תן לאצבעות ללכת. יבואו אחרות
למרות שטל פרידמן לא אכל לה את הראש, איימי דייווידסון יזמה באוקטובר אשתקד את “הר דפי זהב”, איסוף המוני של מדריכי דפי זהב והחזרתם בערימה ענקית למשרדי דפי זהב במונטריאול. “הפצה המונית בלתי קרואה של דפי זהב היא בזבזנית, כפויה וחסרת טעם כשיש חלופות בנות קיימא ונטולות נייר, כמו האינטרנט”, נכתב באתר היוזמה.
ספרי הטלפונים פוגעים בסביבה לאורך מחזור החיים שלהם, מהייצור (חומרים וחשמל) דרך ההפצה (דלק) ועד להשלכה (אתרי פסולת, או מיחזור שצורך חשמל, מים וכימיקלים ומשאיר תוצרי לוואי). בקנדה יש אפשרות להיגרע זמנית מקבלת המדריך. בתחילת פברואר העלה איגוד דפי זהב (YPA) אתר משודרג ומאוחד להיגרעות מקבלת הספרים בארה”ב, שכרע תחת עומס הגולשים ביום השקתו.
יש גם יוזמות עצמאיות. בעיריית סיאטל שבוושינגטון מקימים אתר שיחזיק מרשם אל-תשלחו-לי-ספר-טלפונים, ומתכוונים להטיל מס של 14 סנט על כל ספר טלפונים שחברות דפי זהב המקומיות יחלקו. חבר המועצה שיזם את המהלך טוען שהוא ואנשי צוותו ניסו להיגרע מקבלת הספרים דרך המפיצות, אולם קיבלו את הספרים בכל זאת. החברות מצדן הגישו תביעה פדרלית נגד המהלך בטענה לפגיעה בחופש הביטוי. בסן פרנסיסקו שבקליפורניה מקדמים איסור הפצה של ספרי טלפונים למי שלא ביקש לקבלם, וקנס של 500 דולר על כל ספר שיונח על מפתן דלת ללא אישור בעל הבית.
חברות דפי זהב טוענות שרוב האנשים עדיין משתמשים במדריך המודפס. האיגוד האמריקאי מדווח ש-75% מהאמריקאים הבוגרים משתמשים במדריך מודפס מדי שנה. דפי זהב ישראל מדווחת כי לפי מחקרים שערכה, 70% ממשקי הבית מכניסים את המדריך המודפס הביתה.
אולם בניגוד לאמריקה, בישראל הדרך היחידה להיפטר מהמדריך היא לזרוק אותו לפח. “שיטת ההפצה הקיימת כיום בישראל היא רוויה, כלומר לפי אזורים ולא לפי כתובות פרטיות, ולכן התכנית המונהגת בארה”ב אינה ניתנת ליישום בישראל בשלב זה”, נמסר מדפי זהב ישראל. “עם זאת, דפי זהב ישראל בוחנת באופן עקבי את הפעילות הקיימת בנושא בחברות דפי זהב בעולם, על מנת להגיע לפתרון המיטבי – לסביבה ולצרכנים כאחד”.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 2.2011 של מגזין פירמה של גלובס
איזו חברה מתגאה בהתעלמות מלקוחותיה בפייסבוק?
לפני שנה סיפרתי בטור “השרת” על על אלעד א., לקוח הוט שסבל במשך חודשיים מתקלה באינטרנט, ששורה של טכנאים לא הצליחה לפתור. בייאושו כתב בטוויטר: “הוט, תמותו מוות איטי וכואב”. כמה ימים לאחר מכן נשלח אליו טכנאי בכיר שפתר את הבעיה.
טיים אאוט תל אביב דיווח בדצמבר כי טכנאי אינטרנט של הוט התלונן בפני לקוח על איכות השירות והתשתית הנוראה של מעסיקתו. הלקוח, סלב מקומי ששמו לא פורסם, כתב על כך בפייסבוק, וקיבל שיחה מהנהלת הוט, שביקשו לטפל בבעיה.
ככה זה צריך לעבוד. כשהלקוח עובר מהתנהלות מול שירות הלקוחות לדרישה לדבר עם מנהל בכיר, איום בפנייה לגופי צרכנות או השמצת החברה בפומבי ברשתות החברתיות, החברה צריכה לשים לב להסלמה ולשקול לזרז או לשפר את הטיפול בו. זה המקרה של אלעד א. מתחילת 2010, אבל זה ממש לא המקרה של הסלב. בהוט העידו כי פנו אל האיש רק אחרי שעיתונאי הפנה את תשומת לבם לדברים, וציינו במפורש כי “אנחנו לא עוקבים אחרי לקוחות, לא בפייסבוק ולא באתרים אחרים”. להוט גם אין חשבונות טוויטר או פייסבוק לשירות לקוחות, אלא רק לקידום סדרות שלה.
“כשכל תקלה שולית ניתנת לניפוח דרך השיח באינטרנט, הרי שלא משנה מה הפירמה תעשה שם, היא תמיד תהיה בפוזיציה נמוכה. למרות הקשיים, קריטי מאוד בעיניי שהנהלות פירמות בקטגוריות שנואות ישקיעו מאמצים בטיפוח רגשות חיוביים למותג. אוי ואבוי לחברה שתפגין אדישות לכך ששונאים אותה”, אמר מנכ”ל הוט הרצל עוזר בראיון לגלובס באוקטובר. אז אמר.
עוד הוט:
• מנכ”ל הוט: למנף את השנאה של הלקוחות
• נציגת הוט: “מאיפה כל השטויות האלה באמת אתה חושב שזה חכם לשמוע כל מיני שמועות ולפעול ליהם?”
• הוט מחדשים, מפתיעים ומרגשים
• HOT: חבר מביא חבר. בפקודה
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 2.2011 של מגזין פירמה של גלובס
צ’ק אין בפורסקוור: אתה נמצא כאן ← •
שירותים מבוססי מיקום בישראל: למה אין פה קהילת פורסקוור משמעותית, אבל איקאה נמצאת במקום הראשון בחיפושים ב-GPS. וגם: רוצים להיות פרזנטורים של הסופרמרקט שלכם בחינם ובעל כורחכם?
תגידו, איפה אתם נמצאים כרגע? זה לא אני שואל, אלא הרשתות החברתיות, ספקיות הסלולר ובעלי העסקים שרוצים לדעת. הם חושבים שאפשר לעשות הרבה כסף משירותים מבוססי מיקום (LBS – Location Based Services), ומאמינים שאתם בשלים לוותר גם על החלק הזה בפרטיותכם ההולכת ומתכרסמת. אם אתם ראש העיר של בית הקפה השכונתי שלכם בפורסקוור, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. ואם אתם לא מבינים על מה אני מדבר, בואו איתי ונעשה ריאלטי צ’ק-אין.
שירותים מבוססי מיקום הם יישומים שמבררים את מיקומו של המשתמש (בעיקר באמצעות לווייני GPS ותאים סלולריים) ומספקים למכשירו הנייד מידע רלוונטי לאותו מיקום. למשל: דיווחי תנועה, הצעת מבצעים וקופונים לחנויות בסביבה, אפליקציה להזמנת מונית, תשלום חניה סלולרי אוטומטי, ומעקב אחרי חבילות בדואר, שם המיקום הוא לא של המשתמש אלא של החבילה שהוא מצפה לה. פורסקוור, שעוד נחזור אליה בהמשך, היא רשת חברתית-משחקית שמשתמשיה מעדכנים דרכה ברשתות החברתיות היכן הם נמצאים ומבלים, מתחרים ביניהם ומקבלים הטבות. אבל אם צרכן שירותי המיקום הישראלי שאתם רואים בעיני רוחכם הוא סטריאוטיפ של תל אביבי צעיר שעובד בתעשיית ההייטק/מדיה ועושה סיבובי ברים ומועדונים בסוף השבוע תוך שליחת ציוצים בטוויטר, חשבו שנית.
לפי נתוני טלמאפ, המספקת שירותים ניידים מבוססי מיקום לכל חברות הסלולר בארץ ולחברות בעולם, מילת החיפוש הפופולרית והמוקלקת ביותר ב-GPS בישראל ב-2010 היתה איקאה, ולצדה סינמה סיטי, ירושלים, חיפה, דלק ותל אביב. בדפי זהב, שמספקת אפליקציות חיפוש בתי עסק מבוססות מיקום, 40% מהחיפושים הם בתחומי הפנאי והבידור, כשהפופולריים ביותר הם מסעדות, בתי קפה, פיצריות וקולנוע, ו-20% נוספים עוסקים בשירותים יומיומיים, כשבראש הרשימה מוניות, בנקים, בתי מרקחת ותחנות דלק.
700 אלף מכשירים סלולריים, עשירית מכלל המכשירים בישראל, משתמשים בשירותים של טלמאפ, ובדפי זהב מדברים על מאות אלפי שימושים בחודש באפליקציות של דפי זהב ואתר המסעדות שלה, REST. גבע קרא עוז, בעל הבלוג “תוכן סלולרי” ובעברו סמנכ”ל התוכן של לוגיה מובייל, חברת התוכן של סלקום, מעריך כי 1.5-2 מיליון ישראלים משתמשים בשירותי ניווט.
GPS על סטרואידים
“שירותים מבוססי מיקום מהווים באזוורד בעולם הסלולרי כבר יותר מעשור, אבל עד עתה, מלבד הניווט, לא נמצא להם שימוש מסחרי אמיתי”, טוען קרא עוז. “הם סוג של אגדה שמפרנסת הרבה מאוד מצגות וסטארט-אפים, אבל עדיין לא פוצחה הנוסחה לשירותים שבאמת מביאים תועלת ממשית לאנשים, כך שהם יהיו מוכנים לשלם עליהם, או שמספר המשתמשים יהיה מספיק גבוה כדי לייצר כסף מפרסום”. סקר שמיקרוסופט פרסמה לאחרונה לציון יום פרטיות המידע מאשש את הטענה. מבין 1500 נשאלים בארה”ב, בריטניה, גרמניה, קנדה ויפן שהשתתפו בדצמבר בפאנל מקוון, למעלה מ-70% הביעו העדפה לשימוש בשירותי LBS חינמיים, והנכונות לשלם עמדה על פחות מ-10$ לחודש. בשורה אופטימית אחת לתעשייה היא ששיעור השימוש בשירותי LBS גבוה יותר אצל צעירים, והם גם אלו שהביעו נכונות גבוהה יותר לשלם על שירותים כאלו.
“שירותים מבוססי מיקום הם משהו שבשוק התקשורת הישראלי והעולמי היה לו כבר גל אחד של הייפ, לפני כמה שנים טובות, וזה נכון שהוא לא התפתח לכדי משהו משמעותי, אם ברמת מספר המשתמשים ואם ברמת הכסף המעורב”, מודה אלון פודהארסט, מנהל יחידת “טלמאפ ישראל” בטלמאפ. מנהל תחום הסלולר בדפי זהב, ברק לשם, מעיד כי “עבדתי בעברי בפלאפון וניהלתי את מחלקת התוכן. באותן שנים, 2004-2006, באתי במגע עם הרבה מוצרים שאין סיבה בעולם שהם לא יעבדו, חשבנו שניכנס כולנו לקניונים ונקבל הצעות בסלולר, והיינו בטוחים ובנינו תוכניות עסקיות באמת נורא עשירות עם השותפים, ולא קרה הרבה”.
מה השתנה?
לשם: “כאלה דברים אפשר לנתח רק בדיעבד, אבל אני חושב שהתשובה היא די פשוטה – המשתמשים לא היו שם, מכשירי הקצה לא תמכו בחווית משתמש טובה. וזה השינוי הגדול שקרה בשנים האחרונות: עולם האפליקציות כבש את השוק ויצר חוויית משתמש שונה לגמרי, בשילוב עם הטרנדים של ווב 2.0 והנכונות של אנשים לחשיפה מאוד מאוד גבוהה פתאום. בעבר זה היה אישיו אמיתי, האם אדם בכלל יסכים לתת מידע מהסוג הזה, הכל היה נראה כמו משהו שקשה מאוד להתבסס עליו. היום אנשים מנדבים את המידע הזה בשמחה רבה, כמו הרבה מידע אחר שהם מנדבים בפייסבוק. רק תן לנו משהו בתמורה ואנחנו מוכנים לתת לך הכל. המשתמשים היו פשוט בדיליי של כמה שנים אחרי הטכנולוגיה במקרה הזה, ועכשיו הדברים מסתדרים”.
