העמדת אורי בלאו לדין פשוט תגרום לענת קם הבאה להדליף מסמכים סודיים לוויקיליקס

פרקליטות המדינה החליטה להעמיד לדין את עיתונאי “הארץ” אורי בלאו על החזקת מסמכים סודיים שהעבירה לו ענת קם. ד”ר תהילה שוורץ-אלטשולר כותבת על כך ב”העין השביעית”:

העמדתו לדין של אורי בלאו לא תוביל בהכרח לאפקט מצנן על חופש העיתונות בישראל. היא פשוט תוביל לכך שהמדליפה הבאה, ענת קם החדשה, הנמצאת בימים אלה לקראת סיום בחינות הבגרות שלה, תדליף את המסמכים ישירות לוויקיליקס. אולי היא תחשוב על כך בעצמה, ואולי זה מה שיציע לה לעשות אורי בלאו החדש, כאשר תפנה אליו ותציע לו את המסמכים.

בהודעה שהוציאה הפרקליטות נאמר, בין השאר: “פוטנציאל הנזק בהחזקתם הבלתי מאובטחת של המסמכים, כעולה מחוות דעת מקצועיות של גורמים מוסמכים שאף הוצגו במשפטה של ענת קם, היה עצום. חשיפתם, או הגעתם האפשרית של המסמכים לידי גורמים עוינים, היתה גורמת נזק לבטחון המדינה ומסכנת את חייהם של חיילי צה”ל”.

ומה יקרה אם וכאשר יודלפו המסמכים לוויקיליקס? יקרו שני דברים. ראשית, את ויקיליקס לא ניתן יהיה להעמיד לדין, ולו משיקולי סמכות טריטוריאלית. שנית, העיתונות הישראלית תשתמש במסמכים שיוצגו על אתר ויקיליקס, הפעם בלי להחזיק בהם, ותפרסם אותם בנוסח המוכר מימים ימימה: “ה’טיימס’ הלונדוני מדווח כי…”.

[…]

הפרדיגמה השלטת נשענת על ההנחה שאדם שיש לו סיווג בטחוני מסוים יכול לקבל גישה בלתי מוגבלת למידע בתנאי שלא יעשה בו שימוש לרעה: יעתיק אותו, יפרסם אותו או ימעל בתפקידו. כאשר בישראל כל צעיר וצעירה בני 18 הופכים לחיילים הנדרשים לשמור על סודות צבאיים, וכאשר לשלושה מיליון אמריקאים לערך יש סיווג בטחוני המאפשר להם גישה לרשת האינטרא-נט האמריקאית sipdis, שממנה הודלפו המברקים לוויקיליקס, התפיסה הזאת פשוט מיושנת.

קשה שלא לחוש שהרשויות – הנבוכות מכך שהטכנולוגיה משנה את מרחבי השיח ושדות הביטוי, כמו גם את אפשרויות העברת המידע והשימושים בו – יוצאות כאן למסע הפחדה נקמני, המעלה על המוקד את מי שיותר משחשף את התעלמות הצבא מהוראות בג”ץ, הצביע על כשל מערכתי חמור ביותר באבטחת המידע הצה”לי.

31 במאי, 2012 | בנושאים: וויקיליקס, עיתונות ותקשורת, צנזורה, צנזורשת | 5 תגובות 

In Israel, MKs’ Timeline Cover Photos Reveal the Differences Between Right and Left

Nir Zeid collected the Facebook cover photos of twenty Israeli Knesset Members, and he has a theory about them: “Right-wing MKs put themselves, the flag and ‘holy stones’ in the cover photos; left-wingers show pictures of actual people” (Not completely accurate: 8 out of the 10 left-wing MKs included themselves in their cover photos, as did 9 out of 10 right-wing MKs; Shaul Mofaz of Kadima, a right-winger by political alliance, has people in his cover photo, which shows the “holy stones” of the Wailing Wall in Jerusalem; After we pointed to this, Zeid responded: “Maybe it’s more accurate to say that left-wingers show themselves as a part of a group, rather than take center stage, like right-wingers. Left-wingers show a concrete Israel made up of real people, Right wingers show a more symbolic one: the Wailing Wall, the flag, and [Foreign Minister] Liberman shows what appears to be a local prison. Mofaz’s picture does showcase people, but it seems to be about something else: two soldiers next to the wailing wall says ‘I’m about defense'”..)

• this post in Hebrew

“MKs, and their media consultants, know how important it is to have a social media ‘brand’, and what they choose to show says a lot about them”, Zeid told Room 404. “But when you compare those brands, what’s interesting is what they give away unintentionally. Right-wingers have an increasing need to showcase power, nationality, unity and official state symbols; left-wingers need to showcase diversity and a grassroots social and economic alternative. The right dresses up in the symbolic; the left in the practical”.

