עיתונאי והאקר לשעבר וכיום הפנים המפוקפקות של וויקיליקס, נטען בכמה מאות וולטים בכסא חשמלי או נהנה מהשפעתה המרגיעה של זריקת רעל משולשת. הוא נוקט בשתי שיטות אבטחה: האחת, חיים במחתרת ומעבר תכוף ממקום מסתור אחד לאחר, כשהוא מדיר רגליו ממדינות שעלולות לעוצרו או להסגירו; השנייה, קובץ מוצפן שהועלה לוויקיליקס והופץ באינטרנט, ושאיש מלבד אסאנג’ וכנופייתו לא יודע מה יש בו; הסיסמה לפתיחתו תשוחרר לרשת אם יאונה לאסאנג’ כל רע.
אבל אסאנג’ ומאנינג, ואחרים שצצו ויצוצו תחתם, הם לא הבעיה. הבעיה היא שהעולם עבר מהפכה: אנחנו נגררים בשמחה אחרי הטכנולוגיה לחיים בלי פרטיות, בלי סודות ובלי זכויות יוצרים. כל מה שאפשר לעשות לו דיגיטציה, מצילום ועד מיקומו של אדם ברגע נתון, אפשר להעלות לרשת. כל מה שאפשר להעלות לרשת עלול לעלות לשם. וכל מה שיעלה לשם יפורסם, יופץ, ישוכפל ויהפוך לבן-אלמוות. המאבק המדובר של האמריקאים נגד סורקי העירום בשדות התעופה אולי נראה כמו התקוממות עממית נגד עולם שבו כל אחד הוא האח הגדול, אבל יכול מאוד להיות שהיא בסך הכל נשיכת הברבור של העולם הישן.
נורת החשמל היא השוטר היעיל ביותר?
בסוף השבוע שעבר סגרו הרשויות האמריקאיות כמה עשרות אתרים בנימוק של הפרת זכויות יוצרים, הן בעולם הפיזי של טובין מזוייפים כמו תיקי יד ושעונים, והן בעולם הדיגיטלי של קבצי מוזיקה פיראטיים. האתרים עוטרו בעמוד בגרפיקה כעורה וצעקנית עם הכיתוב Seized (עוקל), סמלי הרשויות המעורבות והודעה שהדומיין עוקל על ידי סוכנות המכס וההגירה של המשרד להגנת המולדת לפי צו של בית משפט מחוזי. אומת האינטרנט התעצבנה, אבל לא הפסיקה לרגע לחרוש על הביטורנט.
הדומיין של וויקיליקס כנראה קשה יותר לעיקול. על כן, כשנודע שאתר ההדלפות מתכוון לפרסם את המסמכים בתחילת השבוע, גרמה מתקפה עלומה להפלתו הזמנית. אסאנג’ ודאי חייך לעצמו במקום מושבו אי שם באי שם: מאות אלפי המסמכים כבר הופצו לכלי התקשורת שנבחרו ללוות את החשיפה, והפלת האתר רק תרמה לחשיפה המפלצתית ממילא שהסיפור קיבל בתקשורת הגלובלית.
“הפומביות מומלצת בצדק כתרופה למחלות החברה והתעשיה, אור השמש נחשב לטוב שבחומרי החיטוי ונורת החשמל היא השוטר היעיל ביותר”, טען השופט האמריקאי לואיס ברנדייס בציטטה מרוטה מרוב שימוש. יכול להיות שאור השמש לא טוב לעולמות הדיפלומטיה והמלחמה. אבל קשה להאמין שהתשובה לבעיית וויקיליקס היא לנסות לכבות את השמש.