פודהארסט: “מה שהשתנה דרמטית מהימים ההם זה מה שקרה למכשירי הקצה, כלומר הטלפונים. הרכיב שהיה חסר, וכעת הוא ישנו על סטרואידים, זה מקלט ה-GPS, שמאפשר את הטריאנגולציה הפשוטה שאומרת לך המשתמש ‘אתה נמצא פה’ ברמת דיוק של מטרים ספורים. זה משהו שהיה קיים בארה”ב עקב רגולציה, שחייבה יצרנים לכלול את ה-GPS בטלפונים בנימוק של בטיחות, ולכן אנחנו רואים שהעולם של שירותים מבוססי מיקום, לרבות ניווט על גבי טלפונים ניידים, פרח ברמות פסיכיות בשוק האמריקאי עוד לפני השוק האירופי. ועכשיו ההגברה הבאמת אקספוננציאלית של מספר המכשירים עם GPS בילט אין הפכו את השירותים האלה, את היכולות ואת הפוטנציאל, למשהו שהוא כבר לא דברת ברמה של סליידים אם כי משהו שהוא אמיתי, עסקי, פורח. זה נכון לכל העולם וזה נכון ספציפית בישראל”.
“שירותים מסוג ‘מצא מסעדה’ או ‘הזמן מונית’ הם שירותים שהקהל שזקוק להם באמת הוא קהל שלא נמצא בסביבה הטבעית שלו”, אומר קרא עוז. “ישראל היא מדינה קטנה ואנשים יודעים לבד איפה לאכול ואיפה יש מונית. הקהל הטבעי של שירותים מסוג זה הם תיירים. להערכתי, מי שיפתח שירותים מבוססי מיקום לתיירים בישראל יזכה להצלחה גדולה הרבה יותר מאשר מי שינסה לפנות לקהל הישראלי. קיימת פה גם נישה של תיירות פנים, למשל בצפון. לחברות כמו ‘מפה’ למשל, זה יהיה טבעי להוסיף שכבה מבוססת מיקום לשירותים שלהם”.
האם ישראל קטנה מדי, מבחינת השטח ומספר התושבים, מכדי להפוך לשוק LBS משמעותי? פודהארסט לא מסכים: “האופי הספציפי הישראלי הראה אחוזי הצלחה ושימוש והגברת שימוש שלא דומים לדברים שאנחנו רואים בשווקים אירופאיים אחרים. על אף הארץ הקטנה, ועל אף שכולנו היינו מפקדי סיירת מטכ”ל וניווטנו עשרות שעות ביום ובלילה, ועל אף שאין פה בכלל כתובת שאתה לא יכול להגיע אליה בשלוש עצירות עם מכונית – על אף כל הדברים האלה, אנחנו רואים שהישראלים הם משתמשים פעילים בטירוף, גם בפונקצית הניווט הבסיסית של ‘קח אותי מפה לפה’, אבל גם בכל מה שקשור למסביב – לחיפושים, למשלוח כתובות לחברים, לחיפוש דברים כמו מסעדות דרך האפליקציה”.
“הנקודה המשמעותית היא שעדיין אין בישראל כמות גדולה של מכשירים שתומכת בנתוני מיקום בצורה טובה – פחות מ-15% להערכתי – ולכן החדירה של השירותים שכבר קיימים איטית”, אומר קרא עוז. מנהלת השיווק של דפי זהב, ענת גיסין, מציגה מספרים שונים: “היום אנחנו כבר מדברים על מסה קריטית של עשרות אחוזים, ועד 2013 מדברים על לפחות 50% מהמשתמשים בארץ שיהיו עם מכשירים חכמים”.
HAL 9000 just checked in @ space
בשנת 2000 הקימו דניס קראולי ואלכס ריינרט את “דודג’בול”, מעין גירסה פרימיטיבית מוקדמת של פורסקוור בהפעלה ידנית מתישה. בעלי סלולריים שרצו להשתמש בשירות נדרשו לדווח לו בסמס איפה הם נמצאים או מתכוונים להיות בזמן הקרוב. בתגובה הם קיבלו עדכונים על מקומות בילוי וחברים שנמצאים בסביבה או מתכוונים להגיע לשם, גם כן בסמסים. השירות היה זמין רק בכ-20 ערים בארה”ב.
ב-2005 נרכש דודג’בול על ידי גוגל, ולרגע העתיד נראה היה מבטיח. אלא שהחברה לא פיתחה אותו בהתאם לתוכניות ולשאיפות של מייסדיו. “גוגל לא תמכה בדודג’בול כמו שציפינו. החוויה כולה היתה מאוד מתסכלת עבורנו”, כתב קראולי בפרופיל הפליקר שלו באפריל 2007, מתחת לתמונה שהציגה אותו ואת ריינרט בפרצופים עגומים ובאגודלים מונפים כלפי מטה. השניים, הודיע קראולי, מתפטרים מגוגל. בתחילת 2009 סגרה גוגל את השירות לחלוטין והשיקה תחתיו את גוגל לאטיטיוד, שעוקב אחרי מיקום המשתמשים באמצעות איכון אוטומטי (ללא צורך בשליחת סמס). חודש לאחר מכן השיק קראולי עם שותף חדש את פורסקוור.
פורסקוור, כאמור, היא רשת חברתית מבוססת מיקום, שמאפשרת לבעלי טלפונים סלולריים לבצע (באמצעות אפליקציה במכשירים חכמים, ובאמצעות סמס בכל המכשירים) פעולה בשם “צ’ק-אין”, כלומר לדווח לעולם איפה הם נמצאים כרגע, למשל בפאב או בהופעה. אם המיקום/אירוע הספציפי עדיין לא מופיע על המפה, הם יכולים להוסיף אותו בעצמם.
פורסקוור מספקת למשתמשיה שלושה מניעים עיקריים לפעולה. המניע החברתי: את הצ’ק-אין אפשר לפרסם בפייסבוק ובטוויטר, ואפשר לאתר צ’ק-אינים של חברים בסביבה ולהיפגש איתם. המניע המשחקי-תחרותי: המשתמשים זוכים לעיטורים (badges) שונים שמעידים על פעילותם, ומתחרים ביניהם על מי יעשה הכי הרבה צ’ק-אינים יומיים למקום מסוים כדי להדיח מכסאו את “ראש העיר” של אותו מקום ולתפוס את מקומו. המניע הצ’יפורי: בתי עסק יכולים להשתמש בפורסקוור ככלי לניהול מועדון לקוחות, ולעודד ריבוי צ’ק-אינים (שמספקים להם פרסום חינם) באמצעות הנחות, מבצעים והטבות לפיתוי צ’ק-איניסטים מזדמנים ולעידוד המתמידים. למשל, מסעדה מצליחה יכולה לעשות כבוד לראש העיר שלה ולהכניס אותו בליל שישי העמוס בלי תור, וגם לתת לו תלוש לקינוח חינם. הון, שלטון וקופון.
בתחילת דרכה פורסקוור היתה מוגבלת לכמאה ערים ברחבי העולם, מה שנראה כמו חזרה על מחלת הילדות של דודג’בול, אולם בתחילת 2010 פתחה את הרשת לכל העולם. מ-400 אלף משתמשים בדצמבר 2009 היא זינקה בתוך פחות משנה, באוגוסט 2010, ל-3 מיליון. בתחילת דצמבר האחרון היא כבר דיווחה על למעלה מ-5 מיליון משתמשים, גידול של 1250% בשנה אחת.
גוגל השיבה אש, כשפרסמה כמה ימים לאחר מכן הודעה על השקת אפליקציה לאייפון, וזרקה כבדרך אגב כי ללאטיטיוד יש “יותר מ-9 מיליון אנשים שמשתמשים בו באופן אקטיבי”. השימוש במילה “אקטיבי” מטעה, משום שהשימוש הוא פסיבי מרגע שהמשתמש מפעיל את לאטיטיוד, כשהשירות מעדכן את המיקום אוטומטית וברציפות עד לכיבויו על ידי המשתמש או ייבוש הסוללה, מה שמגיע קודם. צ’ק-אין בפורסקוור דורש פעולה אקטיבית מהמשתמש, אם כי קראולי הודיע שהחברה תרשה להפעיל יישומי צ’ק-אין אוטומטיים ברגע שתשתיתה תאפשר זאת.
בדוח לסיכום 2010 סיפרה פורסקוור על צמיחה של 3400%, עם 6 מיליון חברים וכ-381.5 מיליון צ’ק-אינים. האירוע שזכה לכמות הצ’ק-אינים הגדולה ביותר היה “העצרת להחזרת השפיות ו/או הפחד” של מגישי תוכניות הבידור החדשותיות ג’ון סטוארט וסטיבן קולבר, שבו עשו צ’ק-אין כ-30,500 אנשים, שהם כ-15% מכלל המשתתפים. החברה דיווחה גם על צ’ק-אינים משני מקומות חשוכים ומבודדים: תחנת החלל הבינלאומית וצפון קוריאה.
אבל עם כל הכבוד לתחנת החלל, סקר שערך מרכז המחקר PEW באוגוסט-ספטמבר 2010 הראה שמבין האמריקאים הבוגרים שמשתמשים באינטרנט סלולרי, רק 7% משתמשים בפורסקוור ודומיו, שיעור שיורד ל-4% כשבודקים את השימוש בקרב כלל הגולשים האמריקאים הבוגרים, שיעור דומה לזה שנמדד בסקר דומה במאי, 5%. בכל יום נתון, קובע הסקר, רק אחוז אחד ממשתמשי האינטרנט האמריקאים עושים שימוש בשירותים הללו. עוד גילה הסקר כי השימוש בפורסקוורים גדול בצורה מובהקת בקרב גברים ובקרב היספאנים.
מי ישים את ישראל על המפה?
מדינה כמו ישראל, עם חדירה סלולרית גבוה וחיבה לחידושים טכנולוגיים, נשמעת כמו החלום הרטוב של פורסקוורים למיניהם. השוק הזה עדיין בתולי – פה ושם בארץ ישראל אפשר למצוא בתי קפה, רשתות קטנות ואפילו את רשת סופרפארם שמשתמשים בפורסקוור לקידום עסקיהם, אבל “כמה אלפי יוזרים ישראלים בפורסקוור זה חסר משמעות מבחינה מסחרית”, אומר קרא עוז.
סלקום עשתה צעד בכיוון כשהקימה באוגוסט האחרון את “מטרופולין“, משחק סלולר מבוסס מיקום שמשלב בין פורסקוור למשחק מונופול, כשבמקום רחובות אפשר לקנות בו בתי עסק (מתוך המאגר של “מפה”), ואלה יכולים גם להציע הטבות לשחקנים. אולם ספקית הסלולר לא מתכוונת למנף את המיזם להקמת פורסקוור ישראלי. “אני מאמין שחברת סלולר, כמו שלא תקים מין רשת חברתית שמתחרה לפייסבוק, היא גם לא תעשה פעילות כזאת על LBS”, אומר סמנכ”ל השיווק עדי כהן. “אני לא חושב שאנחנו צריכים בהיבטים האלה לנסות ולהקים דברים שאין לנו בהם יתרון יחסי. להקים פורסקוור בעצמי ולהיות יותר טוב מפורסקוור, שזה כל העסק שלו וכל המיקוד הניהולי שלו, זה נראה לי פשוט לא נכון. מהבחינה הזאת אני לא חושב שיהיו חברות סלולר בעולם שינסו להקים את הדברים האלה ולפתח אותם בעצמן. היו גישות כאלה בעולם של חברות הסלולר, של לנסות להקים את הדברים האלה שרצים באינטרנט בעצמם כרשת סגורה בתוך הרשת שלהם. הדברים האלה בעיניי, גם מנסיון וגם מתוך ויז’ן, פשוט נידונים לכשלון. אין סיכוי שרשת סלולרית בעולם, גם גדולה מסלקום, תקים רשת חברתית שתתחרה בפורסקוור או בכל דבר אחר. זה חסר סיכוי וחסר כל תוחלת עסקית. אנחנו מעדיפים להתעסק בדברים שבהם אנחנו יכולים לנצח”.