Zeid’s commentators have interesting observations, too. Neer Ilin says, “The right used cool colors; the left used warm ones.” Yishai Faran finds the right uses blue-and-white, colors of the Israeli flag, while the left favors “communist red”. Harel Tzadok finds the pictures don’t show a difference between right and left, but coalition and opposition: “if the politician is in opposition, he uses the ‘vote for me’ tactic and tries to show how he’s a man of the people. If he’s in office, he goes for the ‘you voted right’ tactic and tries to amp up his political persona.” Amit Amely writes, “The funniest is Moshe Ya’alon, with a picture of himself looking at himself”. Yo Dawg.

– Ido Kenan

31 במאי, 2012 | בנושאים: eng | להגיב זה מגניב 

LiKKKe

31 במאי, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב 

ג’ייק אנד אמיר מ-CollegeHumor מגיעים להעביר סדנה בישראל ומחרתיים מתפרסם ראיון שלי איתם במוסף הארץ




ג’ייק הורוויץ ואמיר בלומנפלד, יוצרי סדרת הרשת Jake and Amir של CollegeHumor, מי המפורסם יותר מביניכם?
“אני!”, קופץ בלומנפלד לפני שאני מספיק לסיים את השאלה.
הורוויץ: “אני משער שאמיר, כנראה, כי הוא היה בסרט [תפקיד קטן בסרט השלישי בסדרת קומדיות הקולג’ים “הרולד וקומאר”]. אבל מי יותר צנוע?”
בלומנפלד: “אני”.
הורוויץ: “גם אמיר. הוא היה בסרט”.

לאמיר יש ערך משלו בוויקיפדיה, בעוד חיפוש ערך על ג’ייק מנתב לערך של קולג’יומור. שניכם זכיתם בבחירת הקהל בפרסי הוובי בקטגוריית הסדרה הקומית על “ג’ייק אנד אמיר”, אבל רק אמיר זכה בוובי בחירת הקהל על הופעה אינדיבידואלית.
הורוויץ: “איזה מין ראיון זה?”

אתה מקנא בו?
בלומנפלד מתערב: “אין שאלה בכלל. פשוט מציינים עובדות”.
הורוויץ: “גם פרופיל הטוויטר שלו מאושרר [סימון שמעיד שהפרופיל מופעל על ידי האישיות המפורסמת ולא מתחזה] ושלי לא”.

בשבוע הבא הם יגיעו לישראל, להעביר הרצאה על כתיבה קומית לאינטרנט, בכנס הניו מדיה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים. אבל הם מודים שסדרת אינטרנט היא לא הפסגה המקצועית שלהם. “לכל קומיקאי, במרכאות, יש שאיפות שונות, אבל אף אחד מהם לא שואף להיות באינטרנט”, אומר בלומנפלד. “הרבה קומיקאים אוהב את החופש של עבודה באינטרנט והם עושים את זה, אבל זה סוג של פורקן יצירתי עבורם ולא את התוצאה הסופית של הקריירה שלהם או שאיפת הקריירה שלהם. אני מכיר הרבה קומיקאים שעושים קטעי וידאו עבור קולג’יומור כי זה מאפשר להם לאמן שריר אחר של קומדיה, אבל לא שם הם עושים את הכסף שלהם”.

הייתם ממליצים לאנשים ליצור קומדיית אינטרנט?
הורוויץ: “כן, זו הדרך הטובה ביותר שיש להיכנס לקומדיה, כתיבה והופעה. זה הרבה יותר קל משאי פעם היה. בימים עברו היית צריך לכתוב תסריט ולשלוח אותו לאנשים בהוליווד, עכשיו אתה כותב את התסריט שלך ומצלם בעצמך עם חברים שלך על מצלמה טובה אבל זולה למדי. אתה יכול לגרום לזה להיראות נחמד, ואז זה יכול למשוך את תשומת ליבם של האנשים הנכונים. קל יותר לגרום לאנשים לצפות בסרטון מאשר לקרוא את התסריט או לראות את האודישן שלך”.

אז למרות שאתה מאוד מצליח באינטרנט, אתה עדיין רואה את זה בתור קרש קפיצה לקראת משהו רציני יותר.
הורוויץ: “האינטרנט היא לא המטרה הסופית שלי ושל אמיר. אמנם גדלנו בעידן של האינטרנט, אבל עדיין הערצנו תוכניות טלוויזיה וסרטים. כשהייתי בן 5, לא יכולתי להגיד שאני רוצה להיות כוכב אינטרנט. רציתי לכתוב סרט. אני חושב שאני עדיין רוצה להגשים את חלום הילדות. עבורנו המטרה והשאיפה היא ליצור תוכנית משלנו. לקחת את מה שאנחנו עושים באינטרנט ולהרחיב אותו לטלוויזיה, שם אנחנו נוכל ליצור דמויות ומצבים כמו שעשינו במשך זמן רב, אבל לקהל רחב יותר”.