_________________________
הטור מתפרסם היום ב"מוסף הארץ". תודה לאורי תובל על השיחה שהולידה את הטקסט הזה
עוד על חשיפת מידע ברשת:
• חבורת סוד מודלף בהחלט
• לחשוף את א' מפרשת בר-לב: אל"ף בי"ת של אתיקה אינטרנטית
• המשפחה של ראש המוסד הבריטי עושה בושות בפייסבוק
• המשטרה חוסמת אתרי הימורים, ספקי האינטרנט מתגלים כרכיכות
• אתר חושף פרטים על בכירי קציני צה”ל; פייסבוק מונע פרסום כתובתו
המבורגר ושעועית בחוף מציצים
סר ג’ון סוורס, ראש ה-MI6, המקבילה הבריטית של המוסד, נשא באחרונה נאום פומבי ראשון של ראש MI6 מכהן ב-101 שנות קיומו של הארגון. הסיבה לתקדים היא דליפת המידע הצבאי הגדולה בהיסטוריה, המוכרת לציבור בשם וויקיליקס. כמו ראש השב”כ יובל דיסקין, גם סוורס התלונן על סכנות עידן השקיפות המקוון לבטחון האומה: “ארגונים חשאיים צריכים להישאר חשאיים, גם אם הם מציגים לעתים מזדמנות פנים ציבוריות, כמו שאני עושה היום. […] אם הפעולות והשיטות שלנו יהפכו פומביות, הן לא יעבדו. […] סודיות היא לא מילה גסה. סודיות לא מתקיימת כדי לטייח. סודיות משחקת תפקיד מכריע בשמירה על בטחונה ואבטחתה של בריטניה”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Z4ahH3iKJwQ[/youtube]
ה-MI6 נהנה בעבר מחשאיות גדולה הרבה יותר מזו שהוא זוכה לה היום. עצם קיומו של הארגון לא זכה לאישור רשמי עד 94′. ב-99′ דלפה ופורסמה כתובת המגורים של ריצ’רד דירלאב, הראיס דאז והשני ששמו פורסם בעודו בתפקיד. עשר שנים אחר כך נחשפה בפייסבוק כתובת המגורים של סוורס. מי שחשפה אותה היתה אחת, ליידי שלי סוורס, אשתו.
לפני שסוורס מנסה לתקן את העולם, כדאי שיעשה בדק בית. בסמוך להודעה הרשמית על מינויו לתפקיד העלתה שלי לפייסבוק כמה עשרות תמונות מטיול משפחתי, כולל תמונה שלו בבגד ים שעוררה לעג וביקורת בתקשורת. “זה לא סוד מדינה שהוא לובש בגד ים ספידו, למען השם”, אמר בזמנו שר החוץ דאז, דייוויד מיליבנד. אולם כאמור, לא רק ההעדפות האופנתיות של סוורס נחשפו, אלא גם מידע שלא אמור היה להיות זמין לציבור, והעמיד בסכנה אותו ואת בני משפחתו. מלבד כתובת המגורים נחשפו בין השאר בעמוד הפייסבוק של שלי מידע על מיקום שלושת ילדיהם, הוריו של ג’ון ושמות של חברים מפורסמים שלהם.
המבוכה האחרונה הגיעה מקורין, בתו בת ה-23 של סוורס. זו העלתה לפייסבוק תמונה שלה על רקע עץ אשוח, כשהיא אוחזת בקלצ’ניקוב מוזהב. פיסת הבלינג הזאת היא פריט מאוספו הפרטי של הרודן המנוח סדאם חוסיין, או העתק שלו, שכנראה ניתן במתנה לסוורס כמזכרת לימיו כשליח מיוחד לעירק. הסאנדיי מירור, שדיווח על התמונה, מספר שלקורין היו 873 חברי-פייסבוק ואפס הגדרות פרטיות, כך שכל העולם יכול להציץ לה, מה שאומר שלקחים לא הופקו מהתקרית הקודמת בבית סוורס.
ייחודה של קורין סוורס הוא רק בייחוסה המשפחתי. רבים מאיתנו לא שומרים על הפרטיות ברשתות החברתיות, כי אנחנו לא יודעים איך, לא רוצים או לא מודעים כלל לצורך הזה. הנה, קמפיין של הזכיינית הישראלית של קטשופ היינז ביקש להציע למשתמשי פייסבוק לקבל ארוחה זוגית בתמורה לכך שימכרו את סיסמתם לשטן, וזה יוכל לבצע שם פעולות בשמם במשך שעה. הציל את המצב כתב הבלוג 140 הראל עילם, שבדק את הקמפיין הבעייתי מול תנאי השימוש של פייסבוק והוביל לעיכוב הקמפיין ובדיקה מחודשת שלו. אלמלא היה מתערב, אני מתערב איתכם שהיינז לא היתה מתקשה למצוא גולשים שיסכימו לעסקה המפוקפקת.
• הפוסט הוא חלק מהטור "השרת", שיתפרסם שהתפרסם בגליון נובמבר של מוסף פירמה של גלובס. עוד בשרת: אגרת הטלוויזיה והאינטרנט, המגזין של אל קאעידה, צה"ל נגד האינטרנט, הטוקבקים הגוססים וקונאן אובראיין האפס
אתרים ישדרו תוכניות מערוץ 1, אתם תשלמו את האגרה
• הקטע הוא חלק מהטור "השרת", שיתפרסם מחר במוסף פירמה של גלובס
“השידור הציבורי שייך לציבור. אתם מוזמנים לנצל במה זו וליצור קשר ישיר לרשות השידור. אני פתוח לכל רעיון או הצעה עניניית ומעשית”, הודיע היו”ר החדש של רשות השידור, אמיר גילת. לא מכתבים, לא פקס ולא טלמסר – גילת פתח עמוד פייסבוק למטרה זו. הוא גם הכריז שוב ושוב מאז כניסתו לתפקיד כי “המדיה החדשה תהיה הפלטפורמה השלישית של רשות השידור, שתשלים את פעילותה בשני ערוצי הטלוויזיה ושמונה ערוצי הרדיו שהיא מפעילה”.