“גוגל ופייסבוק עדיין לא נכנסו בצורה משמעותית לעולם הזה”, אומר קרא עוז. “אין לי ספק שברגע שהם יגבירו מהלך ויצליחו בעולם, זה יקרה גם בישראל. מדובר בשני האתרים הפופולרים ביותר בארץ, וכשהם ימצאו דרך לייצר שירותים בעלי ערך, שקשורים למיקום, אין סיבה שהם לא יצליחו גם בישראל, אבל כרגע אף אחד לא המציא עדיין את ה’קילר אפ’ של התחום”.
בחודש שבו הקימה סלקום את מטרופולין השיקה פייסבוק שירות מיקום משלה, “פייסבוק פלייסז”. עם 600 מיליון חברים פעילים, היא עשויה לקבור (או לרכוש ולהטמיע) את פורסקוור. ועם יותר מ-2 מיליון משתמשים בישראל, אפשר להסתכן ולחזות שפייסבוק, אולי בשיתוף פעולה עם ספקיות הסלולר, היא זו שתגרום לישראל ישראלי לעשות סוף סוף צ’ק-אין.
מקום לדאגה
פרסומות מבוססות מיקום אמורות להיות יעילות יותר בהפעלת הצרכן הפוטנציאלי. הפרסום שאינו מבוסס מיקום מוצג לו לפי פילוחים דמוגרפיים (גיל, מין, רמת הכנסה), קלנדריים (חגים, עונות), שעתיים (פריים טיים) וחיפושיים (גוגל). הפרסום מבוסס המיקום מוסיף שכבת רלוונטיות חזקה מאוד – הוא מוצג לצרכן הפוטנציאלי כשזה נמצא בסביבת בית העסק ויכול לפעול לפיו מיידית. ואכן, 80% מהנשאלים בסקר של מיקרוסופט אמרו שמודעות מבוססות מיקום הן בעלות ערך, ו-46% דיווחו כי פרסומת מבוססת מיקום הובילה אותם לפעולה כמו כניסה לחנות או שימוש בקופון.
מצד שני, אותו סקר עצמו מציג שיעור גבוה של חשש משימוש בשירותי מיקום: 52% הביעו דאגה משמעותית לגבי שיתוף המיקום עם אנשים וגופים, 84% חוששים משיתוף המיקום שלהם ללא הסכמתם, 87% חוששים משיתוף המיקום שלהם עם אנשים וגופים שהם לא בחרו במפורש לשתפם, ובשורה התחתונה רק 18% מדווחים לאחרים על מיקומם באמצעות LBS.
פייסבוק, שפועלת בנחישות להפשיט את העולם מפרטיותו, סיפקה באחרונה סיבה נוספת לחששות הציבור מפני שירותי מיקום. חשבתם פעם שתהיו פרזנטורים של רשת הסופרמרקטים שבה אתם עושים קניות? אם תעשו שם צ’ק-אין באמצעות פייסבוק פלייסז, יכול להיות שחלומכם יתגשם. הוא יתגשם גם אם מדובר בסיוט שלכם: בסוף ינואר הכריזה החברה על תוכנית פרסום חדשה בשם Sponsored Stories. היא תאפשר לבעלי מותגים ועסקים להפוך אינטראקציות של משתמשים למודעות בכיכובכם. פייסבוק לא תאפשר למשתמשיה להסיר את עצמכם מהתוכנית הזאת, והדרך היחידה להימנע מלהופיע בפרסומות היא להימנע מצ’ק-אינים, לייקים, כתיבה בעמודי מותגים ושימוש באפליקציות שלהם. אפשרות נוספת היא לסגור לחלוטין את הפרופיל שלכם בפייסבוק. כן, אה?
_________________________
הפוסט נכתב במקור לגליון 2.2011 של מגזין פירמה של גלובס. הוא פורסם שם ככתבה משותפת עם עמי ברנד
בזק בינלאומי, צאי לי מהאינטרנט!
המאבק על נייטרליות הרשת – האמונה כי כל תכני האינטרנט נולדו שווים, וכי ספקי תקשורת צריכים להיות צינור טיפש ולהעבירם בלי כל אפליה מסיבות מסחריות או אידיאולוגיות – לא עשה רושם ניכר על אומת האינטרנט הישראלית. באווירה כזאת יכולה ספקית אינטרנט גדולה כמו בזק בינלאומי להרשות לעצמה התערבות מסחרית-שיווקית בפעילות האינטרנטית של לקוחותיה, בלי לחשוש מפגיעה תדמיתית, נטישת לקוחות או התערבות רגולטורית.
ב-2008 כפתה בזק בינ”ל על לקוחותיה את שירות הפניית הכתובות של נטקס, netex built-in. עד אז, הקלדת מילה (ולא כתובת עמוד) בשורת הכתובת שלחה את הגולש לעמוד שגיאה, או לחיפוש המילה במנוע החיפוש שהוגדר בדפדפן. השירות הכפוי של נטקס חטף את הגלישה והפנה אותה לאתר שהגולש התכוון אליו לפי הניתוח של נטקס, או לאינדקס אתרים קשורים. נטקס התפרנסה ממכירת מיקומים באינדקס הזה, כך שהתוצאה הראשונה לא היתה בהכרח האתר שהגולש צריך, אלא האתר ששילם כדי להיות שם. בבזק בינ”ל מסרו אז כי השירות ניתן “לכלל לקוחות בזק בינלאומי באופן אוטומטי, ללא כל תשלום או מאמץ מצידם וללא צורך בהורדת תוכנה למחשבם האישי”. במילים אחרות: בלי לשאול אותם. מי שלא רצה בשירות נדרש ללחוץ על בקשת הסרה בתחתית העמוד, מקום שלא כל הגולשים יודעים עליו או מגיעים אליו.
באפריל 2010 חשף אתר “ניוזגיק” כי גולשי בזק בינלאומי, שהשתמשו באקספלורר 8 והותירו את מנוע החיפוש בינג של מיקרוסופט כברירת המחדל, הופנו לתוצאות חיפוש בנטקס משורת הכתובת וכן מסרגל החיפוש. עמוד התוצאות של נטקס הורכב מחיפוש מותאם אישית בגוגל (שבו גוגל חולקת עם המפעיל את ההכנסות מהפרסומות בו), ולצדו פרסומות של רשת הפרסום של נטקס עצמה. בזק בינ”ל העבירה את האחריות הלאה ומסרה כי “מ-NETEX נמסר כי מדובר בתקלה נקודתית ולא מעבר”.
באוגוסט 2010 השיקה בזק בינ”ל עוד “שירות” כזה. כשלקוחות החברה גלשו לכתובת רשת שגויה או לא פעילה, הם לא קיבלו את הודעת השגיאה המקובלת. במקומה, הדפדפן שלהם נחטף לעמוד של בזק בינ”ל, שפרסם את שירות התמיכה BSupport והציע להם לחפש את האתר הרצוי בשורת חיפוש של גוגל. גם כאן מדובר בחיפוש מותאם אישית, שמכניס לבזק בינ”ל כסף מהפרסומות המוצגות בו. השיטה מכונה “חטיפת DNS” (ראשי תיבות של Domain Name System, מערכת שמות אתרי האינטרנט) ונחשבת בעייתית, משום שהיא פוגעת בתפקודים שונים שמתבססים על ה-DNS. “בזק בינלאומי תסייע לגולשים להגיע לכתובת הנכונה”, קוראים לזה בשפה המכובסת של בזק בינ”ל. “עמוד השגיאה המעוצב, הינו שירות ללא תשלום הניתן לכלל לקוחות בזק בינלאומי”, מודגשת הנדיבות שבהפיכת עמוד השגיאה לפרסומת עצמית. ושוב, לא שואלים אתכם אם אתם רוצים, אבל מאפשרים לכם ללחוץ על קישור “הסרה מהשירות”.
בספטמבר 2010 החליטה בזק בינ”ל להפוך את האימיילים היוצאים של לקוחותיה ללוח מודעות. במסגרת שדרוג הוובמייל, כל אימייל שלקוח ישלח דרכו יוכתם בבאנר פרסומי עם התוכי והטקסט “הודעה זו נשלחה באמצעות ממשק הדוא”ל החדש של בזק בינלאומי”. רוצים להוריד את הבאנר? הפעם אין לינק להסרה – תצטרכו להבין לבד שצריך להיכנס להגדרות ולמחוק את הבאנר מהחתימה.
ועוד ב-2010, בזק בינלאומי חסמה גישה של לקוחות לאתרים מסויימים, וקיבלו במקומם את ההודעה “למען הגנה על פרטיותך ועל בטחון מחשבך, האתר אליו ניסית לגשת נחסם על ידי שירות SafeNet. סיבת החסימה: האתר שנחסם מכיל מידע אסור (אלכוהול, הימורים וכדומה)”. כשהלקוחות התלוננו לחברה, הסתבר להם שהם קיבלו שירות סינון אתרים שאותו לא ביקשו.
“ככה זה כשיש לך רשת אינטרנט פרטית משלך”, אומר סלוגן של בזק בינלאומי. עכשיו הבנתי אותו: ככה זה כשאתה ספק אינטרנט שחושב שהאינטרנט שייך לאמאש’ך.
_____________________
התפרסם במקור בגירסה שונה מעט במדור השרת במוסף פירמה של גלובס, 19.10.2010
עוד בזק בינלאומי:
• בזק בינלאומי מפקפקים באמינות: “לנו אין כל חיווי לבד מטענה זו שלך”
• אם זמן ההמתנה תמיד ארוך מהרגיל, מה הרגיל?
פון ושלטון: אפל וארה”ב נגד גיזמודו וְוויקיליקס
באמצע אפריל האחרון פרסם בלוג הגאדג’טים גיזמודו סרטון שבו העורך ג’ייסון צ’ן מציג לראווה אבטיפוס של אייפון 4, הדור החדש של הטלפון הסלולרי מבית אפל. שבועיים לפני כן חשף וויקיליקס את “Collateral Murder“, סרטון וידיאו ממתקפה של שני מסוקי אפאצ’י אמריקאיים בבגדד, שחיסלה 12 אנשים ופצעה שני ילדים. וויקיליקס המשיך להכות באותה שנה עם סרטון דומה מאפגניסטן, מסמכים צבאיים אמריקאיים מעירק ואפגניסטן, ואלפי מברקים דיפלומטיים מסווגים של ארה”ב.
למרות השוני וההבדלים הברורים, מעניין לנסות ולעמוד דווקא על נקודות דמיון בין החשיפות של שני האתרים. בשני המקרים, מקור שהשיג מידע בדרכים מפוקפקות העביר אותו לפרסום באתר אינטרנט; הגוף שהמידע שלו נחשף בניגוד לרצונו הפעיל את התותחים הכבדים נגד האתר המפרסם; העורך הסתבך עם רשויות החוק; וההתרחשויות חייבו דיון בעצם הגדרתו של האתר המפרסם ככלי תקשורת.
מפרי עץ הדעת לא תאכל
בעולמם של הגיקים, האבטיפוס של אייפון 4 הוא סיפור גדול. הפרסום של גיזמודו הגיע יומיים אחרי החשיפה בבלוג הגאדג’טים המתחרה אנגאדג’ט, שפרסם תמונות ראשונות של האייפון 4. שני הבלוגים דיווחו כי המכשיר נמצא על רצפה של בר בקליפורניה (אולם מיקמו אותו בערים שונות). בגיזמודו סיפרו בהמשך כי המכשיר אבד למהנדס תוכנה בחברה, גריי פאוול, בזמן שבילה בבר. המוצא, בראיין הוגאן, טען שניסה לאתר את הבעלים וליידע את אפל, ומשלא הצליח מכר את המכשיר לגיזמודו תמורת 5000 דולר. הצרה של הוגאן ושל צ’ן היתה שהחוק הקליפורני קובע שמי שמחזיק ברכוש שמצא ועושה בו כבשלו, למרות שהוא יודע מי עשוי להיות הבעלים החוקי, כמוהו כגנב.
כמו אפל, הצבא האמריקאי אוהב לשלוט במידע שהוא מחזיק בידיו. סוכנות הידיעות רויטרס, ששניים מההרוגים בהפגזה בבגדד הועסקו אצלה כעיתונאים, ביקשה מהצבא האמריקאי להעביר לה את סרטוני התקיפה לפי חוק חופש המידע, אולם סורבה. ככל הידוע, ולא הכל ידוע, וויקיליקס קיבלו את הסרטון, יחד עם שאר המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים שנחשפו אשתקד, מטר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעירק. למאנינג היתה גישה למסמכים דרך רשת מחשבים צבאית מסווגת, ובצ’ט עם ההאקר האמריקאי אדריאן ליימו הוא התוודה שצרב אותם לדיסקים והעביר לוויקיליקס. ליימו הסגיר את מאנינג לרשויות.