שיחה על הומור יהודי, רמזור וארץ נהדרת, בדיחות אוננות והאם אפשר לתרגם הומור – בראיון המלא ביום שישי ב”מוסף הארץ” OH HAI, זה כבר כאן. גיפנימציות: מתוך Fuck Yeah Jake & Amir.

ג'ייק הורוויץ. צילום יחצנות

אמיר בלומנפלד. צילום יחצנות

30 במאי, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | תגובה אחת 

חורחה לואיס בורחס ודניאל סטיל: סיפור אהבה דיגיטלי | פולמוס צומטסקי

פוסט של אלכס אפשטיין

גורמים רבים מעכבים את הגעתה של הספרות הדיגיטלית לשפה העברית: שמרנות ואי הבנה של התחום בקרב רבים מהעוסקים במלאכת המו”לות בישראל, הקושי המסויים ליצירת פורמט דיגיטלי אחיד התומך בטקסט מימין לשמאל, ובעיקר החשש העצום של המתווך, רשתות הספרים, לסכן את המונופולים הדורסניים שבנו בעמל כה רב על חשבון הוצאות הספרים, המתרגמים, העורכים והסופרים. אך כל מי שנוסע בתחבורה ציבורית בארץ מבחין שהספר הדיגיטלי כבר כאן: מספר האנשים שקוראים בקינדלים או במחשבי לוח כבר משתווה לאלה שאוחזים בידיהם ספר מנייר. הם קוראים באנגלית וברוסית, בעיקר. כמו לרבים אחרים בעולם, יתרונות הספר הדיגיטלי כבר ברורים להם היטב: היכולת לשמור במכשיר, ששוקל פחות מספר אחד, יותר ספרים מעשר ספריות אלכסנדריה; היכולת לקרוא ספר אחד, להפסיק ומיד לעבור לספר אחר; היכולת להוריד, בחינם או בתשלום, ספר תוך עשר שניות, בלי לעזוב את מושבך; וכמובן המבחר העצום של ספרים ישנים וחדשים.

בעולם דיגיטלי דרים בשלום זה לצד זה ספריית בבל של חורחה לואיס בורחס לצד רומן רומנטי של דניאל סטיל, וגם לזו ולזה אפשר להגיע בקלות רבה. קלאסיקה, וזו נקודה חשובה, זמינה מראש בחינם. יתרונות אלה ואחרים יהפכו בעוד כמה שנים את הספר הדיגיטלי לפורמט נפוץ גם בשפה שבה קוראים חלק ניכר מתושבי ישראל. במאמר מוסגר כדאי לציין שלושה דברים: א) כבר עתה, כמות ספרי הקודש בעברית הזמינה כאפליקציות למכשירי האייפון והאייפד היא אדירה. ב) הבורות בקרב חלק מהעוסקים בתחום היא כה רבה, שלפעמים יש להזכיר להם שפורמט דיגיטלי מאפשר לקורא לסמן עמודים, להעיר הערות שוליים, להעביר ספר ממכשיר אחד לאחר, להשאיל ספרים ועוד. ג) לספר דיגיטלי אין כמובן עובי פיסי: ההבדל בין רומן עב כרס ובין קובץ צנום של סיפורים קצרים או שירים אינו נראה לעין לפני שמתחילים לקרוא.

איש אינו יודע כיצד הפורמט הדיגיטלי על נגזרותיו ישנה את הדרך שבה ספרות נכתבת, אך כבר עתה, לאור המתרחש בארצות הברית, אפשר לשער שהשמועות על מותו של הסיפור הקצר, למשל, הן מעט מוגזמות.

אך באשר לעתידה הכלכלי של הספרות הדיגיטלית בישראל, יש לומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: שני המתווכים הגדולים בעולם המו”לות בישראל, צומת ספרים וסטימצקי, המאיסו את עצמם לחלוטין על הרוב המכריע של הסופרים בארץ. החלוקה הלא הוגנת של התקבולים, זמן המדף הקצר, הדרה של ספרים ישנים והעדפה של ספרים מהוצאות “הבית” על הוצאות אחרות – כל אלה צריכים להתבטל לחלוטין במעבר לספרות דיגיטלית. והיה שלא יתבטלו – כמו שמתרחש בפרוייקט “עברית” של סטימצקי – לא ירחק היום והדור הבא של הסופרים, וגם אחדים מזה הנוכחי, ימצאו את ההוצאה לאור או הדרך שתאפשר להם לפנות לקהל הקוראים מעל לראשן של שתי הרשתות. כדי ללחוץ על לינק ולהוריד ספר לא צריך לעבור בקופה שלצידה דיסק, מחזיק מפתחות או צעצוע.