וזה לא שאומת האינטרנט חיכתה שרשות השידור תקנה מודם. תכנים טלוויזיוניים, ובפרט תוכניות הזמר הנוסטלגיות שמשודרות בשעות הלילה, נדגמים ומועלים ליוטיוב ודומיו. תכני הטלוויזיה והרדיו עולים גם בצורה רשמית לאתר רשות השידור, אולם זה מסורבל, קשה לחיפוש ונותן גישה רק לתוכניות הטריות יחסית.
באמצע ספטמבר התקיימה ישיבה של ועדת האינטרנט של מליאת הרשות, וגילת הודיע על תוכנית “להפוך את אתר הרשות לאתר תוכן פעיל ודינאמי שיפעל תוך שיתוף הצופים, המאזינים והגולשים”. בתחילת אוקטובר החליט גילת לאפשר את הפצת תכני הטלוויזיה והרדיו של הרשות באתרי האינטרנט. “המדיניות החדשה תאפשר לנו להביא את תכניות הרדיו והטלוויזיה שלנו לקהלים גדולים ומגוונים יותר, ולהתאים את פעילות רשות השידור לשינויים הטכנולוגיים והחברתיים שחלו מאז הקמתה”, מסר גילת בהודעה לעיתונות.
ההשראה לשדרוג האתר מבוססת ודאי על אתרי גופי תקשורת דומים, ובראשם ה-BBC. אלא שהיוזמה של גילת נכונה לאינטרנט של לפני עשור, ומשולה להתמודדות עם פקקי תנועה על ידי סלילת כבישים נוספים. באינטרנט של היום, שבו ההומפייג’ים נחלשים והצריכה המבוזרת ברשתות חברתיות מתחזקת, הרשות צריכה למקד את משאביה בנכסים וביכולות הקיימים – חדשות, הפקות מקור ותכני ארכיון נחשקים, ולפזרם על פני הפלטפורמות הקיימות: אתרי תוכן ורשתות חברתיות.
והיא צריכה להרוויח מזה: מכירת תכנים בסלולר, שיתוף ברווחים מהצגת התכנים בפורטלים הסלולריים, פרסומות על התכנים ביוטיוב ותשלום מהאתרים שיציגו את התכנים. זה רק צודק שאתרים שירוויחו מהתכנים של הרשות יחלקו עמה את ההכנסות; וזה רק צודק שההכנסות הללו יקוזזו מהאגרה שאנחנו משלמים כדי ליצור את אותם תכנים.
בשנה שעברה סיפק ערוץ 1 תכנים חדשותיים לפורטל וואלה, שנזקק לחיזוק בחדשות הווידאו מול המתחרים נענע10 (חדשות 10), מקו ורשת-ynet (חדשות 2). וואלה לא שילם שקל על התכנים. האם גם הפעם תתן הרשות את תכניה בחינם לאתרים מסחריים? “כל הסוגיות העסקיות ינוסחו ויגובשו בכללים ובתקנות”, מסרה דוברת הרשות, לינדה בר. לשאלה אם האגרה תרד בעקבות כך אמרה בר: “למהלך זה אין כל קשר לאגרת הטלוויזיה”. אולי כדאי להזכיר פה משפט שאמר אחד, אמיר גילת: “השידור הציבורי שייך לציבור”.
בלוגותרום: בלוגרים ישראלים מגייסים תרומות מקוראים
“אני חי על טבק ואלכוהול. שניהם זולים, והכמות אינה מספקת”, כותב יוסי גורביץ בעמוד גיוס התרומות בבלוגו “החברים של ג’ורג’“. לחיצה על כפתור ה-Donate הצהוב מעבירה את הגולש לעמוד בו הוא יכול לתרום בפייפאל או בכרטיס אשראי. “רמת ההכנסות משתנה מעת לעת”, מספר גורביץ. “יש שבועות שאין בהם תרומות כלל, יש שבועות שיש בהן תרומות זעומות – 30, 40 שקל – ולפעמים מישהו מנחית עליך פצצה של 400 שקל. החודשים של פרוייקטי 300, שבהם הייתי כותב פוסט כל יום, הניבו הכנסות גבוהות: בראשון כ-650 דולר ובשני כ-750 דולרים, שיא התרומות”. גם חנן כהן, מפעיל אתר בירור השמועות “לא רלוונטי“, מצליח לגרוף כמה שקלים: “כל ההכנסות מהאתר מהוות בערך משכורת של חצי חודש בשנה. ההכנסות מכסות את עלות אחסון האתרים שלי והשאר עובר לקיבוץ [העירוני תמוז, שבו הוא חבר; ע”ק]”.