התפוח המכני
אפל חשאית מאוד במהלכיה ואוהבת לחשוף חידושים במגרש הביתי – כנסים בכיכובו של המנכ”ל הדומיננטי סטיב ג’ובס (אייפון 4 הוצג רשמית בכנס המפתחים השנתי של החברה בחודש יוני). מגזינים ממוסדים נוהגים לא לקלקל את המסיבה, מקפידים לעבוד בצורה מסודרת מול אפל ועושים לה כבוד בכתבות שער מתלקקות.
לאורך השנים פעלה החברה באגרסיביות נגד בלוגרים וכלי תקשורת עצמאיים שניסו לחשוף את סודותיה, כשהיא מנצלת את חולשתם לעומת כלי תקשורת ממוסדים, והמקרה של חשיפת האייפון 4 לא היתה שונה. אפל דרשה וקיבלה את האבטיפוס מגיזמודו ללא ויכוח, אולם לא הסתפקה בכך, והתלוננה במשטרה. אנשי סוכנות האכיפה המשטרתית ריאקט (ראשי תיבות של Rapid Enforcement Allied Computer Team), בידיהם צו משופט מבית משפט קליפורני מערכאה נמוכה, פרצו לביתו של עורך גיזמודו והחרימו מחשבים ושרתים. אתר מרקטווץ’ חשף כי בוועדת ההיגוי והפיקוח של ריאקט, שבה יושבים נציגי ענקיות עמק הסיליקון, חבר גם נציג אפל.
פרי העץ המורעל
בגיזמודו ובארגון הזכויות הדיגיטלי EFF טענו כי הצו להחרמת מחשביו של העורך צ’ן אינו חוקי, משום שהוא עומד בניגוד להגנות שהחוק הפדרלי והקליפורני מספק לעיתונאים כדי שיוכלו לבצע את עבודתם. מאחר שלגיזמודו יש עורכים, כתבים, תחום סיקור מובהק, סיפורים וסקופים, מו”ל (ניק דנטון) וקבוצת בלוגים שהוא משתייך אליה (גוקר מדיה), קל להגדירו ולהציגו ככלי תקשורת שזכאי להגנות הללו.
שני הצדדים ירדו מעץ התפוחים: באמצע יולי ביקש משרד התובע הכללי של מחוז סן מטאו מבית המשפט למשוך את הצו והשיב לצ’ן את חפציו, בתמורה להסכמת גיזמודו לשתף פעולה עם המשטרה ולספק את כל המידע והמסמכים שיידרשו להשלמת החקירה. המשטרה ניצחה בקרב. המלחמה נמשכת.
כמו אפל, גם אמריקה רוצה לספר את הסיפור שלה בתנאים שלה, ולא אוהבת כשמידע סודי שלה נגנב ונחשף לציבור. את מאנינג היא מחזיקה במעצר מאז חודש מאי. את מייסד וויקיליקס ג’וליאן אסאנג’ היא הפחידה עד שהדיר את רגליו מאדמתה מחשש שייעצר, ולטענתו היתה מעורבת ברקיחת צו המעצר האירופי שהוציאה שבדיה ואשר הוביל למעצרו באנגליה, בחשד לעבירות מין כלפי שתי נשים.
באתר וויקיליקס עצמו מטפלת ארה”ב ישירות ובעקיפין, באמצעות פניות לחברות והפעלת לחצים. ההישגים הבולטים: חברות האשראי פייפאל, ויזה ומאסטרקארד הפסיקו לסלוק תרומות עבורו (בוויקיליקס מדברים על תביעה נגדם); אמזון הפסיקה לספק לו שירותי אחסון; בצעד שהוא שערורייתי כפי שהוא אידיוטי, מאות אלפי מחשבים ממשלתיים בארה”ב נחסמו לגישה אליו, וחיל האוויר האמריקאי אף חסם במחשביו גישה לוויקיליקס ולאתרים שפרסמו את המסמכים, כולל אתרי החדשות של ה”ניו יורק טיימס”, “דר שפיגל” וה”גרדיאן”, ששיתפו פעולה עם וויקיליקס ופרסמו את המסמכים וכתבות המבוססות עליהם.
המלחמה בוויקיליקס הגיעה לאבסורד כשאפל הסירה מחנות האפליקציות שלה את זו של מתכנת בשם איגור ברינוב, שסיפקה גישה ישירה למסמכי וויקיליקס ולחשבון הטוויטר של הארגון (אף שאלה זמינים בחינם). ברינר הרוויח כ-4500 דולר בשלושת ימי חייה הקצרים של האפליקציה. בשיחה עם בלוג הטכנולוגיה טקקראנץ’ אמר כי יתרום את ההכנסות לוויקיליקס, אם כי לא ברור כיצד יעשה זאת לאור חסימת ערוצי הסליקה השונים.
עצים מתים
האם וויקיליקס זכאי להגנות של כלי תקשורת עיתונאי? האתר הוקם כפלטפורמה להדלפה אנונימית של מסמכים סודיים, אבל התפתח והשתנה מאז. במקרה של סרטון ההתקפה בעירק, למשל, לא הסתפקו אנשי וויקיליקס בפרסום חומר הגלם בן 38 הדקות – אסאנג’, עיתונאי בעברו, ערך עם אנשיו כתבת וידיאו המתארת את הנראה בסרטון בהקשר רחב יותר. האתר אף שלח שני כתבים לעירק לאמת עובדות, להשלים מידע חסר ולראיין עדי ראיה ובני משפחה של הנפגעים. במגזין “וויירד” נכתב אז כי חשיבות הסיפור היא בכך ש”הוא מראה איך אתר שיועד להדלפות אנונימיות הפך למקום למודל של עיתונות חוקרת מסורתית יותר”.
פרסום המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים האמריקאיים בוויקיליקס כבר בוצע בשיתוף פעולה עם כמה מהחשובים שבעיתוני העולם, כדי שהמסמכים לא יעלו אבק וירטואלי אלא יקבלו טיפול עיתונאי, ילוו ברקע והסבר ויזכו לחשיפה תקשורתית. וויקיליקס החל גם להפגין אחריות מסוימת שהחליפה את הנייטרליות הקיצונית של חשיפת מידע בכל מחיר. אסאנג’ אמר שוויקיליקס מיישם “מדיניות של מזעור נזקים” ופונה לאנשים שמוזכרים בחלק מהמסמכים כדי להזהירם מראש (אך הודה כי חברי וויקיליקס עשויים למצוא את עצמם במקרים מסויימים “עם דם על הידיים”). האתר אף הביע נכונות מסויימת לשתף פעולה עם הפנטגון בצינזור מסמכים מסויימים לפני פרסומם, אולם זו לא הבשילה לשיתוף פעולה של ממש. אסאנג’ היה מעורב גם בניסוח וקידום חקיקה שתהפוך את איסלנד למדינה הידידותית והמגוננת ביותר בעולם כלפי עיתונאים.
אם וויקיליקס אינו כלי תקשורת, הוא מאוד רוצה להיות כזה כשיהיה גדול. ה”ניו יורק טיימס” חשף בחודש שעבר שינויים מעניינים בטקסטים באתר וויקיליקס המתארים את פעילות הארגון. הוא פירש אותם כנסיון של האתר למצב את עצמו כארגון חדשותי מהוגן יותר, כדי לחסות תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות. כך המשפט “שליחת חומר מסווג לוויקיליקס הוא בטוח, קל ומוגן על ידי החוק” הוחלף במשפט “שליחת מסמכים לעיתונאים שלנו מוגנת על ידי החוק בדמוקרטיות טובות יותר”, ועמוד קבלת המסמכים שונה כך שהוא מכיל כעת כ-20 מופעים של המילים “עיתונאי” ו”חדשות”.
ואסאנג’ עצמו – האם הוא עיתונאי? בצ’ט עם גולשי אתר ה”גרדיאן” בתחילת דצמבר הוא נשאל על כך והשיב: “הייתי כותב-שותף של הספר הלא-בדיוני הראשון שלי בגיל 25. מאז הייתי מעורב בסרטים תיעודיים, עיתונים, טלוויזיה ואינטרנט. עם זאת, לא הכרחי לדון אם אני עיתונאי, או כיצד אנשים מפסיקים באופן מסתורי להיות עיתונאים כשהם מתחילים לכתוב עבור הארגון שלנו. אף שאני עדיין כותב, מתחקר וחוקר, התפקיד העיקרי שלי הוא זה של מו”ל ועורך ראשי, שמארגן ומנהל עיתונאים אחרים”.
אבל כן מעניין לדון אם הוא עיתונאי, במיוחד לאור היחס האינסטרומנטלי שלו לעיתונות, שמודגם בסיפור שנחשף בפרופיל משותף של אסאנג’ ושל הגרדיאן בגליון פברואר של ואניטי פייר. הגרדיאן, שיזם את שיתוף הפעולה עם וויקיליקס, הסכים לאמברגו – כלומר, לכך שאסאנג’ יכתיב את מועד פרסום המסמכים שהעביר לעיתון. אלא שגורם אחר בוויקיליקס הדליף לגרדיאן חלק מהמסמכים, והעיתון ראה עצמו פטור מהאמברגו לגביהם. אסאנג’ הגיע עם עורך דין למשרד עורך העיתון ואיים לתבוע אם האמברגו יופר, בטענה האנטי-עיתונאית והמגוחכת להפליא שהמידע שייך לו ושיש לו אינטרס כלכלי בדרך ובמועד פרסומו.
אתר וויקיליקס לא התקפל מול המתקפה האמריקאית. האם הוא ישרוד גם את ג’וליאן אסאנג’?
_________________________
הפוסט התפרסם במקור במוסף פירמה של גלובס, 1.2011
מהפכת הפייסבוק של תוניסיה
“האם תוניסיה עשויה להיות מהפכת הטוויטר הבאה?”, שאל אנדרו סאליבן באתר המגזין אטלנטיק. אולם נראה שההפיכה בתוניס תיקרא דווקא על שם וויקיליקס או פייסבוק. אתר הדלפות המסמכים המושמץ סיפק את חומר הבערה במברקי השגרירויות האמריקאים, שבהם נכללו מסמכים שדיברו על שחיתות “המשפחה”, משפחתה של האישה הראשונה של תוניס, לילה טרבלסי. הממשל הגיב בחסימה של וויקיליקס ואתרים אחרים שהפנו אליו (ממשל אחר שחסם את וויקיליקס ואתרי חדשות שפרסמו את מסמכיו הוא זה האמריקאי; לזכותו אפשר רק לומר שהוא חסם את הגישה רק ממחשבים ממשלתיים). מתנגדי השלטון, בחיפוי אש קיברנטית של חבורת “אנונימוס” שהתקיפה והפילה אתרי ממשל, המשיכו להפיץ חדשות בנושא ולארגן את המחאה דרך הרשת החברתית. הגפרור הצית את חומר הנפץ ב-17 בדצמבר כשמוחמד בועזיזי, רוכל בן 26, העלה את עצמו באש במחאה על החרמת דוכן הירקות הלא-מורשה שלו על ידי המשטרה.
ב-14 בינואר הודיע הנשיא זין אל-עבאדין בן עלי בנאום טלוויזיוני לאומה כי אחרי 23 שנות נשיאות, לא יתמודד על כהונה נוספת כשהנוכחית תסתיים ב-2014. הוא גם הפתיע כשהבטיח לעם חופש אינטרנט. תוניס חוסמת אתרים ברמה שדומה לזו שבאיראן ובסין, לפי דוח OpenNet Initiative ל-2010, והיא אחד המקומות המסוכנים לכתוב מהם בלוג, לפי דוח של הוועדה להגנה על עיתונאים מ-2009. זמן קצר אחרי הצהרת הנשיא הוסרה החסימה מאתרי וידאו, ובהם יוטיוב ודיילימושן. באל-ג’זירה ציטטו משתמש טוויטר שהזכיר לחבריו בציניות כי בועזיזי לא הצית את עצמו במחאה על כך שנמנע ממנו לגלוש ליוטיוב. אולם עוד באותו יום נמלט הנשיא מהמדינה וביקש מקלט בסעודיה.