מבצעים של קנה ספר וקבל עוד שלושה מאבדים מחינם בספרות דיגיטלית, מהסיבה הפשוטה שקבצים דיגיטלים הם לא מתנה מספקת לימי הולדת – אי אפשר לעטוף אותם בנייר מרשרש. ומי שמתכוון להמשיך להוזיל את ערך הספר ויוצריו ימצא את עצמו בקרוב במשחק אחר לגמרי: זהו משחק שבו לכל ספר יש רק עותק אחד, וכולם מורידים אותו בחינם אין כסף. והפיראטיות, אם למדנו משהו מעסקי המוזיקה, פוגעת לאורך זמן במתווך הרבה יותר מאשר ביוצר. כולנו יודעים למי ניתנה הנבואה, כמובן, אך כאן בכל זאת אסתכן: בעוד פחות מעשר שנים גם צומת ספרים וגם רשת סטימצקי יטעמו מהתרופה המרה שטעמו בגללן רבות מחנויות הספרים הפרטיות בארץ עד שנסגרו, ויעברו למכור בעיקר כלי כתיבה.

אלכס אפשטיין אלכס אפשטיין (אתר, טוויטר, פייסבוק) הוא סופר שמפרסם סיפורים קצרצרים כסטטוסים בפייסבוק והוציא ספר כאלבום תמונות בפייסבוק. אפשטיין הוא מיוזמי המאבק ברשתות הספרים צומת ספרים וסטימצקי, ולא יקנה ספרים באיקאה בשבוע הספר

הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
• על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
• ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק // חגי גילר
• בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה // אלכס אפשטיין

איור פלסטלינה: טופי סטולר.

29 במאי, 2012 | בנושאים: צומטסקי | 3 תגובות 

מדבקות נגד נשים בחנות צעצועים בירושלים

חיה רוון בייקר מדווחת בקבוצה “לא מצונזרת” על העלמת נשים מסוג חדש:

בחנות הצעצועים הקטנה והחמודה ברמות אשכול, “במבינו”, כל הנשים על האריזות של מצופים ומשחקי בריכה למיניהם, המצולמות מחזיקות את הילדים המשתמשים במוצר, מכוסות במדבקות לבנות לבל תיראינה.

רואים?

הבעלים אומרים בהתנצלות שיש אוכלוסיה דתית שאחרת לא קונה אצלם. אמרתי להם שיש גם אוכלוסייה, שכך לא תקנה אצלם – ואני ביניהם.

אם בעלי החנות מתכופפים בפני מיעוט שהשתגע וזרק אי אלו איומים כלפיהם, הגיע הזמן שישמעו גם את הקול האחר. אין לי עניין לפגוע בפרנסתם אבל מצד שני גם אין לי כוונה לתת להם את כספי כשהם מעליבים אותי כאדם ועוזרים לייצר כאן חברה בעייתית, בעלת ערכים מעוותים.

אם אתם מסכימים איתי, ואתם צרכנים בצפון ירושלים, גשו לשם בהזדמנות הקרובה ואמרו להם את דעתכם. שידעו שיש כאן עדיין ציבור גדול של קונים, שאינם מוכנים לסבול את היחס הבוטה הזה כלפי נשים, ושגם להם יש כוח קנייה.

אם לא נוח לכם מיד להטיל חרם (בסה”כ חנות משפחתית קטנה, לא רשת ארצית ענקית), תנו להם צ’אנס להשתפר: אמרו להם שאתם תפסיקו לקנות שם אם הם לא יסירו בשבועות הקרובים את המדבקות. בכל מקרה, אם בחרם מיידי ואם באיום בחרם עתידי (וכמובן קיום האיום…), חובה עלינו לשרש את התופעה הזאת מן החצר האחורית שלנו ובכל מקרה לא לממן אותה.

אחרי שיקבלו כמה פניות נעבור לשלב הבא.

אם לפרנסתם הבעלים דואגים – שיקחו גם את העמדה שלנו בחשבון. אולי יקבלו מזה אומץ לקחת אפילו את הערכים של עצמם בחשבון.