מצטרפת חדשה לשורת המתרימים היא יעל “קלבה” רגב, מעצבת אופנה ועיתונאית שכותבת את הבלוג “Kalba In Glam Town“: “הרעיון לשים קופת תרומות הוא משהו שמתבשל אצלי הרבה זמן, בעיקר אחרי שקראתי לפני כמה חודשים איזה מניפסט הורס שאמנדה פאלמר, סולנית הדרזדן דולז, כתבה בבלוג שלה על כל הקונספט של מעמדו הפיננסי של האמן בעולם החדש. היא כמובן התייחסה למוזיקאים ולכל הרעיון שאין שום דרך היום להתפרנס ממוזיקה בגלל האינטרנט, והיא הצדיעה שם לרעיון של קשרי מסחר ישירים בין האומן לקהל שלו. אני חשבתי שזה היה קטע אדיר ומסקנה אדירה. הרי אמנים, וגם הקהל שלהם, מתלוננים שנים על ההתערבות המזוהמת של כל המתווכים למיניהם, דוגמת חברות התקליטים או חברות ההוצאה לאור, בתכנים של האמן. אז מעולה, הנה יש לכם הזדמנות להוכיח שאם מסירים את ההתערבות הזאת, אתם עדיין מסוגלים להתנהל בהגינות הראויה – לקבל, ולדעת גם לתת. סוג של ניסוי באנרכיה, אני משערת – לראות אם בלי ה’ממשל’ של המתווכים, האנשים באמת יצליחו להתנהג בצורה מוסרית והגונה אחד כלפי השני”.
לצד התרומות קיבלה רגב גם תגובות שליליות, והשיבה למבקרים בבוטות: “קפצו לי חתיכת צבועים נחותים. אני מבינה שאתם מעדיפים שאני אטביע את הבלוג בפרסומות במקום, לא? או אקבל כספים מאנשי יח”צ ואקבור את הבלוג בתוכן יח”צני ואשטוף לכם את המוח בלי לעדכן אתכם? אולי זו דרך הרבה יותר הגונה בעיניכם לעשות כסף מתכנים..”
אבל גם הבלוגרים עצמם לא חשים בנוח בחליפת השנור. “אתה נראה קצת מתמסחר”, מודה גורביץ. “הרעיון נראה לי מוזר בהתחלה, קצת מביך אפילו”, אומר שלום בוגוסלבסקי, כותב הבלוג “תניח את המספריים ובוא נדבר על זה“. “זה נראה כמו הזנייה של הבלוג – אחותי כינתה את זה קיבוץ נדבות, ויש משהו פולני בבקשה הזו, שגורם לאי נעימות מצד הקוראים”, מספר-מתנצל דובי קננגיסר, דוקטורנט שכותב מקנדה את הבלוג “לא שומעים!” ומתרים טרי.
אז למה תרומות ולא פרסומות, שנדמות לפעמים כמודל העסקי הבלעדי בווב שתיים אפס? “פעם היו לי בבלוג פרסומות של גוגל”, אומר קננגיסר. “הבעיה היא שגוגל אוסרים על בעלי אתרים לדון בעובדה שיש לך פרסומות שלהם באתר על גבי האתר עצמו, ובמיוחד הם אוסרים להגיד לאנשים שתשמח אם הם יקליקו על פרסומות. מכיוון שלי הייתה רשומה כזו, ומכיוון שהם פנו אלי בדרישה שאני אסיר אותה, החלטתי להסיר את הפרסומות במקום. בזמנו, אחרי כעשרה חודשים של הצגת פרסומות גוגל, צברתי סכום אסטרונומי של 30 דולר, כשבחודשים האחרונים של התקופה ההכנסה הממוצעת שלי עמדה על פחות מחצי דולר לחודש. מתרומות כבר עברתי את ה-100 דולר תוך חודשיים”. יש לו גם בעיה ערכית עם הפרסומות: “יש משהו מטריד ברעיון שאתר מצליח (כלכלית) הוא אתר שמושך מספיק אנשים טמבלים מספיק כדי להקליק על פרסומות. מנגנון התרומות עובד הפוך – המבקרים הקבועים, אלו שהכי אוהבים את הבלוג שלך הם אלו בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לתרום”.