באופוזיציה האיראנית, שהמהפכה הירוקה שלה כשלה בהחלפת הנשיא המכהן מחמוד אחמדינג’אד, עוקבים ודאי בעניין אחרי הסיפור, עד כמה שאפשר לעקוב אחריו דרך מסנני הצנזורה הממשלתיים. המערב עקב בעניין אחר המהפכה הירוקה דרך העדכונים בטוויטר, והממשל האמריקאי אף ביקש מהחברה להימנע מהשבתת האתר בשעות קריטיות. זמן קצר לפני הבחירות חסם הממשל האיראני את הגישה לפייסבוק ולטוויטר, ואחריהן הקים יחידת משטרה שתפקידה לאתר ולהעניש גולשים איראניים שמפרסמים ביקורת באינטרנט, או כפי שהמשטר קורא לה, “שקרים” ו”עלבונות”. באחרונה איתרה האופוזיציה האיראנית צייצן מפתיע – המנהיג הרוחני אייתוללה חאמנאי, שעומד ככל הנראה מאחורי פרופיל הטוויטר @Khamenei_ir. “אם זה אסור”, שאל-האשים מנהיג האופוזיציה האיראנית מיר-חוסיין מוסאווי באתרו הרשמי, “מדוע לשכתו של המנהיג מחזיקה בחשבון טוויטר?”
_________________________
הפוסט התפרסם במקור במוסף פירמה של גלובס, 1.2011
מותגים מאבדים שליטה באינטרנט
מותגים יכולים לשלוט על הקמפיינים שלהם, על העיצוב והכיתוב על המוצרים, על חלונות הראווה של החנויות. אבל הם לא תמיד יכולים לשלוט על מה שקורה למותגים שלהם באינטרנט.
לפי בדיקה שערכה נילסן באזמטריקס ב-2009, כשמחפשים אחד מ-20 המותגים הגדולים בעולם בגוגל, אתרי תוכן גולשים מרכיבים למעלה מרבע מהתוצאות. וזו עוד בעיה קטנה לעומת הרשתות החברתיות, שמצריכות התנהלות חכמה, מהירה ובזמן אמת.
הנה כמה דוגמאות למותגים שאיבדו שליטה ברשת.
נסטלה קילר, קס קסה
הארגון הירוק גרינפיס מנהל קמפיין נגד השימוש של תאגיד המזון נסטלה בשמן דקלים, שהפקתו מלווה בכריתת יערות גשם, פליטת גזי חממה ותמותה של מינים מוגנים, ובהם קופי אורנג-אוטן. בין השאר הפיקו אנשי גרינפיס סרטון פרסומת שמציג עובד ששובר אצבעות חטיף קיט-קאט כדי לאכול אותן, אלא שמתברר שמדובר באצבעות של אורנג-אוטן. נסטלה התלוננה ליוטיוב על פגיעה בסימן המסחרי שלה, הגדילה את החשיפה של הסרטון וזכתה לעוד פרסום שלילי.
המקרה לא לימד את נסטלה שום לקח, והיא נכנסה למלחמה נוספת: החברה הודיעה שתמחק מעמוד הפייסבוק שלה משתמשים שתמונת הפרופיל שלהם מורכבת מלוגואים מעובדים וביקורתיים של מותגיה, כמו לוגו Kit-Kat שהפך ל-Killer. האיום הוביל להצפה של משתמשים זועמים, שאילצה בסופו של דבר את נסטלה לחזור בה ולבקש סליחה: “זו היתה אחת משורה של טעויות שעליהן אני מבקש להתנצל. ועל כך שהייתי גס רוח”, כתב מנהל הפייסבוק של התאגיד. “הפסקנו למחוק פוסטים, ואני הפסקתי להיות גס רוח”.
מגלגלים את BP בנפט ונוצות
בריטיש פטרוליום גילתה בשבועות האחרונים שיש עוד דברים שמתפשטים ומזיקים כמו הנפט שדלף מהקידוח שלה במפרץ מקסיקו. למשל, הזעם ששופכת עליה אומת האינטרנט בכל רחבי הרשת ובכל האמצעים העומדים לרשותה: סרטונים, משחקים, יצירות פוטושופ וגם תוסף פיירפוקס עצוב-מצחיק, שאחרי התקנתו מכתים בנפט כל אזכור של שם החברה בכל עמוד אינטרנט.
הניהול הכושל של האסון האקולוגי שוכפל לניהול כושל של ההסברה. כש-BP שמעה על פרופיל הטוויטר הסאטירי שנפתח לה, @BPGlobalPR, היא פעלה כמו תאגיד קלאסי והשתמשה בחוקי זכויות היוצרים כדי לדרוש שהמפעילים יבהירו שמדובר בפרופיל פארודי ולא בפרופיל הרשמי של החברה. כנראה לא חשבו שם על התחושה שהחברה מתעסקת בזוטות במקום לטפל בבעיה הגדולה שהיא הדליפה, על התדמית הבריונית ועל המסר שעולה מהמהלך: אנחנו ב-BP כל כך גרועים, גרועה, שאנשים עלולים להאמין שאנחנו עומדים מאחורי הצהרות כמו “אם אתם מוכרחים לבכות על דליפת הנפט הזאת, אנא אל תעשו זאת במפרץ. מי מלח פוגעים בנפט שלנו” או “החדשות הטובות: בתולות ים הן מרושעות” (שני ציוצים שהופיעו בפרופיל המזויף).
כשמנסים להרוג יתוש עם תותח, זה לא רק שימוש מופרז בכוח: בדרך כלל גם לא פוגעים ביתוש, רק מרגיזים אותו. מפעילי הפרופיל הגיבו לבקשה בציוץ שאמר “אנחנו לא מקושרים לביונד פטרוליום [סלוגן שמלווה את BP; ע”ק], החברה שהורסת את מפרץ מקסיקו מזה 51 ימים”. מתנגדים אחרים חגגו על הדרישה של BP והשתמשו בה להוסיף וללעוג לחברה. “BP רוצה שטוויטר תסגור את החשבון המזויף שלועג לחברה. טוויטר רוצה ש-BP תסגור את הדליפה שהורסת את האוקיינוס”, צייץ ג’ף פסטר, יועץ אסטרטגי לצרכנות אינטרנט וסושיאל מדיה, וזכה ליותר ממאה ריטוויטים (ציטוטים).
נכון לסוף יוני, לפרופיל הרשמי של BP יש כמעט 15.5 אלף עוקבים, ולמזויף קצת יותר – 172.5 אלף. אם תותר לנו עוד מטאפורה אחרונה מתחום האנרגיה, BP ניסתה לכבות את מדורת הסאטירה עם ג’ריקן של דלק.
יש יש יש כמו במבה
עוצמתו של המותג “במבה” קיבלה אישוש אירוני בסוף 2008, כשאימייל שקרי שקשר בין החטיף הוותיק לתמותת תינוקות הופץ בוויראליות מטורפת, הוביל להיסטריה המונית והוריד את המניה של אסם לפני שזו נאלצה להוציא הכחשה נמרצת ולאיים בתביעה על מחברת האימייל.
הוכחה נוספת לכוחו של המותג היא עמוד “במבה” בפייסבוק, שמחזיק ב-35 אלף מעריצים. העמוד הנטוש עודכן לאחרונה בינואר. אחד המעריצים העלה אליו תמונה של סצינת מנאז’ א-טרואה, מומחזת באמצעות אנשים עשויים במבה וביסלי. קשה להאמין שאסם רוצה שמותג הילדים האהוב ייתפס ככה, אבל זה המצב בשטח. כשתחפשו “במבה” בפייסבוק, זה אחד העמודים הראשונים שתקבלו.
העמוד לא מופעל על ידי אסם ולחברה אין שליטה על הנעשה בו. בזמן שחברות מוציאות הון בנסיון לגייס מעריצים למותגים שלהן, אסם זורקת לפח 35 אלף מעריצים, לא פוטנציאליים אלא בפועל, כאלה שאוהבים את המותג במבה עד כדי כך שהם מוכנים להצטרף לעמוד שלו בפייסבוק. 35 אלף אנשים שהיו יכולים לסייע לה, למשל, להפיץ בוויראלית מהירה ורחבת היקף הפרכה לשמועת ההרעלה, או פשוט לקדם את המוצר, מהדורות מוגבלות שלו וכיוצא בזה.
בלייזר, מגזין לגבר החלק
את מגזין הגברים “בלייזר” מקבוצת ידיעות אחרונות, שנולד בתחילת העשור, ליווה אתר אינטרנט בכתובת blazermag.co.il. כמה שנים מאוחר יותר כונסו כל אתרי קבוצת ידיעות אחרונות, ובלייזר ביניהם, תחת אתר החדשות ynet, וגלישה לאתר המקורי העבירה את הגולשים לערוץ ב-ynet. קוצר רואי או חסכון של כמה עשרות שקלים בשנה גרם לפני מספר שנים לנטישת הכתובת blazermag.co.il, שהיום רשומה על שם אופיר קריספל. יש יסוד סביר לחשד שהוא אוחז בחוש הומור מוצלח: מי שנכנס היום ל-blazermag מגיע לעמוד פרסום להסרת שיער בלייזר. האתר נמצא במקום השלישי בגוגל כשמחפשים “בלייזר”.
השב”כ נגד עינויים וצווי איסור פרסום
למרות שראש השב”כ הוא כבר מזמן לא אות ראשונה, שירות הבטחון הכללי נהנה עדיין מהילת מסתורין, וכל צעד מקוון שלו, כמו הקמת אתר רשמי והצבת אתגר פריצה להאקרים כדי לאתר את הטובים שבהם ולנסות לגייסם, זוכה לסיקור נרחב. בתחילת 2008 השיק השב”כ בלוגים לארבעה מעובדיו, א’ מהנדס התוכנה, י’ מומחה תשתיות האינטגרציה, ח’ מהנדסת ה-QA ונ’ ראש צוות ה-QA. הצצה לחייהם המקצועיים של העובדים הטכנולוגיים של השב”כ, קיוו שם, תסייע לגייס אנשי הייטק לשירות. אלא שהכותבים עדכנו פוסטים ספורים בלבד, האתר קפא, וכשתוקף הדומיין שלו פג, לא טרחו שם לחדשו.
האקטיביסטים ערן ורד ורם און אגמון השתלטו על הדומיין, shin-tech.org.il, והפכו אותו לבלוג בשם “כוחו של עידן המידע”, שם הם מבקרים את המערכת הבטחונית, מפרסמים מידע שמוסתר על ידי צווי איסור פרסום, חושפים מעללים של המשטרה ושל בתי המשפט, מחזירים לאוויר כתבות בעניינים בטחוניים שהוסרו מאתרי חדשות ועוד. השב”כ הפסיד דירוג שצבר האתר במנועי חיפוש, הפניות ישנות שלא עודכנו ומובילות לבלוג המחאה ואפשרות להשתמש בכתובת בעתיד. ורד ואגמון עשו את התרגיל הזה בהצלחה גם עם אתרים נוספים, בהם האתר הרשמי של ועדת וינוגרד שהפך לאתר מחאה נגד חוק המאגר הביומטרי, ובלוג הבחירות של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, שהוחלף בבלוג העירוני של יואב לרמן, ממתנגדי חולדאי.
עונש הסמירנוף
כשחבר בא אליכם ואומר “!You got Iced”, יש לכם שתי אפשרויות: לכרוע על הברך ולגמוע את כל בקבוק הסמירנוף אייס שהוא מגיש לכם, או לשלוף בקבוק משלכם ולחייב אותו לשתות את שניהם. לפי מייסדי אתר Brosicingbros.com (שירד בינתיים מהאוויר), המשחק נולד בקולג’ים בדרום קרוליינה, הגיע לאינטרנט (דרך אתרים כמו Bros Icing Bros ו-yougoticed) והפך למגיפה.