28 במאי, 2012 | בנושאים: 404, הדרת נשים | 13 תגובות 

ליצמן עושה בושות | 012 משקרים | אייזק לאמב מציע נישואים | שישבת

סיפורים מהפינה “האחראי על האינטרנט” בשישבת (הפעם, שישחג מוצאי שבועות) עם אסף ליברמן בגל”צ:

• סגן שר הבריאות יעקב ליצמן סירב ללחוץ את ידה של סגנית ראש ממשלת בלגיה ושרת הבריאות, לורט אונקלינקס, בוועידה בינלאומית בז’נבה. היא החליטה להיעלב והתלוננה על כך בפייסבוק: “הידיים שלי נקיות! בפעם השניה בחיי שר בממשלה סירב ללחוץ לי את היד בגלל שאני אישה. בפעם הראשונה זה היה השר האירני ואתמול, בז’נבה, שר הבריאות הישראלי [הטעות המובנת במקור]. סוג כזה של גישה פונדמנטליסטית שקשורה לתפיסה של הדת ושל האשה, מעורר בי אי נוחות עמוקה”. בתגובות התפתח דיון על סובלנות ועל אפליה.

• 012 סמייל התקשרו לאמו של בועז קנטור להציע לה להתחבר לאינטרנט. היא הפנתה אותם לאחותו מיכל, מיכל הפנתה אותם לבועז, וזה ביקש מהנציגה לחזור אליו למחרת. במקום לעשות את זה, היא חיברה את האם לאינטרנט. כשקנטור גילה זאת הוא התקשר ל-012, סיפר מה קרה וביקש שינתקו את אמו. בחברה הכחישו את השיחה איתו וסירבו לנתק. הם עשו טעות: מסתבר שקנטור הקליט את השיחה המוכחשת. 012 סמייל נתפסו בשקר ונאלצו להתוודות: “אנו רואים בחומרה רבה את הנושא והנוגעים בדבר יטופלו בכל חומרת הדין”.

[audio:http://room404.net/wp-content/uploads/2012/05/012.wav]

• אל תנסו אפילו, כי אייזק לאמב הציע נישואים לחברתו איימי פרנקל בצורה הכי מגניבה ומתוקה אי פעם.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=5_v7QrIW0zY[/youtube]

[עדכון] המקור נחסם להטמעה, הנה עותק:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=IivXBG3wMWM[/youtube]

27 במאי, 2012 | בנושאים: האחראי על האינטרנט בשישבת בגלצ | 4 תגובות 

מה שתמונות השער של הח”כים בפייסבוק מספרות על ההבדלים בין הימין והשמאל, הקואליציה והאופוזיציה

ניר זייד אסף את תמונות השער (cover) מדפי הפייסבוק של עשרים חברי כנסת, ופרסם את התוצאות עם הסבר: “לחברי כנסת מהימין יש תמונות רקע של עצמם, של דגלי ישראל ושל ‘אבנים קדושות’. לחברי כנסת מהשמאל יש תמונות רקע של בני אדם” (זייד לא מדייק: 8 מ-10 הח”כים מהשמאל מופיעים בתמונות השער של עצמם, לעומת 9 מ-10 הח”כים מהימין; ובתמונת הרקע של מופז דווקא יש בני אדם).

• In Israel, MKs’ Timeline Cover Photos Reveal the Differences Between Right and Left (this post in English)


“ליועצי התקשורת של הח”כים ולח”כים עצמם ישנה הבנה ברורה בחשיבות מיתוגו של נבחר הציבור ברשת החברתית, והמיתוג הזה אומר המון”, מסביר זייד לחדר 404. “על אף זאת, כשמסתכלים באופן שיטתי על כלל המיתוגים, מתקבלת תמונה מעניינת שמצביעה דווקא על מגמות פחות מודעות, במקרה הזה מגמות של התפרקות והקצנת השיח בחברה הישראלית. כל מחנה מרגיש מאוים מהצד השני, והדבר בא היטב לידי ביטוי בתמונות הרקע: לח”כים מהימין ישנו צורך גובר לשדר עוצמה, ממלכתיות, סמליות, לאומיות, אחדות והומוגניות, ואילו לח”כים מהשמאל ישנו צורך לשדר ביזור, הטרוגניות ואלטרנטיבה חברתית וכלכלית שצומחת מהשטח. הימין מתרכז כביכול בסמלי ואילו השמאל בממשי. לגולש נשארת ההחלטה להחליט עם איזה מחנה הוא מזדהה יותר, ועם איזה פחות”.

גם למגיבים אצל זייד יש אבחנות מעניינות. ניר אילין כתב: “צד ימין – צבעים קרים, צד שמאל – צבעים חמים”. ישי פארן פירש זאת אחרת: “צד ימין – כחול לבן. צד שמאל – אדום קומוניסטי”.

הראל צדוק כתב: “מלבד הצבעים אין קשר בין ימין לשמאל ואולי על אף כוונת המחבר. זו המחשה של שינוי מצב הצבירה של הפוליטיקאי המצוי מהאופוזיציה לקואליציה. כשהוא באופוזיציה (אסטרטגיית ‘תבחרו בי’) הוא ינסה להראות כמה הוא האיש של העם וכשהוא בקואליציה (אסטרטגיית ‘בחרתם נכון’) הוא יטפח את פולחן האישיות סביבו”.