בוגוסלבסקי, שהקים את בלוגו רק בחודש שעבר, התלבט לפני שהצטרף למתרימים: “חששתי שהיות שהבלוגוספירה העברית למבוגרים לא בדיוק ענקית, התפשטות כפתורי התרומות תביא לסוג של קניבליזציה בתחום”. מצד שני, הוא אופטימי: “אני אשמח אם זה יהפוך למקור הכנסה אמיתי, ואני לא רואה סיבה שזה לא יהיה כך. בתור מי שלא גומר את החודש ולא תמיד יש לו את המינימום הנדרש לקיום סביר, גם סכומים קטנים הם מקור הכנסה אמיתי. אבל מעבר לזה, ככל שאני נהנה מהעבודה שלי, אני נהנה יותר מכתיבה. אם ההכנסות מתרומות יאפשרו לי לעבוד פחות ולכתוב יותר, אשמח מאוד. אני משקיע בפוסט ממוצע זמן ומאמץ (בתחקיר, כתיבה והגהה) שווה ערך ליום עבודה. אם אחד מעשרה קוראים יתרום סכום של כוס קפה בחוץ על כל פוסט, אני אוכל להפסיק לעבוד ולהקדיש את זמני לכתיבה”.
סכומי התרומות שמגלגלים הבלוגרים עדיין לא מתקרבים למשכורת. ובכל זאת, מדובר בכסף שמגיע מגולשים ישראלים, אלו שלפי הסטריאוטיפ משיגים תוכנות פרוצות בפורומים, מורידים מוזיקה, סרטים וסדרות ברשתות שיתוף קבצים ומייבשים אתרי חדשות ומגזין שמבקשים תשלום. כהן מגלה שבמקרה שלו, הגולשים עצמם יזמו את התרומות: “קוראי האתר ביקשו להודות לי באופן כספי”. הוא התייעץ עם זיו פוגטש, מייסד אתר המרצ’נדייז “פרינטמול“, וזה הקים בסוף 2004 את לתרום.קום, שירות גיוס תרומות לאתרי תוכן עצמאיים (שמסיבות טכניות עובד כיום רק עם עמותות רשומות ומלכ”רים). “תרומה, בניגוד לאחותה האנאלפבתית הצדקה, מגיעה ממניע אחר. תורם מביע מעורבות, צדקה נועדה להיעשות בסתר”, מסביר פוגטש. “תרומה לבלוגרים מגיעה מאותו מקום שמניע טיפ במסעדה. אתה יודע שלא ישלמו לו בלעדיך, כי אתה מכיר את כוחות השוק. משתמש שכבר יצר קשר רגשי עם בלוג, יעשה חישוב נסתר ששווה לו להשקיע כמה עשרות שקלים פעם בחצי שנה. ולעשות את זה מרצונו. בניגוד למודל התוכן בתשלום שמרגיש לישראלי המצוי כאילו באים לעשות עליו קומבינה ולמכור לו תוכן! בכסף!”
“דבר אחד שעדיין מהווה מגבלה הוא הסכומים הרלוונטיים”, אומר קננגיסר. “לתרום 20 או 40 ש”ח לבלוג זה סכום משמעותי, אבל אחרי העמלות של פייפל, לא נשאר הרבה כסף שם. זה גם לא משהו שהייתי עושה כלאחר יד. אם היה מנגנון יעיל של מיקרופיימנטס, כפתור כזה שנרשמים פעם אחת ואז כל פעם שלוחצים עליו זה אוטומטית מעביר שקל לבלוגר, אני חושב שהיה ביקוש בקרב הרבה בלוגרים להצטרף למנגנון הזה. הנה רעיון לסטארטאפ שאני תורם בחינם (סטארטאפיסט יקר: פטור מעמלות לכל החיים יהיה נחמד כתודה). התחושה שלי היא שלרוב האנשים לא היה אכפת אם במקום כפתור ‘לייק’ היה כפתור ‘יש’ך שקל?’, והבלוגרים היו זוכים לעוד טפיחה על השכם”.
___________________________________
• הכתבה התפרסמה במקור בגירסה קצרה יותר במדור "קפטן אינטרנט" בעיתון "הארץ", 28.9.2010 (הכתבה באתר "הארץ", הכתבה ב"וואלה")
• עוד על כסף וכתיבה:
• עליית העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית
• בלוגרים למכירה
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