כמו לטאקי ולדמקה, גם ל”You got Iced!” יש הרחבות יצירתיות, כמו להצמיד בקבוק בניילון-נצמד לשירותים של חבר שיכור, או לקשור בקבוק לגב של הכלב שלו ולשלוח אותו לבעליו. המשחק הגיע גם לעולם הסלבים, בהם מייסד פייסבוק מארק זאקרברג שהחטיף אייס למנהל המוצר שלו, והזמר קוליו, שחטף אייס בזמן הופעה. חברת הפרסום Attention USA הכריזה על פרס לראשון שיחטיף אייס לסלב הסושיאל מדיה אשטון קוצ’ר.
במבט ראשון, זה נראה כמו קמפיין שיווק ויראלי שטני, או ויראל אותנטי שנותן פרסום בחינם למשקה של סמירנוף. אבל סמירנוף אייס הוא לא פרס במשחק, אלא עונש למפסיד. לרשת עולים סרטונים שבהם אנשים שחטפו אייס מתלוננים על טעמו הנורא של המשקה ועל כך שהוא מעורר אצלם רפלקס הקאה. ב-BrandChannel.com קובעים שזה “רעל למותג”, וממליצים כי “סמירנוף, אם היא אחראית לכך, תשכיל לעשות אם תהרוג את המשחק לפני שהוא יוצא משליטה”.
יאיר לפיד מדבר שטויות
עורך מדור הרכילות של “פנאי פלוס”, שי פרץ, היה משועשע ממצב רוחו של יאיר לפיד כפי שעלה מחשבון הטוויטר שלו, @yLapid. “מדובר במצברוח משועשע במיוחד. או בשיטת שיווק אגרסיבית לספר החדש שלו”, כתב פרץ וציטט פנינים כמו “אבי המנוח הורה לי למכור את הנכס ברחוב בלפור” ו”‘אבי המנוח לא נתן לי מנוח כל הלילה. נכנס לו לראש שיר ילדים הונגרי ולא נרדמתי עד חמש”.
כשיאיר לפיד ייצא מהארון הפוליטי, הוא יגלה שהרשת היא חלק בלתי נפרד מקמפיין פוליטי מודרני. בינתיים הוא לא נמצא שם: לא אתר רשמי, לא בלוג, לא פייסבוק וגם לא טוויטר. החשבון שצוטט בפנאי פלוס – הוכחה לכך שאנשים עלולים לקבלו כפשוטו – הוא חשבון פארודי, אחד מתוך רבים שנפתחו לדמויות ציבוריות בטוויטר, כמו היחצ”ן רני רהב, סגן שר החוץ דני איילון, המשורר והפובליציסט יהונתן גפן וראש הממשלה בנימין נתניהו. אלה לפחות מזוהים כמזוייפים עקב תכניהם הקיצוניים, מה שאי אפשר להגיד על דברים כמו הפרופיל המזויף של בר רפאלי בטוויטר, שגרם לאנשים להאמין שהם במרחק לייק מהכוכבת של ספורט’ס אילוסטרייטד.
קסטרו מחרימה את טורקיה
החרם הכלכלי הישראלי על טורקיה בעקבות המשט לעזה עלה הפעם מדרגה. אם בעבר היה מדובר במבטלי חופשות ספורדיים וקבוצות מתלהמות בפייסבוק, היום יש תמיכה מהמיינסטרים המסחרי הנלהב. בין השאר, רשתות רבוע כחול ורמי לוי הפסיקו למכור מוצרים טורקיים, וּועדי עובדים רבים, בהם אלה של אל על ורפא”ל, הודיעו כי לקראת ראש השנה הקרוב יקפידו להימנע מתוצרת טורקיה ברכישת שי לחג.
האם גם רשת האופנה קסטרו תומכת בחרם? קמפיין הטלוויזיה של הרשת, בכיכוב גל גדות, קרא לצופים להיכנס לפייסבוק לצפות בגירסת העירום הלא-מצונזרת. עמוד “הפרסומת הלא מצונזרת של קסטרו! כנסו לראות” בפייסבוק עשה לייק לעמוד “חרם על טורקיה והטרוריסטים במשט”, ובכך הביע את תמיכתה של הרשת בחרם, כשהוא חושף את התמיכה הזאת בפני רבבות החברים של העמוד.
אלא שקסטרו לא הכריזה על תמיכה בחרם, והעמוד בפייסבוק אפילו לא שלה: מדובר בתרגיל נפוץ בפייסבוק, בו מקימים עמוד עם תוכן נחשק, מחייבים הקלקה על לייק כדי לצפות בתוכן הזה, מגייסים הרבה חברים ואז הופכים את העמוד למסלקת ספאם פרסומי. האלמוני שהתלבש על הקמפיין של קסטרו גייס כבר למעלה מ-28 אלף חברים (לשם השוואה, לעמוד הרשמי של קסטרו יש 71 אלף חברים, בסך הכל פי 2.5). ואם 28 אלף הגולשים הללו מספיק תמימים להישאר חברים בעמוד שמפיץ ספאם, אין סיבה שהם לא יאמינו שקסטרו היא זו שעומדת מאחורי העמוד, ומאחורי הקריאה לחרם.
ההתמודדות של פייסבוק עם מתנגדים ומבקרים מייצרת סוגיות שכל מי שמנהל מותג ברשת החברתית הגיגה-פופולרית צריך לקחת בחשבון. החברה נאלצה ונאלצת להתמודד עם אינספור טענות על פגיעה בפרטיות, על החלטות שנובעות ממניעים פוליטיים, על התמודדות לקויה עם תכנים בעייתיים כמו שנאה וגזענות, על העדפה של מפרסמים על המשתמשים ועוד.
לפייסבוק יש לכאורה יתרון ביתיות מול מי שפועל נגדה בתוך הרשת החברתית שהיא עצמה מפעילה. בפועל, החברה נדרשת לזהירות יתר בהתנהלותה מול הגולשים שמוחים נגדה. יש לזה כמה סיבות: בעוד המוחים נגד נסטלה עשויים להיות פעילי איכות סביבה שאין להם שום יחסים עם החברה, המוחים נגד פייסבוק בפייסבוק הם בוודאות משתמשים שלה; כל צעד שפייסבוק תעשה נגד מחאה פנימית נגדה ייבחן במאות מיליוני זוגות עיניים, ויחשוף אותה לביקורת ציבורית קשה על השימוש בכוחה העצום להשתיק מחאה כזאת; וכל צעד שהיא תנקוט נגד מוחים נגדה, היא עלולה להידרש לנקוט בעתיד נגד מחאות אחרות, אחרת תואשם בצביעות ובאפליה.
פייסבוק נתונה במלכוד: פעילות מחאה נגדה שלא נחסמת מקבלת לכאורה לגיטימציה מצד פייסבוק. פעילות שכן נחסמת עלולה להיתפס כמאבק מוצדק שפייסבוק התקשתה להתמודד איתו, והעדיפה לצנזרו.
________________________
הכתבה התפרסמה במקור ב”פירמה – מדד המותגים", יולי 2010. וזו הכתבה שלי ממדד המותגים 2009
שקל כלשהו: הונאות פילנתרופיה בפייסבוק
לפני שנתיים מצא קרייג רדפורד הבריטי מצלמה דיגיטלית ועליה תמונות של בלונדינית שאוהבת להצטלם בביקיני ובתחתונים, העלה את התמונות לקבוצה בפייסבוק וביקש את עזרת הציבור באיתורה. אחרי אלפי חברים והצעות סיוע (“לא פלא שהיא איבדה את המצלמה – אין לה כיסים!”, כתב אחד מהם). נחשפה התרמית: המצולמת היא וונדי, שחקנית פורנו, והקבוצה נוצרה לקידום אתר פורנו, שמפעיליו אמרו לתקשורת כי מדובר ב”קמפיין שיווק ויראלי מחוכם”.
בישראל פועלת גירסה משודרגת של הסיפור: נשים בלבוש חושפני שגם עוזרות לנזקקים. רחלי פרבר, שמצולמת בביקיני בפרופיל שלה, הקימה קבוצת פייסבוק בשם “הצילו את רותם”, הזקוק להשתלת מח עצם. רחלי הבטיחה שעל כל מצטרף לקבוצה יקבל רותם שלושה שקלים. הבלוג “מרגלשת”, הבודק מכתבי שרשרת ושמועות באינטרנט, דיווח שמדובר בהונאה מוכרת: גיוס חברים לקבוצה, שגם מגייסים חברים בעצמם; שינוי פרטי הקבוצה והקדשתה לקידום מוצר, משחק פירמידה, שיווק רשתי וכדומה; והצפת חברי הקבוצה בספאם פרסומי.
הקבוצה נסגרה ופרבר התאדתה, אבל התופעה נמשכת. למשל, בקבוצת “גם עוזרים לחייל וגם מרוויחים מאות שקלים בשבוע.תצטרפו”, שמודיעה כי “בקישור המצורף על כל אחד שמצטרף החייל מקבל שקל.אחרי שנרשמתם אתם מקבלים קישור אישי שדרכו אתם מצרפים חברים.על כל אחד שמצטרף קבלו שקל מתנה ללא הגבלת מצטרפים.פלוס קבלו כסף על מיילים שהנרשמים דרככם ופותחים.ובנוסף קבלו כסף על הנרשמים דרך מי שרשמתם (נכדים). כמה שתצרפו יותר אנשים הרווחים שלכם יגדלו יותר”. הלינק הוא של חבר Purecash, אתר שמבטיח לחבריו תשלום תמורת צפייה בפרסומות ותמורת גיוס חברים חדשים.
“חייל קרבי בחובות”, המשתמש הפיקטיבי שהקים את הקבוצה, פרסם את הלינק גם בקבוצת “הצילו את אלירן” – שנוסדה על ידי “צורית מגנדי” (בלונדינית-צבועה עם איפור כבד ומחשוף גדול) ויש לה 9,036 חברים. הקבוצה מדווחת כי “אלירן ממש חולה.הגענו להסכם עם תורם שעל כל אחד שמצטרף הוא תורם לניתוח שלושה שקלים.זה אמיתי לגמרי.בערב אני יעלה צילום של הדף שהוא חתם עליו.תזמינו את כולם.זה חשוב להצלת אלירן המתוק”). בעמוד הבית מופיע אותו לינק לפיורקאש.
חברי פייסבוק יריב מלכה ואלעד טוויג החליטו לפעול נגד התרמיות הללו. הם מדווחים על חלופת אימיילים עם “צורית” ששכנעה אותה לסגור את הקבוצה, על סגירת קבוצת “עזרו לאלכס הקטן שזקוק לניתוח!!! על כל חבר שיצטרף יתרמו 3 שקלים!!!!” (18,046 חברים) ועל השתלטות על קבוצת “דניאל זקוק להשתלה!” (לא פחות מ-137,225 חברים), שם הם מרכזים את פעילותם וקוראים לגולשים לסייע להם באיתור ודיווח על קבוצות דומות.
אביעד פינטו, לעומתם, פועל בדרכי סאטירה – הוא הקים קבוצה בשם “הכלב של דני זקוק להשתלה ומכל אחד שמצטרף דני מקבל 3 ש”ח למימון טיול בתאילנד”, וכתב בה: “הכלב של דני חולה מאוד וזקוק להשתלת פרווה אחרת לא ישרוד את החורף הקר!!! בבקשה ממכם אנשים טובים, על כל אחד שמצטרף קרואלה דה ויל תתרום 3 שקלים למימון הטיול שלו לתאילנד!! עזרו לו להגשים את החלום”.
• הטור התפרסם בגירסה שונה מעט במדור “השרת” במוסף “פירמה” של גלובס, גליון פברואר 2010
אייטם לכל מגגל
תכירו את דימנד מדיה. בתפקיד העורך: אלגוריתם. בתפקיד הכתבים: פרילנסרים ב-15 דולר לאייטם. בתפקיד המרחב העסקי: האינטרנט. וגם: צרכנים מגלים את פחד החברות מהמדיה החברתית; ודובר צה”ל מתוודע ליתרונות ולחסרונות של גוגל
נאה דורש, נאה מחפש
כשאמריקני קונה מכונית חדשה (וגם במיתון קנו בארה”ב כ-10 מיליון מכוניות חדשות בשנה), הוא עשוי לוותר על מכירה יד שנייה ולתרום את המכונית הישנה לצדקה, כדי ליהנות מהטבת מס הכרוכה בכך. כך, השאלה הספציפית “איפה אפשר לתרום מכונית?” שווה הרבה מאוד כסף – לפחות במאגר של חברת דימנד מדיה (Demand Media). בראיון לגיליון אוקטובר של מגזין הטכנולוגיה “Wired”, הסביר סמנכ”ל החדשנות שלה ביירון ריס, שהשאלה שווה הרבה כי רבים מחפשים אותה במנועי חיפוש, מפרסמים מוכנים לשלם סכום דו-ספרתי בדולרים עבור כל הקלקה על מונח החיפוש “donate a car”, ולגולשים יש נטייה מדודה של 17% להקליק על מודעות שהמילה “car” מופיעה בהן.