ועמית אמלי כתב: “הכי מצחיק בוגי, עם תמונה של עצמו על רקע תמונה של עצמו”. Yo Dawg.

[עדכון 23:25] זייד מגיב לתיקונים: “אני מקבל את הביקורת, כמובן שזה פתוח לאינטרפטציה. רק אציין שהופעת בני אדם בתמונות הח”כים מהשמאל לא סותר את זה שגם נבחר הציבור מופיע בתמונה. אולי נכון יותר לומר שח”כים מהשמאל מבקשים לצייר את עצמם כמי שמשתייכים לקבוצה, כלומר הם מהווים חלק מכלל ולא הם במרכז (לעומת הח”כים מהימין). במובן הזה אצל השמאל הישראליות היא קונקרטית, היא קשורה לבני אדם בשר ודם, בעוד אצל הימין הישראליות היא מופשטת, הכלל מיוצג באופן סמלי והומוגני (הכותל, הדגל וכד’. אצל ליברמן נראה לי בכלל שמדובר במתקן עצורים או בית כלא). לגבי שאול מופז, כמובן שבתמונה שלו מצולמים בני אדם, אך נדמה לי שהכוונה יותר לשדר באמצעות שני החיילים תחושה של ‘ביטחון’, שזה שוב עניין מופשט יותר (‘צבא העם’, ‘ביטחון המדינה’)”.

25 במאי, 2012 | בנושאים: 404, פוליטיקה, פייסבוק | 7 תגובות 

ישיבת קבר רחל אמנו, באמאשלך, תפסיקי כבר להתקשר אלי!

[עדכון 14.11.2012: העמותה המטרידה אותרה]

“עם ישראל זקוק לרחמי שמיים מרובים. מי מאיתנו לא זקוק לישועות גדולות. רק אמא יכולה להבין את הכאב והצער שלנו”, מדקלמת ההודעה המוקלטת בספאם הטלפוני. “אם אתם רוצים לזכות השנה לזיווג הגון, לרפואה שלמה, לפרנסה בשפע ולכל מי שרוצה לזכות לישועה, שילחץ כעת אחת וימסור כעת את שמותיו לתיקון הקדוש בקבר רחל”. ההודעה, שמזדהה כמגיעה מ”ישיבת רחל אמנו”, שהיא “הישיבה הקדושה בקבר רחל”, מטריפה לא מעט ישראלים, ועכשיו הולידה גם בקשה לתביעה ייצוגית בגובה 50 מיליון שקל.

[audio:http://room404.net/wp-content/uploads/2012/05/keverrachelspam.mp3]

“השותף שלי, עו”ד גל עינב, התחיל לקבל את הטלפונים האלה מהישיבה וזה מאוד עצבן אותו, לא רק כי זה הודעות ספאם מעצבנות, אלא גם כי זה מטעם ישיבה, נכנס לזה הקטע הדתי שהוא באופן אישי קצת סולד ממנו”, מספר עו”ד יאיר שפרן. השניים הגישו לפני כשבועיים, ב-9.5.2012, בקשה לאישור תביעה יצוגית נגד הישיבה (התביעה בפדף). סכום התביעה האישית הוא 1000 שקל, גובה הפיצוי הסטטוטורי על הודעת ספאם (אף שהחוק לא מאפשר לגבות פיצוי סטטוטורי בתובענות ייצוגיות), וסכום התביעה היצוגית עומד על כ-50 מיליון שקל.

“יש כאן שני מכשולים קשים מאוד עליהם יצטרכו התובעים לגבור”, מסביר עו”ד יהונתן קלינגר, העוסק בתחום הפרטיות, מידע ותקשורת. “ראשית, חוק הספאם אינו חל על פעילויות שאינן למטרות רווח, אלא רק לעידוד של רכישה של מוצרים, שירותים או הוצאת כספים, כך שיכול להיות שבית המשפט יקבע כי פעילות עמותת קבר-רחל, שהיא פילנתרופית, אינה ספאם. הבעיה השניה היא הנזקים. קשה להאמין ששופט ימצא כי הנזק כתוצאה משיחה, מטרידה ככל שתהיה, היא 1,000 שקלים לשיחה. יותר נראה כי דווקא גובה הנזק יעמוד על שקלים בודדים, מה שיהפוך את כל התובענה הייצוגית להרפתקה שאינה כלכלית לכל הצדדים”.

“היה לנו ברור מלכתחילה שזה גוף שבעייתי לתבוע”, אומר עו”ד שפרן. “מבדיקות שערכנו עולה שזו עמותה רשומה. אנחנו לא יודעים מה יצא מזה, אם יהיה פיצוי לקבוצה. זה עניין די עקרוני”.

נסיונותינו להשיג את הישיבה כשלו. השיחות מהישיבה מגיעות ממספרים בקידומות שמתחילות ב-07. התקשרנו לכמה מהמספרים וקיבלנו צליל תפוס, צליל חיוג ללא תשובה והקלטות כגון “שלום, זכיתם ברדיו שעון מעורר דיגיטלי חשמלי משוכלל ביותר” ו”זכיתם בהטבה מיוחדת – מארז איטום לחדר המוגן לבית”. ישיבת קבר רחל, עמותה רשומה מס’ 580288801, רשומה באפרת, בתיבת דואר וללא כתובת. חיפוש באינטרנט מעלה מספר טלפון שמיוחס לעמותה, אולם מדובר במספר פרטי, שמוצף מאז פסח בשיחות שמתחילות הצעקות וקללות של נמעני הטלספאם. “בהתחלה זה היה מטריד, אבל התרגלתי. ‘היי, היום קיבלתי רק שתי שיחות'”, מספרת שרון כ”ץ, שהמספר שייך לה. “אבל הילדים שלי לא יודעים מה לעשות, הם אומרים ‘אמא, אנשים צועקים עלי’. ולכן הלכתי למשטרה ולרשם העמותות. הם לא יודעים מה לעשות”.

רחל והישיבות

כ”ץ אינה היעד השגוי היחיד לפניות. “יש כנראה איזושהי קבוצה או אני לא יודע מה, שמתקשרים לאנשים ומתרימים אותם בשם הישיבה שלי”, מספר הרב שלמה ועקנין מ”ישיבת המקובלים רחל אמנו” בירושלים, “והרבה אנשים שמכירים אותי מתקשרים אלי ושואלים אותי, אז אני אומר להם בשום פנים ואופן, זה משהו כלל לא בסדר. אנחנו לא מתקשרים לאנשים טלפונית. יש לי אנשים שלי שקשורים אלי ולישיבה, שתורמים לי על ידי הוראות קבע. זה בכלל לא עניין חדש. יש גם קבר רחל אמנו, אז יש כאלה שחושבים שכאן זה הקבר של רחל אמנו – כאן זה ישיבת רחל אמנו, ברחוב רש”י 95 בירושלים. קבר רחל זה בבית לחם”.

אנשים מתקשרים כי הם חושבים שהטלפון הגיע מכם?
“ודאי. אנחנו מקבלים הרבה טלפונים מאנשים שמכירים אותנו, למשרד, לישיבה, ושואלים אם זה נכון שהתקשרנו אליהם. זה בכלל לא נכון. ומי שמתקשר, אל תענו להם”.

ניסיתם לטפל בזה? פניתם למשטרה?
“לא. זה לא מפריע לי, מה אכפת לי?”

שמשתמשים בשמך לגייס תרומות.
“יכולים להשתמש בשם הרב עובדיה יוסף גם כן. מי שלא שואל הוא מסכן, הוא נופל בפח. לפני חמש שנים באו אלי אנשים מאיזה סופר עם צ’ק של אלפיים ומשהו שקל, שרשום על הצ’ק ‘רחל אמנו’. הדפיסו צ’קים של רחל אמנו. ואז הכנסתי אותם למשרד והראיתי להם את הצ’קים שלנו ואת החותמת שלנו, ושהכל ישתבח שמו לעד, והם הלכו לחפש את מי שהונו אותם”.

אתם אף פעם לא מתקשרים לאנשים ומבקשים כסף?
“אם אנחנו מתקשרים זה רק לאנשים שקשורים אלינו. אבל אף פעם לא לאנשים שלא קשורים”.

סיפור דומה מספר אפרים רוזנפלד, מנהל חשבונות ב”עמותת ישיבת נחמת רחל” בירושלים: “בארץ יש הרבה ארגונים שתופסים טרמפ ועושים טלמרקטינג בלי שהם אפילו נמצאים שם [בקבר רחל, ע”ק]. אנחנו בכלל לא עושים. מדי פעם מישהו מתקשר ושואל למה הוא לא קיבל קבלה, ואחרי בדיקה קצרה מסתבר שזה לא דרכינו. אנחנו נקראים ‘ישיבת נחמת רחל’. יש כל מיני ארגונים ואנשים פרטיים שאין לי מושג מי הם ומה עומד מאחריהם, שמנצלים את השם קבר רחל והקשר המיוחד שיש לאנשים למקוןם הזה כדי לעשות כסף, לפעמים בצדק ולפעמים לא בצדק. פה זה כולל, יש פה בערך 10 בחורים, שלומדים שם בבוקר. היא חלק של מרכז הרב [מבחינת מיקום, ע”ק]”.