דימנד מדיה, מקדונלדס של תוכן אינטרנטי, משפריצה לרשת 4,000 כתבות טקסט ווידיאו בכל יום. לשם השוואה, “הניו יורק טיימס” מייצר כ-5,000 כתבות בחודש. את תפקיד “העורך הראשי” של דימנד ממלא אלגוריתם, שמשקלל חיפושים פופולריים במנועי חיפוש, דירוג גוגל של תכנים קיימים לחיפושים הללו וסכומים שמפרסמים מוכנים לשלם כדי לפרסם לצד החיפושים הללו – ובוחר את אלו שיכניסו הכי הרבה כסף לאורך הכי הרבה זמן.
“סגן העורך” הוא אלגוריתם, שלוקח את מחרוזות החיפוש הפופולריות, מחפש מופעים שלהן במחרוזות חיפוש ארוכות יותר ומייצר כותרות של נושאים לסיקור. אחרי ששני עורכים (אנושיים) עוברים על כל כותרת, תמורת 8 סנטים לכותרת לכל עורך, היא מוזנת למאגר שמכיל בכל רגע נתון רבבות נושאי סיקור. כאן נכנסים הכתבים, פרילנסרים שחורשים את המאגר ובוחרים כתבות שהם רוצים לכתוב או לצלם, תמורת 20-15 דולר לכתבה. צוות העריכה, השכתוב וההגהה הוא פרילנסרים שמקבלים 2.5 דולרים לכל אייטם שהם עורכים. בתפקיד העיתון: שורת אתרים ששייכים לחברה, אתרי עיתונים ואתרי וידיאו. בתפקיד הקורא: אנחנו הגולשים.
השילוב בין ניתוח רצונות הגולשים, הכסף שהרצונות הללו שווים והמערכת המשומנת שמתגמלת את מי שעובד הכי מהר ויעיל, ולעזאזל איכות החומר, הוא זיהום לא קטן של האינטרנט, ובמובן מסוים גם איום על העיתונות. כשעורך אתר חדשות רואה שיש לו הרבה כניסות לכתבה על תצוגת האופנה של ויקטוריה’ס סיקרט, הוא יכול לבקש מכתביו לכתוב עוד אייטמים על נושא ההלבשה התחתונה, אבל לא יהפוך את הנושא לתחום הסיקור העיקרי או הבלעדי שלו. בדימנד לא מחכים לגולשים שיגיעו – הם שואפים לדעת מה הגולש רוצה, עוד לפני שהוא עצמו יודע (על סמך מידע מחיפושים של כמות עצומה של גולשים), לייצר את התוכן הזה ולהביא אותו למקומות גבוהים במנועי החיפוש.
ברגע שהגולש יבין שזה מה שהוא רוצה ויחפש את זה בגוגל, הוא יקבל את הכתבה של דימנד מדיה, שמתפרנסת בשתי דרכים: מפרסומות בכתבות הללו, ומגופי תקשורת שרוכשים ממנה כתבות כאלו. רוכשים – ולא שומעים את רעש ניסור הענף שעליו הם יושבים.
מייסד דימנד הוא ריצ’רד רוזנבלט, איש עם עבר במיזמים אינטרנטיים מצליחים וגם כושלים, שניהל בין השאר את חברת האם של myspace, עד למכירתה לרופרט מרדוק. בין שני הקטבים הללו, רוזנבלט – שהופך את העיתונות לסדנת יזע של תוכן מפח; ומרדוק – שרוצה לגבות תשלום מהקוראים ברשת, הלב נמצא עם מרדוק, אבל את הכסף אני שם, בצער, על רוזנבלט.
צייץ לי תלונה
“שיטת ‘ישיר לאומי’ להקטנת האוברדרפט: לא לשלוח כרטיס אשראי חדש, שהיה אמור להגיע כבר לפני שבועיים”, כתבה בעוקצנות משתמשת הטוויטר מיכל יפה. למחרת בבוקר, התחיל לעקוב אחריה חשבון הטוויטר של לאומי, ואחר כך התקשר אליה מנהל “ישיר לאומי” אייל בן חיים, שסיפר לה שהחברה עוקבת אחרי מה שנכתב עליה ברשתות החברתיות. הוא ביקש לסייע לה לפתור את הבעיה ולדבריה אף הציע פיצוי סמלי, אבל ביקש שלא תכתוב עליו בטוויטר, מן הסתם כדי להימנע מהצפה של לקוחות חמדנים.
“הוט, תמותו מוות איטי וכואב”, כתב אלעד א. בטוויטר שלו, אחרי תקלה בת חודשיים באינטרנט, ששורת טכנאים לא פתרה. תוך מספר ימים יצרו איתו קשר מהחברה ושלחו טכנאי בכיר, שפתר את הבעיה. “יפה שהם עוקבים אחרי טוויטים, אבל יעזור יותר אם הם יפתרו בעיות בלי קשר לטוויטר”, כתב אלעד מאוחר יותר בטוויטר, והוא מסביר: “רק כשכתבתי את זה, זה הפחיד אותם. זה לא היה צריך להגיע לשם”.
“ככל שיהיו יותר עוקבים לטוויטר של לאומי דיגיטל, ויותר יכירו ויותר ידעו, אז יהיו יותר פניות ציבור, והם גם יבינו שהטיפול באמצעות הטוויטר הוא הרבה יותר מהיר”, אומר אבירם כהן, דובר בנק לאומי, שחברת “ריפרש” מנהלת את פעילותו ברשתות החברתיות. שגיא חמץ, מנכ”ל בלינק, שמספק לחברות גדולות כלים לניהול שירות לקוחות ברשת, אומר שהטיפול המזורז בטוויטר הוא אנומליה של תקופת ביניים, שבסופה הזירות החברתיות יהפכו לעוד ערוץ שירות לקוחות, כמו הטלפון. חמץ: “אתה יכול לקצר את התור בלהגיע לחברה, ללא ספק, אבל אני לא חושב שהטיפול הוא שונה בצורה מהותית ממה שהוא צריך להיות. זה לא שמדובר פה בפרוטקציות, אנחנו בשלב ביניים. זה עדיין לא מדיום שכל העולם עובד בו. לא נראה לי שאדם ילך לטוויטר, יפתח כרטיס, יתלונן על ספק, יקבל שירות, ייעלם ויחזור”.
אבל אם לקוחות יגלו שתלונות במדיומים החברתיים מטופלות מהר ויעיל יותר מאשר בפנייה לשירות הלקוחות, יותר לקוחות לא מרוצים ילכו ישר לרשת. מסה שעלולה ליצור לחברה תדמית בעייתית ברשת. חמץ לא מסכים איתי: “אנחנו יוצרים נוהל מסודר בכל מקום שאנחנו עובדים בו. אני משתדל גם לא להתכופף לצד השני – היום יש גישה כזאת, ‘וואו, הוא התלונן בטוויטר, בוא נוריד את כל הארגון על ארבע’.
“יש משפט כזה, ששירות צריך לדעת גם לקבל. ישראלים לא יודעים לקבל שירות. פה מתחילה להתפתח מערכת יחסים טובה בין נותני שירות למקבלי שירות. אני חושב שהצרכנים יעשו טעות צרכנית ישראלית יסודית, אם הם ינצלו את המדיום הזה לרעה”.
כשאני שואל את אלעד אם בפעם הבאה ילך ישר לטוויטר, הוא עונה בחיוב: “בגלל שכולם רואים את זה, זה משהו שאפשר לנפנף איתו – ‘אם לא תסדרו לי את הבעיה, כולם יראו כמה אתם גרועים'”.
מוצב יוטיוב
דובר צה”ל פרסם באוקטובר 2008 באתרו הרשמי את “תוכנית דובר צה”ל לעולם ה’ניו-מדיה’: בלוגים, ימי עיון ועדכוני ‘יוטיוב’ שוטפים”. חודשיים לאחר מכן, החלה חיילת בדובר צה”ל, אליסה לנדיס, להעלות ליוטיוב סרטונים של תקיפות צה”ל שהתקשורת הבינלאומית לא רצתה לפרסם. אלה הוסרו מספר שעות מאוחר יותר. “אנחנו עצובים על כך שב-YouTube החליטו להוריד חלק מקטעי הווידיאו הבלעדיים שלנו המראים את הצלחות צה”ל במבצע נגד פעילי חמאס ברצועת עזה”, נכתב אז בערוץ הצה”לי. “בעוד שמדינת ישראל מתמודדת עם אלה שרוצים להשמיד אותה, חשוב שאנו בצה”ל נראה לעולם את חוסר ההומניות המכוונת נגדנו, ואת מאמצנו לעצור זאת”. הסרטונים הוסרו בנוהל רגיל ביוטיוב, אחרי שגולשים דיווחו עליהם כבעייתיים, והוחזרו לאחר הבדיקה, אבל ישראלים רבים מיהרו לאמץ את עמדת “העולם כולו נגדנו”, ובגלי צה”ל אף הופיע דיווח שגוי, לפיו “יוטיוב מתכננת להסיר את סרטוני דובר צה”ל בשל חוסר פופולריות”, והוצג מייל שרשרת ש”קורא לכולם לצפות בסרטונים כמה שיותר ולהבטיח כי מסע ההסברה של ישראל לא יסתיים”.
אבל גוגל (בעלת יוטיוב) שמחה שצה”ל משתמש בכלים שלה להסברה שלו ואפילו מעודדת זאת, מסיבות תדמיתיות וכלכליות. לפני כחודשיים ערכו דובר צה”ל והמרכז הבינתחומי כנס סגור בנושא “ניו-מדיה, מיתוג והסברה”, שארבעה מהדוברים בו היו בכירים בגוגל ישראל: המנכ”ל מאיר ברנד; הסמנכ”ל אייל חן, שדיבר על ניצול כלים מקוונים להסברה; ציפי רינגלר, אסטרטגית לקוחות, שהרצתה על שיווק ברשת בדגש על יוטיוב ודיספליי; ואהרון די קסטרו, ראש תחום המגזר הציבורי בחברה, שדיבר על קמפיינים וקידום תכנים בתחום החיפוש.
די קסטרו ביקש להדגים לאנשי דובר צה”ל את בעיית התדמית של ישראל ברשת. הוא נכנס לגוגל וכתב “Israel is”. שירות Google Suggest השלים את החיפוש לחיפושים פופולריים שמתחילים במילים הללו, ובהם “Israel is not a state” ו”Israel is a terrorist state”. ישראל יכולה לנסות להפעיל מומחי קידום אתרים (SEO) כדי לדחוף אתרי הסברה במעלה תוצאות החיפוש הללו; די קסטרו הציע לדובר צה”ל לפרסם לצד החיפושים האנטי-ישראליים/צה”ליים. כך שאם תגגלו מתישהו צירוף כמו “Israeli army kills civilians”, אל תופתעו אם תראו לצד התוצאות לינק ממומן שמפנה לאתר דובר צה”ל, המיועד לקהל היעד המפולח של גולשים, שכנראה שונאים את ישראל.
Error 404: Gilad Shalit has not been found
כך פגעה הדיסלקציה הטכנולוגית בנוכחות של פרשת סרטון שליט ברשת; מה גורם לפייסבוק להיות זירה מאופקת יותר מטוויטר; ורון מיברג וגיא פינס צוללים לבלוגספירה בקפיצה נועזת
עלו על סרטון
הפארסה (לדעת רבים) של שחרור אסירות פלסטיניות תמורת סרטון גלעד שליט לוותה בפארסה קטנה של דיסלקציה טכנולוגית (שהודגמה בראש ובראשונה בשימוש במילה “קלטת”, כשלמעשה דובר בקובץ על תקליטור).