אתם מתרימים?
“בעבר עשינו לקראת ראש השנה ופסח – שלחנו פרוספקטים, ספירת העומר ודברים כאלה, עם בקשה לתרום, אבל כבר שנתיים אנחנו גם את זה לא עושים”.

וטלמרקטינג מעולם לא עשיתם.
“נכון”.

וקבר רחל עצמו, האם הוא קשור לסיפור? “לא, חד משמעית, ואני מוכרח להגיד שאני נעלב מהשאלה”, אומר הרב יוסף שוינגר, מנכ”ל המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים ברבנות הראשית. “אני שומע על זה ממך לראשונה. כמובן שאני רואה את התופעה כחמורה. אין לי שום כלי משפטי להתמודד עם זה. אין לנו שום מוסדות או ישיבות. יש בית מחולות שפועל ליד קבר רחל, ופועל שם כולל, ואני לא יודע איך קוראים לזה אפילו”.

_________________________

הנוסח המלא של ההקלטה:

[קריין:] זוהי הודעה אישית עבורכם מהישיבה הקדושה בקבר רחל. [שירה]. אחים ואחיות יקרים, עם ישראל זקוק לרחמי שמיים מרובים. מי מאיתנו לא זקוק לישועות גדולות? רק אמא יכולה להבין את הכאב והצער שלנו. [שירה] ביום חמישי הקרוב יעמדו רבני ישיבת רחל אמנו על קברה של אמא רחל ויערכו עבורכם את התיקון הקדוש לישועה קרובה. אני קורא אליכם – אם אתם רוצים לזכות השנה לזיווג הגון, לרפואה שלמה, לפרנסה בשפע ולכל מי שרוצה לזכות לישועה, שילחץ כעת אחת וימסור כעת את שמותיו לתיקון הקדוש בקבר רחל. [קריין:] למסירת שמות לתיקון הקדוש בקבר רחל, הקישו 1, לשמיעה חוזרת הקישו 2″.

הבקשה להכרה בתביעה ייצוגית:

להורדה (PDF, 84KB)

תודות: עו”ד יהונתן קלינגר, שמוליק שנול.

התפרסם במקור בגירסה מקוצרת ב”מוסף הארץ”, 25.5.2012

25 במאי, 2012 | בנושאים: 404 | 52 תגובות 

יאיר לפיד מחרים את התקשורת ומדבר עם הציבור בפייסבוק כי “אני יודע איך השוק הזה עובד”

יאיר לפיד הופיע הערב באוניברסיטה העברית להרצאה שכותרתה “מתקשורת לפוליטיקה”. כאן אפשר לקרוא את הדיווח של “העין השביעית” מהאירוע. בין השאר נשאל שם על החרם שלו על התקשורת ועקיפתה באמצעות תקשורת ישירה בפייסבוק.

אתה היית עיתונאי הרבה שנים, וריאיינת הרבה פוליטיקאים ואישי ציבור, ואתה בוודאי מודע לחשיבות של שיתוף הפעולה שלהם עם כלי התקשורת. עכשיו כשאתה פוליטיקאי ואיש ציבור, למה בחרת באסטרטגיה תקשורתית של התעלמות עקבית מכלי התקשורת?
לפיד: “התשובה היא מפני שאני מבין בזה. תראה, אני לא בחרתי להתעלם מהתקשורת, ועוד מעט אני אתחיל לתת ראיונות. אבל אני צריך לשמור על מתח תקשורתי מעכשיו עד הבחירות. […] אני יודע איך השוק הזה עובד. אם אני יכול ליצור תהודה ורעש סביב מדיה חברתית לאיזו תקופה – אז אני אצור. כשאתה מרגיש שזה מתחיל לרדת, תיכנס לתקשורת המסורתית. זה פשוט אסטרטגיה תקשורתית. אתה יודע, יש לי משרד, ובמשרד יש כזה מין סטנד שעליו יש שלטים, ועל אחד מהם כתוב ‘אסטרטגיה תקשורתית’. ועושים סעיפים, וכל פעם עושים ‘וי’ על משהו אחר. אז אין שום אידיאולוגיה מאחורי זה, רק תכנון של איך האסטרטגיה התקשורתית עובדת”.

עם זאת, לטענתו, הוא לא חסם את התקשורת לחלוטין – הוא הופיע בעשרות כנסים ומפגשים שהיו פתוחים לתקשורת: “בכנסים האלה עניתי לאנשים על שאלות מאוד קשות, והעיתונות הישראלית היתה יכולה להגיע. היות שזה לא היה בתל-אביב, אז ברוב המקרים הם לא הגיעו. אבל היתה להם הזכות להיכנס”.

24 במאי, 2012 | בנושאים: יאיר לפיד, פוליטיקה, פייסבוק | 2 תגובות 

לדף הבא →