אותה דיסלקציה עיכבה את העברת הסרטון לשידור המוני ומתחה את עצביו של הציבור, שלפי נתוני הרייטינג היה צמא עד מאוד לסימן החיים המתועד של שליט. במשרד ראש הממשלה, צרובי ביקורת על התנהלות מערך ההסברה של לשכת נתניהו, הקפידו שאף ערוץ טלוויזיה לא יקבל את הסרטון לפני האחרים – ערוץ 2 שידר אותו בפּוּל, וערוצים 1 ו-10 התחברו לפיד שלו.
בצעד מתבקש העלה משרד ראש הממשלה את הסרטון גם לאתרו הרשמי, אולם במקום להשתמש בשירות שיתופי כמו יוטיוב האמריקני או פליקס הישראלי, בחרו שם להעלות את הסרטון רק באמצעות קאסטאפ, חברת שירותי “סטרימינג”. בכך נמנעה מהגולשים האפשרות להטמיע בנוחות את הסרטון בבלוגים ובפורומים, ולקיים סביבו דיון.
זו הסיבה שגולשים רבי-תושייה הקליטו את הסרטון מהטלוויזיה והעלו ליוטיוב (אחד הסרטונים אף הוסר מיוטיוב, והוחלף בהודעה, לפיה הוסר בגלל טענה של חדשות 2 לזכויות יוצרים עליו. בחברת החדשות הכחישו בשיחה עם “פירמה” כי ביקשו הסרה ואמרו שאולי מדובר בהסרה אוטומטית על-ידי גוגל, מפעילת יוטיוב. מגוגל טרם נמסרה תגובה).
במוצאי שבת הוסר הסרטון מאתר משרד רה”מ. חדשות 2 באינטרנט ביררו ודיווחו כי “במשרד ראש הממשלה הסבירו כי לאחר שהקלטת פורסמה בכל כלי התקשורת, לא היה עוד צורך בהשארתו באתר, כשירות לציבור, ולכן הוא הורד ממנו”. ההסבר המטופש הזה, ביחד עם ההחלטה המטופשת להתבסס רק על קאסטאפ, מעוררת שוב קנאה בהבנה האינטרנטית שמפגין ממשלו של נשיא ארה”ב, ברק אובמה. נאומו השבועי של הנשיא, למשל, עולה ביוטיוב עם כתוביות באנגלית ובספרדית, וגם כקובצי MP3 ו-MP4 באתר הרשמי וכתמליל.
הפייסבוק יעבור לדום
“גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט פרסומות גלעד שליט גלעד שליט”. העקיצה הזאת, שכוונה לחדשות 2, פורסמה על-ידי משתמש הטוויטר אפי פוקס, יום אחרי פרסום הסרטון של שליט.
היא לא הייתה היחידה: טוויטראים רבים (ואני ביניהם) השתמשו בהומור שחור, סאטירה או סתם בדיחות חסרות טעם בבואם לעסוק בסיפור. בפייסבוק, לעומת זאת, נדמה שהרוח הייתה הרבה יותר ממלכתית ומדוכדכת, כראוי למעמד. בגיליון “פירמה” הקודם עמד רותם דנון על ההבדל הזה בפרשת מותו של אסף רמון: בעוד בפייסבוק פורסמו בעיקר הודעות עצב וזעזוע בלי לנקוב בשם המפורש, בטוויטר חשפו את שמו של רמון עוד לפני ההודעה הרשמית, ותיבלו בבדיחות.
ממה נובע ההבדל ההתנהגותי? ראשית, פייסבוק היא רשת חברתית ענקית שחברים בה מאות אלפי ישראלים, בעוד טוויטר עדיין שייכת למעגלים הראשונים של המאמצים המוקדמים, כך שלפייסבוק יש הרבה יותר נציגים של המיינסטרים, ואולי היא גם נתפסת על-ידי חבריה כמקום יותר מיינסטרימי, שבו ראוי הלך רוח לאומי ומכובד.
מעבר לכך, פייסבוק הוא “נוכחות רשת כוללת” של אדם, כזו המכילה פרטים אישיים עליו, תמונות, פרטים על חברים ומשפחה, רשימת אירועים שהשתתף בהם ועוד, ולצד שורת הסטטוס הקצרה והמהירה יש אפשרות לכתוב גם note, רשומה ארוכה יותר, בדומה לפוסט בבלוג.
טוויטר, בסופו של יום, הוא רק שורת הסטטוס, והפעילות בו דומה לשיחה בחדר צ’ט גדול, כשהמשתתפים כותבים טוויטים ומגיבים לטוויטים של משתתפים אחרים, ויכולים גם להפנות אליהם טוויטים מסוימים על-ידי הוספת שם המשתמש הרצוי בגוף הטוויט (אופציה שנוספה לאחרונה לפייסבוק, כדי להפוך אותו דומה יותר לטוויטר).
אנשים, באווירה של חדר צ’ט, מרשים לעצמם הרבה יותר חופש ממה שאדם מרשה לעצמו בתעודת הזהות האינטרנטית שלו, למרות שהטוויטים לא נעלמים, וזמינים לחיפוש בארכיון.
אגף הגבייה
העיתונאי הוותיק רון מיברג עזב באחרונה את “מעריב”, ומצא את עצמו, אחרי יותר משני עשורים וחצי, בלי בית מנייר. בכתבה על 25 שנה לעיתון “חדשות”, שפורסמה ב”פירמה” באפריל האחרון, אמר מיברג שאם מישהו היה מקים אתר בדמות האפינגטון פוסט או סלייט (מגזין אינטרנט איכותי שהיה בבעלות מיקרוסופט ונמכר ל”וושינגטון פוסט”), הוא היה מצטרף מייד: “הייתי צועק ‘אחרי!’ ויוצא ראשון מהעמדה”.
אתר כזה טרם הוקם, ומיברג, שיתקשה למצוא עבודה אצל המו”לים הגדולים, החליט לנסות ולפתוח אתר עצמאי משלו. המודל העסקי: מנויים משלמים. “מכיוון שמדובר בהשקעה גדולה בזמן וכסף, ומשום שאני מעוניין לשמור על עצמאותי המערכתית ואינני ממומן על-ידי איש, אני מציע לקורא את האתר בתשלום”, כתב מיברג באימייל לחברים, שנחשף בנענע10. “לכן אני מציב בפניך את השאלה הבאה: האם תהי/ה מוכן/ה לשלם $50 לחצי שנה או $100 לשנה כדי להיות מנוי על הבלוג/אתר שלי? תשובתך תכריע את גורלו של אתר זה”.
לישון עם הדגים
אין לנו בשורה אופטימית למיברג. “כמעט בלתי אפשרי להרוויח כסף מתוכן, שלא לדבר על תוכן איכותי (אבל את זה אפילו גוגל יודעים)”, אומר דורון “רד פיש” פישלר, אחד ממייסדי אתר ביקורת הקולנוע העצמאי “עין הדג”, שהודיע באחרונה על סגירתו הקרובה אחרי כמעט תשע שנות פעילות. “אבל את זה די ידענו, והמטרה של האתר לא הייתה להרוויח כסף”.
“בואו שבו שנייה. אנחנו צריכים לדבר”, כך פתח פישלר את הודעת הסגירה של “עין הדג” (fisheye.co.il/the_end), שפורסמה בסוף ספטמבר וגררה עד כה יותר מאלף טוקבקים. “ובכן, זה מה שקורה: ‘עין הדג’ עומד להיסגר. סליחה, זה יצא דרמטי מדי. בואו נגדיר את זה כפרידה ניסיונית. הפסקה ללא הגבלת זמן. חופשה ללא תשלום. בחינת אפשרויות נוספות. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה: ביי”.
פישלר נימק את הסגירה בעייפות העורכים, אבל סיפר גם שהחבורה ניסתה “למסחר את ‘עין הדג’ במידה שתהפוך את השעות המושקעות בו משעות פנאי לשעות עבודה”, והודה ש”לעשות כסף מתוכן באינטרנט זה בכלל לא קל”.
כתבת על עייפות. אם הייתם מגייסים כסף, הייתם מעבירים את הניהול לאחרים?
פישלר: “לא. אם אפשר היה לחיות מזה, הייתי חי מזה בכיף”. בתגובה לאחד הגולשים כתב: “האם אנחנו עייפים מהאתר? כן, אנחנו עייפים. אבל מחר ננוח, נצא לחופש, נחזור ונקום בבוקר רעננים יותר. השאלה היא לאיזה יום אנחנו קמים: ליום שבו אנחנו יכולים להקדיש את כל כולנו לעבודה על האתר, ואז ללכת לנוח קצת, או ליום שבו אנחנו צריכים ללכת לעבוד בעבודה א’ ואז בעבודה ב’ ואז סידורים וברבורים ועניינים ואז, אם יישאר זמן, לדאוג לאתר במקום לנוח.
“יש הבדל עצום בין אתר שהעבודה עליו היא עבודה, לבין אתר שהעבודה עליו נעשית בשברי זמן פנוי ובמקום שעות שינה. אנחנו הגענו למצב שבו האפשרות השנייה היא כבר לא אפשרות”.
לדברי פישלר, “ביחס לאתרים עצמאיים אנחנו ענקיים, ביחס לאתרים הגדולים אנחנו זעירים”. הוא מספר על מאות אלפי דפים נצפים בחודש, שהיתרגמו לקצת יותר מ-50 דולר בחודש מפרסומות של מערכת גוגל אד’ס. “אני בטוח שממספר כזה של כניסות אפשר להשיג הרבה יותר כסף, אבל בשביל זה צריך שיווק, ושיווק זה עבודה”.
יש מקום להתאגדות אתרים עצמאיים לטובת כוח כלכלי, כמו רשת פרסום משותפת?
“אני בספק אם זה יעבוד. בשביל פרסום טוב צריך פילוח. אם אתה מאגד קבוצת אתרים שאין להם דבר במשותף חוץ מזה שהם עצמאיים, אתה רק מקבל עוד גוגל. אפשר לעשות מזה כמה גרושים, לא להתפרנס. היה ניסיון כזה של וואלה (וואלה נטוורק, ע”ק), שהשתתפנו בו לזמן קצר, ואחר כך הוא נסגר”.
כמה הרווחתם ממנו?
“300 שקל בחודש, פלוס מינוס”.
שער הגיא
מן העבר השני, גיא פינס השיק לאחרונה את בלוג הרכילות והבידור “גיאפי” (guyp.co.il). בניגוד למיברג, פינס הוא כוכב טלוויזיה מצליח שמסקר תחום סופר-פופולרי. בניגוד לעין הדג, מאחורי פינס עומדים גופי מדיה חזקים: “פינס גלעדי תקשורת”, חברת ההפקות שלו ושל אביב גלעדי, וקונקטור, חממת מיזמי המדיה האינטרטיים של גלעדי, אודי רקנאטי ועופר שני.
פינס משדר בימים אלה את העונה ה-13 (והאחרונה) של תוכניתו הפופולרית ועטורת פרסי הטלוויזיה “ערב טוב” ב-HOT, וזה זמן טוב לבסס נוכחות אינטרנטית בלתי תלויה, בין אם התוכנית תחזור במקום אחר ובין אם לאו. מפרסמים כנראה שיהיה לו יותר קל לגייס מאחרים, כמו גם הכנסות משיתופי תכנים עם גופי תקשורת וספקי סלולר. בעבר, פינס סיפק תכני ניו מדיה לאורנג’ ולאחר מכן לסלקום, אך בזירה האינטרנטית העניין לא הבשיל לכדי משהו רציני (למרות כוונת סלקום להפוך את פינס לעוגן אינטרנטי אצלה). בהמשך, יוכל פינס לרקום שיתוף פעולה, שיהפוך את גיאפי למדור הרכילות הרשמי של אתר גדול כמו וואלה או ynet.
גלי בראון, עורכת תכניתו של פינס, סיפרה ל”פירמה” כי “הבלוג הוא רעיון שמתגלגל אצלנו כבר הרבה זמן כמוצר משלים לפעילות הכללית שלנו בתחום חדשות הבידור. מראש לא תכננו משהו שנסמך על תכני התכנית, אלא כזה שיש לו חיים משלו, בשפה שיותר ויותר בלוגים בעולם מתחילים לדבר בה. הכניסות הולכות ומתרבות בקצב שהפתיע אותנו. בחרנו לעלות ללא פעילות מסחרית כדי להתקדם בפיתוח התוכן, עם התלהבות של מתחילים, ולראות לאן תנשוב הרוח”.
התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 10.2009 של מוסף פירמה של גלובס
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
